'אדם שחלה ונוהג לפי הכללים של האמונה, זוכה לציון טוב בשמים ובעולם הזה. הוא זוכה לעשות תשובה על כמה וכמה עוונות, שהתעורר לשים לב אליהם בגלל חוליו; הוא יוצא מחוזק, והוא יודע את ה' יותר; והוא בודאי זוכה להחלמה מהירה ולהתעלות רוחנית משמעותית. טוב לו בעולם הזה, וטוב לו בעולם הבא.
לעומתו, מי שחסרה לו אמונה, נופל לפחדים, לעצבות, ליאוש, למחשבות רעות על ה', כגון: למה זה מגיע לי? מה עשיתי? וכדומה. אדם כזה לא יזכה להפיק שום תועלת מהחולי שארע לו, וצערו וסבלו גדולים מאד. ובודאי הוא שם מבטחו על הרופאים ועל הרפואות, ועלול לנחול אכזבות קשות ה' ירחם.
על האדם לדעת, שכאשר הוא זוכה לעמוד במבחן האמונה, הוא עושה נחת רוח לה' יתברך, שבשביל האמונה הוא ברא את העולם. וכך הוא מקיים את השליחות שלו, שבגללה הוא בא לעולם; ועל ידי זה יזכה לרפואה שלמה בסבה קלה ולציון טוב במבחן האמונה'
"וממכותיך ארפאך"
אדם החולה במחלה כל שהיא, רחמנא לצלן – נמצא במבחן של אמונה. ועליו לפעול על פי שלושת הכללים של האמונה:
- עליו לדעת שה' עשה אותו חולה, ולא יתלה בסבות טבעיות או בטעויות שעשה וכיוצא בזה.
- צריך לדעת שזה לטובתו הנצחית, ולתן תודה לה'.
- עליו לפשפש במעשיו ולחפש בגין איזה עון בא עליו החולי ועליו לשוב בתשובה. רק אחרי שעשה תשובה, אז ראוי לו להתפלל אל ה' יתברך שירפא אותו מחוליו.
והנה, לכאורה נראה שהרפואה היא מדע ככל מדעי הטבע; חוקרים רציניים ואמינים משקיעים שעות רבות וממון רב בעריכת נסויים ובדיקות כשהם נעזרים לשם כך בציון המשוכלל ביותר. וכאשר הם מגלים מה הם הגורמים למחלה פלונית, וכיצד ניתן לטפל בה, הם מפתחים תרופות ודרכי טיפול במחלה, וכו' וכו'.
לכאורה, זהו דבר יפה והגיוני. הבורא נתן לאדם שכל שיוכל לחקור בטבעי העולם, ולשכלל ולשפר את החיים. ומחובתו של האדם להשתמש בשכלו למטרות טובות אלו או אחרות, שיביאו הרווחה ושמחה לעולם. דבר זה בא לידי ביטוי במישורים רבים שכולנו נהנים מהם: החשמל, מכשירים שונים, טכנולוגיות מתקדמות וכו' וכו'. אם כן גם בענין הרפואה מתבקש שיעשה שימוש בשכל ובתבונה שחנן אותו הבורא, בשביל לשפר את החיים, ולהביא מזור וארוכה לכאבי בני האדם ולתחלואיהם.
השקפה זו מקבלת חיזוק עוד יותר כאשר רואים את דברי חז"ל, שדרשו על הפסוק "ורפא ירפא" – מכאן שנתנה הרשות לרופא לרפא. ואכן, רבים מגדולי ישראל עסקו ברפואה, ביניהם הרמב"ם, הבעש"ט ועוד.
המסקנה היוצאת מדברים אלו היא, כאמור לעיל שהרפואה היא מדע ככל המדעים. וככל שיחקור האדם יותר במדע זה, כך יצליח יותר להמציא תרופות ורפאות למחלות, לפציעות ולתקלות אלו או אחרות בבריאות האדם.
האדם המושגח
אולם, כל זה היה נכון מאד, אלו היה מדובר אך ורק ברפואת הגוף גרידא, כמו אצל בהמות וחיות וכו'. אך מאחר שמדובר באדם בעל בחירה, על כן אדרבה ואדרבה, מוכרחים לדעת – ברפואה אין שום טבע ואין שום חוקיות! יש רק השגחה פרטית!
