משה ויטמן
בפרשת שמיני התורה שמה על השולחן את אחד הנושאים "הבוערים" ביותר בחיי שומרי התורה.

היא מגלה לנו את הדרישה שממנה כל שומר תורה, בכל זמן, אירוע או מקום בעולם לא יכול להתעלם. היא מלווה אותו 24 שעות ביממה 365 יום בשנה ללא יוצא מן הכלל.

הנושא הוא – תעודת הכשרות.
מי לא מכיר את חותמות הכשרות המופיעות על גבי אריזות המזון, או את תעודות הכשרות התלויות על קירות בתי הקפה והמסעדות,

אך האם אנו יודעים מדוע זה נצרך? מה בדיוק באים לוודאות?
חותמות הכשרות באות להבטיח ללקוחות כי אכן נעשה הפיקוח הדרוש על הכנת המוצר אותו הם מעוניינים לרכוש והוא עומד בקריטריונים ההלכתיים הנדרשים כדי שיהיה מותר לאוכלו, ללא חשש כי באכילת המאכל עלול האוכל לעבור על איסורי אכילה שונים. הצורך בפיקוח נובע מתוך חוסר יכולת לסמוך על דברי המפעל או בעל המסעדה, בשל אי הכרותו בהרבה מהמקרים עם הדרישות ההלכתיות או בשל חוסר מהימנותו.
הבה ונכיר בקצרה ובתמצות את איסורי האכילה השונים שבהם עלולים אנו להתקל במוצרי המזון:

באופן כללי בכל מוצר שהרכיבים שלו רבים ולא ברורים לציבור הרחב, ייתכנו מרכיבים המיוצרים מחיות עופות דגים וצמחי ים שאינם כשרים לאכילה ולצורך כך מערכות הכשרות בודקות היטב את כל מרכיבי המוצר, כדי לוודאות את מקורן ולברר כי הוא מותר באכילה.
שחיטה. על פי התורה מותר לאכול בשר בהמה ועוף רק מבהמה ועוף שנשחטו על פי הלכות שחיטה. הלכות אלו כוללות דינים מיוחדים ביחס לבריאות העוף והבקר קודם לשחיטה (למנוע מצב "טריפה"), האופן המדויק בו יש לבצע את השחיטה והצורה בה יש לבדוק את העופות והבקר לאחר מכן. עניין זה קיים כמובן רק במוצרי בשר ועוף למיניהם או במאכלים המורכבים מהם, וחותמת הכשרות עליהם מבטיחה כי העוף והבהמה נשחטו כדין.
מליחה והוצאת (ניקור) גיד וחלב. גם אחרי השחיטה יש צורך בעבודה נוספת, לנקות מהעוף והבקר את הדם הבלוע בהם, זאת עושים על ידי "מליחה" (חריפות המלח מוציאה את הדם) וכמו כן, יש לוודאות כי הוצאו מהבהמה והעוף החלקים האסורים באכילה והם "חלב" ו"גיד הנשה".
איסור אכילה נוסף הקיים בעיקר בישראל וביחס למוצרי פירות וירקות (או מוצרים המכילים חלקים ורכיבים מהם) הוא קיום מצוות התלויות בארץ בגידול הפירות והירקות. שהם: ערלה (איסור אכילת פירות עד שימלאו לגידול העץ שלוש שנים) נטע רבעי (השנה הרביעית לעץ), שמיטה, תרומות ומעשרות, הפרשת חלה (במוצרים שיש בהם דגנים) ואיסור 'חדש'.
איסור מרכזי נוסף הוא איסור בשר בחלב. על פי איסור זה לא רק מאכל בשרי או חלבי יכולים להיות אסורים באכילה אם מעורב בהם מהמין השני באופן אסור, אלא גם מאכלים שהם "פרווה" יכולים שיהיו אסורים באכילה ביחד עם חלב או עם בשר במידה ומעורב בהם מהמין השני באופן אסור על פי הקריטריונים ההלכתיים לכך. לכן יש צורך לוודאות בכל מוצר ומוצר את אופן הכנתו ולשם יש צורך בתעודת כשרות. נשים לב כי לצד החותמת/ התעודה יופיע תמיד איפיונו של המוצר כפרווה, חלבי, או בשרי.
בעיה נוספת שישנה במוצרים רבים, היא בעיית התולעים. כל חי ורחש נאסר באכילה מהתורה אפילו הוא קטן מאוד כל עוד שניתן להבחין בו בעין אדם. לכן, בפירות וירקות ומוצרי גידול נוספים כמו אורז וקטניות, תיתכן בעית החרקים שלעיתים נמצאים בתוכם ולצורך כך יש לבודקם ולשוטפם היטב או לגדל אותם בצורת גידול מיוחדת (חסלט) המונעת את הבעיה. חשוב לדעת כי גם כאשר ישנה כשרות על המוצר עדיין לעתים רשום עליו כי יש צורך לבודקו לפני השימוש.
בעיה נוספת הקיימת בעיקר ביחס למסעדות אך לעיתים גם במפעלים, היא בעיית הכנת המזון על ידי גוים, שעלולה להגיע לאיסור "בישול עכו"ם" שעל פיו אסור לאכול תבשיל שבישל גוי באופנים מסויימים, איסור "פת נכרי" שעל פיו אסור לקנות פת ומוצריה מגוי ו"חלב נכרי" שעל פיו ישנה בעיה בחליבה הנעשית על ידי גוי. לשלושת הבעיות האלו ישנן פתרונות הלכתיים שונים ולשם כך יש צורך בגוף המכיר ומודע לנושא ולדרכי יישומו כדי לפקח על כך.
לעיתים מוצרי המזון הוכנו בשבת על ידי יהודי ובשל כך נאסרים הם באכילה מדין "מעשה שבת", בעיה זו נפוצה למשל בחלב שנחלב בשבת מהבהמה באופן אסור ולכן גם זו נקודה שנותנים עליה את הדעת במערכות הכשרות, האם המאכל אסור בשל כך או מותר.
לסיכום, בעידן המזון המתועש אין לנו שום יכולת לדעת מה נמצא בתוך המאכלים שאנו מכניסים לפינו, אלמלא גופי הכשרות שמפקחים מקרוב וביסודיות על כל שלבי ההכנה ועל כל הרכיבים השונים.

יש לך שאלה? חייג עכשיו 1800-20-18-19 או השאר הודעה בתיבת שאל את הרב בצד ימין למעלה ורבני טוב-טוב ישמחו לענות לך בהקדם האפשרי!

משה ויטמן
"השחיטה היהודית אכזרית" "השחיטה היהודית לא חוקית" ועוד הצהרות דומות שנשמעו מכיוונן של מדינות מסוימות באירופה גדשו לאחרונה את כותרות החדשות. "אם אתה לא יכול לתקן את כל העולם, לפחות תתקן את עצמך" אמר פעם חכם אחד, לכן גם אם שופטים פולנים אינם מסוגלים להבין את רעיון השחיטה היהודית, בואו לפחות נבין זאת אנחנו.
מהי שחיטה? מדוע צריך אותה? מה התהליך שמכשיר עוף ובשר לאכילה? מדוע דגים אינם נשחטים ותרנגולות כן? שאלות אלו ואחרות יובנו במאמר שלפניכם.
מצוות השחיטה נאמרה בספר דברים בפסוק "וזבחת מבקרך ומצאנך אשר נתן ה' לך כאשר ציוויתיך". זביחה ושחיטה הן מילים נרדפות ולכן מתפרשת כוונת הפסוק על מצוות השחיטה. התורה אמנם מדברת על בקר וצאן בלבד אך חכמינו ז"ל השוו אליהם גם את העופות על פי מקורות אחרים וקבעו כי גם עוף צריך שחיטה ורק דגים הם הפטורים מחובה זו.
אם נפשט לעצמינו את רצונה של התורה במצוות השחיטה, הוא כולל שני חלקים: האחד, שלא נאכל את הבעל חי כשהוא חי, כוונה זו אינה חלק ממצוות השחיטה אלא כתובה באיסור בפני עצמו הנקרא "איסור אבר מן החי" שעל פיו אסור לאכול בעל חי או חלק ממנו בעודו בחיים, השני, שאופן המתתו של בעל החיים תהיה בצורה מיוחדת הנקראת "שחיטה" – הנעשית דווקא בצוואר, בסכין מסוים, במשך זמן מסוים ועוד.
את פרטי השחיטה אי אפשר אמנם למצוא כתובים מפורש בתורה אך המילים "כאשר ציוויתיך" מלמדות אותנו על כך שהועבר בנושא מידע מפורט יותר למשה רבנו במסגרת התורה שבעל פה. לכן, כל הלכות שחיטה – היכן שוחטים, באיזה סכין שוחטים ועוד פרטים רבים נוספים, מוגדרים "הלכה למשה מסיני".
מה הרעיון של התורה? מדוע שלא נמית את הבהמה בכל דרך שהיא?
נצטט את תשובתו של ספר החינוך (נכתב לפני כאלף שנים), המתייחסת למהותה העיקרית של מצוות שחיטה – הריגת הבהמה בצווארה:
"ואומר גם כן על צד הפשט כי מצות השחיטה היא מאותו הטעם, לפי שידוע כי מן הצוואר יצא דם הגוף יותר משאר מקומות הגוף, ולכן נצטווינו לשחטו משם טרם שנאכלהו, כי משם יצא כל דמו ולא נאכל הנפש (=הדם) עם הבשר. ועוד נאמר בטעם השחיטה מן הצוואר ובסכין בדוק (=סכין חד שאין בו פגימות), כדי שלא נצער בעלי החיים יותר מדאי, כי התורה התירן לאדם למעלתו (=לכבודו) לזון מהם ולכל צרכיו, לא לצערן חינם, וכבר דברו חכמים הרבה באיסור צער בעלי חיים".
דווקא "צער בעלי חיים" הוא אחד המניעים לקביעת צורת השחיטה היהודית, אך כמובן לא רק. כמו בכל המצוות, גם מצוות שחיטה בנויה על טעמים עמוקים ונסתרים שאינם תמיד גלויים לנו בני האדם כדי שנדע לקיים את המצוות מתוך רצון לעשות את דבר ה' כפי שהוא.
תהליך הכשרת הבהמה לאכילה אינו מסתיים בשחיטה שנעשתה כהלכתה במקום המדויק בצוואר, באמצעות הסכין הכשר לכך בהלכה, בצורת החיתוך הראויה ובמשך הזמן הקצוב לכך בתורה, אלא ממשיך בדרישות הלכתיות נוספות שלשם הכרתם, כדאי להפנים את המושגים הבאים: בדיקה, השרייה, מליחה והדחה.
מהי הבדיקה?
על פי התורה, בהמה או עוף שיש בהם מום או חולי מסוגי המחלות המגדירים את הבהמה בהלכה בתור "טריפה", אסור לאוכלם גם אם שחיטתן נעשתה בכשרות. לשם כך, לאחר השחיטה בודקים את הבהמה או העוף שאין בהם חשש טריפות ורק אם הבדיקה עברה בשלום, הבהמה יכולה לעלות על המסלול הכשר.
בעניין הזה, אגב, מתחלקות הבהמות לשחיטה המכונה "גלאט" או "חלק" כשהכוונה היא לבהמות שאין בהם חשש קיום של סוג מום הנקרא "סרכות" בריאותיהן, לעומת שחיטה רגילה המסתמכת על הדעות המקלות ומכשירה חלק מסוגי הסרכות. הספרדים נוהגים להחמיר בעניין ולכן אין הם יכולים לאכול בהמות שאינם "גלאט/חלק על פי בית יוסף (=השיטה המחמירה)".
מהן ההשריה, המליחה וההדחה?
התורה אוסרת באיסור גורף לאכול דם של בעל חי בין כשהוא חי ובין לאחר מיתתו. עקב כך נוצר הצורך להוציא לחלוטין כל שארית דם מאיברי הבהמה הנאכלים בתהליך הנקרא "מליחה". תהליך המליחה מורכב משלושה חלקים, השריית הבשר במים כדי לרככו, מליחתו במלח חזק למשך זמן ארוך כאשר המלח שואב את הדם מתוככי הבשר ולאחר המליחה יש לבצע "הדחה" במים של המלח והדם שיצא.
רק לאחר קיומם של כל השלבים כהלכה, הבשר יכול להיכנס לך אל הצלחת. בתאבון!

משה ויטמן
עמוס הוא בחור מאוד אסתטי, מהטיפוסים שההיגיינה מאוד חשובה להם. מעולם הוא לא פספס מקלחת, בחיים הוא לא ישתמש בשירותים ציבוריים, כשהוא אוכל במסעדה הוא מבקש כלים חד פעמיים "מה שבטוח בטוח" ובאירוח במלונות הוא מקפיד להביא איתו מהבית את המצעים. גם את המזון שהוא אוכל הוא מקפיד מאוד לשטוף "כדי שיהיה נקי".
נקי? כך לפחות הוא חושב. אך האם עמוס יודע מה מתרחש בתוך המזון? האם כולנו מודעים לתולעים העשויים להיות בתוך המזון? "אולי לא, אז מה" אתה אומר? אתה מוזמן לקרוא ולהבין.
"וכל השרץ השורץ על הארץ, שקץ הוא לא ייאכל" אמרה התורה ואסרה בכך את אכילת כל סוגי השרצים מהגדולים שבהם ועד הקטנים ביותר שאינם נראים אלא באור חזק ובוהק. שרצים בעברית, הם התולעים או החרקים הרוחשים על האדמה, במים, על העצים, מעופפים באוויר ועוד. חרקים אלו, נאסרו בתורה פעמים נוספות, עד שאמרו חכמים כי האוכל שרץ עובר על שישה איסורים מן התורה! (בהשוואה לחזיר לדוגמה שהוא "רק" איסור אחד).
"נו, בסדר, מי חשב בכלל לאכול את היצורים הדוחים האלו" אתה רוצה לומר.
נכון, אף אחד לא יאכל אותם בכוונה, אבל כאן מתחילה בעיה רצינית. מה הבעיה?
החרקים הללו מרשים לעצמם ברוב חוצפתם לחדור לתוך המזון שלנו. הם נמצאים בתוך פירות, ירקות, עשבי תיבול, קטניות, דגים ועוד.
"בחיים לא ראיתי אותם" אתה אומר,
נכון. הם כה קטנים עד שאי אפשר לראותם אם לא בוחנים את הפרי היטב מקרוב. אבל הגודל הוא לא שקובע, גם הזערוריים ביותר, אלו שאינם נראים אלא בהתבוננות יסודית תחת אור שמש בוהק, אסורים באכילה.
אז מה עלי לעשות? איך אפשר לוודאות שהם לא קיימים?
מומחים שחקרו את הנושא, מצאו מגוון פתרונות. ישנם מאכלים שיש לברור אותם כדי לוודא שאין בהם כלום (כמו אורז), ישנם כאלו שצריך לשטוף אותם בצורה יסודית (כמו חסה) וישנם כאלו שצריך לנפות אותם (כמו קמח).
הנחיות מדויקות יותר, ברמת פירוט מקסימאלית לכל סוג מאכל שהוא, תמצא בקישור הבא:
http://ateret4u.com/ateret/igrot/kdoshim.htm

למדריך מצולם לבדיקת מזון מתולעים לחץ כאן!
בהצלחה, ועכשיו גם אפשר לאחל לך בתאבון!

משה ויטמן
בבית הקפה החדש של זאביק הסלקציה לא מתחילה אצל האורחים, היא מתחילה הרבה קודם, אצל העובדים. מי יכול להתקבל להיות מלצר? זו שאלה ממש רצינית. הקריטריונים הם די נוקשים והוא משקיע הרבה מאמצים כדי שאלו שלבסוף ייבחרו לשרת את אורחי המסעדה יהיו כאלו שיעשו להם חשק לחזור שוב… . ככה זה.

