הוא גילה שזרק הדוקטור את כל תכולת הצנצנות שנחו בשלוה על המדפים. 'מה אתה עושה??' זעק משה

הדוקטור מומחה גדול שהיה אחד המנתחים המוערכים ביותר בקהילת הרופאים, מומחיותו

להתמודד  עם ניתוחים סבוכים שרופאים אחרים הגדירו כחסרי סיכוי, הייתה לאגדה. הדוקטור הזה,

תמיד נתן סיכויים, ורגיל היה לומר ש'כפי שאין בעיה שאין לה פתרון, כך אין גידול או גוף זר

שלא ניתן להוציאו'. במשך השנים המציא טכניקות רבות לניתוחים כירורגיים ונחשב לאחד המנתחים

הטובים בעולם, תחרות קשה שררה בין הסטז'רים שהיו אמורים לשרת בבית החולים בו עבד,

מי מהם יזכה לעבוד יחד עם דוקטור…

בכל שבוע היו כמה לילות שדוקטור היה ישן בבית החולים כשעבודתו התארכה, בית החולים הוקיר

את הדוקטור והעניק לו חדר מפואר, מתוך החדר ניתן היה להיכנס לחדרון קטן מלא מדפים, שנקרא

בפי עובדי בית החולים 'קודש הקודשים' של הדוקטור. על המדפים הונצחו הצלחותיו הרבות

במשך השנים, על המדפים ניצבו צנצנות שבתוכם גופים זרים או גידולים שהצליח הדוקטור להוציא

בניגוד לכל הציפיות, בחלק אחר של המדפים ניצבו המצאותיו שהפכו את הניתוחים הקשים לפשוטים יותר.

שנה אחת נבחר משה להיות אחד הסטז'רים של דוקטור, מכיוון שידע עד כמה שפר עליו גורלו השתדל

להיות צמוד אליו עד כמה שאפשר במסגרת הניתוחים והבדיקות. הוא הלך אחריו כמעט בכל הזדמנות,

מנסה לקלוט את מעשיו, ואת תוכניות הניתוחים וביצועיהם. מיום ליום הערכתו לדוקטור רק גברה, למרות

שהיה מבוגר, סדר יומו של הדוקטור היה כשל איש צעיר, ואף משה התקשה לעקוב אחריו בחלק מהזמן.

 

הבשורה הקשה

 

המשבר הקשה התחיל, לאחר שהדוקטור נקרא לחדרו של מנהל בית החולים. הוא שהה שם כחצי שעה

ולאחר שיצא נראה כמת מהלך, משה ניסה להבין מה קרה אך לא קבל תשובה עניינית. לאחר סיום

המשמרת כשיצא משה לביתו, נזכר כי שכח תיק רפואי חשוב,  הוא חזר לבית החולים ופנה לחדרו

של הדוקטור שם שכח את התיק. כשהתקרב שמע רעש מוזר,  למרות שהחדר היה חשוך ללא ספק

היה שם מישהו. משה נכנס לחדר אך לא ראה איש.  כשהרעש חזר על עצמו הבין שהוא מגיע

מהחדרון הקטן, 'קודש הקדשים' של הדוקטור. הוא נכנס פנימה וגילה עגלת אשפה סטרילית

ניצבת באמצע החדר, שלתוכה זרק הדוקטור את כל תכולת הצנצנות והמוצגים שנחו בשלוה

על המדפים. 'מה אתה עושה??' זעק משה, ומיד שתק כשקלט שהוא צועק על הפרופסור המכובד.

הדוקטור הביט בו בעיניים אדומות מבכי, בידו עדיין אחז צנצנת והניח אותה על השולחן.

'מנהל בית החולים הודיע לי שאיני כשיר יותר לבצע ניתוחים, בעקבות ידיי שהחלו לרעוד קלות'

הטיל את הפצצה לחלל האוויר. משה שתק במבוכה, לכל רופא מנתח מגיע הרגע שבו הוא מסיים

את תפקידו, הוא עדיין לא הבין מהו האסון הגדול וכיצד הדוקטור משליך לפח האשפה את עמלו

לאחר כל השנים. 'אתה סטאז'ר מצוין' פרגן הדוקטור, 'לכן אני מרשה לעצמי לספר לך מה שעובר עלי'

וניגב את עיניו, 'מאז שאני זוכר את עצמי, בית החולים והניתוחים היוו עבורי את הכול. בחיי האישיים

נולדו לי שלושה ילדים מדהימים, ולאחר שנים לא רבות אשתי לקחה אותם ועברה עימם למדינה אחרת

לאחר שהתגרשנו' והמשיך במבט מריר 'אתה בוודאי מתבונן על כל ההצלחות שבחדר הזה ומקנא בי…'

הדוקטור הרים צנצנת גדולה, 'כאן יש את אחת מהצלחותיי הגדולות ביותר, הניתוח ארך תשע שעות

רצופות וההצלחה ללא ספק הייתה עצומה…  אך בגללה הפסדתי את מסיבת הסיום של בני הבכור…!'

הצנצנת הועפה לפח, והדוקטור הרים צנצנת אחרת, לאחר שהסביר על תכולתה הבהיר בקול עצוב

שבגלל ההצלחה זו הפסיד את יום ההולדת של בנו השני, וגם צנצנת זו נזרקה לפח.

הדוקטור הרים צנצנות מאלו שנותרו והסביר על כל אחת כיצד ההצלחה הגדולה בהן, גרמה לו לפספס

אירועים חשובים ביותר כימי נישואין, חופשות שנתיות, ימי הולדת, וחוויות עם הילדים והאישה וכן הלאה.

'כיום, אני בקושי בקשר עם הילדים שלי' פרץ בבכי, 'וזה לא בגלל שאני לא אוהב אותם, אלא בגלל

שאני בקושי מכיר אותם… את כל חיי ביליתי כאן, ועתה כשאני יוצא מבית החולים, אני מגלה שלא נותר

לי כלום' הדוקטור עצם את עיניו, והמשיך 'אפשר לומר שכל החדר הזה, שנראה כפסגת הצלחתי כמנתח.