וזה מהסיבה הפשוטה, שמחמת שכל תכלית בריאת העולם היא רק בשביל האדם בעל הבחירה, לכן מובן שעל האדם עצמו, יותר מכל, ישנה השגחה פרטית מדויקת בתכלית הדיוק על כל פרט ופרט מחייו, ובכלל זה – על מצב בריאותו.
כי אף שהטבע כלו מתנהל בכוחו יתברך, אבל ככל שהדברים רחוקים יותר מהאדם, ואינם נוגעים בו באופן ישיר, כך פחות נכרת בהם ההשגחה הפרטית של הבורא. ולכן הטבע בכלליות מתנהל במסלולים קבועים וברורים, ובפרט גרמי המים וכיוצא בזה, אם לא במאורעות מיוחדים, שבהם מחליט הבורא לשנות זאת. וכמו שנאמר: "ויעמידם לעד לעולם, חוק נתן ולא יעבור" (תהילים קמ"ח). וכן אנו אומרים בברכת הלבנה: חק וזמן נתן להם, שלא ישנו את תפקידם.
נמצא שעיקר השגחה הפרטית היא בכל הדברים הנוגעים ישירות לאדם, כגון: פרנסה, ילדים, רפואה וכיוצא בזה. בשם יש לאדם נסיון, ושם אפשר לרמוז לו ולעורר אותו לראות את הטעויות שלו, את החסרונות הרוחניים שלו וכו'.
גופו חביב עליו
יותר מכל הדברים הנוגעים לאדם, ביותר ישנה השגחה פרטית על מצבו הבריאותי. תחלואי הגוף והנפש ומכאוביהם משמשים את הבורא יותר מכל כדי לרמז לאדם, מה עליו לתקן, וזה מכמה סיבות:
האחת – שבכל סוגי הרמזים ובנסיונות האחרים, כגון שהבורא מרמז לאדם בממונו וכיוצא בזה, יכול האדם להישאר אדיש ולא להתעורר מהם. אבל כשהדברים מגיעים לגופו ולנפשו – הוא אינו מתעלם.
..יסורי הגוף והנפש הם הדבר הקשה ביותר לאדם. וזה דבר שאינו דורש הסבר. כולם יודעים שברגע שאדם חולה, אזי אינו מרגיש שום טעם לחייו. אפילו יהיו לו זהב וכסף וכל מחמדי עולם, אין הם מועילים לו כהוא זה, ואין לו בהם שום שמחה. והם אף מגבירים את הרגשת האומללות שלו, כשרואה שיש לו כל טוב, והוא אינו יכול להנות מזה. ובפרט, אם יש לו יסורי הנפש, שאז גם אם מצבו הגופני מעולה, הוא מרגיש שטוב מותו מחיים. לכן, שגור בפי העולם להגיד: העיקר הבריאות… ממילא, מובן שמצב בריאותו של האדם משמש את הבורא כגורם, שמעורר את האדם יותר מכל דבר אחר.
סבה נוספת – גוף האדם ונפשו מרכבים מרמ"ח איברים ושס"ה גידים, שהם כנגד התורה כולה. כל גיד משס"ה הגידים – כנגד אחד משס"ה מצוות "לא תעשה"; וכל איבר מרמ"ח האיברים – כנגד אחד מרמ"ח מצוות "עשה". כאשר האדם פוגם באיזו מצוה הוא פוגם באותו איבר או בגיד, שהוא כנגד אותה מצוה, וכך הבורא מרמז לאדם בדיוק במה הוא פגם, כדי שיתעורר לעשות תשובה. כי לפי האיבר שנפגע או לפי סוג החולי יכול האדם לדעת במה פגם ובשביל להדריך אותו ולכוון אותו אל יעודו ואל תיקונו.
חשבונות של מעלה
…הבורא מנהיג את העולם כפי מעשי האדם, כמבוא ב"פתח אליהו" (הקדמת תיקוני זוהר י"ז): "… לאישתמודעא תוקפך וחילך לבני נשא ולאחזאה לון איך אתנהיג עלמא בדינא וברחמי דאינון צדק ומשפט כפום עובדיהון דבני נשא…". פרוש: הבורא ברא את העולם כדי להודיע תקפו וכוחו לני אדם; ולהראות להם כיצד מתנהג העולם, לעיתים במדת הדין ולעיתים במדת הרחמים – הכל כפי מעשיהם. אם מעשיהם טובים, אז נמתקים הדינים, ומתעורר חסד ורחמים בעולם. וכן ההפך חס ושלום, כי במידה שאדם מודד – בה מודדין לו.
