שאלה:
האם אפשר לברך הגומל לאחר טיסה לאחר שבוע?
תשובה:
שלום וברכה, אין שום בעיה ניתן לברך עדיין הגומל
ברכה והצלחה
הרב יהודה סטורץ
בית ההוראה נאות שמחה בראשות הגר"י לוקסנברג שליט"א
שאלה:
האם אפשר לברך הגומל לאחר טיסה לאחר שבוע?
תשובה:
שלום וברכה, אין שום בעיה ניתן לברך עדיין הגומל
ברכה והצלחה
הרב יהודה סטורץ
בית ההוראה נאות שמחה בראשות הגר"י לוקסנברג שליט"א
את הסיפור הבא שמעתי מהרב חיים הורביץ הי"ו. התקשרה אליו אשה קשישה לפני ראש השנה,
ואמרה לו כי יש בליבה טינה כבדה על מישהי והיא אינה מצליחה למצוא את הכוח לסלוח לה.
לכן, היא פונה אליו שיאמר לה האם בכלל היא צריכה לסלוח ואם כן, שישיא לה עצה איך למצוא את הכוח לסלוח.
הרב הורביץ הסתקרן מאד, מה כבר יכול לגרום לאשה כה מבוגרת לכזה כעס וחרון? מילא, אצל צעירים,
שכל דבר שקורה להם מיד חשים שהרסו את חייהם, אבל זו כבר ראתה כמה דברים בחייה.
"שמע ותחליט בעצמך", היא עונה ומתחילה לספר.
מסתבר שהיא אמנם מהלכת על רגליה, אבל בקושי רב וזקוקה לעזרה, כמו כן עיניה כהו ומלבד צלי דמויות,
היא אינה רואה דבר וממילא אינה יכולה להלך לבדה, מלבד בשכונת מגוריה אותה היא מכירה בעל פה.
לקראת חודש אלול עלה בלבה הרעיון לפקוד קברי צדיקים באירופה. היא פנתה לשכנתה והתייעצה איתה
כיצד להוציא את מחשבתה לפועל. השכנה רק שמעה וקפצה ממקומה:
"יש לי רעיון. בתי ממש מנדנדת לי שהיא רוצה לנסוע לקברי צדיקים באירופה ולנו אין אפשרות לממן לה את זה,
בואי קחי אותה אתך ושתיכן תיהנו". "בשמחה", ענתה הזקנה. השכנה דיברה עם בתה בת ה-19
וזו קפצה משמחה לשמע הבשורה שהנה היא יכולה סוף-סוף להגשים את חלומה ולנסוע. נקבע זמן,
נרכשו כרטיסים, ועל הדרך היא רכשה לה מזוודה חדשה ויוקרתית, וכדי שזו לא תהיה ריקה
שלחה אותה לרכוש ביגוד יקר, בקיצור, פינוק מושלם.
הם נוחתים בשדה התעופה, בעשר בבוקר, הבת לוקחת מונית, והן נוסעות יחד למלון שנקבע מראש.
עד כאן הכל בסדר. במלון אומרת הצעירה לזקנה: "יש לי כאן איזו חברה, אני רק קופצת אליה וחוזרת מיד".
"בטח", אומרת הזקנה, "מקסים". רק מה, מסתבר שהקפיצה של אותה נערה הייתה אחת הקפיצות
שמזכות את מבצען במדליה כזו או אחרת, משום שמרגע הקפיצה עד רגע הנחיתה חזרה במלון עברו תשע שעות.
ליבה של הזקנה יצא מדאגה, היא לא מבינה מה קרה לנערה שנסעה איתה, אולי קרה לה משהו? אירופה? דאע"ש?
מה יכול להיות. כל כך דאגה ופחדה עד ששכחה שהיא רעבה. כך עברו השעות ולפתע היא חוזרת.
"אני מתנצלת, היא פשוט סחבה אותי לראות כמה נופים, לא שמתי לב שהזמן עבר…" לקח לה זמן רב להירגע.
הנערה הבטיחה לה שכזה דבר לא יחזור על עצמו ומחר היא צמודה אליה כל הזמן. הבטיחה, אבל לא הבטיחה לקיים.