הוא למעשה כישלוני הגדול כבעל וכאב…' סיים, כשהוא זורק לפח את הצנצנת האחרונה…

 

כל אדם דואג תמיד להצלחתו ולקידומו האישי, אך חשוב תמיד לשים לב שדברים אלו צריכים לראות

את מה הפסדת בחיים לא לשכוח לאיזה מטרה באת לעולם לגדל את ילדך ולעשות את רצון הבורא

ולצאת מהעולם הזה ונגיע ללמעלה עם תכלית אמיתית.

מה תעשה אם הבן שלך יסתובב עם נרקומנים?

מה תעשה אם הבן שלך יסתובב עם נרקומנים?

 

שיחה שקיימתי עם רופא סקרן, והתובנה שהסקתי ממני לתחומים אחרים בחיים…

 

אוהד אטינגר

 

בימים האחרונים יצא לי לנהל שיחה עם רופא בכיר באחד מבתי החולים המובילים במדינה.

הוא הסביר לי שהוא מאוד אוהב את המגזר החרדי, ויש לו כבוד רב לתורה ולמצוות,

אבל דבר אחד הוא לא מצליח להבין.

"תגיד לי", הוא שואל ברצינות תהומית, "למה אתם כל כך חוששים שהילדים שלכם ייפגשו עם חילונים,

אפילו כשהם מתבגרים, נערים בגילאי 16, 17 וגם בני 20 ויותר, אתם תמיד תעדיפו להרחיק אותם

מחברתם של אנשים חילונים.

"אני מבין שאתם חוששים שהם ילמדו ממעשיהם של הלא דתיים, אבל זה קצת לא ברור לי,

הרי החינוך החרדי הוא חינוך איכותי. עד כדי כך החינוך שלכם שברירי שאתם לא מסוגלים לתת לילד שלכם

לשבת שעתיים בשבוע ליד נער לא דתי כי השעתיים הללו יהרסו את מה שהוא לומד במשך כל השבוע בישיבה.

"אני באמת לא מבין! זה מראה לכאורה שאתם לא סומכים על החינוך שלכם.

הוא ממש לא עמיד מול האתגר הכי קטן שרק יציבו מולו…".

הקשבתי לשאלה שלו בסבלנות רבה, ולאחר מכן השבתי לו בשאלה משלי…

  • -תגיד, דוקטור, יש לך ילדים?
  • -כן, בוודאי, בן בגיל 17 ובת בגיל 21.
  • -יפה מאוד, שיהיו בריאים. אבל אני יכול לשאול אותך שאלה…
  • -כן, שאל… בבקשה.
  • -אתה חינכת את הבן שלך שלא לגנוב רכוש שלא לגנוב רכוש שאינו שלו?
  • -בהחלט. מה זאת אומרת, זה אלף בית. מה אתה חושב שרק הדתיים לא גונבים? אני מתפלא עליך…
  • -לא לא, חלילה, אני יודע שאתה בוודאי מחנך אותו להגינות ויושרה, רק רציתי לוודא לצורך השאלה הבאה שלי…
  • -ומה השאלה הבאה שלך?
  • -אדוני הרופא, אתה בוודאי חינכת את הילד היטב, נכון?
  • -אני מאמין שכן…
  • -אז אם תשמע מחר שהוא מבלה כל ערב עם קבוצה של חברים בני גילו, שנוהגים לצרוך סמים,
    'נרקומנים' כבדים, או למשל עם -קבוצה שנוהגים לפרוץ לכלי רכב, בשביל הכיף, ובוזזים מהם חפצי ערך.
    אתה תרחיק את הבן שלך מהם?
  • -מה זאת אומרת? בוודאי. אני לא אתן לבני להסתובב בחברת עבריינים.
  • -למה?
  • -מה זאת אומרת למה? חברה רעה משפיעה על האדם, אני לא רוצה שבני יהיה אדם רע.

"זה מה ששווה החינוך שלך דוקטור?", תקפתי ללא רחם, "הבן שלך לא מסוגל לעמוד בפני 'פיתוי' שכזה?

אז מה אם החברים שלו עבריינים, זה אומר שגם הוא יהיה עבריין, הם לא זכו להתחנך כראוי והבן שלך

כן קיבל חינוך איכותי. אני לא מבין למה לא תאפשר לו להסתובב עם החברים שנחמד לו להסתובב איתם!".

הדברים נקלטו היטב, והרופא חייך במבוכה ונבוך מהשאלה שהעלה בתחילת השיחה.

חשבתי על זה קצת והגעתי למסקנה שזה נכון לא רק כתשובה לאדם שאינו שומר מצוות שבא להתקיף.

זה נכון גם כלפי עצמנו, ולא רק בנושא של חינוך הילדים.

פעמים רבות אנחנו רואים שחז"ל נקטו בהרחקות מופלגות מאוד, ובגדרים משמעותיים שכל מטרתם

למנוע מאיתנו לעבור על איסורי תורה חלילה. לפעמים אננו יכולים לתהות, מדוע ההרחקה נחוצה כל כך,

למשל האיסור של סתם יינן כדי שלא יבואו להתחתן עם בנות הגויים. הרי המחשבה הזאת שאם מישהו

מאיתנו ישתה יין שנגע בו גוי הוא ישא למחרת גויה לאשה, היא מחשבה רחוקה מאוד מהמציאות.

אז למה ההרחקה הזאת נחוצה?

התשובה היא שככל שאנחנו מבינים את חומרת המעשה, כך נזדהה יותר עם עוצמת ההרחקה, ותן לחכם ויוסיף לקח.

תיזהרו מהרופא הזה

 

הצדיק המפורסם רבי אהרן לייב שטיינמן זכר צדיק לברכה, שנפטר בערב חנוכה האחרון, היה מוסר שיעור קבוע בשבת אחרי סעודה שלישית לקבוצה תלמידי חכמים.

באחד השיעורים נקט הרב בצעד לא שגרתי, וסיפר למשתתפי השיעור על שאלה שנקרתה לפניו באותו שבוע, בעודו מבקש מהם לחוות את דעתם בנושא:

לחולה במצב קשה שהיה זקוק לניתוח, הציעו שתי אפשרויות – רופא אחד מומחה גדול בעל שם בינלאומי, אבל אדם מתנשא עד כדי כך שאי אפשר לשוחח עמו אפילו שיחה פשוטה שהחולה והמשפחה זקוקים לה כדי להירגע, ולעומתו הוצע להם רופא טוב שאינו מומחה גדול כל כך, אולם אדם טוב ונעים הליכות שאפשר לשוחח עמו בגובה העיניים. מי מהם עדיף?

