'קח את הפרה', לחש החכם לתלמידו לאחר שהתרחקו קצת מהבית, 'גרור אותה אל קצה ההר, והשלך אותה אל התהום'.

'קח את ה פרה', לחש החכם לתלמידו לאחר שהתרחקו קצת מהבית, 'גרור אותה אל קצה ההר, והשלך אותה אל התהום'.

 

בבית קטן ועלוב בראש ההר התגוררה משפחה קטנה ועלובה, הילדים הסתובבו בחוץ מתפלשים

בבוץ בבגדים קרועים שמתוכם הציצו עצמות מחופות בעור ומעט בשר, מראה פניהם העיד שלא יהיה

דבר שישמח אותם יותר ממנת אוכל מזינה. הבית עצמו היה עשוי אבנים מחופים בבוץ יבש ומתפורר,

חלונות לא היו, הדלת הייתה שבורה, וגג הבית היה מחורר כהוגן.

 

איש חכם טייל שם יחד עם תלמידו, הם העפילו במעלה ההר במסגרת 'סיורי החיים' כפי שקרא לזה החכם,

סיורים לימודיים של התחככות עם האנושות, בהם היו לומדים להכיר מקרוב את האנשים ואת מצוקותיהם,

ללמוד מחכמתם ועוד יותר מטיפשותם. הם היו הולכים למקומות נידחים,  לכפרים רחוקים ולאזורים מוזנחים.

וכך הגיעו גם לבית העלוב שבקצה ההר.

'ממה אתה מתפרנס?', שאל החכם את בעל הבית שישב על אבן גדולה ששימשה ככיסא, 'אני מבין שאין כאן

באזור מקומות עבודה, לא ראיתי כאן שטחים חקלאיים,  ולא מצאתי סימנים למקום יישוב קרוב, 'אז ממה

אתם מתקיימים?'  'יש לנו פרה אחת', אמר בעל הבית והתרומם מכיסאו המאולתר, 'הנה היא נמצאת שם,

רועה באחו. אנחנו חולבים אותה מדי יום, קצת מהחלב אנחנו שותים, וממה שנותר אנחנו מכינים קצת שמנת

חמאה וגבינה, ומנסים למכור את התוצרת בכפר הסמוך שנמצא משהו כמו עשרים קילומטר מכאן, וכך אנחנו

מצליחים לשרוד'. החכם הנהן בראשו, מעכל את המידע,  ואחר כך נפרד לשלום מבעל הבית ובני ביתו.

 

'קח את הפרה', לחש החכם לתלמידו לאחר שהתרחקו קצת מהבית, 'גרור אותה אל קצה ההר, והשלך אותה

אל התהום'. – 'אבל הפרה הזו היא מקור הפרנסה היחיד של המשפחה הזו', התקומם התלמיד, 'אם אזרוק

אותה לא יהיה להם ממה להתפרנס'. 'עשה כדבריי!' אמר החכם והתרחק לדרכו. התלמיד היה נסער, נאמנותו

למורה שלו עמדה למבחן. ממנו למד לרחם על המסכנים ולעזור לאומללים, ועכשיו הוא מתבקש לעשות מעשה

רע שאין לו כל הצדקה. הוא היה מדוכא מההחלטה שעליו לקבל, אבל הוא קיבל אותה. הוא הלך לקצה ההר,

וכשאף אחד לא הבחין הוא דחף את הפרה הקטנה ונתן לה להתגלגל במורד התהום. הוא ידע שאת המחזה

הזה הוא לא יישכח לעולם.