למחרת היא לוקחת אותה לקבר אחד, מאיצה בה לסיים תפילתה בחיפזון, מחזירה אותה למלון ושוב נעלמת עד הערב.
כך עבר שבוע שלם, שמתוכו, כך מעידה הזקנה, "היא הייתה איתי אולי ארבע שעות, חוץ משעות השינה
שגם בהן לא בדיוק הקפידה להיות".
הזקנה החלה להרים טלפונים להקדים את הטיסה, ואכן, תמורת תשלום הגון הקדימו לה ביום. הן חזרו יחד,
כל הדרך חזרה היא לא החליפה אפילו מילה אחת עם הנערה שניצלה אותה, זנחה אותה, וכל כך פגעה בה.
כשהגיעו לשדה התעופה סירבה הזקנה שהנערה תיסע איתה. היא נתנה לה סכום כסף לחזור ואמרה לה:
"אני אסתדר בכוחות עצמי ואני לא רוצה לראות או לשמוע אותך לעולם".
"כעת תגיד לי הרב הורביץ, האם אני צריכה לסלוח לנערה הזו, ואם כן איך, איך אני מצליחה למצוא כוח לעשות את זה".
לבכות מזה. תסכימו איתי שאין הרבה מה לענות לזעם מוצדק כזה. מה כבר יש לומר? במה ניתן להרגיע?
מספר הרב הורביץ: "יושב בשמים הכניס לפי מילים, ואני עונה לאותה אישה זקנה: ובכן זהו המשל,
כעת את בטח רוצה לדעת מה הנמשל…
"למעשה, מה שאת עברת זהו משל למה שהקב"ה עובר כביכול כל ימות השנה, כאשר יש רבים מבניו המתרחקים ממנו.
"בכל לילה, נערך משפט ובו מבטיחים הברואים לתקן את מעשיהם ולדבוק בבורא ובמצוותיו והוא משיב את נשמתם
בחמלה ורבה אמונתו בהבטחותיהם, והנה יום חדש ושוב הם מאכזבים אותו, ואז מגיע לילה ושוב הם מבטיחים
ועם בוקר שוב מתרחקים, לשעות, לימים ולחודשים.
"ואני אומר לך", אומר הרב הורביץ לאותה אישה זקנה, "שאם תמחלי לאותה נערה חסרת אחריות שכך זנחה אותך,
יהיה זה מליצות יושר לבורא עולם שימחל לכל אלה המתרחקים ממנו כל ימות השנה, וייתן להם שנה טובה
וגמר חתימה טובה. היודעת את כמה זכויות יהיו לך בעד המחילה הזו?"
ואכן כך היה.
ולנו, הסיפור הזה, שכולו מוקלט ומתועד, נותן הזדמנות נפלאה לבחון את עצמנו. אנו מול הבורא. אנו מול הקרובים לנו.
אנו מול הפחות קרובים לנו. אנו מול מעשי חסד, מול מצוקת האחר.
יונה הנביא הוא הדוגמא הקיצונית ביותר לניסיון התרחקות ואף בריחה מהבורא, ומסתבר, שככל שהאדם מרחיק לכת
הוא מבין שאין ביכולתו לברוח. רק כשיונה נזרק למים הוא צועק, "אפפוני מים עד נפש תהום יסובבני סוף חבוש לראשי,
בהתעטף עלי נפשי את ה' זכרתי ותבוא אליך תפילתי אל היכל קדשך", וגם מבטיח: "ואני בקול תודה אזבחה לך
אשר נדרתי אשלמה ישועתה לה'".
ככל שאדם מכיר בכך שלא ניתן לברוח, הוא מונע עצמו ממצולות של כאב ויגון.