השיבו משתתפי השיעור לרב: ודאי שהרופא הבכיר עדיף, כי עליו אפשר יותר לסמוך מנושא הרפואי. ומה שאינו מתנהג כראוי – זאת בעיה אומנם, אבל היא לא מצדיקה שניקח בגללה רופא פחות טוב.

אבל אחד ממשתתפי השיעור, מלבד היותו תלמיד חכם, היה גם עסקן רפואי ידוע, שמטפל בתיקים רפואיים רבים ועומד בקשר רציף מול רופאים בכירים בארץ ובעולם. דעתו היה שונה מדעתם של חבירו: "צריך לקחת את הרופא השני, כי על אדם גאוותן אמר הקדוש ברוך הוא: 'אין אני והוא יכולין לדור בכפיפה אחת'. אם הקדוש ברוך הוא לא רוצה להיות אתו במקום אחד, הוא לא יהיה אתו גם בחדר הניתוח.

הרב העדיף את תשובתו של המשתתף הבודד על פני דעתם של המשתתפים האחרים, אבל הדגיש שבכל מקרה צריך תמיד להתייעץ עם רב גדול בתורה, לפני שמחליטים לוותר על רופא בכיר בגלל שהוא נגוע במידת הגאווה.

ממעשה זה אנחנו יכולים עד כמה צריך האדם להתרחק ממידת הגאווה והיהירות. כשאדם מתגאה על חבריו ועל אנשים אחרים, הוא מרחיק ממנו את הקדוש ברוך הוא, ובכך הוא מאבד את הסיעתא דשמיא (עזרה משמים), שהיתה מלווה אותו אם היה מתנהג בצניעות ובענווה.

המת הגיע בחלום לרופא: למה הרגת אותי?

המת הגיע עוד בחלום לרופא: למה הרגת אותי?

יעקב לוסטיג

 

כששהיתי בבית החולים, הגיע אלי רופא. מוטרד היה בעליל, ביקש להתייעץ איתי:

"כבוד הרב" , הוא סיפר, "לפני ימים אחדים שהה במחלקה חולה אנוש, שהתייסר

בייסורים קשים ומרים. גופו היה אכול, המחלה הממאירה עשתה בו שמות. הוא נאנח

ונאנק ללא הרף, ולא היתה כל תקוה. "נראה היה שעדיף לו לחולה הזה למות, ובאופן

טבעי הוא כבר מזמן היה מת, אלא שהמכשירים השונים החזיקו אותו בחיים. בביקור

הרופאים האחרון הוחלט שאין עוד טעם בהארכת חייו. הרופא הבכיר הורה לי", כך מספר

הרופא, "להוציא את התקע מהשקע ולשים קץ לסבלו של החולה. עשיתי כדבריו והחולה

החל לפרכס. כעבור שלוש שעות בא הקץ לסבלו". ממשיך הרופא לספר: "הלילה התגלה

אלי אותו חולה, ופנה אלי בשאלה נוקבת, "למה עשית את זה?"

"גאלתי אותך מייסוריך", ענה לו הרופא.

"למה?!" התמרמר החולה. "הנשמה שלי עלתה לשמים, והודיעו לי שנקצבו לי עוד ארבעה

ימי התייסרות בעולם הזה כדי למרק את כל עוונותי וחטאי. אם הייתי סובל עוד ארבעה ימים

תמימים, הייתי נכנס לגן עדן באופן מיידי, אבל בגלל שאתה ניתקת את המכשירים והקדמת

את מותי, אני עכשיו צריך להיכנס לגהינם לתקופה ממושכת. למה עשית לי דבר כזה?".

והרופא הנסער בא לשמוע: זה באמת כך?! וכי למה לא יסבול בגהינום ארבעה ימים ולאחר מכן

ילך לגן עדן? מה? בגהינום אין אפשרות לייסר אותו ייסורים קשים לפחות כמו שסבל במהלך

המחלה שלו? מה ההבדל אם הוא סובל כאן או סובל שם?

אמרתי לו: " ודאי! העולם הזה קרוי בשם 'עולם הצמצום'. כל מצווה קטנה כאן פועלת גדולות

ונצורות בעולם העליון. ועבירה קטנה כאן מחשיכה עולמות. כך גם יסורים קטנים כאן, חוסכים

משהו מהגיהנום, שהרמב"ן כותב (בהקדמת פרושו לספר איוב) ששעה בגהינום גרועה יותר

מחיים שלמים של ייסורי איוב בעולם הזה. הוספתי וסיפרתי לו סיפור מהגאון מוילנא זצ"ל שישב

עם תלמידיו ואמר להם: "דעו, שכל מה שנאמר בספר 'ראשית חכמה' אודות היסורים הנוראים

של הגיהנום, הכל אמת לאמיתה, ולמעשה הייסורים בגהינום הם גרועים הרבה יותר מכפי שהם

מתוארים בספר זה. הדברים הרעישו כל כך, עד שאחד התלמידים חלה מרב פחד ובעתה.

באו והודיעו לגאון מוילנא, ואמר: "נלך אליו, ונקיים בו מצות ביקור חולים".

התלוו התלמידים אל הגאון והיו בטוחים שהוא ירגיע את תלמידו ויאמר שלא צריך לקחת כך ללב

את הדברים , ושבעצם הגהינום לא נורא כל כך. אבל כשהתאספו מסביב למיטתו של התלמיד

החולה אמר לו הגאון: "דע, שכל מה שאמרתי לך, הוא אמת לאמיתו, וזה בלשון המעטה. האמת היא

שאין לנו בכלל את היכולת להבין עד כמה יסורי הגיהנום הם נוראיים! אבל שכחתי להוסיף פרט אחד –

שאין לנו מושג כמה חוסכים יסורים שמתייסרים בעולם הזה! על כל צער קטן בעולם הזה, אנחנו חוסכים

לעצמנו ייסורים קשים מאוד בגהינום". אמרתי לאותו רופא, זה בעצם מה שהנפטר אומר לך, שהוא אמור

לסבול זמן רב בגהינום, כי ארבעה ימי יסורים בעולם הזה היו חוסכים לו הכל אלמלא היית מקדים את מותו.

נרעש הרופא, ושאל: "אז מה עלי לעשות?!"

אמרתי לו: "תשמע , הנפטר הזה יש לו דאגות משלו. הוא עומד להישלח אל הגהינום.