כשאתה אדם שמחשיב את עצמו ואתה יוצא לארוחת ערב חשובה, לא ממש בא לך לפגוש מעבר לצלחת טיפוסים שברחוב אתה לא אומר להם שלום… אתה תעדיף לבלות בחברת אנשים כמוך, בסביבה עם הסגנון שלך ובלי לרדת ברמה. את התובנה הזו זאביק יודע היטב, לכן כל כך חשוב לו מי יהיו המלצרים, מי יהיה הברמן ואפילו מי יהיו השפים וצוות המטבח.
אני מניח שזה יפתיע אותך, אבל סלקציה כזו ממש, עשו כבר חכמים לא במסעדה שבבעלותם, אלא בבחירת הצוות שיוכל להיבחר לשרת את…העם היהודי. כיהודי, קבעו חכמים, זה ממש לא מתאים שגוי, מכובד ככל שיהיה, יוכל להיות השף שלך, יוכל לבשל עבורך או לשרת אותך. מדוע? משום שכיהודי מגיע לך לחיות, לאכול ולבלות בקרב אנשים כמוך וממש לא מתאים שאנשים שאתה במעמד הרבה יותר גבוה מהם, יהיו החברה שלך.
מכאן, קבעו חכמים את האיסור הנקרא: "בישולי נכרי" או "בישולי עכו"ם" (עכו"ם אלו ר"ת של "עובדי כוכבים ומזלות"). אם גוי יבשל עבורך חששו חכמים שאט אט תרד במעמדך, תתחבר איתו וחס וחלילה נגיע אפילו לנישואי תערובת או לאכילת איסורים שהם רגילים בהם. לכן, אמרו חכמים הסלקציה צריכה להתחיל לא אצל האורחים, אלא כבר בצוות המטבח.
מהם כללי איסור בישול גויים?
כמובן, שהדוגמה לא תטעה אותנו, האיסור אינו דווקא במסעדה אלא בכל מקום פרטי או ציבורי אסור לאכול מבישולי גויים.
אבל אם הבנו נכון את העיקרון, רק מאכלים חשובים הזקוקים לבישול, הם אלו שיש לאוסרם. אם הם לא חשובים ובהגדרה ההלכתית – "אינם עולים על שולחן מלכים", או שהם יכולים להיאכל גם חיים, אין כל איסור בהנאה מבישולי גויים.
אם אתה

מודע לחדרי החדרים של מטבחי המסעדות אתה בוודאי רוצה לצעוק "אבל מה, כולם מעסיקים גויים" אז נכון, חשוב להזכיר כי לבעיית בישולי גויים יש גם פיתרון. מהו? שהיהודי ישתתף באופן פעיל בבישול אפילו רק במעשה קטן כמו: הדלקת האש, הכנסת הפיצה לתנור וכל פעולה של השתתפות בבישול (רק אם היא משמעותית ולא סתם לערבב…).
לפני שאתה מסיים לקרוא, חכה רגע. הסלקציה עדיין לא נגמרה. לא רק בישולי גויים אסורים, גם פת גויים (פת עכו"ם) או חלב גויים (חלב עכו"ם) אסור אף הוא ליהודים, מאותה סיבה ועיקרון שהזכרנו קודם.
בואו נכיר את הכללים:
בשונה מאיסור בישולי גויים, איסור פת גויים אינו חד משמעי באופן מוחלט אלא תלוי במנהג המקומות. מקומות רבים הקילו לאכול פת עכו"ם כאשר אין בנמצא פת ישראל, במקומות אחרים הקילו גם כשיש פת ישראל אלא שאינה מספיקה, אך בכל מקרה, חשוב לזכור: גם אם מקילים לאכול פת עכו"ם המדובר הוא ביחס לפת הנאפית במאפייה ועשויה להימכר, אבל פת של גוי פרטי, לכל הדעות ובכל המקומות אסורה באכילה.
איסור פת עכו"ם גם קל יותר בכללי האיסור והם: כל מאפה מחמשת מיני דגן אסור אך מאפה שאינו מחמשת מיני דגן אינו בכלל האיסור. אם יהודי התערב באפייה אפילו בזריקת קיסם לאש – הפת מותרת. הסיבה: יש בכך היכר ותזכורת מספקת שפיתם של הגויים אסורה.
נדגיש: אם המאפייה היא בבעלות יהודי והגוי אופה בה את הפת/עוגה – הבעיה חוזרת להיות של "בישולי עכו"ם" שכלליה חמורים יותר כאמור לעיל.
באיסור "חלב עכו"ם" קבעו חכמים כי החלב והגבינה מעשה ידי הגוי, אסורים ליהודי מתוך חשש שמא ערבב בבקבוק החלב, חלב של בהמה טמאה. לכן אם יהודי פיקח על מעשי הגוי במשך כל זמן עבודתו – חליבת החלב או גיבון הגבינה – החלב והגבינה מותרים.

משה ויטמן
את איסור בשר וחלב, אין מי שלא מכיר. זהו ללא ספק אחד המרכזיים והבולטים שבציווי התורה המעצבים את חיי העם היהודי.

האיסור מלא בפרטים: אסור להכין מאכלים המורכבים מבשר וחלב, אסור גם לאכול חלב יחד עם בשר או מיד לאחריו ואסור אף להשתמש בכלי בשר לצורך אכילת חלב ולהיפך. כעת, בואו נגלה את המקור לכל זה בתורה.
הפתעה: "לא תבשל גדי בחלב אמו". זהו. זה כל מה שנכתב בתורה על בשר וחלב. "אז רגע", אתה שואל את עצמך, "איך ממשפט כה קטן התפתח איסור כל כך רחב"? "התורה מדברת רק על בישול רק על גדי ורק על חלב המגיע מאמו, אז איך נאסר לנו אפילו לאכול עוף עם מזלג חלבי"?
בואו נצא למסע היכרות עם איסור בשר בחלב, אך קודם נכיר את המושגים שילוו אותנו במסע: "איסורים דאורייתא" ו"איסורים דרבנן". "איסורים דאורייתא" הם האיסורים שנאסרו בדברי התורה עצמה ואילו "איסורים דרבנן" הם ההרחבות והתוספות שחכמינו הוסיפו במהלך הדורות לאיסור עצמו כדי למנוע את האדם מלהתחכך בגוף האיסור. כעת, נצא לדרך:

אז נכון. בתורה כתוב רק "לא תבשל גדי בחלב אמו" ותו לא. ונכון, הפרשנות המתבקשת היא שקיים איסור לבשל גדי בחלב של אמו הפרה. מעבר לכך? לא אמור להיות. אלא שכאן נכנסים לתמונה חכמינו ז"ל שקבלו איש מפי איש את פרשנותה של "התורה שבכתב" במסגרת "התורה שבעל פה" שנאמרה למשה רבנו בהר סיני.
משפט זה נכתב בתורה שלוש פעמים, ממקדים חז"ל את תשומת ליבנו. מדוע? הם שואלים, למה לא הסתפקה התורה בפעם אחת? התשובה: כדי לרמז לנו בכך על קיומם של שלושה איסורים נפרדים לגבי תערובת בשר בחלב: האיסור לבשל בשר בחלב יחד, האיסור לאכול בשר וחלב כשהתבשלו יחד והאיסור ליהנות מבשר בחלב שהתבשלו יחד. לצורך כך, כתבה זאת התורה שלוש פעמים.
נשים לב: אסור לבשל בשר וחלב גם אם לא מתכוונים לאכול את התבשיל, אסור לאכול את התבשיל גם אם לא אתה בישלת אותו ואסור ליהנות ממנו גם הנאות אחרות כמו מזון לכלבים ועוד. כך ששלושת איסורים אלו הם נפרדים לחלוטין.

מדוע בפעם השנייה והשלישית לא כתבה התורה בפשטות: "לא תאכל בשר בחלב" או "לא תהנה מבשר בחלב"? אתה רוצה לשאול, זאת כדי ללמד אותנו כי מן התורה, רק בשר בחלב שהתבשלו יחד אסורים באכילה והנאה ולא אם התערבבו בדרך אחרת (חשוב: מדרבנן כל אכילה נאסרה כמו שנראה בהמשך, אך אנו עוסקים כעת בשלב הראשוני של האיסור).
"אבל רגע, התורה מדברת רק על גדי? לא"?!
כשהתורה כותבת גדי ומעוניינת למקד את כל דבריה לגדי בלבד, מגלים לנו חכמים, היא משתמשת במילים "גדי עיזים". כשהיא לא עושה זאת אלא כותבת רק "גדי", כוונתה היא לכל בהמה. מהי המשמעות, אם כן, של הדוגמה "גדי"? דרכה אנו למדים כי רק בהמות טהורות המותרות באכילה הן שאסורות באיסור בשר בחלב, ממש כמו גדי, למעט: בהמות טמאות, עופות משני הסוגים ודגים. (שוב נדגיש כי אנו עוסקים בשלב ראשוני בו עוף בחלב עדיין היה מותר באכילה אך כיום המצב שונה כדלהלן).

"ואיך מהמילים "בחלב אמו" הגיעו עד לאיסור כל סוג של חלב"?
זה כבר פשוט מאוד: לאור ההבנה כי במילה גדי מתכוונת התורה לכל בהמה, מתפרשת באופן טבעי המילה "בחלב אמו" ביחס לחלבה של כל בהמה, משום שאם אין המדובר בגדי ספציפי, ברור כי גם לא מדובר על 'אם' ספציפית…
כך, גילינו צעד אחר צעד איך פסוק קצרצר בתורה, פורש בהרחבה ובפרוטרוט על ידי חכמי התורה שבעל פה עד שקיבל את צורתו השלמה, אותה נסכם בקצרה כך:
אסור מן התורה לבשל בשר של בהמה טהורה עם חלב מבהמה טהורה אפילו לצורך אחר (כמו למשל כמזון לכלבים). אסור לאכול תבשיל בשר בחלב (גם לאחר שהוצא ממנו החלב או הבשר). אסור ליהנות מתבשיל של בשר בחלב כל הנאה שהיא.
האם זה הכול? כמעט. חכמים הרחיבו על האיסור תוספות נוספות עד שהוא קיבל את צורתו המוכרת לנו בימינו.

מן התורה, כאמור, רק בשר בהמה אסור באכילה עם חלב אך בשר עוף מותר. "האם ההבדל ביניהם ברור לנו מספיק"? בדקו חכמים ותשובתם הייתה: לא. בשר בחלב דומים ביניהם בטעם ולעיתים גם במראה ועלולות להיווצר מכך טעויות. מה עשו? אסרו גם את אכילת בשר עוף עם חלב והשוו אותו לבשר בהמה. כך, לא ייכשל האדם בעבירה עצמה.
נשים לב: בדבריהם של חכמינו נוספו שני שלבים על גבי איסור התורה המקורי. שלב אחד: נאסרה אכילת עוף עם חלב. שלב שני: למרות כי מן התורה איסור האכילה תקף רק ביחס לתבשיל בשר וחלב, חכמים החילו אותו על כל אכילת משותפת של בשר, בהמה או עוף, עם חלב. כך התקבלה צורת האיסור הנוהגת עד ימינו אנו.
במאמר זה הכרנו את תהליך ההיווצרות של איסור בשר וחלב כפי שהוא נוהג בימינו, רוצה לדעת עוד על יישומו המעשי של איסור זה בחיינו וללמוד את כל מה שנכלל בו? אתה מוזמן להמשיך במאמרים הבאים בסדרה.

משה ויטמן
פינת המזון המהיר היתה עמוסה מהרגיל. הוא קנה את מנת הפיצה שלו וכבר דקות ארוכות שהוא מנסה ללא הצלחה למצוא שולחן אחד פנוי לרפואה. אך אז גדי חברו הטוב מבית הספר זיהה אותו מרחוק "יוסי" הוא צעק לעברו, מנסה להתגבר על הרעש האנושי העצום שהיה בחלל האולם, "יוסי, אתה מחפש מקום? בוא שב לידי". כשהגיע יוסי לשולחנו של גדי הוא ראה כי גדי אוכל מנת שווארמה עסיסית וניסה לחשוב: "האם זה מותר שאני אוכל פיצה על השולחן עליו אוכל גדי את השווארמה"?

יוסי צודק, אכן יש בכך בעיה, בואו נלמד עליה ועל הפתרונות האפשריים עבורה.
מתוך שאיפה ומטרה להרחיק את האדם מהעבירות עצמן ככל האפשר, קבעו חכמינו ז"ל מעת לעת גזירות ואיסורים שונים שמטרתם היא ליצור חומה ומרחק סביב האיסור עצמו כדי למנוע מהאדם להתחכך באיסור עצמו. לכן, כשראו חכמים שאיסור אכילת בשר וחלב יחדיו דורש שימת לב מיוחדת בהפרדה בין בשר לחלב, חששו שמא האדם בחוסר תשומת לב ייכשל בכך ולכן קבעו את האיסור הבא:
"אין לאכול על שולחן אחד בשר וחלב יחדיו, גם על ידי שני אנשים שונים".
טעם האיסור הוא, שמא יבואו לאכול זה מתוך מאכליו של זה, לשתות זה מהכוס המלוכלכת משאריות בשר או חלב של זה וערבובים נוספים מהסוג הזה. מכאן, כי אם ברור לחלוטין כי אין כל חשש שיבואו להיכשל בצורה הזו, לא נאמר איסורם של חכמים.

לכן לצד הגזירה, נאמרו בהלכה גם האופנים המותרים:
היתר ראשון: אם שני הסועדים אינם מכירים זה את זה או מכירים אך מקפידים זה על זה ואין כל חשש שמא יאכלו או ישתו זה משל זה, מותר להם לאכול יחדיו על שולחן אחד.
היתר שני: אם הם אוכלים על משטחי אכילה נפרדים כמו מפה נפרדת או מגש נפרד (כנהוג באולמות המזון המהיר שבסיפור בו פתחנו), ההפרדה הזו תהווה עבורם תזכורת מספיקה לצורך לשמור על מרחק ביניהם ומותר להם לאכול סביב שולחן אחד.
היתר שלישי: אם יעשו כל תזכורת אחרת עבורם, על ידי הצבת פריט על השולחן שלא אמור להיות עליו ולכן קיומו שם יזכיר להם את הצורך לשמור ביניהם על מרחק, לא נאמר האיסור.
היתר רביעי: אם הם יש מרחק ביניהם כמרחק הושטת יד, מותרת הישיבה המשותפת סביב השולחן.

לפני סיום, נוסיף זהירות נוספת שיש לשים אליה לב כשאוכלים זה לצד זה בשר וחלב: אין לאכול מפת לחם או מתוספת פרווה (ניטראלית) אחרת, אין להטביל את הלחם במלחיה משותפת ואין לשתות מכוס אחת.
בפעם הבאה שאתה מחפש מקום פנוי במזנון המזון המהיר, רוצה לאכול טוסט כשאחיך בדיוק התיישב לאכול שניצל, מעוניין לשתות קפה כשאשתך מתחממת ממרק העוף, תדע מה עליך לבדוק…

משה ויטמן

את בקבוק היין הזה קנית במיטב כספך.

אתה אומנם לא הטיפוס שמבזבז כסף על יינות יקרים, אבל לכבוד היומולדת של הסבא, מה לא עושים. לאחר התלבטויות רבות מול ארון היינות בסופר השכונתי נפלה ההחלטה על היין שנראה הכי מבטיח וגם המדבקה שעל בקבוקו הייתה נראית מספיק יוקרתית… .

המסיבה התחילה, אבל אז שמת לב לבעיה: העובד הזר של הסבא, זה שאתם במשפחה מקפידים לפנק ולכבד, נוטל חלק פעיל מדי במסיבה והוא מעוניין לקחת את היין ולמזוג אל כוסו.

האם זה מותר? אתה שואל, אולי זה יין נסך?
בין אם לא שמעת מעולם על איסור יין נסך ובין אם שמעת ואתה רוצה להחכים עם פרטים נוספים על אופי יישומו למעשה, השורות הבאות מזמינות אותך להצטרף לקריאה מהנה.
את ההיבדלות בין עם ישראל לאומות העולם אליה שאפו חכמינו ז"ל כבר לפני אלפי שנים, מבינים רק היום במכוני הסטטיסטיקות והסקרים המנבאים את עתידו של העם היהודי.

"אם לא תהיה תשובה רצינית לבעיית ההתבוללות, מי יודע מה יישאר מאיתנו עוד כמה עשרות שנים" הם אומרים. חכמינו ז"ל דאגו לבעיה הזו כבר לפני מאות רבות של שנים. איך? באיסורים שונים שנועדו להרחיק את האפשרות שיוצרו נישואין בין גוי ליהודי. ברשימת האיסורים הללו נמצאים איסור פת נכרי, בישול נכרי, חלב נכרי וגם: איסור יין נסך הנקרא יותר במדויק – איסור "סתם יינם".
מהו יין נסך?
כשהתורה אסרה באיסורים חוזרים ונשנים על היהודים להימנע מעבודה זרה, היא אסרה עליהם את ההנאה מחפצים שנעבדה בהם עבודה זרה. אחד מחפצים אלו יכול גם להיות: יין. יין שניסכו אותו לפני פסל העבודה זרה ומכאן שמו "יין נסך", נאסר בהנאה ובשתייה.
חכמינו ז"ל הרחיבו את האיסור הזה ואף קבעו אותו במובן מסוים גם על גויים שאינם עובדי עבודה זרה ואמרו שכל יין השייך לגוי – "סתם יינם" נאסר באכילה (של נוצרים גם בהנאה), זאת כדי למנוע את קירוב הלבבות שעלול להוביל להתבוללות. אם יהודי וגוי לא יוכלו לבלות ביחד ולסבוא יחד, הסכנה תתרחק, סברו.
מה נכלל באיסור?
כל יין השייך לגוי, ואף יין שאינו שייך לגוי אלא גוי נגע בו כאשר הוא לא היה בפקק נעול, נאסר על היהודי בשתייה.

האם כל יין נאסר?
כל יין שאינו מבושל או מפוסטר נאסר בשתייה, ואף אם מדובר על משקה אלכוהולי אחר המעורב בו יין, גם הוא אסור בשתייה. רק אם היין מבושל או עבר פסטור של 80 מעלות ומעלה, הרי הוא מותר בשתייה.

חשוב לדעת:
לא רק גוי אוסר את היין, אלא כל יהודי המחלל שבת בפרהסיא באיסורים הידועים וברורים, דינו כמו של גוי והוא אוסר במגעו את היין. הפיתרון? יין מבושל או מפוסטר.

משה ויטמן

השעות הקשות ביומו של תומר הן אלו שלאחר ארוחה בשרית טובה.

קשות?!

אתם מתפלאים, אבל כן, ממש כך, בכל פעם שהוא מסיים ארוחה בשרית משובחת הוא יודע שנכונו לו שעות מעצבנות לפניו.

מדוע? לא בשל תופעות גופניות שעוברות עליו וגם לא בגלל שהוא סובל מהטעם, הסיבה היא אחרת לחלוטין: הקפה. תומר שאוהב קפה בכל נימי נפשו מוצא את עצמו מתלבט בכל יום מחדש האם לאכול בשרי או לא רק בגלל העובדה שלאחר הארוחה, הוא לא יוכל לשתות את הקפה האהוב עליו למשך… שש שעות!