 

שנים חלפו, ועדיין זכר המעשה שעשה נותר חרוט בזיכרונו, הוא היה אכול מרגשי חרטה, והוא החליט ללכת

ולהתוודות בפני אותה משפחה ולעזור להם ככל יכולתו. הוא העפיל לראש ההר כפי שזכר, אך לא מצא את

בית הבוץ המתפורר. בסמוך עמד רק בית גדול ורחב ידיים, ומסביבו גינה מטופחת וילדים בריאים ומטופחים

משתוללים בעליצות. 'היכן המשפחה שהתגוררה כאן לפני כמה שנים?', שאל.  התברר לו שהיא עדיין גרה

שם, אלא שההצלחה האירה להם פנים והם בנו לעצמם את הבית הגדול והיפה שלפניו. 'איך הצלחת לצאת

מהבית העלוב ההוא ולשפר את חייך כל כך?' שאל האורח את בעל הבית שישב על כורסא נוחה בפתח הבית

הממוזג. 'הייתה לנו פרה קטנה', פתח בעל הבית בסיפורו, ' היא הייתה מקור פרנסתנו היחיד, יום אחד היא

נפלה לתהום ומתה, לא הייתה לי ברירה, ויצאתי לחפש פתרון ומוצא איך לפרנס את בני משפחתי.  התאמצתי

וגיליתי שיש דרכים נוספות להתפרנס בהן, פיתחתי מיומנויות שלא ידעתי שאני מסוגל להם, והצלחתי.

אני מודה לא-לוקים שלקח לי את הפרה. בלי זה לא הייתי מתקדם'.

 

גם לנו יש פרה קטנה בתוכנו, כזו שמגבילה אותנו, שמונעת מאתנו מלהתפתח ומלגלות את היכולות והכישורים

שיש בנו, אנחנו בטוחים שמה שיש לנו זה מה שנוכל להשיג, שהדברים שהצלחנו להגיע אליהם בחיינו הם

המקסימום שלו אנחנו מסוגלים, אבל אולי גם אנחנו צריכים שמישהו יזעזע את המערכת יידחף את הפרה הקטנה

שלנו אל התהום ויסיר את הכיסוי שמסתיר את עינינו ואינו נותן לנו לראות שהדרך פתוחה בפנינו להעפיל לגבהים

אין סוף. ובעיקר ברוחנו.

בשעה שלש בלילה עומדים הכפרי והמורה על השולחן, שרים ורוקדים בצהלה!…

בשעה שלש בלילה עומדים הכפרי והמורה על השולחן, שרים ורוקדים בצהלה!…

 

ראש השנה הולך ומתקרב, ובבתי ישראל נערכים לחגוג אותו בחיק המשפחה. זוגות צעירים מגיעים להתארח בבתי הוריהם, והזקנים מתארחים בבתי ילדיהם. כולם יחד סועדים את סעודות ראש השנה, ושומרי המצוות והמסורת גם מקפידים לבקר בבית הכנסת ולהשתתף בתפילות היום.

המשפחתיות היא ערך חשוב מאוד, כיבוד ההורים והסבים הנו מצווה גדולה, וגם הכנסת אורחים היא זכות גדולה וכבר אמרו חכמנו זיכרונם לברכה ש'גדולה הכנסת אורחים יותר מקבלת פני שכינה'.

אבל חשוב מאוד לזכור בתוך כל החוויה המשפחתית, שראש השנה הוא יום הדין, ולא יום של חגיגות משוחררות מכל עול.

כדי שנבין על מה אנחנו מדברים, הבאנו את המשל הבא, שסיפר הרב יחיאל צוקר, ושהובא בהגדת 'דורש טוב'.

 

בכי תמרורים

 

כפרי אחד גידל את ילדיו הרכים יחד עם שאר ילדי הכפר, אך משגדלו ובגרו החליט החלטה נכונה: ילדיו לא יצאו עגלונים פשוטים כשאר חבריהם, אלא בכוחם להתפתח יותר ולהיות תלמידי חכמים כילדי העיר הלומדים בתלמוד התורה, בזמן שילדי הכפר מבלים את זמנם בין הרפת לשדות המרעה.