(מתוך מאמר שהתפרסם במגזין במה)
אחרי שעתיים, המוסלמי כבר לא הצליח להתאפק: "תגיד לי", הוא שאל, "אתה יהודי?!…"
אוהד אטינגר
לפני כמה שנים הייתי בכינוס של רבנים שהתקיים בלטביה, והשתתפתי כעיתונאי שבא לסקר
את האירוע שנמשך מספר ימים. את הדרך חזרה עשיתי דרך טורקיה, וכשהתיישבתי על המטוס
הממריא מריגה לאיסטנבול, הבנתי שאני כנראה היהודי היחידי על המטוס. על ידי ישב סטודנט
מוסלמי מאוזבקיסטן, שסיפר לי שהוא נמצא בריגה לצורך לימודים. מהרגע הראשון ראיתי שהוא
מסתכל עלי במבט בוחן, השתדלתי להיות נחמד ופטפטתי איתו על הא ועל דא, בלי להתייחס
למבטים הסקרניים. ברור היה לי מה גורם לו להסתכל עלי ככה: המראה היהודי שלי. הכיפה,
הלבוש החסידי וכמובן גם הזקן והפאות.
אחרי שחלפו שעתיים, הוא כבר לא הצליח להתאפק: "תגיד לי", הוא שאל, "אתה יהודי?!…".
"בטח שאני יהודי" אמרתי לו בגאווה לא מוסתרת, "מה אתה לא רואה שיש לי כיפה, פאות וזקן?…".
"בגלל זה אני שואל", הוא הודה, "אבל שתדע שאני מתרגש מאוד, כי זאת הפעם הראשונה שאני
רואה יהודי…". ואז הוא מספר לי שהוא נוסע הרבה בעולם, לחופשות חצי שנתיות. הבנתי שאבא
שלו בכיר בשלטון באוזבקיסטן, ולא חסר להם כסף, בלשון המעטה. הוא כבר היה בגרמניה,
ובהונגריה, הוא היה ברוסיה ובאוקראינה, הוא גם ביקר בשווייץ פעם אחת ובטורקיה פעמיים,
וגם במדינות כמו סעודיה וכוויית.
"ראיתי אנשים מהרבה מאוד לאומים", הוא אמר לי, "אבל אף פעם לא יצא לי לראות יהודי…".
המטוס נחת באיסטנבול, ונפרדנו לשלום. הוא יצא להיפגש עם בני משפחתו שהגיעו קצת לפניו
מאוזבקיסטן והמתינו לו מחוץ לשדה התעופה, ואני נשארתי בשדה התעופה, המתנתי במשך
כארבע שעות לטיסת המשך שתביא אותי לישראל בשעה טובה ומוצלחת. באותו הזמן חשבתי
לעצמי, איך ייתכן שבנאדם הסתובב כל כך הרבה ברחבי העולם, ועכשיו ראה יהודי לראשונה בימי
חייו? זה לא ייתכן? הרי יש יהודים כמעט בכל מקום, בוודאי באתרי תיירות, יהודים מטיילים בכל
רחבי העולם, זה בלתי הגיוני שהוא לא ראה יהודי!!!
ואז נפל לי האסימון…
הוא פשוט לא ידע שהם יהודים, כי הם לא חבשו כיפה, ולא לבשו ציצית ולא גידלו זקן ופיאות…
כלומר, הם הסתירו את יהדותם!
לא חבל?
תקופה קצרה לאחר מכן יצא לי לבקר בפריז.
ומה עושה מי שמגיע לפריז? מבקר במגדל אייפל כמובן. המארחים שלי, יהודים טובים ונחמדים מאוד,
הפצירו בי לחבוש כובע שיסתיר את הכיפה שלי: "זה מסוכן להסתובב שם עם כיפה", הם אמרו לי, יש
שם כל מיני יצורים שלא בהכרח אוהבים יהודים…".
אבל אני התעקשתי. עמדתי על שלי.
"אני מוכן לשלם כל מחיר שבעולם", אמרתי להם, "אבל אני לא מוכן שלרגע אחד
מישהו יחשוב שאני גוי… אני לא מוכן שאיזה סטודנט מאזובקיסטן שיראה אותי עכשיו,
יחשוב כל ימי חייו שהוא אף פעם לא ראה יהודי. אני רוצה שכל מי שרואה אותי ידע
מי אני, מאיפה באתי ובעיקר במה אני מאמין!!!".
איך טסים לארץ גושן כאשר אין טיסות ואין לאן לברוח מהקורונה?
פעם כשהיו בעיות בארץ היו ישראלים שהשתעשעו בחלומות לטוס לחו"ל או לרדת מהארץ.