אתה חושב שאין לו מה לעשות אלא לרדת לעולם הזה ולהתאונן בפניך על מה שעשית לו?!

סביר להניח שלא כל נפטר יכול לרדת כאוות נפשו, צריך לזה אישור מיוחד מהבית דין של מעלה,

ולמה באמת אישרו לו לבוא אליך? סתם כדי לעדכן אותך שתדע מה קורה שם? בוודאי שלא!

"הנפטר התכוון לרמוז לך שהוא רוצה שאתה תחזור בתשובה בזכות הסיפור הזה, שתתחיל

לקיים מצוות, והמצוות הללו יזקפו לזכותו". והרופא שב בתשובה שלימה!

 

מעובד ע"פ 'והגדת' יום כיפור.

דוקטור תציל אותי!!

'אדם שחלה ונוהג לפי הכללים של האמונה, זוכה לציון טוב בשמים ובעולם הזה. הוא זוכה לעשות תשובה על כמה וכמה עוונות, שהתעורר לשים לב אליהם בגלל חוליו; הוא יוצא מחוזק, והוא יודע את ה' יותר; והוא בודאי זוכה להחלמה מהירה ולהתעלות רוחנית משמעותית. טוב לו בעולם הזה, וטוב לו בעולם הבא.

לעומתו, מי שחסרה לו אמונה, נופל לפחדים, לעצבות, ליאוש, למחשבות רעות על ה', כגון: למה זה מגיע לי? מה עשיתי? וכדומה. אדם כזה לא יזכה להפיק שום תועלת מהחולי שארע לו, וצערו וסבלו גדולים מאד. ובודאי הוא שם מבטחו על הרופאים ועל הרפואות, ועלול לנחול אכזבות קשות ה' ירחם.

על האדם לדעת, שכאשר הוא זוכה לעמוד במבחן האמונה, הוא עושה נחת רוח לה' יתברך, שבשביל האמונה הוא ברא את העולם. וכך הוא מקיים את השליחות שלו, שבגללה הוא בא לעולם; ועל ידי זה יזכה לרפואה שלמה בסבה קלה ולציון טוב במבחן האמונה'

 

"וממכותיך ארפאך"

אדם החולה במחלה כל שהיא, רחמנא לצלן – נמצא במבחן של אמונה. ועליו לפעול על פי שלושת הכללים של האמונה:

  • עליו לדעת שה' עשה אותו חולה, ולא יתלה בסבות טבעיות או בטעויות שעשה וכיוצא בזה.
  • צריך לדעת שזה לטובתו הנצחית, ולתן תודה לה'.
  • עליו לפשפש במעשיו ולחפש בגין איזה עון בא עליו החולי ועליו לשוב בתשובה. רק אחרי שעשה תשובה, אז ראוי לו להתפלל אל ה' יתברך שירפא אותו מחוליו.

 

 

והנה, לכאורה נראה שהרפואה היא מדע ככל מדעי הטבע; חוקרים רציניים ואמינים משקיעים שעות רבות וממון רב בעריכת נסויים ובדיקות כשהם נעזרים לשם כך בציון המשוכלל ביותר. וכאשר הם מגלים מה הם הגורמים למחלה פלונית, וכיצד ניתן לטפל בה, הם מפתחים תרופות ודרכי טיפול במחלה, וכו' וכו'.

לכאורה, זהו דבר יפה והגיוני. הבורא נתן לאדם שכל שיוכל לחקור בטבעי העולם, ולשכלל ולשפר את החיים. ומחובתו של האדם להשתמש בשכלו למטרות טובות אלו או אחרות, שיביאו הרווחה ושמחה לעולם. דבר זה בא לידי ביטוי במישורים רבים שכולנו נהנים מהם: החשמל, מכשירים שונים, טכנולוגיות מתקדמות וכו' וכו'. אם כן גם בענין הרפואה מתבקש שיעשה שימוש בשכל ובתבונה שחנן אותו הבורא, בשביל לשפר את החיים, ולהביא מזור וארוכה לכאבי בני האדם ולתחלואיהם.

השקפה זו מקבלת חיזוק עוד יותר כאשר רואים את דברי חז"ל, שדרשו על הפסוק "ורפא ירפא" – מכאן שנתנה הרשות לרופא לרפא. ואכן, רבים מגדולי ישראל עסקו ברפואה, ביניהם הרמב"ם, הבעש"ט ועוד.

המסקנה היוצאת מדברים אלו היא, כאמור לעיל שהרפואה היא מדע ככל המדעים. וככל שיחקור האדם יותר במדע זה, כך יצליח יותר להמציא תרופות ורפאות למחלות, לפציעות ולתקלות אלו או אחרות בבריאות האדם.

 

האדם המושגח

אולם, כל זה היה נכון מאד, אלו היה מדובר אך ורק ברפואת הגוף גרידא, כמו אצל בהמות וחיות וכו'. אך מאחר שמדובר באדם בעל בחירה, על כן אדרבה ואדרבה, מוכרחים לדעת – ברפואה אין שום טבע ואין שום חוקיות! יש רק השגחה פרטית!

וזה מהסיבה הפשוטה, שמחמת שכל תכלית בריאת העולם היא רק בשביל האדם בעל הבחירה, לכן מובן שעל האדם עצמו, יותר מכל, ישנה השגחה פרטית מדויקת בתכלית הדיוק על כל פרט ופרט מחייו, ובכלל זה – על מצב בריאותו.

כי אף שהטבע כלו מתנהל בכוחו יתברך, אבל ככל שהדברים רחוקים יותר מהאדם, ואינם נוגעים בו באופן ישיר, כך פחות נכרת בהם ההשגחה הפרטית של הבורא. ולכן הטבע בכלליות מתנהל במסלולים קבועים וברורים, ובפרט גרמי המים וכיוצא בזה, אם לא במאורעות מיוחדים, שבהם מחליט הבורא לשנות זאת. וכמו שנאמר: "ויעמידם לעד לעולם, חוק נתן ולא יעבור" (תהילים קמ"ח). וכן אנו אומרים בברכת הלבנה: חק וזמן נתן להם, שלא ישנו את תפקידם.