ומאחר וכל חליי האדם הם מהסבה הישירה של מעשיו הרעים ובעוונותיו, ממילא מובן שמדע הרפואה – מדויק, משוכלל ומעמיק ככל שיהיה – אינו יכול לקחת בחשבון את כל הפרטים השייכים לחשבונות של מעלה, כגון: זכויותיו וחובותיו של החולה, ואם עשה תשובה או לא, ומה פסקו לו בבית דין שמעלה וכו' וכו'. וכן בודאי שאין בכח האדם – חכם ומחכם ככל שיהיה – להכחיש גזירותיו של הבורא. ואם הבורא גזר, שפלוני אלמוני יסבול ממחלה מסוימת זמן מסוים, לא יעזרו שום תרופות או טיפולים. וכן ההפך – אם נמתק הדין, ונתבטלה הגזרה, אזי החולה יבריא, גם אם זה נוגד את כל מה שמדע הרפואה יודע.
בשביל לעורר את המחשבה לענין זה נתבונן: שני אחים תאומים נולדו בעלי אותם טבעים, גדלו באותה סביבה, אכלו את אותו אוכל וכו'. אמנם בשנים הראשונות של חייהם יתכן שמצבם הבריאותי יהיה דומה, אף שגם זה אינו ודאי, אבל כשיתבגרו יותר, ויתחילו להתגלות בכל אחד מהם החולשות, הכאבים, והמחושים וכו', שיש לאנשים מבוגרים, יראו שלכל אחד מהם יש ה"חבילה" הפרטית שלו. ומזה הוכחה ברורה, שמצב הבריאות היא לפי האדם ולפי מעשיו, ולא לפי הטבע. כי אלו היה טבע, היה צריך להיות מצבם הבריאותי דומה מאד, ואף שוה לחלוטין.
נסים ונפלאות
ענין זה, שאין שום טבע ברפואת האדם, מקבל יתר תקף כאשר רואים בברור, שברגע שהאדם מתקן מה שצריך ברוחניות, מיד חולפת המחלה בלי שום דרך טבע כלל. אלו היה איזה טבע בכל ענין הרפואה,היה צריך להיות, שגם אחרי שאדם עשה תשובה, ודינו השתנה, יהיה מוכרח להעזר בתרופות; וכן ישנם מצבים, שכבר נגרם נזק בלתי הפיך, ולא מועיל כלום חס ושלום, וכו' וכו'.
אבל מאחר שאין הדברים כך כלל ועיקר, ורואים בחוש, שברגע שאדם תיקן מה שצריך לתקן, מיד משתנה מצבו מן הקצה אל הקצה בלי שום תהליך טבעי, והוא נהיה בריא כהרף עין, מזה רואים בברור יותר ויותר, שכל מה שקשור לרפואה – אין בו שום טבע.
וזה דבר שהרב מחבר הספר ראה במו עיניו במאות מקרים, בין שלוה חולים והדריך אותם, והיה עד לשינוי טבע מידי וקיצוני, מיד כשעשו תשובה, ובין במקרים אישיים, שחזה על גופו, כיצד משתנה הטבע בשינוי מוחלט ומיידי, מיד כשהבין מה עליו לתקן.
אחד מהמקרים שעבר על בשרו, ושנתן לספר אותם, ארע בשבת. אחת משניו החלה מתנפחת כמו מדלקת קשה, וכאבים עזים אחזו אותו. הרב אמר לבני ביתו, שהוא מוכרח ללכת לעשות טיפול שורש.
מה?! – תמהו – אתה הולך בשבת לרופא שינים? מותר לעשות בשבת טיפול שורש? – כן – ענה להם – חובה לעשות טיפול שורש. אני סובל כאבים קשים. וכי מותר לסבול בשבת קדש? אני הולך לעשות טיפול שורש אבל אצל הרופא הגדול בכבודו ובעצמו, אצל ה' יתברך.
הלך הרב לשדה, שהיה קרוב מקום, והחל לדבר עם ה', ולבקש ממנו שיראה לו על איזה עוון הוא קבל את הנפחיות הזו בשן. הוא בדק עצמו, ופשפש במעשיו, ולא עזב את חיפושיו, עד שמצא את הדבר שבגללו נענש. ומיד לאחר שעשה תשובה – תכף נעלמה הנפיחות, והכאבים חלפו ואינם! בלי אנטיביוטיקה, ובלי להמתין שתרד הנפיחות קמעה קמעה, בלי שום טבע! מיד משתקן מה שצריך, מיד חלף גם הדבר שבא לעוררו לכך.