הם חשבו לעצמם ששם, בעולם הגדול, אין פיגועים, שם יש עבודה ופרנסה בשפע, ושם הכל
בחינם. כולנו אוהבים לחלום על ארץ דמיונית שיש בה רק רווחה בלי צרות ובלי בעיות, בלי
מחלות ובלי מגיפות, אבל כולנו יודעים שלכל מקום יש את הצרות והבעיות שלו.
היום המציאות שונה. היום אין לאן לברוח מהקורונה ומכל השיגעון ששוטף את העולם . קשה
אפילו לחלום או לדמיין את המקום המושלם לברוח אליו. המציאות השתנתה. אבל האדם לא
השתנה. הרצון של האדם לברוח אל מחוזות הדמיון בחיפוש אחר מפלט מהמציאות הקשה –
נשאר כשהיה לכן אנחנו רואים נהירה של רבבות אנשים למדיה מוסלמית מדברית בתקוות
שווא למציאת שלווה וקורת רוח. אז היום ברצוני להפנות את כל מבקשי השלווה והחופש אל
המקום האמיתי שעונה על מבוקשם. אל המקום האמיתי שבו אין שום צרות ובעיות. אל
המקום האמיתי שבו יש רק שקט ביטחון ושלוות אמת. וגם אם לא כולכם יודעים איך
להגיע לאותו המקום. אני מוכן להראות לכם את הדרך.
המקום הזה נקרא "ארץ גושן". חבל ארץ קסום בארץ מצרים העתיקה. זה היה מקום
מגורם של בני ישראל. וכמו שאצלנו פרצה מגיפה משום מקום והביאה עלינו שנת
בלהות – כך גם אז במצרים, גם בסיוטים שלהם הם לא העלו על דעתם איזו שנה
מחכה להם, שנה של עשר מכות שזעזעו את כל מצרים, מכות שהרסו להם את
הכלכלה ,את הבריאות ואת כל הביטחון האישי . שנה מטורפת
מצרים הייתה המקום הלא נכון להיות בו באותה שנה. אבל למרבה ההפתעה היו כאלה
שאותה שנה גרועה ומסויטת עשתה להם רק טוב. לא זו בלבד שהכל "עבר לידם" כאילו
זה לא נוגע אליהם בכלל. אלא זה גם שיפר להם את כל התחומים בחייהם. היו אלה
היהודים בארץ גושן… התורה מספרת לנו בכמה מקומות על ההבדלה הברורה והחדה
בין המצרים לבין היהודים: "והפליתי ביום ההוא את ארץ גושן אשר עמי עומד עליה
לבלתי היות שם ערוב, למען תדע כי אני ה בקרב הארץ. ושמתי פדות בין עמי ובין עמך
למחר יהיה האות הזה".
וגם בהמשך כתוב "רק בארץ גושן אשר שם בני ישראל לא יהיה ברד". חכמים מרחיבים
מאות בתיאור ההבדלה הברורה שהייתה גם בכל שאר המכות. הדוגמא הבולטת ביותר
היא במכת דם שאפילו אם מצרי ויהודי שתו מכוס אחת- זה שתה מים וזה שתה דם.
אז תשאלו: איך ההיסטוריה הזאת עוזרת לי כאן ועכשיו? איך טסים לארץ גושן כאשר אין
טיסות ויש חובת בידוד בכל מקום? בשביל מה אתה מספר לנו את כל זה? והתשובה היא
שהתורה היא נצחית". היא לא היסטוריה: וארץ גושן זה לא רק מקום פיזי. אלא זה מקום
רוחני שלא צריך לטוס אליו. בכל מקום שבו אתה נמצא אתה יכול להחליט אם אתה במצרים
או בארץ גושן זה תלוי רק בך!
מצרים זה כל העולם הזה שהוא מקום צר לנשמה שלנו. שאוהבת חופש ואוהבת לעסוק
בתכליתה. אם היא נכנעת לעולם הזה ומתחברת אליו- היא משתעבדת למצרים. כי במצרים
גם המצרים עצמם היו עבדים. כפי שקראנו בפרשת ויגש שלמעשה היו כולם עבדים לפרעה.