מהי הסיבה לכך? אתם רוצים לשאול, התשובה המלאה במאמר שלפניכם.
את איסור אכילת בשר יחד עם חלב כולנו מכירים, כעת הגיע הזמן להכיר את אחת ההרחבות המרכזיות ביותר שלו והמשמעותיות במיוחד לחיי היום יום שלנו – חובת ההמתנה בין בשר לחלב. בתורה אמנם נאמר רק "לא תבשל גדי בחלב אמו" וגם לאחר פרשנותה המרחיבה של התורה שבעל פה, נאסרה רק אכילת בשר וחלב יחד, אבל חכמינו ז"ל מצאו לנכון להרחיק את האדם עוד יותר מהימצאות תערובת בשר בחלב בתוך מאכליו וקבעו כי עלינו להמתין שש שעות בין אכילת בשר לאכילת חלב.
בסיבה לכך, נאמרו שתי דעות בקרב חכמי הפרשנים הראשונים. על פי דעה אחת, סיבת האיסור היא האפשרות כי נתקעו חתיכות בשר בין השיניים במהלך הארוחה ואם יאכל האדם מאכלי חלב מיד לאחריה יתערבו בתוך פיו הבשר והחלב, לכן יש להמתין שש שעות בהן יחלוף כל חשש לכך. על פי דעה אחרת, הסיבה היא שונה לחלוטין – טעם הבשר הנשאר בפה ובמערכת העיכול למשך זמן רב אחר אכילתו ואם יאכל האדם מאכלי חלב מיד לאחריו, יעוכל החלב יחד עם טעם הבשר, תערובת בעייתית בעיני חכמים.
לאור זאת, קבעו חכמים כי לאחר אכילת בשר יש לספור שש שעות מסיום האכילה ורק לאחר שחלפו ששת השעות, ניתן לאכול או לשתות דבר מה העשוי עם חלב. בקרב האשכנזים, ישנם מנהגים הממתינים רק חמש שעות או חמש וחצי שעות, ישנם הנוהגים להמתין רק שלוש שעות וכל אחד יעשה כמנהג אבותיו.
מהבנת טעם האיסור נוכל להסיק כי לאחר אכילת מאכלי חלב אין צורך להמתין שש שעות, משום שבמאכלי חלב לא קיימות סיבות האיסור ולכן לאחר מאכלי חלב אין צורך להמתין שש שעות.
אבל נדגיש: גם לאחר מאכלי חלב יש צורך לנקות היטב את הפה והידיים בטרם יוכנס לפה בשר וגם להחליף את המפה שעל השולחן, ניקוי הפה צריך להתבצע באמצעות אכילת דבר מה פרווה (ניטרלי) בין החלב לבשר. נוסיף כי ישנם אנשים הנוהגים להמתין חצי שעה או שעה בין חלב לבשר.
אחרי איזה מאכל בשרי צריך להמתין שש שעות?
לא רק אם אכלת בשר ממש עליך להמתין, אלא גם לאחר אכילת תבשיל שבושל בו בשר אף אם כבר הוא הוצא ממנו או שאתה לא אכלת אותו, עליך להמתין שש שעות.
אכלתי גבינה קשה, מותר לי לאכול בשר מיד?
ישנם הסוברים כי אחר אכילת גבינה קשה צריך להמתין שש שעות כמו לאחר אכילת בשר, וישנם הסוברים כי דברים אלו אמורים ביחס לגבינות קשות אמיתיות העשויות בתהליך התיישנות ארוך ולא בגבינות הצהובות הישראליות.
אם אתה מעוניין לשתות קפה לאחר ארוחה בשרית, לצערינו לא תוכל לשתותו עם חלב, אך מותר לך לערב בו חלב סינטטי, או לשתות אותו 'בוץ'…

משה ויטמן
אחד מסיפורי הגבורה המתוארים בתנ"ך על מלחמות ישראל באומות שניסו להצר את רגלם, בעודם מהלכים במדבר בואכה ארץ ישראל, הוא סיפור מלחמת ישראל במדיינים. במלחמת ישראל – מדין המתוארת בספר במדבר יצאו ישראל וידם על העליונה.

הם הצליחו לא רק למנוע מהמדיינים לממש את תוכניתם – השמדת ישראל ולהגן על עצמם, אלא גם כבשו את עריהם ולקחו רכוש רב מהם שלל מהמלחמה. חלק מהשלל היו כלי בישול רבים שהיוו לבני ישראל [השוהים כזכור במדבר השומם] פיתרון שימושי של ממש. אלא שהשימוש בכלי העם המדייני, עורר שאלה מיידית:

האם מותר להשתמש בכלים אלו? הרי המדיינים אכלו בהם מאכלי טריפה, האם מותר ליהודים לאכול בהם?
עם ישראל, שבאותם ימים קיבל את תורתו ישירות מאלוקים באמצעות משה רבנו ע"ה, שלח את משה להעלות את השאלה בדברו עם אלוקים והתשובה שהגיעה הייתה: אסור.

כלים ששימשו למאכלי טריפה אסורים לשימוש, כל עוד לא יבוצע בהם תהליך "הכשרת כלים", קבעה התורה. הסיבה לכך נאמרה למשה בעל פה: כאשר משתמשים בכלי לבישול מאכל מסוים, טעם המאכל ורכיבים בלתי נראים ממנו נבלעים בדפנות הכלי ונשארים שם גם לאחר סיום הבישול (בחברות ויסקי רבות בעולם נהוג ליישן את המשקה בחביות שבעבר שימשו ליישון יין, בגלל הטעם הספוג בחבית! (לרשימת הוויסקים הכשרים לחץ כאן)).

כאשר משתמשים שוב בכלי בשימוש חוזר, הטעם הספוג בדפנות הכלי יוצא ממנו אל תוך המאכל המתבשל בו ומתערב בתוכו. מכאן, שאם המאכל הראשון היה אסור באכילה, הכלי שבו הוא התבשל נאסר אף הוא לשימוש, משום שבלוע בתוכו טעם המאכל האסור.

אז מה עלינו לעשות, שאלו היהודים, האם נזרוק את כל הכלים?
התשובה שהתקבלה, הציעה את דרך הפיתרון. לפיתרון קוראים "הכשרת כלים" או "הגעלת כלים". גם אם כלי נאסר לאחר שבלע טעם של מאכל אסור, ניתן להכשיר אותו שוב לשימוש בתהליך הנקרא "ליבון" או "הגעלה" בו הכלי מתנקה לחלוטין מכל טעם הבלוע בו וחוזר להיות ממש כמו חדש. מעת ההכשרה, מותר להשתמש בו לכל שימוש שיוחלט. תהליך זה צריך להיעשות לא רק בכלי ששימש למאכלי טריפה אלא גם בכלי בשרי שבטעות בושל בו חלבי או להיפך, מתוך הבנה כי לאחר ששימש הכלי לשני המינים, בלוע בתוכו איסור בשר בחלב.
איך עושים הכשרת כלים? תלוי:
הדרך להכשיר את הכלים פועלת על פי העיקרון המכונה בתלמוד "כבולעו כך פולטו" תרגום: בדרך בה השתמשו בכלי לצורך האיסור והוא בלע את האיסור, כך ננהג בו כדי שהוא יפלוט אותו מתוכו ויתנקה מכל טעם של איסור,

על פי הפירוט הבא:
כלים שבלעו את האיסור בחום אש ללא נוזלים, כמו תנורים, תבניות אפייה, כיריים, סיר שהשתמשו בו ללא נוזלים, מחבתות וכדומה: צריכים לעבור "'ליבון" באש עד לרמה שאם יניחו מתכת בצידם השני, ייווצרו ניצוצות. רק ברמת להט כזו נהיה בטוחים שהאיסור הבלוע יצא.
כלים ששימושם היה בבישול במים על גבי האש (בצורה המכונה "כלי ראשון"), כמו סירים שבישלו בהם, מצקות וכלי ערבוב ששימושם הוא בתוך הסיר וכדומה: צריכים לעבור "הגעלה" באמצעות הרתחתם בתוך סיר גדול מלא מים רותחים (הרותחים מאש)מבעבעים.
כלים ששימושם היה ברותחים אבל "בכלי שני" כלומר: לא על גבי האש ממש, כמו סכו"ם (שאינו משמש לבישול אלא לאכילה), צלחות כוסות וכדומה, תיקונם הוא על ידי יציקת מים רותחים המבעבעים בסיר על גביהם. (אפשר גם להניחם בפנים).
הערה חשובה: כלים שיינזקו כאשר מגעילים או מלבנים אותם גזרו חכמים כי אין לעשות להם הכשרה. לכן, מחבתות טפלון הזקוקות לליבון אך יינזקו ממנו, תבניות תנור ביתיות וכדומה, אין להם תקנה.
הערה נוספת: לכלים ששימושם היה עם איסור צונן וכל לכל הכלים אותם מלבנים או מגעילים, יש לנקות אותם היטב קודם לכן במים וסבון. (ההגעלה מועילה רק לבליעות הפנימיות ולא ללכלוכים/שומנים חיצוניים).
נזכיר שוב כי המאמרים נכתבים לצורך היכרות עם המושגים והמונחים אך לא מיועדים לפסיקת הלכות מעשית.

משה ויטמן
המכשיר היה נראה שלם, חדש ונוצץ אך עוזי לא נרגע. הוא דרש מהמוכר להראות לו את התעודה המקורית של היבואן.

"אני לא מוצא אותה כרגע, אבל סמוך עלי, מילה שלי זו מילה, המכשיר הזה מקורי, הכי מקורי בעולם" ניסה המוכר להתחמק. "לא, אני רוצה לראות בעיניים שלי את התעודה". התעקש עוזי ולא יצא מהחנות עד שהמוכר מצא את התעודה, הראה אותה לעוזי והוכיח לו כי המכשיר אכן מקורי. לא שהמוכר היה נראה לו שקרן במיוחד, גם אין פער משמעותי במחיר בין המקורי לחיקויים, אבל עוזי רצה להיות רגוע. זכותו.
אם הספקת לקרוא את המאמרים הרבים על הלכות הכשרות כמו: בשר וחלב, איסור אכילת דם, בישולי נכרים ועוד הלכות נוספות שצריך לקיים כדי שהמאכל אותו אתה מכניס לפה יהיה כשר, אתה בוודאי מנסה לחשוב עם עצמך את הדרך בה תוכל לוודא כי אינך נכשל בטעות באף אחת מהבעיות הללו, בבית או מחוצה לו. אז בבית, יש אותך לבדוק שהכול נעשה כמו שצריך ואם לא, לשאול רב מוסמך.

אבל מה קורה כשאתה אוכל בחוץ? במסעדה, בבית הקפה, בחנות הירקות ובמאפייה השכונתית, מי מוודא עבורך שהלכות הכשרות נעשות כמו שצריך? אז נכון, המוכר לא נראה שקרן במיוחד וגם אין פער משמעותי במחיר, אבל אתה וודאי רוצה להיות רגוע ורוצה לראות את התעודה המקורית של הכשרות. זכותך.
לא תמיד אנחנו נתקלים בסוגית האמון ההלכתי בבני אדם בחנויות ומסעדות, לעיתים אנו נתקלים בה באירוח אצל חברים, קרובי משפחה, צוות העבודה, שכנים ומי לא. החלטת להקפיד על כשרות ואתה לא בטוח שהמארח גם הוא מקפיד, מה עליך לעשות? ומה תעשה אם הוא מבשר לך כי במיוחד עבורך הוא הקפיד על הכשרות? בואו נעשה בזה סדר.
במקרים רבים השאלה מתחילה עוד הרבה לפני האמון, בכלי המטבח בה הוכנה הארוחה. במטבח שאינו כשר, עלולים הסירים, הצלחות והסכו"ם להיות טרפים מבשר בחלב או מזון בלתי כשר שהוכן בהם ולכן אין לאכול ממזון, אפילו אם הוא ספציפית כשר, שהוכן באותם כלים.
כאשר עברנו בשלום את סוגית הכלים, אנו מגיעים אל עניין האמון. האם מותר לתת אמון? במי כן ובמי לא?
הכלל ההלכתי הוא כך: אדם נאמן ביחס לדברים עליהם הוא מקפיד, בדברים בהם אינו מקפיד הוא אינו נאמן. כך שאם המארח אינו מקפיד על כשרות, תהיה לו בעיית אמון רצינית בעניין הזה לגבי מאכלים שהיה אחראי על הכנתם. אם קנה אותם ואומר שרכש אותם במקום כשר – נאמן.
עם זאת, יש להביא בחשבון כי הלכות רבות דורשות ידע מוקדם כדי לקיימם, ידע החסר למי שאינו מיישם הלכות אלו באופן יומיומי. לכן, תוודא שהמאכל עומד בדרישות ההלכה בטרם תאכל אותו.
בחנויות ועסקים, הכלל שונה. האמון אינו ניתן באופן מיידי ולכן נדרשת תעודת הכשרות המעידה על אמינותו של בעל העסק בענייני הכשרות ועל הפיקוח הנעשה במקום לוודאות את קיומם הנכון של ההלכות השונות.
אבל, חשוב מאוד: "הוכח תוכיח את עמיתך ולא תישא עליו חטא" נכתב בתורה ואמרו על כך חכמינו ז"ל גם אם אתה מוכיח את עמיתך, אבל תיזהר מאוד שלא "תישא עליו חטא" – שלא תלבין את פניו ותבייש אותו. התורה שדרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום, אינה מחבבת בלשון המעטה הקפדה הלכתית הפוגעת באחרים ויש להקפיד על ההלכות תוך שמירה קפדנית לא פחות על כבודם של האחרים.

משה ויטמן
"המיקרוגל בשרי נא לא לחמם מאכלים המכילים חלב" נכתב באותיות מאירות עיניים על גבי קיר המטבחון הקטן במשרד בו עבדה רות. בשרי?! היא התפלאה? "מיקרוגל", "בשרי"?! הוא הרי לא עשוי מבשר…? הוא גם עובר ניקיון יסודי מדי יום, אז מה בו בשרי? מאיפה ההחמרות האלו, שאלה את עצמה, לא מצליחה להבין.
אם גם לך זה נשמע קצת מוזר, או שמעניין אותך להבין מניין מגיעים המושגים "כלים בשריים" "כלים חלביים", מהו "תנור בשרי" ומהו "חלבי" ומדוע לרבים משומרי המצוות יש תנור בעל שני תאים במטבח, המאמר הבא נכתב בשבילך.
כולנו שמענו היטב על איסור בשר בחלב, האיסור בו צוותה התורה את העם היהודי לא לאכול בשר וחלב יחדיו. אנחנו גם מבינים שבכדי לוודאות באופן מוחלט שבמאכלים שלפנינו לא נוצרת תערובת בלתי רצויה של בשר וחלב, עלינו לשומרם נפרדים זה מזה, אבל מה הבעיה עם הכלים? האם זו סתם החמרה? באילו כלים ישנה בעיה ובאילו לא? ומה עלינו לעשות, נחזיק שני מטחים? בשורות הבאות ננסה להשיב את התשובות.
אך קודם לכן, נחדד נקודה קטנה: הכנת מרק עוף וכבר מזמן הוצאת ממנו את העוף, מותר לך לאכול את המרק נטול העוף עם חלב?

התשובה היא כמובן: לא!, גם אם המרק קיבל טעם מהעוף הוא בשרי ולא רק כאשר העוף נמצא בפנים.

מסקנה: גם מאכל שיש בו טעם של בשר אסור לערבבו ולאוכלו עם חלב ולא רק את הבשר או העוף עצמם. הלכה זו נקראת בתלמוד: "טעם כעיקר". תרגום: טעם הבשר או העוף בלבד ללא שהם עצמם נמצאים בשטח, נחשב כמו "עיקר" – כאילו החלק של העוף או הבשר עצמם נמצאים במאכל.
לאחר שהחכמנו באחד היסודות ההלכתיים הגדולים של התלמוד, נוכל להבין את הבעיה עם כלי המטבח ללא כל קושי. ניקח לדוגמה: סיר. כשאתה מבשל בסיר, הוא סופג ובולע. ההנחה הזו שנאמרה בתורה ומובנת בהיגיון של כל אדם, מאוששת גם במחקרים וניסיונות מדעיים. האמת היא, שהוא לא רק בולע מהמאכל שמתבשל בו אלא הוא גם "פולט" אליו כלומר: המאכל המתבשל סופג ממנו. מה עובר במערכת הבליעה והפליטה ההדדית הנוצרת בין המאכל לסיר? רכיבים בלתי נראים המכילים בעיקר את טעם המאכל.
מכאן, ניקח לדוגמה מקרה אחד: ביום ראשון בצהריים בישלת בסיר כתף בקר בנוסח השף (נקווה שזה יצא טעים…), ביום ראשון בערב, כשאתה שוב רעב, בא לך מאוד לבשל באותו סיר, פסטה חלבית מתקתקה.

האם באמת אתה צודק שאם הסיר נקי ומבריק לא תהיה בכך כל בעיה? התשובה היא: לא. כשבישלת את הכתף, מאחורי הקלעים, הסיר היה מאוד עסוק. במשך כל הבישול הוא ספג ככל יכולתו מהטעם של הבשר המעודן.