מה עשה? חסך מפת לחמו ויצא לעיר לתור אחר יהודי טוב שיסכים לבוא אל הכפר ולדור בו עמם, הוא יהיה למורה ויחכים את בניו תורה.

לאחר מאמצים רבים מצא יהודי תלמיד חכם וירא שמים, שכדי לפרנס את משפחתו הסכים לבוא ולהשתקע עימם בכפר למשך ימות השבוע, וללמד את הבנים תורה, ואכן המורה החדש הגיע והחל לעשות את מלאכתו נאמנה.

לילה אחד קם הכפרי וראה אור בוקע מחדרו של המלמד.

הציץ פנימה ולפניו נגלה מחזה מעורר רחמים: המלמד יושב על הארץ ובוכה…!

הוא נכנס בשקט והתיישב לצידו, הניח את ידו על כתפי המורה והחל לדבר עמו ברכות, למען יגלה מה מציק לו ומדוע הוא ממרר בבכי.

אמר לו המורה: "וכי אינך יודע מה אני עושה? הרי היה לנו בית מקדש והוא חרב, ועלינו לבכות כל לילה על חורבן בית המקדש וזאת אני עושה!"

 

ריקודים על השולחן

 

השתומם הכפרי ושאל בתמימות: "האם גם אני יכול להשתתף בעניין? או שאולי צריך להיות בעל מדרגה כדי לבכות על בית המקדש?" השיב המורה, כי ישנו סעיף ב'שולחן ערוך' המורה שכל אחד ואחד יהיה מיצר ודואג על חורבן בית המקדש, וזה נאמר לכל יהודי באשר הוא, ועל כן ודאי ובודאי שגם הוא יכול להשתתף.

מיהר הכפרי והתיישב אף הוא על הארץ, נטל לידיו סידור והחל מתנועע, אבל מהר מאד גילה שלשבת על הרצפה באמצע לילה אירופאי חורפי קר זה לא נעים בכלל. הקור החל לחדור לעצמותיו, הוא רעד בכל גופו ושיניו נקשו זו לזו.

שאל הכפרי את המורה: "האם באמצע התפילה הזו מותר לשתות כוס וודקה כדי לחמם את הלב?" "כן…" ענה המלמד, "לא מצאנו ב'שולחן ערוך' סעיף שאוסר זאת".

חיש מהר ניגש הכפרי למזנון, הוציא ממנו בקבוק וודקה ושתי כוסות לתוכן מזג את המשקה, והגיש אחת למורה ואחת לעצמו…

המורה, שלא הכיר בטיבו של המשקה שתה ממנו מהנאה מרובה… והמשיך לבכות! הכפרי הבין שהמשקה מצא חן בעיניו, ומזג לו כוס שניה, ולאחר שהיא עלתה לראשו – הכוס השלישית והרביעית כבר נמזגו מעצמן… או אז, כשארבע כוסות אלכוהול טיפסו למוחם של צמד החברים, קמו שניהם מהארץ ופצחו בשירה וריקודים – זמר שיכורים שהעיר את כל בני הכפר…

למשמע הקולות קפצו בני הכפר ממיטותיהם, וחיש מהר התלבשו וצבאו על דלת ביתו של חברם ועיניהם לא מאמינות: בשעה שלש בלילה עומדים הכפרי והמורה על השולחן, שרים ורוקדים בצהלה!…

הם נצלו הפוגה קלה בשירתם של אלו ושאלו: "איזה חג היום? מדוע אתם רוקדים ושרים?"

והכפרי משיב לעומתם: "כפריים טפשים ונבערים שכמותכם, וכי אינכם יודעים שבית המקדש חרב לנו?!…"

כך נראים הטוב והרע כשהם משמשים בערבוביה… חורבן הופך לששון ולשמחה, ויום דין לפסטיבל.

החטאים נעשים לשם שמים, ומצוות ומעשים טובים הם 'דיעבד' שיש להסתפק בהם במועט…"