נמצא שעיקר השגחה הפרטית היא בכל הדברים הנוגעים ישירות לאדם, כגון: פרנסה, ילדים, רפואה וכיוצא בזה. בשם יש לאדם נסיון, ושם אפשר לרמוז לו ולעורר אותו לראות את הטעויות שלו, את החסרונות הרוחניים שלו וכו'.

 

גופו חביב עליו

יותר מכל הדברים הנוגעים לאדם, ביותר ישנה השגחה פרטית על מצבו הבריאותי. תחלואי הגוף והנפש ומכאוביהם משמשים את הבורא יותר מכל כדי לרמז לאדם, מה עליו לתקן, וזה מכמה סיבות:

האחת – שבכל סוגי הרמזים ובנסיונות האחרים, כגון שהבורא מרמז לאדם בממונו וכיוצא בזה, יכול האדם להישאר אדיש ולא להתעורר מהם. אבל כשהדברים מגיעים לגופו ולנפשו – הוא אינו מתעלם.

 

..יסורי הגוף והנפש הם הדבר הקשה ביותר לאדם. וזה דבר שאינו דורש הסבר. כולם יודעים שברגע שאדם חולה, אזי אינו מרגיש שום טעם לחייו. אפילו יהיו לו זהב וכסף וכל מחמדי עולם, אין הם מועילים לו כהוא זה, ואין לו בהם שום שמחה. והם אף מגבירים את הרגשת האומללות שלו, כשרואה שיש לו כל טוב, והוא אינו יכול להנות מזה. ובפרט, אם יש לו יסורי הנפש, שאז גם אם מצבו הגופני מעולה, הוא מרגיש שטוב מותו מחיים. לכן, שגור בפי העולם להגיד: העיקר הבריאות… ממילא, מובן שמצב בריאותו של האדם משמש את הבורא כגורם, שמעורר את האדם יותר מכל דבר אחר.

סבה נוספת – גוף האדם ונפשו מרכבים מרמ"ח איברים ושס"ה גידים, שהם כנגד התורה כולה. כל גיד משס"ה הגידים – כנגד אחד משס"ה מצוות "לא תעשה"; וכל איבר מרמ"ח האיברים – כנגד אחד מרמ"ח מצוות "עשה". כאשר האדם פוגם באיזו מצוה הוא פוגם באותו איבר או בגיד, שהוא כנגד אותה מצוה, וכך הבורא מרמז לאדם בדיוק במה הוא פגם, כדי שיתעורר לעשות תשובה. כי לפי האיבר שנפגע או לפי סוג החולי יכול האדם לדעת במה פגם ובשביל להדריך אותו ולכוון אותו אל יעודו ואל תיקונו.

 

חשבונות של מעלה

…הבורא מנהיג את העולם כפי מעשי האדם, כמבוא ב"פתח אליהו" (הקדמת תיקוני זוהר י"ז): "… לאישתמודעא תוקפך וחילך לבני נשא ולאחזאה לון איך אתנהיג עלמא בדינא וברחמי דאינון צדק ומשפט כפום עובדיהון דבני נשא…". פרוש: הבורא ברא את העולם כדי להודיע תקפו וכוחו לני אדם; ולהראות להם כיצד מתנהג העולם, לעיתים במדת הדין ולעיתים במדת  הרחמים – הכל כפי מעשיהם. אם מעשיהם טובים, אז נמתקים הדינים, ומתעורר חסד ורחמים בעולם. וכן ההפך חס ושלום, כי במידה שאדם מודד – בה מודדין לו.

ומאחר וכל חליי האדם הם מהסבה הישירה של מעשיו הרעים ובעוונותיו, ממילא מובן שמדע הרפואה – מדויק, משוכלל ומעמיק ככל שיהיה – אינו יכול לקחת בחשבון את כל הפרטים השייכים לחשבונות של מעלה, כגון: זכויותיו וחובותיו של החולה, ואם עשה תשובה או לא, ומה פסקו לו בבית דין שמעלה וכו' וכו'. וכן בודאי שאין בכח האדם – חכם ומחכם ככל שיהיה – להכחיש גזירותיו של הבורא. ואם הבורא גזר, שפלוני אלמוני יסבול ממחלה מסוימת זמן מסוים, לא יעזרו שום תרופות או טיפולים. וכן ההפך – אם נמתק הדין, ונתבטלה הגזרה, אזי החולה יבריא, גם אם זה נוגד את כל מה שמדע הרפואה יודע.

בשביל לעורר את המחשבה לענין זה נתבונן: שני אחים תאומים נולדו בעלי אותם טבעים, גדלו באותה סביבה, אכלו את אותו אוכל וכו'. אמנם בשנים הראשונות של חייהם יתכן שמצבם הבריאותי יהיה דומה, אף שגם זה אינו ודאי, אבל כשיתבגרו יותר, ויתחילו להתגלות בכל אחד מהם החולשות, הכאבים, והמחושים וכו', שיש לאנשים מבוגרים, יראו שלכל אחד מהם יש ה"חבילה" הפרטית שלו. ומזה הוכחה ברורה, שמצב הבריאות היא לפי האדם ולפי מעשיו, ולא לפי הטבע. כי אלו היה טבע, היה צריך להיות מצבם הבריאותי דומה מאד, ואף שוה לחלוטין.

 

נסים ונפלאות

ענין זה, שאין שום טבע ברפואת האדם, מקבל יתר תקף כאשר רואים בברור, שברגע שהאדם מתקן מה שצריך ברוחניות, מיד חולפת המחלה בלי שום דרך טבע כלל. אלו היה איזה טבע בכל ענין הרפואה,היה צריך להיות, שגם אחרי שאדם עשה תשובה, ודינו השתנה, יהיה מוכרח להעזר בתרופות; וכן ישנם מצבים, שכבר נגרם נזק בלתי הפיך, ולא מועיל כלום חס ושלום, וכו' וכו'.

אבל מאחר שאין הדברים כך כלל ועיקר, ורואים בחוש, שברגע שאדם תיקן מה שצריך לתקן, מיד משתנה מצבו מן הקצה אל הקצה בלי שום תהליך טבעי, והוא נהיה בריא כהרף עין, מזה רואים בברור יותר ויותר, שכל מה שקשור לרפואה – אין בו שום טבע.

וזה דבר שהרב מחבר הספר ראה במו עיניו במאות מקרים, בין שלוה חולים והדריך אותם, והיה עד לשינוי טבע מידי וקיצוני, מיד כשעשו תשובה, ובין במקרים אישיים, שחזה על גופו, כיצד משתנה הטבע בשינוי מוחלט ומיידי, מיד כשהבין מה עליו לתקן.