אך כשיהודי משתעבד לעולם הזה הוא נהיה עבד לעבדים שזו הדיוטה התחתונה ביותר.
אבל כמו שכתוב באותה פרשה, יוסף הצדיק לא רצה שיהיה קשר בין בני יעקב לבין התרבות
במצרים. ולכן בודד את בני ישראל ושם אותם בארץ גושן. ושם יהודה יצר עבורם בתי מדרשות
שבהם יתחברו עם זהותם ותרבותם המקורית והנצחית- ובכך למעשה הוא לא רק שמר עליהם
מההשפעה של התרבות המצרית. אלא שמר עליהם מכל אותה עבדות ושעבוד לעולם הזה.
וכאשר נפטר הדור הראשון וחלה התרופפות בחומת ההבדלה ובני ישראל לא היו מחוברים
לתרבותם- הם אוטומטית נשלטו על ידי המצרים ונהפכו לעבדים. וגם אז, כל מי שהמשיך
לשמור על הגחלת והיה נאמן לבתי המדרשות שהקים יהודה – לא חלה עליו גזירת השעבוד
ולכן שבט לוי היו חופשיים גם בשיא תקופת העבדות. אך כאשר משה רבינו הגיע והזכיר
לעם ישראל את צוואתו ודרכו של יוסף והזכיר להם את מקורם ואת אלוקיהם- הם התחילו
להשתחרר מהתרבות המצרית וברגע שרק החליטו להתנתק מתרבות מצרים- הם כבר
היו לגמרי מחוץ לעולם המצרי.מצרים כולה עלתה בלהבות, התפתלה בכאבים ודיממה
מבחינה כלכלית בריאותית וחברתית, ואילו היהודים פרחו ושגשגו. הם יצאו לגמרי
מהעבדות והשליטה המצרית וכבר במכת דם התעשרו עושר רב רק ממכירת מים
בארץ שכולה מים!
מה המסר של כל זה אלינו בפרט בתקופה זו? כאן בעולמינו מתנהלות שני מציאויות
מקבילות שאין שום קשר ביניהן: מציאות אחת של ארץ מצרים. כלומר שליטה מוחלטת
של כוחות הטבע שהם לכאורה קובעים הכל. כך רוב העולם רואים את העולם הזה.
זה עולם שבו האדם הוא כגרגר אבק מול הקוסמוס, מציאותו מוטלת בספק וכל
חיידק ווירוס מאיימים על קיומו. איזו משמעות יש לחיים אילו ? משמעות של עבדות
נרצעת אל מציאות אכזרית. אבל ישנה גם מציאות אחרת. ישנם אנשים שחיים במערכת
קיום שונה לחלוטין, חיים במציאות של אמונה והשגחה. עולם של תורה ואמונה שחי ונושם
ומתקיים בלי קשר לחוקי הטבע. עולם שבו הורים מגדלים ילדים ומחתנים אותם בלי שעבוד
לעבודה מצאת החמה עד צאת הנשמה. תשאל כל אברך איך הוא חי- זה לא על פי חוקי
הטבע ולא על פי כללים של עולם הטבע המוכרים לרוב העולם.
הבחירה להחליט איפה אתה חי – נתונה בידיים שלך בלבד. אם אתה מאמין בטבע- השם
נותן אותך בשליטת הטבע, בשליטת הסטטיסטיקה, בשליטת הנגיפים .אבל אם אתה מאמין
באמת בהשם אתה עולה מעל כל חוקי הטבע, מעל כל חוקי הרפואה ואתה נכנס לעולם
מופלא של השגחה פרטית , עולם שבו אין שום דאגה ושום צרה וחוסר, עולם של ביטחון
אמיתי, אתה מרגיש מוגן ורגוע באמת כי אתה בידיים הטובות ביותר ויקרה לך אך ורק
הטוב יותר ולתיקון שלך ולנשמה שלך ולמילוי תפקידך ותכליתך בעולם הזה!
ביציאת מצרים לא יצאנו רק ממצרים הפיזית ולא השתחררנו רק מהשעבוד הפיזי.
אלא ביציאת מצרים השם הכניס אותנו לעולם המופלא של ההשגחה , לארץ החלומות
האמיתית. לארץ המושלמת של האמונה שהיא ורק היא המתכון ליציאה מעבדות לחיים
של משמעות.