אם היתה לך היכולת להוציא את הטעם מתוך מתכת הסיר ולחוש אותו, היית מגלה את העובדה הזו. לך כמו לכל בני האדם אין את היכולת, אבל לפסטה שבאה בתור אחריו, בהחלט יש! כשהיא מתבשלת בסיר הוא מעסיק את עצמו בינתיים, לא רק בלבלוע את מה שאפשר מרכיבי הטעם של הפסטה, אלא גם בלפלוט לתוכה את טעם הבשר שנשאר בתוכו מהצהריים. בסיום הבישול, תקבל פסטה עם שמנת מתוקה וטעימה, אך ספוגה בטעם של בשר מהסיר בו התבשלה ואת ההלכה ביחס לפסטה שיש לה טעם של בשר, אנחנו כבר יודעים – היא נחשבת "בשר בחלב" לכל דבר, ממש כמו מרק העוף שפתחנו בו…
הבעיה הנוצרת במעברי הטעם הפתוחים בין הסיר לבין המאכל המתבשל בו, היא הסיבה לכל האיסורים ששמענו עליהם בשימוש בכלים בשריים למאכלים חלביים או חלביים למאכלים בשריים. משום שמעברי הטעם הללו אינם קיימים רק בסירים, אלא בכל הכלים, לא משנה צורתם או אופי השימוש בהם, כל עוד הם נגעו במאכל בעודו רותח אפילו לרגע אחד. רותח לעניין זה, נדגיש, הכוונה ל °40 מעלות. כל הכלים שבאו לשימוש עם הבשר כשהוא רותח (כולל התנור שבו הוא נאפה) נחשבים בשריים ואם הם יגעו בחלב כשהם יהיו רותחים, הוא ייאסר בגללם לאכילה וכל הכלים שהיו בשימוש עם מאכל חלבי בעודו רותח נחשבים חלביים ואם הם יגעו בבשר כשהוא או הם רותחים, הוא ייאסר בגללם.
הפרטים בעניין הזה רבים מאוד, לעיתים מאכל פרווה יהפוך להיות בשרי או חלבי, לעיתים חלב ייהפך להיות בשר בחלב ולהיפך, לפעמים גם הכלים עצמם נאסרים לשימוש אפילו של "פרווה" (ניטראלי) ולפעמים התנאים לקיומו של האיסור לא מומשו ואין כל בעיה הלכתית. אבל דווקא בגלל זה, קיים צורך להפריד לחלוטין בין הכלים המשמשים לבשר לבין הכלים המשמשים לחלב כדי שלא ניכשל חלילה בבעיות כשרות קשות.
לסיום נוסיף, כי גם בכלים שהשתמשו בהם לשימוש קר עם מאכלי בשר או חלב עלולות להיווצר בעיות, למרות שלמצב רתיחה המעביר טעם הם לא הגיעו ולכן גם בשימוש צונן, יש להימנע מלהשתמש לבשר בכלי חלבי ולהיפך ולקבוע כלי מיוחד (חשוב במיוחד בסכין) לכל מין. מומלץ גם כלי מיוחד לפרווה (ניטראלי).
הבעיה של המיקרוגל מהמשרד של רות מובנת?

התור שהשתרך לפני תחנת הדלק היה ארוך מתמיד, מאיר, מתופף על ההגה בחוסר מנוחה, 'מה קרא היום'?מהרהר בליבו, כולם נזכרו דווקא עכשיו?
– אבא, קוטע יוסי את רצף מחשבותיו מהמושב האחורי, למה דווקא צריך 'דלק' אי אפשר לשים שמן? או אולי איזה מיץ תפוזים בתוך האוטו?
– אבא מחייך ומביט במראה ישר לעיניו של יוסי.
– הבן יוסי, כל דבר שנע כאן בעולם בנוי בצורה כזו שצריך להזין אותו באוכל,
אם אין הוא מקבל את המזון שמתאים לו הוא פשוט לא יוכל למלא את תפקידו,ויתרה מזו, הוא עוד יינזק, כמונו, בני האדם, אנו לא יכולים לאכול כל דבר, קיבתנו עשויה לקבל רק דברים שראויים למאכל אדם,חומרים חריפים מדי וכדומה עלולים לגרום נזק בלתי הפיך אם חלילה האדם מכניסם לגופו.
אותו דבר, הרכב שאנו נוסעים בו כרגע, אם לא ניתן לו את החומר הרצוי לו הוא פשוט לא ייסע, ובנוסף הוא יינזק,עד כדי שנידרש לטפל באוטו כדי שישוב לתפקד כהרגלו.
כן,אדוני? שואל המתדלק. מלא לי 'פול', אומר אבא….

***
המהר"ל, אחד מגדולי הראשונים, מסביר, שבנוסף לכל הארבע קומות שבבריאה, חי, צומח, חי ומדבר יש עוד קומה נוספת ונפרדת והיא:ישראל.
הגוף של היהודי מורכב מכוחות אחרים שאינם קיימים בשאר אומות העולם, ולכן התורה הגבילה אותו, מה כן אפשר להכניס לאותו גוף 'סטרילי' זה ומה לא. פשוט צריך להכניס את החומר המתאים למכונה המתאימה….
יהודי- הוא במהותו זן אחר של בריאה, מכל המיליארדים שסובבים אותו,
ולכן הוא מתנהג אחרת,ולא פחות חשוב, אוכל אחרת!!
הרמב"ן, מגדולי המפרשים, מסביר:שהמאכלים הכשרים והטהורים מולידים באדם טהרת הנפש ומאכלים אסורים מולידים באדם גסות הנפש.
יהודי לא יכול להכניס לתוך גופו אוכל שאינו כשיר לקיבתו הרוחנית, זה פשוט לשים ברכב, משוכלל ככל שיהיה, מיץ תפוזים…

***
אחד הדברים הבולטים בנושא 'המזון היהודי', הוא הבשר הכשר.

כדי לקבל בשר כשר, נדרש מהיהודי לפעול מספר פעולות כדי שהבשר יוכל לעבור את אישור התורה.

1) שחיטה. אין לאכול שום בשר או עוף שאינו עברו שחיטה בסכין.
2) הסכין צריך להיות 'חלק' ללא פגימות,ולכן צריך להיות השוחט אדם שיכול לחוש אם יש 'פגימות' בסכין.(אין שום קשר ל'חלק' הכתוב על האריזות, שזה נושא אחר ).
3) אין שוחטים אלא במקום מיוחד בצוואר, ששם נמצאים הסימנים, קנה וושט.
4) דגים אינם צריכים שחיטה,אלא רק בהמה חיה ועוף.
בגלל תקלות רבות אשר היו בהיסטוריה בעניין השחיטה,והפסד הממון, ראוי לקנות בשר עם הכשר כדת.

משה ויטמן
"מה נסגר עם הכשרות הזו"?
"כשרות, כשרות, כשרות, חצי מהדברים אסור לאכול. מה נסגר"?
"למה אני צריך לראות על כל לבן, מסעדה או במבה את החותמת המוזרה הזו"?
"את מי זה מעניין מה בדיוק אני אוכל? למה שלא נתעסק בדברים קצת יותר 'ברמה'?
"מרוב דרישות כשרות לא רואים את היער, מה זה כל החומרות האלו"? "מה לא בסדר"?
אם שאלות אלו או אחרות, פוגשות אותך, מדגדגות לך או מציקות לך, אתה מוזמן בחום להצטרף לקריאת ההסבר שלפניך.
הנשיא, הלימוזינה ו…הסולר
הכול היה מוכן לביקור הנשיאותי הראשון וההיסטורי של ברק אובאמה נשיא ארה"ב בישראל. צוותות ענק של מאות אנשים עמלו כבר שבועות ארוכים על המשימה ועתה, כשהרגע בו מטוסו של הנשיא ינחת באזורנו הולך ומתקרב, נדמה כי ניתן לנשום לרווחה ולא נותר אלא לפרוס את השטיח האדום והמצוחצח.

אלא שאז, ברגעים הכי מתוחים, התרחשה ה'פשלה' עליה עתידה לצחוק מדינה שלימה: רכבו של הנשיא, כן, הלימוזינה המפוארת והמצוידת שהובאה במיוחד עבורו לקראת הביקור, סירבה להתניע.

הנשיא הולך ומתקרב, הלחץ כבר ממש מטריף אבל הרכב בשלו: אין אפשרות התנעה. רק בירור מאוחר יותר העלה את הסיבה לתקלה החמורה: גם המכונית המצוידת והמשוכללת בעולם לא מסוגלת לנוע כשממלאים בה את סוג הדלק הלא מתאים.
מזון, הרבה יותר מדלק
המזון שאנו מכניסים לתוך גופנו הוא לא רק דלק, הוא הרבה יותר מכך. די בחשיבה על האופן בו המזון מחיה את גופינו כדי להתרשם ממשמעותו.

בתהליך העיכול המזון הופך לחלק מהדם שלנו, הוא זורם בתוך גופינו והוא הוא החיים שלנו. מזון = דם= נפש. כל ההבדל בין גוף חי לגוף מת הוא בדם ולכן הדם ובעצם המזון שממנו הוא נוצר, הם החיים שלנו, חיי הגוף וגם חיי הנפש. הרבה יותר מסתם דלק. וממש כמו תדלוק של המכונית המשוכללת בעולם שלא תנוע אפילו מטר בלי הדלק המתאים, כך גם האדם, לפני כל תדלוק והזנה, חשוב לבדוק: האם זהו דגם הדלק (המזון) המתאים לנו?

מזון שיתאים לדגם היהודי שלנו
נכון, אנחנו יודעים היטב מה נדרש מהמזון כדי לתדלק נכון את גוף האדם. הוא צריך להיות טרי, נקי, היגייני וללא חיידקים, מבושל או חי בהתאמה ונאכל בטמפרטורה המתאימה.

אבל, חשוב לזכור, לכל דגם של מכונית מתאים דגם אחר דלק וכמו כן לכל דגם של אדם מתאים דגם אחר של מזון. לדגם היהודי נדרש מזון מדגם שונה לגמרי. העם היהודי מתפקד בעולם כמקור חיבור בין הרוח והחומר בין העולם הזה לעולם הבא.

היהודים הם הרי היחידים שמדברים ישירות עם אלוקים מינימום מאה פעם ביום… לכן, המזון היהודי צריך להיות מדגם אחר, דגם המתאים לדרישות הגוף והנפש היהודיים, גוף ונפש שנמצאים ברובד רוחני גבוה יותר משל האמריקאים הצרפתים או האיטלקים.

התאמת הדגמים -על פי הוראות היצרן
וכמו במכונית, שלא משנה מה אתה חושב ומה אתה היית בוחר, אתה תדלק רק את מה שהיצרן כתב בהוראות, גם במזון שלנו ננהג בדיוק כך. על המזון המתאים נוכל לדעת רק מהוראות היצרן, זה שייצר גם את היהודי וגם את המזון, יודע יותר מכולנו מה גורם לנו כל רכיב ולכן הוא היחידי הקובע מהו בדיוק הדגם המתאים לעם היהודי. את הדגמים המתאימים והלא מתאימים הוא רשם בתורה ולא נותר לנו אלא לקרוא בה ולדעת מה המזון המתאים לדגם היהודי ומהו המזון שאולי מתאים לכל שאר העמים אך ממש לא לתפקידו הרוחני ומהותו השונה של העם היהודי.

בואו נכיר את הדגמים השונים
התורה מרחיקה מאיתנו מאכלים שונים בשני דרכים מרכזיות: ישנם מאכלים שבכל מקרה ובכל אופן אינם מותרים באכילה וישנם אלו המסוגלים להיות מותרים באכילה אך לשם כך עליהם לעבור תהליך זיכוך (זיקוק?) מוקפד.

לדוגמה, מאכלי בשר. ישנם סוגי בשרים האסורים מכל וכל לאכילה ולשם כך התורה הכתיבה בפרוטרוט את סוגי הבהמות, החיות, העופות, הדגים והשרצים המותרים ושאינם מותרים באכילה.

אך גם סוגי הבשר הכשרים, נדרשים לעבור תהליך מוקפד של שחיטה ומליחה כדי להתיר אותם באכילה. אם הם לא נשחטו כראוי, הרי הם טריפה או נבלה והם אסורים עלינו באכילה.

כך לדוגמה גם באכילת דגנים: אם לא הופרשה חלה מהעיסה, היא אסורה עלינו באכילה. וכן הלאה במאכלים שונים ודרישות שונות.

"ואם ממש בא לי הטעם"?
"בסדר, הבנתי", אתה אומר, "אני מבין שבאכילת מזון שאינו כשר אני מחדיר לגופי דלק לא מתאים ומזרים בעורקי רכיבים גסים ונמוכים מדי בשביל דרגתי היהודית.

אבל מה אם ממש בא לי להרגיש את הטעם, האם אני לא יכול ליהנות ממשהו שאלוקים ברא"? תשובה מעניינת עונים על כך חכמים בתלמוד הבבלי. על כל דבר אסור, הם אומרים, ברא אלוקים גם דבר מותר הדומה לו בטעם ובהנאה.

לדוגמה: חזיר אסור באכילה אבל אם אתה רוצה ליהנות מהטעם אתה יכול לאכול כבד, יש לו ממש טעם דומה…

חפש את חותמת/תעודת הכשרות
אם אנו רוצים להכניס לגופנו ולתדלק את המערכות המורכבות שלו בסוג הדלק המתאים לנו, נדאג שהוא יעמוד בתקנים ובתנאים של היצרן, בדרישות ההלכה של התורה הקדושה.

לשם כך, הומצאה חותמת או תעודת הכשרות המספקת לנו את העדות והחתימה כי מאכל זה עומד בדרישות התורה וניתן לאוכלו ללא חשש. בכל מקום בעולם, בכל זמן ובכל מצב, חפש את חותמת הכשרות. שלא תדלק את הלימוזינה שלך בטעות בסולר…

יש לך שאלה? עוד היום 1800-20-18-19 ורבני טוב-טוב ישיבו לך… רוצה שיחה אישית?! בשביל זה יש לנו את הרב שמעון 052-7636278

יום יום מגיעים יהודים לשפוך שיח ותפילה על ציון קדשו של שמואל הנביא הסמוך לירושלים תושבי רמות, שעבורם נסיעה למתחם הקבר, היא גיחה קצרצרה, מאושרים על הזכות שנפלה בחלקם להתפלל בקבר, שאין ספק שהתפילות בו נענות וגדול כוחו של הצדיק לפעול במרומים הקבר נמצא בתוך מתחם צבאי פעיל, טובל בגבעות הירוקות של רמות אלון – ומוקף בנוף פראי מדהים של ששת ימי בראשית לרגל יום ההילולא שחל בכ"ח באייר, מגולל הרב מרדכי כהן, מנכ"ל מוסדות אונגוואר, את הסטוריית המקום.

בתוך מתחם צבאי

הקבר נמצא בתוך מתחם צבאי פעיל, טובל בגבעות הירוקות של רמות אלון – ומוקף בנוף פראי מדהים של ששת ימי בראשית. פעם ביום, מאריך קו 40 ממרכז העיר לרמות את מסלולו ונכנס למתחם הקבר. מדובר בתוספת של שתיים עד שלוש דקות, כשהנסיעה באוטובוס חוסכת לבאים את העליה התלולה בשביל הארוך שמוביל הישר למתחם הקבר.

בזמנים בהם הקו אינו פעיל, ניתן לנסוע עד רחוב מינץ ברמות ומשם לצעוד רגלית, דרך אינה ארוכה או מסובכת כלל.

יום יום מגיעים יהודים לקבר לשפוך שיח ותפילה למען הכלל והפרט. תושבי רמות, שעבורם נסיעה למתחם הקבר, היא גיחה קצרצרה, מאושרים על הזכות שנפלה בחלקם, לשפוך שיח וצקון לחש בקבר, שאין ספק שהתפילות בו נענות וגדול כוחו של הצדיק לפעול במרומים על מי שמבקש על קברו.

חידוש מנהג ההדלקה

לפני עשרים וחמש שנים, חודשה, ע"י מוסדות אונגוואר, ההדלקה על קברו של הנביא. מנהג שנשתכח עם השנים, אולם הוא מופיע בספרי צדיקים.

האישורים שהושגו לבסוף

בכניסה למתחם הקבר, יש טור מדרגות ארוך שמוביל למרתף המבנה, שם שוכן הקבר של שמואל הנביא. כדי להקל על המתפללים נבנה חדרון קטן נוסף בסמוך לציון על ידי 'ועד גדולי תורה למען ציון שמואל הנביא', כדי לאפשר לקהל המתפללים הרב לעמוד ולהתפלל. גם את ארונות ספרי הקודש העלו לקומת הכניסה, כדי לתת חלל רחב דיו למתפללים שמגיעים.

תיקון משמעותי הושג במתחם לפני אחת עשרה שנים, כשהצליחו העסקנים של הוועד לשכנע את הצבא ואת רשות העתיקות לפתוח פתח נוסף במבנה עבור הנשים. המלאכה לא היתה קלה כלל. ראשית, כל שינוי בבנין הקבר חייב לקבל את אישורו של הוואקף המוסלמי שבאזור. ושנית – עובי הקיר הינו מטר וחצי. המקום הינו ממש מבצר צבאי, ויש לו גם כיום שימושים צבאיים.

קשה מאד לפתוח דלת בעובי כזה של קיר, ואחר כך לחצוב מדרגות בסלע. האישורים לא הושגו. עד שהאחראים למקום מצאו עילה טובה לשכנע את הגורמים: "אם חלילה תפרוץ במקום דליקה", אמרו, "ובגד של מישהו יתפס באש, חלילה, תיווצר בהלה – ודרך הפתח הצר והקטן אי אפשר יהיה לעבור. אם יקרה אסון ותוקם ועדת חקירה, האצבע המאשימה תופנה כלפיכם", הטיעון הזה כבר שיכנע יותר – והותר לפתוח פתח לציבור הנשים שמגיעות להתפלל במקום.

"העלויות היו עצומות", אומרים האחראים. "מדובר במלאכת בניה שהתבצעה לפני אחת עשרה שנים ועלתה כמיליון שקלים".