אחד מהמקרים שעבר על בשרו, ושנתן לספר אותם, ארע בשבת. אחת משניו החלה מתנפחת כמו מדלקת קשה, וכאבים עזים אחזו אותו. הרב אמר לבני ביתו, שהוא מוכרח ללכת לעשות טיפול שורש.

מה?! – תמהו – אתה הולך בשבת לרופא שינים? מותר לעשות בשבת טיפול שורש? – כן – ענה להם – חובה לעשות טיפול שורש. אני סובל כאבים קשים. וכי מותר לסבול בשבת קדש? אני הולך לעשות טיפול שורש אבל אצל הרופא הגדול בכבודו ובעצמו, אצל ה' יתברך.

הלך הרב לשדה, שהיה קרוב מקום, והחל לדבר עם ה', ולבקש ממנו שיראה לו על איזה עוון הוא קבל את הנפחיות הזו בשן. הוא בדק עצמו, ופשפש במעשיו, ולא עזב את חיפושיו, עד שמצא את הדבר שבגללו נענש. ומיד לאחר שעשה תשובה – תכף נעלמה הנפיחות, והכאבים חלפו ואינם! בלי אנטיביוטיקה, ובלי להמתין שתרד הנפיחות קמעה קמעה, בלי שום טבע! מיד משתקן מה שצריך, מיד חלף גם הדבר שבא לעוררו לכך.

אין טבע!

וזהו הדבר שאנו רוצים לחזק בו מאוד את כל החולים – אין שום טבע כלל! ומי שילך בדרך של התפילה ושל התשובה, יראה נסים גלויים עין בעין. כי כאשר הבורא רוצה לרפאות משהו, הוא לא צריך שום עזרה בכך וזה שמובא (ל"מ סב), שעקר טעותם של הרחוקים מאמונת השם יתברך, הוא מחמת שבגלוי רואים שהנהגת העולם היא על ידי מערת המזלות. על כל נפלו בטעויות כל אחד לפי טעותו: יש שחושבים, שהכל על פי הטבע, עולם כמנהגו נוהג: ויש שמאמינים בבורא, אבל חושבים שצריך לעבוד את האמצעי, כפי שטעו בעגל. שרצו לעשות את העגל אמצעי בינם לבין השם יתברך, ואמרו: "אשר ילכו לפנינו" (שמות לב"ב), בחינת אמצעי.

ובטעויות כאלו רבים נכשלים, ועושים את הסבות אמצעי בינם לבין השם יתברך. הינו, מאמינים בהשם יתברך, אבל מאמינים גם כן באמצעי, ואומרים שצריך לסיבות. היינו שמאמינים למשל בסבה של פרנסה, שהוא  המשא ומתן. ועושים מהסבה של משא-ומתן עיקר, כאילו, חס ושלום, בלא הסיבה של משא ומתן, אין יכולת ביד השם יתברך לתן להם פרנסה. וכן בסבה של הרפואה, שהוא סמים ורפואות, עושים מהם עיקר, כאילו, חס ושלום בלי הסמים ובלי הרפואות, אין יכולת ביד השם יתברך לרפא.

ואין הדבר כן. כי הקדוש ברוך הוא סיבת כל הסיבות, ועילת כל העילות, ואין צריך לשום סבה, ובעסקינו באלו הסיבות, צריך להאמין בהשם יתברך לבד, ולא לעשות מהסיבות עיקר.

 

חבל על כל דקה

צריך שינצל החולה את המצב, שהוא נמצא בו, בשביל לפשפש במעשיו. ישנם חולים השוכבים שעות רבות בלא מעש בבתי חולים או בבתיהם, ועליהם לדעת שזה מכון משים, כדי שינצלו את העובדה, שהם טרודים ואינם עסוקים במרוץ החיים, בשביל לעשות חשבון נפש. ומה עוד, שבגלל החולי נחלשות התאוות, ויש לאדם אפשרות להתבונן על החיים בצורה בלתי משוחדת. מה נוראה התופעה ששמים לחולה מכשיר טלויזיה מול העינים. ובכך מסיחים את דעתו, ואין מניחים לו את האפשרות לעשות מה שבאמת הוא צריך לעשות – לעסוק בתשובה ובתפילה ובחשבון נפש.

 

בהצלחה

אדם שחלה ונוהג לפי הכללים של האמונה, זוכה לציון טוב בשמים ובעולם הזה. הוא זוכה לעשות תשובה על כמה וכמה עוונות, שהתעורר לשים לב אליהם בגלל חוליו; הוא יוצא מחוזק, והוא יודע את ה' יותר; והוא בודאי זוכה להחלמה מהירה ולהתעלות רוחנית משמעותית. טוב לו בעולם הזה, וטוב לו בעולם הבא.

לעומתו, מי שחסרה לו אמונה, נופל לפחדים, לעצבות, ליאוש, למחשבות רעות על ה', כגון: למה זה מגיע לי? מה עשיתי? וכדומה. אדם כזה לא יזכה להפיק שום תועלת מהחולי שארע לו, וצערו וסבלו גדולים מאד. ובודאי הוא שם מבטחו על הרופאים ועל הרפואות, ועלול לנחול אכזבות קשות ה' ירחם.

על האדם לדעת, שכאשר הוא זוכה לעמוד במבחן האמונה, הוא עושה נחת רוח לה' יתברך, שבשביל האמונה הוא ברא את העולם. וכך הוא מקיים את השליחות שלו, שבגללה הוא בא לעולם; ועל ידי זה יזכה לרפואה שלמה בסבה קלה ולציון טוב במבחן האמונה.

(מתוך הספר בגן האמונה)

להתקשר לרופא בשבת

יעקב לוסטיג

 

"פיקוח נפש דוחה שבת". כולם יודעים את זה. אם לפנינו אדם שנדקר על ידי מחבל בבטנו חלילה, ויש חשש שהוא ידמם למוות, אין ספק שמותר להתקשר למד"א, להזמין אמבולנס ולעשות כל מה שצריך כדי להציל את חייו של הפצוע.