אין טבע!
וזהו הדבר שאנו רוצים לחזק בו מאוד את כל החולים – אין שום טבע כלל! ומי שילך בדרך של התפילה ושל התשובה, יראה נסים גלויים עין בעין. כי כאשר הבורא רוצה לרפאות משהו, הוא לא צריך שום עזרה בכך וזה שמובא (ל"מ סב), שעקר טעותם של הרחוקים מאמונת השם יתברך, הוא מחמת שבגלוי רואים שהנהגת העולם היא על ידי מערת המזלות. על כל נפלו בטעויות כל אחד לפי טעותו: יש שחושבים, שהכל על פי הטבע, עולם כמנהגו נוהג: ויש שמאמינים בבורא, אבל חושבים שצריך לעבוד את האמצעי, כפי שטעו בעגל. שרצו לעשות את העגל אמצעי בינם לבין השם יתברך, ואמרו: "אשר ילכו לפנינו" (שמות לב"ב), בחינת אמצעי.
ובטעויות כאלו רבים נכשלים, ועושים את הסבות אמצעי בינם לבין השם יתברך. הינו, מאמינים בהשם יתברך, אבל מאמינים גם כן באמצעי, ואומרים שצריך לסיבות. היינו שמאמינים למשל בסבה של פרנסה, שהוא המשא ומתן. ועושים מהסבה של משא-ומתן עיקר, כאילו, חס ושלום, בלא הסיבה של משא ומתן, אין יכולת ביד השם יתברך לתן להם פרנסה. וכן בסבה של הרפואה, שהוא סמים ורפואות, עושים מהם עיקר, כאילו, חס ושלום בלי הסמים ובלי הרפואות, אין יכולת ביד השם יתברך לרפא.
ואין הדבר כן. כי הקדוש ברוך הוא סיבת כל הסיבות, ועילת כל העילות, ואין צריך לשום סבה, ובעסקינו באלו הסיבות, צריך להאמין בהשם יתברך לבד, ולא לעשות מהסיבות עיקר.
חבל על כל דקה
צריך שינצל החולה את המצב, שהוא נמצא בו, בשביל לפשפש במעשיו. ישנם חולים השוכבים שעות רבות בלא מעש בבתי חולים או בבתיהם, ועליהם לדעת שזה מכון משים, כדי שינצלו את העובדה, שהם טרודים ואינם עסוקים במרוץ החיים, בשביל לעשות חשבון נפש. ומה עוד, שבגלל החולי נחלשות התאוות, ויש לאדם אפשרות להתבונן על החיים בצורה בלתי משוחדת. מה נוראה התופעה ששמים לחולה מכשיר טלויזיה מול העינים. ובכך מסיחים את דעתו, ואין מניחים לו את האפשרות לעשות מה שבאמת הוא צריך לעשות – לעסוק בתשובה ובתפילה ובחשבון נפש.
בהצלחה
אדם שחלה ונוהג לפי הכללים של האמונה, זוכה לציון טוב בשמים ובעולם הזה. הוא זוכה לעשות תשובה על כמה וכמה עוונות, שהתעורר לשים לב אליהם בגלל חוליו; הוא יוצא מחוזק, והוא יודע את ה' יותר; והוא בודאי זוכה להחלמה מהירה ולהתעלות רוחנית משמעותית. טוב לו בעולם הזה, וטוב לו בעולם הבא.
לעומתו, מי שחסרה לו אמונה, נופל לפחדים, לעצבות, ליאוש, למחשבות רעות על ה', כגון: למה זה מגיע לי? מה עשיתי? וכדומה. אדם כזה לא יזכה להפיק שום תועלת מהחולי שארע לו, וצערו וסבלו גדולים מאד. ובודאי הוא שם מבטחו על הרופאים ועל הרפואות, ועלול לנחול אכזבות קשות ה' ירחם.
על האדם לדעת, שכאשר הוא זוכה לעמוד במבחן האמונה, הוא עושה נחת רוח לה' יתברך, שבשביל האמונה הוא ברא את העולם. וכך הוא מקיים את השליחות שלו, שבגללה הוא בא לעולם; ועל ידי זה יזכה לרפואה שלמה בסבה קלה ולציון טוב במבחן האמונה.
(מתוך הספר בגן האמונה)