נוכחות ערבית

מסתבר שאת רוב המקומות הקדושים שלנו, חומדים הערבים. להוציא את קברו של רשב"י, רוב המקומות הקדושים נמצאים בתוך אוכלוסיה ערבית ונבנו סביבם בתי ערבים רבים – ועל זה היה דוה ליבנו. גם קבר שמואל הנביא נמצא בסמוך לכמה שכונות ערביות.

מי שהיה שם במקום, ראה את הנוכחות הערבית שנמצאת שם. אולם, הדרך לכפרים הערביים הסמוכים סגורה ומסוגרת.

ישועה בזכות הנביא

סיפורים רבים מסופרים על אנשים שהתפללו במתחם, הבטיחו לתרום צדקה ונושעו.

וכך סיפר האיש: "בעקבות המשבר הכלכלי שפרץ, חרב עלי עולמי. העסק שהיה ברשותי נסגר, נהרס ונחרב. נאלצתי לפטר את העובדים. כל השנים הייתי ישר והגון עמם, ציפיתי שכעת בזמן הפיטורין לא יתבעו ממני כספים שאיני חייב לשלם להם. אולם התקווה התבדתה, כי קבוצת עובדים התארגנה ובעזרת עורך דין ממולח הצליחה להגיש נגדי תביעה משפטית על סכום דמיוני שלטענתם, אני חייב להם אותו. לא עזרו כל ההסברים, העובדים עמדו על שלהם לסחוט ממני את הסכום. מישהו סיפר לי הקבר של שמואל הנביא. אמרו שביום ההילולא שלו נערכת במקום הדלקה מסורתית ומרגשת ביותר ושאנסה לנסוע לשם ולהתפלל. נסעתי. הבאתי עימי סכום כסף קטן ושילמתי את הוצאות השמן של ההדלקה. הבטחתי, התחננתי וביקשתי להיוושע".

"ביום שאחר כך הייתי אצל רואה החשבון של החברה. רואה החשבון אמר לי שאין לו הרבה מה לעזור, אבל צייד אותי לקראת ההליכה לבית המשפט בחשבון מסוים, שלטענתו חשבון זה יוכיח את חפותי בבית המשפט".

"יום המשפט הגיע. בליבי חלחלה עצומה האם עתיד אני כל ימי לפשוט יד כאחד הקבצנים? או שאזכה במשפט ולא אצטרך להגיע לשפל המדרגה. הרי איני חייב לעובדים כלום ולא די לי שפשטתי את רגלי ועולמי הכלכלי חרב עלי?"

"השופט שמע את טענת עורך הדין הממולח ששכרו האנשים. אחר, הביט לכיווני ושאל ואתי מה יש לי לומר להגנתי. "האמת שאין לי הרבה מה לומר", אמרתי. "העובדים הללו הצליחו להערים עלי ביותר. מה שכן, יש לי את החשבון הזה שהכנו אני ורואה החשבון של החברה. החשבון שיעיד על נקיון הכפים שלי ועל הישרות". השופט עיין בחשבון ואורו עיניו: 'זה החשבון שבדיוק עשיתי אני כשהתכוננתי למשפט הזה'", אמר.

"השופט לא רק זיכה אותי לגמרי אלא אפילו את הוצאות בית המשפט הטיל על קבוצת העובדים שזממה להפיל אותי. מאז אני מגיע לקבר לפחות פעם בשבוע מתפלל וזוכה ורואה ישועות".

עושים מלאכתם נאמנה

כל העוסקים בתחזוקתו של מתחם הקבר ובחידוש ההדלקה המסורתית שנהוגה היתה מדורי דורות, עושים מלאכתם נאמנה, בשקט, בצנעה ובהסתר. אינם חפצים ל"מסחר" את המקום. רק מה שברור, שמי שהיה פעם בקבר הזה, חווה את האווירה המרגש, האזין לספורי הישועות, לא יוותר על נסיעה נוספת שוב ושוב. זכותו תגן עלינו ועל כל ישראל.

[המודיע]

משה ויטמן
חגי הוא חייל קרבי ביחידה מובחרת. במבצע העזתי האחרון הוא כמעט נכנס לעזה. כמעט אמרנו. מדוע כמעט? משום שלמרות הכוח הצבאי העצום של ישראל ולמרות היכולת הדי פשוטה לחסל את הטרור העזתי בתוך כמה רגעים מהאוויר מהיבשה או מהים, אי אפשר לעשות זאת.

מדוע? מישהו קושר לנו את הידיים. אולי זה אובמה אולי זה האו"ם אולי זאת אירופה, אנו האזרחים הקטנים לא ממש יודעים, אבל העובדה היא שגם אם נוסיף עוד אלפי חיילים ועוד מאות טייסים לא נועיל במיוחד.
לא רק חגי, שותף לתחושת החידלון וההחמצה אלא גם ירון. ירון הוא פרופסור נחשב, עם עבר צבאי מדיני וכלכלי מפואר והוא מרבה להסתובב חמוש בצוות דיפלומטים מוכשר ומנוסה במדינות העולם, לנסות להזיז עניינים לטובת ישראל. פעם הוא נוסע בשביל האיום מאיראן ופעם בשביל השלום עם מצרים, כמות החתימות בדרכון שלו לא מביישות גם את הדיילות האדיבות של אל על… אבל מה? כל פעם משהו מתמסמס. הוא מתראיין בתקשורת והופכים את דבריו, הוא מדבר עם ראש ממשלה כל שהו משכנע ומשכנע ובסוף ההחלטה מאכזבת, הוא מרגיש שהשיטה לא עובדת. גם לדעתו, אם תוסיפו עוד אנשים יפים עם חליפות ועניבות שייצגו את ישראל בעולם, לא יבוא הפיתרון.
אז מה כן?

מה עושים כשרואים בעין ששום דבר אינו מועיל? אולי ננסה לתת צ'אנס לדרך הישנה והוותיקה של עם ישראל שבאמצעותה הוא שורד כבר אלפי שנים כשכל המעצמות 'שהסתלבטו' עליו נזכרות רק בשיעורי היסטוריה מרדימים?
"תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם, שנאמר: "וכל בנייך לימודי ה' ורב שלום בנייך", אל תקרי בנייך אלא בונייך". קובעים חכמינו ז"ל. לדבריהם, תלמידי חכמים אינם דואגים לאינטרס האישי שלהם, הם מרבים שלום לכל העולם גם לאלו שאינם לומדים את התורה!

איך זה קורה?
נפנים: לא רק שהתורה מביאה ברכה ושלום לעולם, התורה מהווה כלי הרבה יותר חזק. התורה היא תנאי לקיומו של העולם. במדרש נקבע כי אם התורה הייתה שובתת מישראל ולו רגע אחד, לא היה העולם ממשיך להתקיים! שנאמר: "אם לא בריתי (=התורה) יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי".

המשוואה ברורה: אם יש תורה העולם קיים אם אין תורה העולם נחרב. לכן, ברור כי ככל שיש יותר תורה העולם יותר מתוקן ומקבל יותר ברכה ושלום. ככל שחלילה מתמעטת התורה, העולם מתקלקל ומפסיד ומתקרב לעבר חורבנו.
בשביל להאמין בזה, לא צריך להיות צדיק גדול, מספיק לקרוא על העוצמות הצבאיות והכלכליות של המעצמות העתיקות שקרסו ונעלמו לעומת עם ישראל שלמרות הכול הצליח לשרוד אלפי שנים, מספיק להיות דיפלומט המתרוצץ בעולם או חייל פשוט.

כמה שנים אחרי שנולדתי, אבא שלי פגש בזר, הוקסם מהכריזמה שלו ותוך זמן קצר הזמין אותו להתגורר יחד עם משפחתנו.

כמה שנים אחרי שנולדתי, אבא שלי פגש בזר, שהיה חדש ביישוב הקטן בו גרנו. אבא מייד הוקסם מהכריזמה שלו, ותוך זמן קצר הזמין אותו להתגורר יחד עם משפחתנו. הזר נענה במהירות להזמנה, ומאז הוא איתנו.

כילד, מעולם לא שאלתי מי הוא, מאיפה הוא בא או מה שם המשפחה שלו. במוחי הילדותי הייתה לו נישה מיוחדת. ההורים שלי העניקו לנו חינוך עקבי וברור: אמא לימדה אותי להבדיל בין טוב לרע ואבא לימד אותי לציית. אבל האורח הזר… הוא היה 'מספר הסיפורים' שלנו. הוא היה מרתק אותנו במשך שעות על גבי שעות בסיפורי הרפתקאות, מתח והומור.

אם רציתי לדעת משהו על פוליטיקה, היסטוריה או מדע, הוא תמיד ידע את התשובות על העבר, הבין את ההווה ונראה היה שהוא אפילו יכול לחזות את העתיד! הוא לקח את המשפחה שלי למשחק הליגה הראשון. הוא גרם לי לצחוק, הוא גרם לי לבכות. הזר מעולם לא הפסיק לדבר, אבל לא נראה שזה הפריע לאבא.

לפעמים אמא הייתה קמה בשקט, כשכולנו היינו מהסים זה את זה להקשיב למה שהוא אומר, והולכת למטבח למצוא קצת שקט ושלווה (עכשיו אני שואל את עצמי אם היא אי פעם התפללה שהזר יחזור למקום ממנו בא?)

אבא, מלך על ביתנו מתוך שכנוע מוסרי אמיץ, אבל הזר אף פעם לא חש חובה לכבד אותו. ניבולי פה, למשל, היו אסורים בבית – עלינו, על החברים שלנו ועל כל אורח שהוא, ובכל זאת, האורח הקבוע שלנו השתמש במילים מכוערות שגרמו לאוזניי להיצלות, ולאבא להתפתל תוך כדי שאמא מסמיקה.

אבא שלי לא התיר לנו לעשן או לשתות אלכוהול. אבל הזר עודד אותנו לנסות את זה באופן קבוע. הוא גרם לסיגריות להיראות קוּלִיוֹת, ולבירה – חברותית ומפתה. הוא דיבר בחופשיות (הרבה יותר מדי בחופשיות!) הערות שלו היו לפעמים בוטות, לפעמים מביכות.

אני יודע שהמושגים הראשונים שלי הושפעו בצורה חזקה מהזר. הוא שוב ושוב התנגד לערכים של ההורים שלי, ובכל זאת, רק לעתים רחוקות ננזף… ומעולם לא התבקש לעזוב.

למעלה מ-40 שנים חלפו מאז שהוא נכנס לגור עם המשפחה שלנו. הוא השתלב בינינו, והוא כבר ממש לא מרתק כמו פעם, ובכל זאת – אילו יכולתם להיכנס לבית הוריי היום, עדיין הייתם מוצאים אותו יושב בפינתו, ממתין שמישהו יקשיב לדבריו ויסתכל כיצד הוא מצייר את ציוריו.

איך קוראים לו?

אנחנו פשוט קוראים לו "טלוויזיה".

ולזר יש עכשיו אישה. אנחנו קוראים לה "אינטרנט".

[מתוך אתר אש התורה]

מתוך עלון "מאורות הדף היומי"

בנפשו יביא לחמו.

מעשה בזקן, שעוד בימי חייו הפך לאגדה מהלכת, בגין אפיו הנדיר והייחודי. עשרות מעשיות אפופות הוד ועוז נכרכו בשמו, והוא מעולם לא הכחיש או אישר מאומה. בערוב ימיו גייס הזקן את מיטב כישרונו כדי להנחיל בינה את הדורות הבאים אחריו, ויצוו את משרתיו לאמור, כי יזמינו למעונו את בניו, בניהם ובני בניהם.

כשזיק קונדסי על פניו, הוא התרה בהם לבל ישאלוהו מאומה. כל אשר יאמר יעשו. משהסכימו, החווה באצבעו הגרומה אל היער הרחוק, ולתדהמתם הרבה ביקש מהם לצאת בצוותא היערה, לצוד קופיפים זעירים שאינם מזיקים לאיש, וכאשר יצטברו ברשותם עשרה קופיפים, יודיעוהו. הוא ממתין להם, כאן, בחדר האורחים.

חדורי רוח הרפתקנות יצאו הבחורים אל עצי היער. לבטח ראש המשפחה מתכנן את המהתלה הגדולה מכולם, זו שתיזכר שנים רבות ותעלה שחוק על פיותיהם של בני המשפחה עד סוף כל הדורות. מי אינו רוצה להיות שותף לכך. הכול שעטו במרץ בסבך הצמחיה העבה, רדפו אחרי קופיפים שזינקו בחדווה מענף לענף, ומשנלכד הקופיף הראשון רבתה השמחה. בני חייל היו אנשי החבורה, וכעבור מספר שעות הם שבו והתייצבו בפני הסב חבולים, יגעים, עייפים אך מאושרים, והציגו לפניו כלוב רחב ידיים רוחש חיים.

סגרו את החלונות ושחררום מהכלוב, ציווה.

הם הביטו זה בזה, ועשו כדבריו. זה הולך להתחיל.

הביאו בננות.

תוך מספר דקות הונח אשכול בננות צהבהבות על השולחן.

הניחו את הבננות על המתקן שבניתי, שם, בפאתי החדר.

הכול הביטו במתקן המוזר שבנה הזקן. מעין משקולת רחבה שמימיהם לא ראו כמותה, בראשה מיכל מים ענק.

סבא, מה זה?

סבלנות, צאו מהחדר. הסתכלו מהחלונות עד להודעה חדשה, איש מלבדי אינו רשאי להיכנס אל החדר!

השתגע הזקן, לחש נכד חצוף.

מהתלה כבר לא תהיה כאן, הם הרגישו. הזקן רציני מידי. הוא מקפיד על כל שלב, עומד על כל פרט, והוא הקדיש את טרקלינו לעשרה קופים, לזמן בלתי מוגבל! איש לא ידע מה צופן בחובו הרגע הבא.

בעיניים בוערות עמדו זאטוטי המשפחה והבוגרים כאחד להביט בקופיפים מן החלונות.

אך יצא אחרון הנכדים את החדר, זינקו מספר קופיפים בחדווה אל עבר הבננות, והופ…… זרם מים אדיר ניתז על ראשם ממרומי המשקולת. נגיעה בבננות המונחות על המשקולת, הפעילה את מנוף המים, שהרטיב אותם מראשיהם ועד זנביהם.

כעבור מספר מקלחות מים שכאלו, לא ההין קוף מן הקופים להניח את ידו על הבננות.

הסב בלבדו היה נכנס אל החדר כל יום. מביא מזון לקופים, מחליף את אשכול הבננות באשכול גדול עוד יותר, בבנות בשלות ומגרות חיך, ויוצא את החדר כשחיוך על פניו.

הקופים היו יושבים מן הצד, מביטים בבננות בעיניים כלות, אך לא נוגעים.

כעבור מספר שבועות, הופיע הזקן בחצר הבית כשקופיף אחד תלוי על זרועו, והורה לנכד זריז כשד: "קח את הקוף אל היער, שחרר אותו וצוד במקומו קוף אחר".

אבל סבא…

בלי שאלות!

עיניו הרושפות של הזקן סימרו את הנכד למקומו, וכעבור דקה הוא ניתר ממקומו כקפיץ דרוך ואץ אל היער.

הקוף החדש שהוכנס לחדר היה מלא מרץ. זה עתה סיים סדרת קיפצוצים מרהיבים בין צמרות העצים, וכעת הוא זוכה לעמוד מול אשכול בננות אדיר שכמותו לא ראה מימיו, ולא עוד, אלא שתשעת הקופיפים האחרים אינם מגלים בהן עניין. כולן שלו. כל הבננות. איזה אושר. תמיד הוא האמין שיום יבוא ויהיה עשיר.

בטח הם עיוורים, חברי הקופים, הרהר לעצמו וקיפץ בקלילות לעבר ערימת הבננות. חזיז ורעם. כמעט הגיע אל יעדו הנכסף, ושמונה עשרה ידיים שעירות משכו את כל גופו, מרטו את אוזניו וכמעט שתלשו את זנבו. לא הועילו לו כל מחאותיו וניסיונותיו, הם היו בני בית וותיקים במקום, וכל פינה ומדף גבוה לא נסתרו מעיניהם. באכזבה עמוקה הוא השלים עם המציאות המרה. לא אוכלים מהבננות.

כל שבוע היה הזקן משחרר קוף "ותיק" ומכניס במקומו אורח חדש, ובכל שבוע הייתה המהומה חוזרת על עצמה. בהתחלה זה עוד היה מעניין, בדרך כלל זה התרחש ביום ראשון. הקופים היו דרוכים ומתוחים כאשר הזקן היה מכניס אליהם את ה'אורח'. הלה, תמים ונרגש, לא היה מספיק לשלוח יד או לשון לעבר הפירות העסיסיים, וכבר היו הללו מייסרים אותו על המחשבות הזדוניות שעלו במוחו.

כעבור עשרה שבועות, לא נותר קוף אחד מן הקבוצה המייסדת, והמנהג… נמשך. הם לא העלו על דעתם שמעל הבננות יש מיכל מים שעלול להרטיב אותם עד שיקפאו מקור. איש לא סיפר להם, גם לא קוף. אך ההרגל והמסורת עשו את שלהם, עד שכל קוף 'חדש' שנכנס אל הטרקלין ידע, כי נגיעה בבננות תביא עליו… מכות. מים? מי זוכר מי יודע. גם כאשר מיכל המים הוסר ונילקח, הם המשיכו להכות את הקופיף המנסה לגעת בבננות… קופים.

ויצוה הזקן את צאצאיו לאמור: הקופיפים שכחו את השורשים, הם לא השכילו להעביר לממלאי מקומם מה העיקר ומה הטפל, מה הסיבה ומהי התוצאה. בזאת הם נכשלו.

"בזיעת אפך תאכל לחם, עד שובך אל האדמה".