אבל מה קורה כשמדובר בתינוק בן שבועיים שסובל מחום גבוה? ואם בכלל לא מדובר בחשש לחיי אדם אלא רק בילד שהתפרע ושבר יד? ובכלל, אם כואב לי הראש בשבת, אני יכול לבלוע אקמול או שאסור לעשות את זה?

לפני שנתחיל לפרט את ההלכות הקשורות בנושא, נקדים ונחלק את כל הנושא הרפואי בשבת לשלושה חלקים מרכזיים:

  • חולה שיש בו סכנה – כלומר חולה שחייו תלויים לו מנגד, ויש חשש שאם לא נטפל בו כראוי נגרום לכך שהוא יהיה במצב של סכנה לחייו.
  • חולה שאין בו סכנה – אדם שסובל משפעת לדוגמה. הוא מרגיש רע מאוד, קשה לו לצאת מהמיטה, הוא לא מסוגל לאכול כמעט כלום, אבל לא נשקפת שום סכנה לחייו.
  • 'מקצת חולי' – כלומר אדם שאינו מרגיש טוב, אבל הוא יכול לתפקד כרגיל. קצת כואבת לו השן, אבל זה לא מפריע לו לסדר היום, הוא יכול לצאת לבית הכנסת, לסדר מעט את הבית ואפילו לשבת בראש השולחן ולנהל את הארוחה המשפחתית ביד רמה.

המקרה הראשון, של 'חולה שיש בו סכנה', הוא מקרה קלאסי העונה להגדרה 'פיקוח נפש דוחה שבת'. עבור חולה כזה מותר לעשות כל דבר שיגרום לו להרגיש טוב יותר, ובלבד שהדבר קשור למצבו הבריאותי. אסור לנו להדליק לו מוזיקה כדי לשמח אותו, אבל מותר לכבות את המזגן אם קר לו, או לחלופין להדליק לו תנור כדי שלא יסבול מקור. את כל המלאכות האלו מותר לעשות בלי שום חשש, ולא צריך לחפש גוי שיעשה אותן במקומנו.

חשוב שנזכור, שאותו אלוקים שצווה עלינו לשמור את השבת, הוא זה שצווה עלינו לחלל אותה כשצריך להציל חיי אדם. אין לנו שום סיבה לחשוש מביצוע המלאכות הללו ומי שמונע את עצמו מלהזמין אמבולנס בשבת לאדם שנמצא בסכנה – עונשו גדול מאוד.

המקרה השני, של 'חולה שאין בו סכנה', מורכב יותר. אסור לחלל עליו את השבת, אסור להדליק לו מאוורר או מזגן, ואסור גם להתקשר לרופא כדי להתייעץ אתו איך אפשר להקל על סבלו של החולה. אם יש לנו חשש שאולי החולה נמצא במצב של סכנה, אפילו אם זה רק ספק קל – חובה להתקשר לרופא או להזמין אמבולנס כנ"ל, אבל כל עוד ברור לנו שאין כאן סכנת חיים אסור לחלל עבורו את השבת.

עם זאת, מותר לבקש מגוי שידליק עבורו תנור אם קר לו, או אם יש לו צורך בכך שיבשל לו מרק טעים, וכמובן שמותר לתת לו לבלוע תרופות, אם הדבר אינו כרוך בחילול שבת. כלומר, החולה יכול לבלוע אקמול, או אנטיביוטיקה, או כל תרופה אחרת. אבל אסור ללכת לקנות את התרופה בשבת ולבקש מרופא יהודי שיכתוב לו מרשם.

המקרה השלישי, של 'מקצת חולי': אסור לו לבלוע תרופות, אסור אפילו לבקש מגוי שיבצע עבורו מלאכות, ואסור אפילו לעשות מעשים של רפואה כמו למשל לגרגר עם מי מלח בגלל כאב שיניים. מותר לעשות מעשים של רפואה ולקחת תרופות רק כשמדובר במשהו שכך רגילים לעשות, כלומר, אפשר לאכול דבש, גם אם המטרה היא להרגיע את כאב הגרון, וכן אפשר למצוץ פלח לימון יחד עם כוס תה חם.

במקרים של כאב ראש, יש לזה פתרון קל מאוד אם כאב הראש החל כבר לפני השבת: ממיסים כדורי אקמול או אופטלגין וכדו' בכוס עם מים, ובשבת מותר לחולה לשתות את המים הללו, ובתנאי שהדבר אינו ניכר לכולם שהוא עושה את זה לצורך רפואה, ונראה כאילו הוא שותה מים להנאתו.

חשוב לציין שההבדל בין 'חולה שאין בו סכנה' ל'מקצת חולי' נקבע על פי פרמטר קל ופשוט: אם החולה נופל למשכב בגלל החולי או הכאב, כלומר הוא סובל מכאב שיניים שמטריף את דעתו ומחליש את כל גופו עד שהוא לא יכול לצאת ולטייל ברחוב להנאתו, או לשבת על יד השולחן לסעודת שבת, הרי הוא בגדר 'חולה שאין בו סכנה'. אבל אם הכאב הוא כאב קל, או אפילו מציק, אבל לא מחליש את הגוף ולא גורם לו להיכנס למיטה – הרי הוא בגדר ההלכתי של 'מקצת חולי'.

מותר לבלוע משככי כאבים כמו אקמול, אופטלגין וכדו', וכן להתיז ספריי שמטרתו לשכך כאבים. עם זאת עדיף כאמור להכין את התרופה מראש על ידי המסתה במים מערב שבת.

 

טיפול תרופתי קבוע וטיפול מונע

אדם שלוקח טיפל תרופתי קבוע, בין אם מדובר במשהו קבוע לאורך שנים ובין אם זו קביעות של כמה ימים כמו אנטיביוטיקה שהרופא רשם לו לעשרה ימים וכדו', מותר לו לקחת את התרופה כהרגלו גם בשבת, ואסור להחמיר על עצמו בזה אם יש חשש שהדבר יכניס אותו למצב של סכנה או אפילו אם רק יגרום לו להיות חולה מספר ימים.

כך גם לגבי טיפול מונע, שנועד למנוע ממחלה כלשהי להתפרץ, מותר ואף חובה לקחת את התרופה גם בשבת, למרות שכרגע הוא מרגיש נהדר וגופו מתפקד בצורה מושלמת.