(מתוך עלון חוט של חסד – וארא תשפא)
נסעתי לאסוף את אחי ששב מארה"ב בטיסת קונקשן דרך גרמניה, ובדרך מתקשר אלי חבר מהמשרד, ומדווח לי שבנתב"ג נערכים לנחיתת חירום של מטוס שמגיע מגרמניה
והמסר שלמדתי מהסיפור הזה: מי שממריא לא נכון, עלול לנחות אל תוך אסון.
אוהד אטינגר
בימים האחרונים נסעתי לשדה התעופה, כדי לאסוף את אחי ששב מארה"ב בטיסת קונקשן דרך גרמניה.
בדרך מתקשר אלי חבר מהמשרד, ומדווח לי שבנתב"ג נערכים לנחיתת חירום של מטוס שמגיע מגרמניה.
התברר שעל מסלול ההמראה שממנו המריא המטוס, נותרו שרידים של צמיג גומי חרוך.
בשדה התעופה הגרמני חששו שמדובר בשרידיו של אחד מגלגלי המטוס שהמריא לישראל, ועדכנו את רשויות התעופה בארץ, שכדאי להיערך לנחיתת חירום.
האמת? נלחצתי.
מיהרתי לברר את הפרטים והתברר לי שבעצם זו לא אותה הטיסה. נכון שגם היא מגיעה מגרמניה, אבל מעיר אחרת ומדובר במטוס של חברת תעופה אחרת.
נרגעתי.
המשכתי בנסיעה והגעתי לשדה התעופה, כשבמקביל מגיעים למקום עשרות אמבולנסים וניידות כיבוי אש. על כל צרה שלא תבוא.
עד שאחי עבר את מסלול איסוף הכבודה וביקורת הדרכונים, כבר נחת גם המטוס השני בשלום. וכשיצאנו מהמתחם של שדה התעופה,
ראינו גם את כוחות ההצלה מתפזרים ושבים לבסיסיהם השונים.
זאת לא הפעם הראשונה שאני שומע על נחיתת חירום, אבל בגלל שהפעם חשבתי לרגע שאולי אחי נמצא על המטוס,
התייחסתי לכל הסיפור בצורה שונה לחלוטין. זה כבר לא 'עבר לי ליד האוזן', אלא חדר ללב, ועורר מחשבה מעמיקה.
מהסיפור הזה יצאתי עם שתי מסקנות, שאולי ידעתי אותן גם קודם לכן, אבל עכשיו הן התחדדו עוד יותר.
מסקנה ראשונה: כשאח שלך נמצא על המטוס, אתה לוקח את זה ללב. כשמישהו שאתה מכיר ואוהב נמצא בסכנה – זה מדבר אליך.
אז מה זה אומר עלינו, כשאנחנו לא מתרגשים מצרות של אחרים? שאנחנו לא מרגישים שהם אחים שלנו.
זאת אומרת שיש לנו מה לתקן בעניין, כי ההרגשה הטבעית של כל יהודי צריכה להיות 'כל ישראל אחים'. כל יהודי בעולם שנמצא במצוקה, אנחנו צריכים לחשוב עליו ולנסות לעזור, אם הדבר אפשרי.
המסקנה השניה: כשמטוס מתנתק מהקרקע בהמראה לא מוצלחת, צריך לקחת בחשבון שייתכן שהנחיתה תהיה טראגית.
הרי למטוס יש גלגלים רבים. המשקל שלו אינו נח רק על שלושה גלגלים.
גם אם גלגל אחד התפוצץ, רוב הסיכויים הם שהמטוס אכן ינחת בשלום.
אבל בכל זאת, ברור שיש צורך להיערך גם לאפשרות שלא הכל ילך כשורה.
אז מה אנחנו לומדים מזה… כשאנחנו ממריאים, אנחנו צריכים להשתדל להמריא בצורה נכונה.
עלינו לעשות זאת בזהירות המתבקשת, לוודא שאנחנו לא שורפים בדרך צמיגים ולא דורכים על אחרים.
כי מי שממריא לא נכון, עלול לנחות אל תוך אסון.