אדם הראשון יועד לחיים גדולים, רמים ונשגבים, ולתוכם השתרבבה גזירת הפרנסה, המשתרכת אחרי יצורי אנוש. מצב נתון. אבל המטרה, הייעוד והדך נותרו כשהיו לפני כן. דור אחר דור, אחר דור, אחר דור עמלים להביא לחם לפי הטף. האם נטעה לחשוב כי זו המטרה? האם נניח להרגל לקנות שביתה בליבנו?

בל ניתן לאבק הדרכים המיתמר מפסיעותינו ההולמות במרוץ החיים, לכסות את העיקר ולהבליט את הטפל. נפזר את אדוות העמל המערפלת את המחשבות, נחדד את המחשבה וזכור נזכור: "בזעת אפך תאכל לחם" הוא אמצעי, המטרה: "ובתורתך נהגה".

במקומות רבים מאוד, רבים מידי מכדי שנוכל למנותם, פותחים השבוע בלימוד מסכת חולין, מסכת מרתקת ויפה ביותר, המכילה בקרבה נושאים רבים ומגוונים, שיש בהם כדי ליצור עניין רב בקרב קהלים רבים. זה הזמן, זו השעה, כאן המקום וכעת ההזדמנות להצטרף למפעלו האדיר של הגאון רבי מאיר שפירא זצ"ל, ה"דף היומי". לממש את המטרה.

אם ברגע זה אתם משתרעים להשתזף בשמש, המאמר הזה לא מיועד לכם. הקטע הזה עוסק בחורף. הוא מדבר על גשם ושלג ובוץ ושלוליות דלוחות. מהסוג שמוסיף דקות יקרות לסדר הבוקר שלכם, שמשפריץ על חצאית חדשה, שגורם לכם לרצות להפוך לנזירים מסתגרים עד שיגיע האביב.
בחורף שעבר אמרתי לילדים שלי שאני רוצה להיות כמו דוב ולישון כל החורף. שנאתי את החורף. כעסתי על השמים האפורים, הגשם העקשני, הקור הבלתי נסבל. אבל השנה החלטתי לשנות את גישת אימת-החורף שלי. למה? כי אחד מהילדים שלי שאל שאלה חשובה מאוד.
"למה אלוקים ברא את החורף?" הוא שאל, כשנסענו לבית הספר.
אמ…. מעניין, מעולם לא חשבתי על אלוקים בתור חלק מהמשוואה הצוננת הזאת. בימי האביב והקיץ המבורכים הודיתי לו בשמחה בכל רגע מוזהב, על ששלח לנו את העונות המקסימות הללו. אבל כשהגיע החורף, הגישה שלי השתנתה לחלוטין. מובן שאלוקים אחראי להביא את החורף, אבל תמיד ראיתי בו איזשהו סוג של עונש. שאלתו של בני עוררה אותי פתאום: למה מביא אלוקים את החורף כל שנה? הגישה של 'החורף כעונש', פתאום נראתה בעיניי מגוחכת. ברור שהאלוקים הטוב והאוהב שלנו לא מתכוון להעניש אותנו מידי שנה, בערך מדצמבר ועד לאפריל. ואולי – – אולי בעצם הוא נותן לנו מתנה, צוננת ומרעננת מעוטרת בטיפות קטנות של מים?
אז כשהמחשבה החדשה הזאת מתהפכת במוחי, עלו לי כמה רעיונות בקשר למתנותיו של החורף.
ריחו של הגשם
החורף שופע יופי.
זה יופי שונה מזה של הצמחייה הפורצת באביב ובקיץ, אבל היופי שלו קיים ללא ספק: ריחו של הגשם, נקי וצלול ומרחיב את הריאות; העננים הדוהרים עם צורותיהם המרתקות; השמש שפורצת מדי פעם בקרניים מדהימות – והעולם השטוף שזוהר פתאום בצבעים עזים במיוחד… הדשאים הצעירים שצומחים פתאום בכל פינה, ירוקים וטריים לגמרי… חיים חדשים מפכים בעולם!
על השלג שמבקר לפעמים לא צריך להכביר מילים: שמי לילה חורפיים מוארים, משתקפים על קילומטרים של שלג נקי מרבב, ויוצרים זוהר כמעט שמימי. הלבן הטהור המכסה את כל העיר בבוקר. מבט קרוב בפתית שלג צנוע מגלה את המורכבות הבלתי נתפסת שלו – דוגמא בתוך דוגמא, שנוצרת על ידי גאונות כל-יכולה להנאתנו האישית.
התעמלות
אולי דווקא בגלל שרובנו מורידים את הקצב כאשר החורף מגיע, נתן לנו האלוקים בחוכמתו הזדמנויות מגוונות לתרגול ולשמירה על כושר גופני – תרגילים שלא בהכרח נתונים לבחירתנו. התעמלות של תמרון המטריה ברוח והטייתה לכיוון הנכון (כך שלא תתהפך כמובן), אימון גופני בהתחמקות מפני שלוליות חלקלקות, ולפעמים אפילו הליכה בשלג טובעני. האלוקים מכיר אותנו יותר טוב ממה שאנחנו מכירים את עצמנו, והוא בהחלט יודע גם כמה קלוריות מוסיפות כוסות השוקו הנוספות האלה. אז במקום לאלץ אותנו להצטרף לחוג התעמלות, הוא מעניק לנו תרגול חינם, כמעט מידי יום!
להאט את הקצב
אין ספק שמזג האוויר החורפי גורם לנו להאט את הקצב. אם לא מבחינה גופנית, אז הוא מעכב אותנו בדקות הארוכות שבהן אנחנו עוטפים טוב את הילדים, נועלים מגפיים מסורבלים, או זוחלים על כביש חלקלק במהירות של 10 קמ"ש. באורח החיים הנמרץ שלנו, האטה כזו מטריחה ומטרידה. ובכל זאת, האם זה כל כך גרוע? האם זאת באמת טרגדיה אם הילדים מגיעים לבית הספר כמה דקות מאוחר יותר, או שיש לך 15 דקות פחות לקניות? אם כשמישהו נכנס ללחץ הוא "מתחמם", אז אין זמן יותר טוב להתקרר ולהירגע, מאשר כשמד החום מתקרב את האפס…
מבחן מציאות
לא כל כך גרוע להיכנע לכוח עצום מאיתנו במשך כמה חודשים בשנה. נכון, הרבה יותרקל כשלא צריכים להילחם ברוח, אבל יש מסר חשוב ללמוד כשהאלוקים מגדיל את העומס על סדר היום שלנו. אנחנו לא בלתי מנוצחים, אנחנו לא כל-יכולים. למרות ההתקדמות העצומה בטכנולוגיה, ברפואה ובכל השאר, אנחנו עדיין משותקים כאשר מזג האוויר מחליט לשתק אותנו. לא יזיק להרהר מעט בשבריריותה של האנושות, במיוחד אם ממשיכים אל המסקנה המתבקשת: אלוקים, יוצר מזג האוויר החורפי וכל צד אחר בחיינו, הוא כל יכול, וזה הזמן להכניע את עצמנו לרצונו!
תפילה
האם זו רק אני, או שכולנו מתפללים יותר במהלך חיי היומיום החורפיים מאשר בכל עונה אחרת? בעוד ששמעתי אנשים מתפללים בקיץ שהטמפרטורה לא תעבור את ה-35 מעלות, התפילות שלי בעונת החורף יוצאות הרבה יותר עמוק מתוך הלב. כמו למשל: "בבקשה אלוקים, תשמור שהמכונית שלי לא תחליק." או, כשאני הולכת על המדרכה, "בבקשה, שהמכונית הזו לא תתיז עלי מים!" או, "בבקשה, שלא יכעסו עלי שאני מאחרת בעשר דקות עם הילדים, בגלל מזג האוויר!" כל התפילות האלה לא יכולות להיות דבר שלילי, נכון? מעניין לחשוב שבעוד שמלכתחילה החורף הוא עונה "מתה", הוא זה שמעניק חיוניות וכוח לאביב ולקיץ. לאן הולכות כל אותן תפילות חורף שקטות? בטח למקום טוב, עם תוצאות נפלאות רבות מספור.
את האמת – לא הייתי מסוגלת לראות כלום מבעד לפניו הקפואות, העגמומיות והמנותקות של החורף, עד שפתחתי את מחשבותיי לברכותיו הנסתרות. אני מקווה שהשנה, החורף יהיה אתגר חיובי יותר לי ולבני ביתי. עת לחשוב, עת לחזק קשרים, עת לממש את הפוטנציאל הסמוי שמתחנן לבוא לידי ביטוי – ועת (אין טובה ממנה) לגלות את חומו של הבית!

(אש התורה)

בימים סוערים וקרירים אלה, אין ספק שהמבול שניתך עלינו מגבוה עושה טוב. גם למפלס הכנרת, גם לחקלאות וגם למצב הרוח החורפי, שמזמן לא שבע מכמות ממטרים נאה כל כך. מצד שני, לכו תגידו את זה למי שנתקע בימי הגשמים העזים בנתיבי איילון, או יצא לרכבו וגילה להפתעתו שעץ נחת עליו כתוצאה מהרוחות העזות, או שמא נאלץ לנהוג במכוניתו ולהיקלע לשלולית שהגיעה עד צוואר. אז האם אלה גשמי ברכה בהכרח, או שמדובר – בהתחשב גם בנזקים שכל זה יוצר – בגשמי קללה?

עדיף שירדו בליל שבת

"על פי הגמרא, גשמי ברכה הם כל מה שיורד החל מסוף חג הסוכות ועד לראש חודש ניסן. אם יש שיטפונות או דברים אחרים לא נעימים – זה לא קשור", אומר הרב פנחס בדוש. "עצם המציאות היא של גשמי ברכה, רק שיש דברים אחרים, לעתים אנושיים, שיכולים לגרום לשיטפונות. כאן בישראל, הגשם לא מובן מאליו, לכן צריך כל הזמן לבקש ולהתפלל. גם כשיש שיטפון פה ושם – זה עצמו גם ברכה, כי בסופו של דבר המעיינות והמאגרים מתמלאים. אז יש אי נוחות ברכבות, בסדר. יש חסכים כל כך גדולים, כך שכל מה שיבוא זו ברכה".

ובכל זאת, לא מעט ישראלים נקלעו למצבים לא הכי נעימים.
"אם אדם מרוויח סכום יפה בהגרלה, זו ברכה? בוודאי. אבל הברכה הזו מצריכה זהירות-יתר מדברים אחרים. זה חלק מהעניין. אבל עצם הזכייה – בוודאי שהיא ברכה. עם זאת, יש חשיבות נוספת לגשמים שיורדים בזמנים נוחים לכלל העם. כך לדוגמה, בגמרא כתוב שאם הגשמים יורדים בזמן שבני האדם נמצאים בבית, בליל שבת, מדובר בברכה יתרה".

אם כך, מהם בעצם גשמי קללה?
"גשמי קללה הם גשמים שירדו לא בזמנם, כלומר לא בעונת החורף. אם יורד גשם בחג הסוכות, למשל, אלה גשמי קללה. נכנס חודש ניסן וירדו גשמים – גם אלה גשמי קללה, כי בזמנים הללו הגשם יכול רק להזיק לתבואה ולא להועיל. אבל מה שיורד בתקופת החורף – בוודאי שזו ברכה. בגמרא כתוב שיום ירידת גשמים גדול יותר מיום תחיית המתים. הרי הגשם מחיה את הכל, כולל את הרשעים ביחד עם הצדיקים, ואילו בתחיית המתים לא כולם יקומו".

שאלה מטאורולוגית: אם הגשם הוא בעצם החלטה נטו של הקב"ה, איך היום אפשר לחזות את זה מראש?
"הקב"ה נותן גשם – ובמקביל גם מעניק אפשרות לחזות זאת כדי להתכונן. אבל האפשרות לחזות לא נותנת אפשרות להביא את הגשם עצמו. החזאי יודע שהשקע הברומטרי מתקרב, אבל מי מחליט בכלל שהשקע יתקרב או לא? נכתב ששלושה מפתחות לא נמסרו בידי שליח, אלא בידי הקב"ה עצמו – לידה, תחיית המתים וגשמים. שלושתם נמצאים בידי הקב"ה. אלה ´תיקים´ שהוא לא חילק ל´שרים´, כלומר למלאכים".

יש היום טכנולוגיות שאמורות לייצר גשם. איך אפשר להסביר זאת?
"כל הטכנולוגיות האלה לא יכולות להביא אפילו אחוז אחד מכלל הממטרים בשנה. וגם אם כן, הכמויות מתקזזות מהכמויות שהיו אמורות לבוא ממילא".

"בגמרא כתוב שאם היו חולפים בעבר עשרה ימים ללא גשמים – היו עורכים תעניות", מוסיף הרב יפתח סופר. "אם היה עובר עוד זמן, היו מוציאים את התיבה לרחובה של העיר, כמו שכתוב במסכת תענית: ´היו מוציאים את התיבה לרחובה של עיר… ונותנים אפר מקלה על גבי התיבה ובראש הנשיא ובראש אב בית דין, וכל אחד ואחד נותן בראשו… וחוגרים שקים ותוקעים בקרנות ויוצאים אל בית הקברות… זקן שבהם אומר לפניהן דברי כיבושין´. כשאין גשם – זה סימן שהשם כועס עלינו. מים הם חסד. לכן מסבירים המפרשים שכאשר אין גשם – צריכים לצפות לפורענות. גם לפני שנתיים היתה בצורת ממושכת, ואז פרצה השריפה בכרמל. אחרי שמידת הדין קיבלה את שלה, החלו לרדת גשמים תוך זמן קצר".

יש משמעות לאופן ירידת הגשמים? נראה שיש איזו אי-נחת באוויר.
"החת"ם סופר (1762-1839) אמר שהגשמים יורדים כמו שבני האדם מדברים. אם מדברים בנחת ובאופן יפה, הגשמים יורדים יפה ובצורה מסודרת. אבל אם מלכלכים, מתווכחים – כך גם יורד הגשם. עכשיו אנחנו לקראת בחירות, וצריכים לקחת מזה מוסר גדול. גם כשיש מחלוקות, צריכים לדעת איך לנהל אותן באופן מכובד ואוהב, למרות הכל".

[דודו כהן/ אתר הדברות]

משה ויטמן
כמו יהודים טובים המבינים שהעולם אינו מונהג על פי מקרה או חוקי טבע אלא על פי דבר ה' המנהל את העולם על כל פרטיו, גם הקור, השיטפונות, הקיפאון והשלג הינם רצונו של השם יתברך ובתור שכאלו חייבת להיות להם משמעות ומטרה בעולם. בואו נתעטף היטב במעיל, נסדר את הכובע על הראש ונצא לגלות משמעות עם מסר עבורנו בסערה החורפית הזו.
למה אלוקים ברא את הגשם? למה הוא ברא את הרוח? למה הוא ברא את השלג? שאלות אלו מסקרנות אותנו פחות מהשאלה החשובה יותר: עבור מי הוא ברא את כל אלו, את הגשם את הרוח ואת השלג? לאלוקים אין מכך כל תועלת, אז ברור: הוא ברא אותם עבורנו. עבור כל א' מבני האדם שמקבל את השפע הזה שאמור להרוות ולהצמיח את האדמה ולספק לנו על הדרך הרבה מים לשתיה.
מסקנה: אלוקים מעניק לנו דברים גם אם לו אין שום תועלת מכך.
רגע, אז אם אלוקים דואג רק לנו ונותן לנו בלי שום אינטרס אישי שלו, אז למה הוא נתן לנו את כל המצוות? הוא הרי אינו דואג לאינטרס שלו?
המסקנה נכונה: גם התורה והמצוות הן לא אינטרס שלו, הן אינטרס שלנו. הוא נתן לנו אותם לטובתנו ורק לטובתנו. "אם צדקת מה תיתן לו" נאמר. אלוקים אינו מרוויח דבר מקיום מצוות ואינו מפסיד דבר מעשיית עבירות. הגיע הרגע שנפנים זאת: אין לו שום אינטרס אישי במצוות או העבירות שלנו הם לא מועילות או מפריעות לו כלל. אז מה כן? זה בשבילנו ורק בשבילנו.
מה זה אומר? המון. למשל, שגם אם מעדנו וחטאנו, אנו יכולים לחזור, לתקן ולקבל שוב יחס אוהד מאלוקים משום שהוא אינו נגדינו, אדרבה, הוא מעוניין לעזור לנו לעשות את טובתנו אנו. בנוסף, גם לפני שתקנו הוא אינו כועס או נלחם, הוא מרחם. "מקור הייסורים מהאהבה הוא בא". לפעמים רופא מבצע ניתוח כואב באחד מיקיריו ולא מכעס…
עוד דבר: ממש כמו שאת כל מתנות החורף הללו אלוקים מעניק לנו ללא הרף אבל התועלת שלנו מהן תלויה בגורמים נוספים מצידנו (רק אם יש לנו שדה חיטים, החיטים שלנו יגדלו בגלל הגשם…) כך גם בשאר המתנות הגשמיות וגם הרוחניות כמו התורה והמצוות. בלי שנפתח פתח, בלי שנעשה את ההכנות הדרושות מצידנו, לא יעזור לנו כלום.
המסקנות היפות הללו מהגשם החורפי כתובות בלא פחות מספר ישעיהו, על פי פירוש המלבי"ם:
"כי כאשר ירד הגשם והשלג מן השמים ושמה לא ישוב כי אם הרווה את הארץ והולידה והצמיחה ונתן זרע לזורע ולחם לאוכל. כן יהיה דברי אשר ייצא מפי לא ישוב אלי ריקם כי אם עשה את אשר חפצתי והצליח אשר שלחתיו". מנבא הנביא ישעיהו בפרק נה'. המלבי"ם, שהיה אחד מגדולי פרשני התנ"ך, מסביר זאת כמשל ונמשל, ממנו לקוח התוכן של דברינו.
עם מחשבות אלו, נדליק את ההסקות, נסגור את החלונות ונצפה בחורף היפה והמבורך הזה.