 

משחות וקרמים

בשבת אסור למרוח משחות וקרמים, אך במקרה של חולה שאין בו סכנה שסובל מאוד מכוויה למשל, ורוצה למרוח משחה שתקל על כאבו, מותר להניח את המשחה על מקום הכוויה, אך לא למרוח אותה, אפשר להניח מעט מעט על פני כל הכוויה, אבל אסור להחליק אותה לאחר מכן על העור, ובוודאי שלא לעסות את העור תוך החדרת המשחה לתוכו.

אסור למרוח וזאלין או שפתון על שפתיים סדוקות בשבת.

 

ויטמינים ותוספי תזונה

האיסור לקחת תרופה כולל גם נטילת ויטמינים. עם זאת, חולה שאין בו סכנה יכול לקחת ויטמינים ללא חשש כפי שביארנו. בבתים בהם נוהגים לבלוע ויטמינים בסיום הארוחה, בקביעות יומיומית, מותר גם בשבת לבלוע את הוויטמינים.

תוספי תזונה או ויטמינים שבאים כתחליף למזון – כמו למשל בליעת גלולות ברזל עבור מי שנמנע מאכילת בשר, מותר לקחת בשבת ואין בכך איסור.

 

כדורי שינה והפרעת קשב

מותר לבלוע כדורי שינה כשאינו מצליח להירדם, אך אסור לבלוע כדורים המסייעים לשמור על ערנות.

ילדים ומבוגרים הנוטלים מדי יום כדורי ריטלין ודומיהם, מותר להם לבלוע כדור כזה גם בשבת כאשר יש צורך בכך לשם שמירה על איזון התרופה, או לצורך שמירה על מצב הילד בצורה סבירה, אך כאשר הכדור ניטל באופן כללי רק לשיפור הקשב והריכוז אסור לקחת אותו בשבת.

 

 

טיפול בפצעים מוגלתיים וחבישה

אסור לדקור אצבע או איבר אחר במקום שבו יצא דם, אלא אם כן מדובר בפצע מוגלתי או בחולה שיש בו סכנה.

מי שיש לו פצע מוגלתי, מותר לו לדקור את השלפוחית ולאפשר למוגלה לצאת החוצה, גם אם יש חשש שיצא עמה דם. אחרי שדקר את הפצע, אסור ללחוץ אותו ולסחוט את המוגלה החוצה. כמו"כ אסור להשרות פצע מוגלתי במים חמים עם סבון כדי לרכך את הפצע, אך מותר לחטא את הפצע אם יש חשש שהזיהום עלול להתפשט.

כשמסיים את הטיפול בפצע, יכול להניח עליו משחה אנטיביוטית, אך לא למרוח אותה. מותר גם להדביק פלסטר כדי להשאיר את מקום הפצע סגור ולמנוע מהמשחה להימרח על גבי בגדים או כלים.

מותר לחבוש את הפצע בתחבושת או בגזה, אך אסור לחתוך דבק כדי להדביק את התחבושת, וכן אסור לקשור קשר כפול, לכן יש לקשור את התחבושת בקשר לולאה (כמו קשר נעליים), או לחלופין להדביק אותה בעזרת פלסטרים (אספלנית).

 

 

טיפולים אלטרנטיביים

אסור לעשות טיפולי מסאז' בשבת, או דיקור סיני וטיפולי 'מח אחד' וכדו'. עם זאת, טיפול פסיכולוגי מותר בשבת, בתנאי שהוא נעשה ללא תמורה כספית ואינו כולל כתיבה או פעולה אחרת האסורה בשבת (למעט מקרים שבהם יש חשש להתפרצות נפשית והפסיכולוג או המטפל חייב להעניק טיפול מונע, וראי להתייעץ עם רב כשהדבר אפשרי).

 

מחלות מנטאליות

אנשים הסובלים מהפרעות נפשיות קשות, יכולים לקחת את התרופות הרגילות שלהם ללא כל חשש, ואפילו אם לא מדובר בחשש להתפרצויות אלימות או איבוד קשר עם המציאות. גם חשש לדיכאון קליני מצדיק טיפול בשבת, ואפילו חילול שבת במקרה הצורך. במקרה של התפרצות או קריסת מערכות נפשית קשה, מותר ואף מצווה להזמין אמבולנס בשבת.

 

תינוקות

צריך לדעת שתינוקות רכים, בפרט בחודשים הראשונים לחייהם, ובכלל עד גיל תשע או עשר, מוגדרים בכל מצב שהם מרגישים לא טוב כ'חולה שאין בו סכנה' אפילו אם מדובר בכאב קל שאינו מאוד מציק לו.

כשרואים תינוק שסובל מכאבי בטן מעבר לרמת הסבירות, או כשחום הגוף שלו עולה בצורה מדאיגה, אסור להתמהמה ויש להתקשר להתייעץ עם רופא או אחות, או לחלופין לגשת אתו לבית החולים.

 

יולדת

יולדת בתוך שלושה ימים מהלידה מוגדרת כ'חולה שיש בו סכנה'. אחרי שלושה ימים ועד שלושים יום היא מוגדרת כ'חולה שאין בו סכנה', אלא אם כן יש סיבה לחשוש שהיא נמצאת במצב של סכנה, ואז מותר לחלל עליה את השבת ככל שיידרש.

 

הבהרה חשובה

חשוב לזכור שההיתר של 'פיקוח נפש' האמור בתינוקות ובחולה שיש בו סכנה אינו בא לומר שהשבת 'מתבטלת' כביכול עבור החולה. מותר לעשות רק מלאכות שנועדו להציל את חיי החולה או להקל עליו, ורק אם אי אפשר לעשות אותן בצורה אחרת.

אם למשל החולה סובל ממאוורר הפועל בחדר ומבקש לכבותו, אם אפשר לכסות את המאוורר בשמיכה או לסובב אותו לצד אחר, ובכך תיפסק ההפרעה לחולה – אסור לכבות את המאוורר, וחובה לנקוט בדרכים חלופיות. אם חסרה לנו תרופה שצריך לתת לרופא, ואנחנו יכולים לשאול את השכנים אם יש להם תרופה כזאת, חובה למצות את כל האפשרויות לפני שנפנה לחילול שבת.

אבל, כל זה כשיש לנו זמן וכשהחולה אינו במצב שיש חשש לסכנה מידית. אבל אם הוא במצב של סכנה מיידית – חובה לחלל עליו את השבת מיד, ולא לבזבז זמן בחיפוש פתרונות אחרים.