משה ויטמן
הם ישבו במקומותיהם, בלבושם ההדור והמכובד כראוי לשופטים ואנשי רוח נכבדים כמותם, ממתינים בקוצר רוח לתחילת הנאומים בכנס השנתי לעיון והעמקה בדברים שברומו של עולם שרק אנשי רוח כמותם מבינים. לאחר שמאות המוזמנים התיישבו במקומם והשקט השתרר, רגע לפני שהנואם הראשון, נשיא בית משפט עליון מהחשובות שבמדינות אירופה עלה לשאת את נאומו, קפץ רגע המנחה אל המיקרופון והכריז בדרמטיות לא אחרת מאשר ההכרזה הבאה: "הקהל מתבקש לא לרצוח אחד את השני". הקהל המכובד הביטו זה בזה בהלם. "אותנו צריכים להזהיר"?! הם נדהמו.

יותר משלושת אלפים שנה אחורה. מעמד הר סיני. עם ישראל כולו עומד בבגדיו החגיגיים למרגלות ההר וממתין בהתרגשות ובדריכות לתחילתו של המעמד האדיר. ואז, מתחילות להישמע עשרת הדברות. שתי הראשונות מפי ה', האחרות מפיו של משה רבנו שמונה אותן אחת לאחת באוזנם הקשובה של עם ישראל ובקולו החזק הוא מכריז: "לא תרצח"! "לא תגנוב"! "לא תנאף"! לא תענה ברעך עד שקר"!.

"אותם צריכים להזהיר"?
התורה מצווה מצוות רבות הנקראות "מצוות שכליות" – ההגדרה למצוות אותן ניתן היה להסיק לבד בכוח השכל גם לולי שניתנה התורה.

מדוע היא עושה זאת? למה יש צורך להגיד דברים פשוטים וברורים?
אז נכון, קיימות לכך סיבות "טכניות" נכונות כמו הצורך לדעת את הפרטים ההלכתיים השונים של המצוות, אותם לא ניתן היה להסיק לבד, לדוגמה: איסור "לא תרצח" טומן בתוכו פרטים בקשר לסוגיות הארכת חיי חולים, הלבנת פנים ועוד. אבל בואו נעמוד על הסיבה האמיתית, אותה נבין אם נפנים את העיקרון הבסיסי והשורשי המנחה את כל עניינה של התורה.
התורה לא ניתנה לנו כדי לצוות עלינו את המצוות, הראיה: היו מצוות שנמסרו כבר לפני מתן תורה . התורה לא ניתנה לנו כדי לספר לנו סיפורי תולדות ישראל. התורה באה למטרה אחרת לגמרי, גבוהה יותר ובסיסית יותר: התורה ניתנה לנו כדי לשנות אותנו. שינוי שיהפוך אותנו מחמורים לבני אדם ומבני אדם למלאכים. שינוי שיוביל אותנו להיות קדושים ורוחניים גם בתוך החיים החומריים. המצוות, לימוד התורה, סיפורי התורה והמוסר שבהם, כל אלו הם כלים לביצוע השינוי הזה.

השינוי הזה אינו קורה מעצמו, הוא מובל מכוח התורה. מקיים התורה מפנים אל קרבו את קדושתה של התורה ובכך מגביה את עצמו רוחנית ונפשית. לכן, ברור כי רק קיום של מצווה מכוחה של התורה הוא המספק את ההתעלות הזו, לא קיום המונע מכוח השכל.

אם התורה הייתה משאירה לנו את המצוות השכליות והמובנות כדי שנקיימן מעצמנו, היינו אומנם בעלי התנהגות נימוסית ויפה אבל היינו נשארים פה. בשביל שינוי והתעלות צריכים את התורה., כשאנו לא רוצחים משום שאנו מבינים לא לרצוח אנו נשארים בני אדם, כשאנו לא רוצחים משום שכך כתוב בתורה אנחנו נעשים רוחניים.

זו הסיבה האמיתית.

משה ויטמן
קחו תינוק קטן בידיים (אם יש בסביבתכם…), תעשו לכיוונו איזו הברה קטנה ותראו את התוצאה… חיוך ענק מאוזן לאוזן, צחוק מתגלגל ומבט מלא ברק של אושר בפנים הקטנות שמולכם.
קחו אדם בוגר, תעיפו מבט אל כל החבר'ה שסביבכם, ברכבת, באוטובוס או ברחוב ותנסו לדלות חיוך מהפנים של מישהו… נראה אתכם מצליחים.
מה קרה בינתיים? איך עולל חסר ישע שאם לא יתנו לו פעם בשלוש שעות אוכל הוא יגווע ברעב ואם הוא רוצה לצאת מהמיטה הוא צריך להרביץ צרחות, נראה מתמוגג באושר למרות שאין לו כלום ולעומת זאת, אדם בוגר שיש לו כבר חיים עצמאיים, עשה משהו בחיים, רכש די חברים, בקושי מפרגן חיוך?
את התשובה מספק ספר אורחות צדיקים: "השמחה באה לאדם מחמת רוב שלוה בלבו בלי פגע רע". אדם שליו = אדם שמח. אדם מוטרד ולחוץ = אדם עצבני וחסר שמחה. מה זאת אומרת? לא צריך סיבה טובה כדי לשמוח?
ממש לא. השמחה היא המצב הטבעי של האדם ולכן כל תינוק קטן, שמח ללא כל סיבה, רק בגלל שהוא חסר דאגות. הדבר היחידי שהורס אותה ושבגללה צריך 'להתאמץ' כדי לשמוח היא הדאגה.
לכן, אם אנחנו רוצים להיות שמחים, ואנחנו אכן רוצים, עלינו להוריד את מפלס הדאגות, הטרדות והלחצים בחיינו. השמחה כבר תבוא לבד.
"אבל איך עושים זאת"? "החיים כל כך תובעניים"? "משגעים אותי מהעבודה"? "אין לי מספיק כסף"? אתם מן הסתם רוצים לשאול. אז בואו נלמד את הטיפים שהתורה העניקה לנו חינם אין כסף להסרת דאגות והגברת השמחה הטבעית בליבנו.
1. "איזהו עשיר? השמח בחלקו" אמרו חכמים בפרקי אבות. לא משנה מה יש לך ומה עדיין אין לך, אם אתה קורא שורות אלו, יש לך מספיק סיבות לשמוח: אחת, כי אתה חי. השנייה, כי אתה רואה. השלישית, כי אתה יודע לקרוא. הרביעית, שיש לך מחשב… מה היה קורה אם חלילה לא היה לך את אחד מהדברים האלו? קשה לדמיין… מה שאומר שמצבך בהחלט טוב ויש לך מספיק סיבות לחייך גם אם עדיין אין לך דברים אחרים (וברור שאין לך הכול).
2. בטחון בה'. כפי שאמרנו הדאגה הורסת לנו את השמחה ואת הבריאות. אבל ישנה עובדה אחת שאם נפנים אותה, נוכל להפסיק לדאוג ולהיות בלחץ: החיים אינם תלויים בנו, הם תלויים רק בה' יתברך. מה שנעשה ומה שלא נעשה, מה שנספיק ומה שלא נספיק, מה שנרוויח ומה שנפסיד, שום דבר אינו תלוי בנו. המסקנה: אפשר להוריד את תחושת האחריות מכתפינו ולהתחיל לנשום לרווחה. נכון, עדיין נצטרך לעסוק בהשתדלות טבעית כדי שדברים יקרו, אבל לא ההשתדלות מניבה את התוצאות אלא הקדוש ברוך הוא.
3. הכול לטובה. אין ספור פעמים אנחנו אוכלים את עצמנו (לא כך?) על דברים שלא הולכים כפי שתכננו. הגיע הזמן שתפנים שגם אם נשפך לך החלב על הרצפה בדיוק כשאתה מגשש את דרכך אל הקפה של הבוקר בעודך מעורפל משנת הלילה, זה ממש לטובה. הבעיה: אנחנו רואים רק חלק קטן מהתמונה, רק את השיקולים הרגעיים והמוחשיים שלנו. אם היינו יכולים להסתכל יותר מרחוק, לעיתים במבט רוחני ושמימי, היינו יכולים לראות ללא בעיה כמה טוב שזה מה שקרה לנו. נזכור את משפט המחץ של הרמח"ל: "כי הייסורים ממקור האהבה הם באים".
4. ה' אוהב אותך. איך אני יודע? פשוט מאוד: אתה נושם? חי? מדבר? רואה? לבוש? שבע? בריא? הולך? אם תחשוב מי נתן לך את כל זה, תחשוב גם מדוע הוא נתן לך. התשובה די מתבקשת: הוא פשוט אוהב אותך. נו, ואם מלך העולם אוהב אותך, לא תשמח?!

משה ויטמן
מאות כלי תקשורת מכול רחבי העולם כבר ניצבו הכן בעמדותיהם בחצר הבית הלבן. המתח בקרב כלל מנהיגי העולם החופשי היה בשיאו, כולם ציפו בדריכות לשמוע מה יאמר נשיא המעצמה הגדולה בנאומו הראשון לאומה. במעמד כזה, ידעו היטב בבית הלבן, לכל מילה ישנה משמעות וכל אות תהיה מושא לפרשנות מרחיקת לכת שעלולה להיטיב או לפגוע עם האומה האמריקנית. לכן, הם לא נטלו שום סיכון.

ימים ארוכים עבדו בקדחתנות מיטב המוחות של יועצי הנשיא בכתיבת הנאום הגורלי. כל מילה נשקלה בפלס וכל אות נכתבה, נמחקה, תוקנה ושוב נמחקה עד להשגת התוצאה המושלמת. ככה זה, מבינים כולם, כשכל 'פיפס' שלך עולה על כף המאזניים, אתה לא יכול להקל ראש.
אחד מי"ג עיקרי האמונה, חברים יקרים, הוא להאמין כי כל מילה וכל אות שלנו משמעותיים לא פחות ואולי אף יותר מנאום חייו של נשיא ארצות הברית. "אני מאמין באמונה שלימה" נכתב בעיקר העשירי "שהבורא יתברך שמו יודע כל מעשי בני אדם וכל מחשבותיהם". "אני מסכים שבכוחו לדעת, הרי הוא יודע הכול", שואל יהב בתימהון "אבל למה זה מעניין אותו? מדוע זה משנה על מה אני חושב ואיזה משמעות יש לכל פיפס שאני עושה"?

התשובה: אלוקים לא סתם מתעניין במעשינו, דיבורנו ומחשבותינו, הם משמעותיים לעולמו מאוד!

מהי המשמעות? נסביר:
אם נסתכל רגע על העולם כולו כמערכת ענקית המכילה בתוכה אלפי פרטים קטנים, כשכל אחד מהם עובד גם בפני עצמו וגם כחלק מהמערכת הכללית, נמצא את עצמנו שואלים את השאלה האמונית הבסיסית: מי מפעיל את כל זה? וכאן מגיעה ההפתעה:
מאז שאלוקים ברא את העולם בששת ימי בראשית ועד היום הוא ממשיך לנהל את העולם לאורך כל הדרך, אך הוא ביצע שינוי משמעותי מאוד: העולם, הוא גילה לנו בתורה, לא יתקיים אם אתם, עם ישראל, לא תחליטו שאתם מעוניינים שהוא יתקיים. אינסוף המערכות הגרנדיוזיות הממלאות את העולם, לא יפעלו אם לא תפעילו אותם אתם בעצמכם.
אבל איך? אתה בורא העולם, יש לך כוח לברוא, אבל לנו, האנשים הקטנים, איזה כוח יש לנו? אנחנו יכולים לקיים ולהפעיל את העולם?!
כן! בני חביבי, ענה לנו ריבונו של עולם. אני ייסדתי את העולם וכעת אני מוסר בידיכם את מפתחות העולם, את הקודים המפעילים את כל המערכות הללו. היזהרו! אם לא תשתמשו בקודים בצורה הנכונה, העולם יתקלקל ואולי אפילו ייחרב כליל!
הקודים הללו, הם התורה והמצוות. חכמי המקובלים מגלים לנו כי אלוקים יצק בתורה והמצוות את הכוח לקיים ולהחיות את מערכות הבריאה ואותן הוא מסר בידינו שנקיימן. אם אנו מקיימים את המצוות, אנו מקיימים את העולם. אם אנו נמנעים חלילה מקיום המצוות, אנו מונעים חיים מהעולם כולו. (איך זה עובד? האם קיימים שיקולים נוספים המשפיעים על קיום העולם? איזה מצוות משפיעות יותר ואלו פחות? שאלות אלו ועוד, חשובות מאוד לבירור מעמיק, אך עבור ידיעתן זקוקים אנו לשנים רבות של למידה…)
ומאז, כל מעשה, כל דיבור וכל מחשבה נעשו בעלי השפעה יותר מנאום כזה או אחר של נשיא ארצות הברית. אם במעשה הקטן ביותר, או במחשבה שרק עוברת לי בראש, אני יכול להפעיל או להשבית מערכות כלל עולמיות, אני לא יכול לזלזל בתשומת הלב אליהם. וכמוני, גם אלוקים לא מזלזל בתשומת הלב אליהם. כל מעשה וכל מחשבה ידועה אצלו ומובאת בחשבון, משום שהם הקודים המקיימים את הבריאה כולה. בלעדיהם חלילה, אין עולם.
בל נטעה. הכוח המסור בידי עם ישראל לקיום והמשך הפעלת העולם אינו מפחית ואינו סותר את העובדה שהעולם מתנהל אך ורק ברצונו של אלוקים. הוא אמנם תלה את רצונו והתנה את הנהגתו במעשי העם היהודי, אך הוא, חלילה וחס, אינו מוכרח לשום דבר.
"אני מאמין באמונה שלימה שהבורא יתברך שמו יודע כל מעשי בני אדם וכל מחשבותיהם" זהו המשפט שנשתדל לזכור לפני המעשה הבא שלנו.

אוריאל שמידוב

מה המשותף למצרים, אשור, בבל, יוון העתיקה, רומא וממלכת האינקה?
כולן היו מעצמות אזוריות או מעצמות על שעלו על בימת ההיסטוריה, הטביעו את חותמן עליה ו…ירדו ממנה לבלי שוב.
לכמה מהן תהליך ההתדרדרות ארך מאות שנים, אך כשהוא החל, לא הייתה ביכולתן לעצור אותו ולנסות להחזיר את הגלגל ולהתחיל מחדש.
ראו את סיפורו של כביש רומי אחד שהתגלה בחפירות ליד הכותל המערבי בירושלים.
הארכיאולוגים משייכים אותו לתקופת השלטון הרומי בירושלים אחרי הכיבוש במהלך המרד הגדול ודיכוי מרד בר כוכבא.
הכובשים הרומאים החליטו לעקור כל אפשרות למרד נוסף. הם מחליטים שפרובינקיית יהודה תיקרא מעתה…פלסטינה, וירושלים תיבנה מחדש בסגנון רומי ושמה יוחלף ל'איליה קפיטולינה'. מיהודים נמנעה הכניסה לעיר והיא נבנתה כעיר אלילית לכל דבר ועניין.
למי שחי באותה תקופה נראה היה כי העם היהודי עובר את אותו התהליך שחוו עמים אחרים. הוא נידון לתקופת שפל עד להיעלמותו.
אך לא כך קרה. האימפריה הרומית היא שעברה תהליך של גסיסה עד להתפרקותה ולהיעלמותה הסופית, והעם היהודי? חזר ובנה את ירושלים ואת 'איליה קפיטולינה' ניתן לזהות רק בחפירות ארכיאולוגיות.
לעומת עמים אחרים, העם היהודי ניחן ביכולת התחדשות מופלאה.

מהיכן הוא שואב את הכוח הזה?
חלק גדול ממצוות התורה מיועדות לזיכרון. החגים, השבתות, התפילין, הציצית והמזוזה נועדו להזכיר לאדם מהיכן הוא בא ואת ימי ההתהוות של האומה. מצוות אלו קשורות לרוב בתאריך או בזמן מסוים.
אולם מצווה אחת יוצאת מכלל זה. היאלא נועדה להזכיר את יציאת מצרים אלא להעניק כוחות ולהתוות דרך.
זו מצוות קידוש הלבנה. בימים בהם פעלה הסנהדרין כמושב בית הדין העליון בעם ישראל, היו מכריזים על תחילת החודש על פי מולד הירח. עדים היו מגיעים לבית הדין ומספרים כי בלילה ראו את מולד הירח ועל סמך עדותם היו קובעים אם החודש יהיה חסר (29 יום) או מלא (30 יום).
כיום, שמוסד הסנהדרין אינו קיים, אנו מסתמכים על לוחות השנה בכדי לקבוע את ראש החודש העברי הבא. אך עדיין, זכר לאותם ימים, מתכנסים באחד ממוצאי שבת בתחילת כל חודש עברי, בין היום הראשון ליום הארבעה עשר, ואומרים ברכה מיוחדת לאור הלבנה שנקראת 'קידוש לבנה' או 'ברכת הלבנה'.
'לידת' הלבנה מחדש מדי חודש לאחר שהלכה ו'נעלמה' מעינינו, העניקה כוחות ליהודים מדי חודש בחדשו. הם הפנימו שגם אחרי תקופת שפל בה כבה האור ניתן להתחדש ולקום מחדש.
לכן, לאורך כל השנים הכריזו המברכים "דוד מלך ישראל חי וקיים" והדגישו בכך ש'עוד לא אבדה תקוותנו'.
מתי מברכים?
ניתן לברך מהיום השלישי לחודש ויש שמקפידים לברך רק מהיום השביעי ועד ליל היום החמישה עשר. בדרך כלל מברכים במוצאי שבת כאשר לבושים בבגדים חגיגיים.

הלבנה
את הברכה מברכים רק כאשר רואים את הירח ללא עננים.

מניין
משתדלים לומר את הרכה יחד עם עשרה אנשים. במידה ואין עשרה אנשים יכול גם יחיד לומר את הברכה.

היכן עומדים
תחת כיפת השמים ומשתדלים שלא לעמוד עם הפנים לכיוון הלבנה כדי שלא ייראה כאילו מתפללים אליה כמו עובדי הכוכבים הקדמונים. לכן נקבע לומר בסוף הברכה את תפילת 'עלינו לשבח' שנושאה הוא האמונה בא-ל אחד, בכדי להדגיש שהתפילה לא כוונה אל הירח חלילה.

אותיות של קידוש לבנה
בבתי כנסת רבים קבעו לוחות גדולים עליהם מודפסת ברכת הלבנה באותיות גדולות. גודל האותיות נדרש כדי להקל על האומרים את הברכה בלילה מחוץ לבית הכנסת המואר.
מכאן הכינוי לאותיות גדולות כ'אותיות של קידוש לבנה'.

משה ויטמן
השבת הקרובה, פרשת בשלח מכונה בתפוצות עם ישראל "שבת שירה", משום שבה קוראים בהדגשה ובשמחה את שירת הים המתוארת בפרשת בשלח, אך מסיבה אחרת לחלוטין,

יש הנוהגים בה מנהג ייחודי ומעניין:
בפרשת בשלח מתוארת גם "פרשת המן" – פרשת ירידת המן לבני ישראל במדבר, בה מסופר על "נוהל שבת" ייחודי שהיה בתקופת ירידת המן (תקופה של 40 שנה!), בו בני ישראל שמרו על קדושת השבת. מה היה הנוהל? על פי דבר משה כל היהודים אספו ביום שישי מהמן במנות כפולות ושמרו בביתם מנה אחת לשבת, בניגוד לימי החול שהיה אסור לשמור מיום ליום, וביום השבת עצמו לא ירד מן ולא יצאו בני ישראל ללקוט את המן.
במדרש חז"ל מסופר על דתן ואבירם, צמד רשעים מוכר שבאופן שיטתי ניסה 'להתקיל' את משה רבנו, שבכדי להכחיש את אמיתת דברי משה החליטו 'לעבוד' על כל עם ישראל כאילו ירד מן גם ביום השבת. מה עשו? לקחו גרעיני חיטה ופיזרו אותם בשטח מחנה ישראל, כך שזה ייראה כאילו ירד מן… למרבה הנס, ציפורים נשלחו ממרום ואכלו את כל הגרעינים הללו, כך שעד שהפציע השחר לא נותר פירור והתכנית נכשלה…
בתור הכרת טובה, נהגו בשבת פרשת בשלח לחלק גרעיני חיטה ופירורים לציפורים כדי לציין בכך את תודתנו על שליחותם למניעת הכחשת דברי משה רבנו.
אלא, שלמרבה הפרדוקס, דווקא המנהג החביב הזה יכול לגרום ל…חילול שבת! איך?
אחת מגזירות חכמים בשבת הייתה שלא להאכיל בעלי חיים לסוגיהם השונים במהלך השבת אלא אם כן "מזונותיהם עליו".

כלומר: רק בעלי חיים שאם הוא לא ייתן להם מזון, לא יהיה להם מה לאכול, מותר לתת להם מזון. בעלי חיים שאינם פרטיים, אסור לתת להם מזון, גם אם אין כוונתו אלא לתועלת שלהם ולא להנאתו שלו.
לאור זאת, כתבו הפוסקים שאסור לתת פירורים לפני הציפורים בשבת, משום שאין מזונותיהם על האדם ולכן אין כל צידוק לקיומו של מנהג זה בשבת.

אז מה עושים? שתי פתרונות:

1. להניח את הפירורים ביום שישי טרם כניסת שבת.

2. יש שכתבו כי מותר לתת לילד קטן (הצעיר מגיל 13) להניח את הפירורים גם במהלך השבת.
"שבת שירה" שלום ומבורך.

משה ויטמן

חשוב שתהיה מכובד, בעיקר בעיני עצמך.

עמדתי מוקסם מולו, מביט ולא יכול להסיר ממנו את עיני. זה לא היה המראה החיצוני שלו, זה גם לא היה איזו כריזמה או קסם חברתי יוצא דופן, הוא פשוט הקסים אותי. משהו בתנועות, בעמידה, בהתנהגות ובלבוש שלו הותירו עלי רושם אדיר. רושם של אדם אצילי ומכובד, אדם שמעורר דחף פנימי לחקות אותו ולהתקרב אליו, רושם של נסיך.

כזה היה מורי ורבי הרב אברהם סלומון זצ"ל מנהלה הרוחני של הישיבה בה למדתי. אם הוא היה אומר מילה, ידעת שהוא חשב עליה הרבה קודם. אם הוא יזם איזו פעולה, ידעת שהיא מגיעה ממקום נקי ומעודן ולא מדחף יצרים רגעי. זהו לא הספד או דברי זיכרון, זהו ניסיון להבין ולהפנים מהו "דרך ארץ" ומדוע הוא חשוב כל כך לתורה עד שנאמר עליו "אם אין דרך ארץ אין תורה" .

דרך ארץ = דרך התנהגות והתנהלות בארץ, כלומר: בין אנשים, בינך לבין עצמך, בתחומי העיסוק הארציים שלך. המטרה המרכזית שלו היא – לעורר כבוד. לא להישגיך ולדמותך אלא למהותך, לאישיות האנושית והלא בהמית שלך, ליהדות שלך ולאלוקים שבחר וקירב אותך.

כבוד הוא לא רק בעיני אחרים, גם זה חשוב מאוד, עד שבתלמוד מוסבר כי קיום מצוות "ואהבת את ה' אלוהיך" הוא כאשר שם שמים יתאהב על ידך בליבם של אחרים כשהתנהגותך החיצונית תגרום לכך, אלא כבוד הוא גם או בעיקר בעיני עצמך: אתה לא כלב, לא בעל חי ולא איש נבער מדעת. אתה בן אדם. בעל דעה ושכל, בעל נפש גבוהה ומלאת רגשות, בעל קשר רוחני מהותי עם אלוקים ותורתו ולכן, חשוב שתתנהג בהתאם, באנושיות מעודנת, מתורבתת ומנומסת.

רשימת הנימוסים הבאה היא רק חלק ממערכת נימוסים מקיפה הכתובה ונידונת בהרחבה ובאריכות במשניות, בתלמוד הבבלי והירושלמי, ברמב"ם ובשולחן ערוך, ממש כמו הלכות הנוגעות לגופי התורה ממש וגם ובעיקר – נמסרו למשה רבנו בהר סיני מפי ה', ממש כמו שאר חלקי התורה.

דבר בכבוד לך, לשומעים ולמילים שלך
אחד מסממני הנימוס הבולטים והמודגשים אצל כל אדם הוא סגנון הדיבור שלו. על פי התורה, עליך לדבר במתינות, לא לצעוק אך גם לא לדבר בקול נמוך ושחצני, לא לדבר במהירות ובהילות אך גם לא באיטיות מודגשת, דבר בכבוד לעצמך ולשומעים. שפת הדיבור גם היא מהווה כלל חשוב – דבר בלשון נקייה. לשון נקייה, על פי התורה, מעידה על נפש גבוהה ונקייה ועל מיתונם ועידונם של הדחפים היצריים של בני האדם.

ולא לשכוח: "סייג לחכמה שתיקה". אל תרבה לדבר, לפטפט ולשפוך סתם מילים. תכבד את המילים שלך.

לא רק הדיבור, אלא יחס מנומס ומתורבת לזולת
אתה מדבר עם מישהו? מתווכח איתו? מעלים ביחד חוויות? תן לו לסיים את המשפט לפני שתפתח את דבריך. המילה, הדעה והרגש שלו חשובים לא פחות משלך, אז תן לו את הכבוד המגיע. ככלל, נהג בחכמה: אל תאמר דבר שאינו נשמע, אם כל הסיבה שלך להתערבות היא רק כדי שהוא יישמע… אמרת משהו וטעית? חזור בך, אל תבזה את עצמך עם האגו המיותר הזה ועדיף שאם אתה לא יודע בבירור – "הרגל לשונך לומר איני יודע".

יחס לזולת מתחיל עוד לפני הדיבור, כשאתם נפגשים. "הקדם שלום לכל אדם" אמרו חכמים והקדמת שלום היא לא רק אמירת "שלום" אלא התייחסות, התעניינות ואיחולים נדרשים בחייו של זה שמולך.

לאכול כמו בן אדם
מספר כללי נימוס בסיסיים נאמרו בקשר לאכילה והשתייה, רובם ככולם נובעים מנקודה מרכזית אחת – גם כשאתה מאוד רעב ואתה רואה אוכל מול העיניים, תזכור: אתה בן אדם!

לכן, אין לאכול ברעבתנות מוחצנת, לדוגמה: התנפלות/דחיפות על בר המזון, אכילה ביד או בעמידה, וגם דברים שנהוג להחזיקם ביד, כמו פרוסת לחם, אל תחזיק כמות גדולה מדי. כמובן, אין לאכול דברים המאוסים. באלו, מעבר לכללי הנימוס, קיים גם איסור של ממש – "ולא תשקצו את נפשותיכם". אכילה משותפת מנומסת, על פי היהדות, היא כזו שהגדול שבחבורה נוטל ראשון מהקערה המרכזית וכל אחד מכבד את חברו להיות קודם לו.

כלל נימוסי נוסף: אין לאכול ברשות הרבים. האכילה ברשות הרבים מהווה רמיסה של כבוד האדם ונימוסי האכילה ומעידה על חוסר בושה. במקומות המיועדים ומסודרים לכך – כמו מסעדות ובתי קפה, כמובן שאין בכך כל בעיה.

נימוסים בביגוד
עוד לפני שאתה פותח את הפה, הבגדים שלך מייצגים אותך… לשם כך וגם בשביל עצמך, הקפד על בגדיך נקיים מטופחים ומסודרים. בגדי יהודי צריכים להיות מכובדים, לא מנקרי עיניים כבגדי עשירים ולא מרוטים כבגדי העניים, אלא בהתאם למעמדך.

אחד מסממני הבושה האנושיים מחד והיהודיים מאידך, היא בכיסוי הגוף. גופך, הוא משהו אישי שלך ולבוש מתורבת ומנומס הוא כזה המכסה ומכבד אותו.

ורגע… אל תרוץ!
גם ההליכה שלך קשורה לעניין. אין ללכת בקומה זקופה ובגאווה מוחצנת ומתנשאת, אך גם מאידך אל תבזה את עצמך בריצות, הליכות בהולות ובלתי מנומסות.

זכור: דרך ארץ קדמה לתורה!

משה ויטמן

"הבטחתי אבל לא הבטחתי לקיים"
מערכת הבחירות שנחתה עלינו האזרחים הקטנים והתמימים בקול תרועה רמה, עברה וחלפה כשיחד עמה ערמות ענק של הבטחות והצהרות שמקומם כנראה בפח האשפה. "נכון הבטחתי, אבל לא הבטחתי לקיים" אומרת האמרה המיוחסת לאחד מראשי הממשלות בעבר, כך שאנחנו לא באמת מצפים לגלות את ההבטחות הנוכחיות מתקיימות, אבל זהו בדיוק הזמן עבורנו, האזרחים הקטנים והישרים, המעוניינים לדבוק באמות מידה מוסריות יותר, ללמוד על מידת האמת, בה התורה מעוניינת שנדבק. מה נחשב אמת ומהו שקר? מתי אסור לשקר ומתי דווקא מצווה? האם כל הבטחה שאני מבטיח למישהו עלי למלא? אז מה אעשה אם אני מתחרט? כל זאת ועוד במאמר שלפניכם.

מדוע חובה לקיים הבטחות ומדוע אסור למסור מידע מוטעה?
כמה איסורים נאמרו בתורה ביחס למידת האמת והשקר, כאשר ישנו חילוק בין שני עניינים נפרדים: קיום הבטחות והתחייבויות מהעבר ומסירת מידע מוטעה, לא מדויק במלואו או חסר. כאשר אדם מבטיח לחברו או אפילו לעצמו דבר מה כמו למשל: "מחר אבוא אליך לביקור" הוא יכול להיכשל באיסור שבועה לשקר או חילול נדר אם וכאשר יתכחש לדיבורו ויימנע מלקיים את הבטחתו. כל כך חמורה התכחשות לשבועה או לנדר עד שאמר שלמה המלך בחכמתו "טוב שלא תידור (אפילו מסיבות רוחניות) משתידור ולא תשלם". עניין אחר לחלוטין הוא ההטעיה והשקר בדיבור על ידי מסירת מידע מטעה לזולת ואיסורים רבים נאמרו בעניין:

האיסורים השונים בתורה באמירת שקר

איסור גניבת דעת – נלמד מהפסוק "לא תונו איש את עמיתו". אחת הדוגמאות בתלמוד לאיסור, הוא אדם המזמין את חברו לביקור כשהוא יודע מראש שחברו מנוע מלהגיע…

איסור הונאת ממון – בפסוק אחר בעל נוסח זהה "לא תונו איש את עמיתו" אסרה התורה כל שקר תרמית או הונאה הקשורה ליחסי ממון והוסיפה על כך במקומות אחרים את החובה לבדוק את תקינות ודיוק המידות והמשקולות ועוד.

איסור עדות לשקר – כאשר השקר וההטעיה נעשים במסגרת עדות בבית הדין, חומרת השקר גבוהה והוא עובר על איסור המוזכר בעשרת הדברות "לא תענה ברעך עד שקר". התורה מחמירה מאוד בענשו של המשקר בדין ובמקרים מסוימים קבעה: "ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו"!

איסור שקר כללי בין אדם לחברו בענייני היומיום הפשוטים – נלמד מהפסוק "מדבר שקר תרחק". על פיו יש לדבוק בדרך האמת ולא להטעות את השני למרות שאין מכך נזק או פגיעה בזולת. הסיבה – התורה רוצה שנהיה אנשים כנים אמיתיים וגלויי לב. רק כך נוכל להתרחק מדמיונות העולם הזה ולהתקרב אל אלוקים שחותמו של הקב"ה אמת, כך שאמירת שקר חמורה ביותר.

"המחליף בדבריו כאילו עובד עבודה זרה"

הסיבה לחומרה הרבה של השקר ברורה מאוד: כל מלחמתנו בעולם הזה בין כוחות הטוב לכוחות הרע, בין החומריות ובין הגשמיות, היא מלחמה בין האמת לבין השקר – בין הראיה האמיתית של העולם כבריאתו של אלוקים ואותנו כברואיו ועבדיו, לבין ההתפתות אחרי "אחיזת העיניים" שמציג המימד החומרי של העולם, שכביכול העולם גשמי, טבעי וחופשי. כוחו של האדם להתמודד מול הכפירה הוא רק בכוח החתירה התמידית לחשיפת האמת.

לכן טבע בורא העולם את העובדה כי אין אדם שלא רואה מעלה בלהיות "אדם ישר" וגם וותיקי "מעשיהו" ישמחו מאוד שיכתבו להם את התכונה החיובית הזו באותיות בוהקות על מצבתם. ובכל זאת, לעיתים רבות אנו בוחרים לנקוט בדרך השקר כדרך התמודדות מול דברים לא נעימים. חשוב לזכור: לא כך התורה רוצה לראות אותנו מתמודדים בחיים והדבקות באמת הלא תמיד נעימה חיונית וחשובה עד מאוד בעיני התורה. עד כמה? ממחישים זאת דברי חז"ל הבאים:

"ארבע כיתות אינן מקבלות פני שכינה ואחת מהם כת דוברי שקרים".

שקר גם באמצעות רמיזה ואפילו… שתיקה!
כדי להימנע מהתחככות עם איסור שקר, חשוב לדעת את הצורות השונות של אמירת שקר: שקר אינו רק באמירה מפורשת אלא יכול להיות גם ברמיזה – באמצעות תנועות ידיים המסייעות להטעיית הזולת, הוא יכול להיות גם בשתיקה – כאשר האחר טועה כי לא סיפקת לו את כל הפרטים ובכל דרך בה האחר טועה בגללך בהבנת או בידיעת הפרטים. כמובן, אין צורך ללכת "עם הראש בקיר" ולגלות את מלוא האמת גם כאשר הדבר מטופש לחלוטין ובדיוק לשם כך הוגדרו בתורה כללים ברורים למקומות בהם מותר לשקר:

מתי בכל זאת מותר לשקר?
למרות החומרה הרבה של דברי שקר, ישנם דברים הדוחים את איסור השקר, זאת כאשר הדבקות באמת תוביל לתוצאה הרסנית אף יותר מההרס של דברי השקר. אולם, גם באופנים המותרים שלהלן, יש להשתדל להגיד את השקר עם כמה שפחות שקר:

1. מפני השלום. לצורך השכנת שלום ופתרון סכסוכים בין אדם לחברו התירה התורה לשנות ולייפות את המציאות ואף להעלים עובדות מפני הזולת, זאת כדי למנוע את התוצאה ההרסנית – אש המחלוקת. שקר למטרה כזו מהווה אף מצווה!

2. לצורך הצניעות ושמירת כבוד הפרט. "בשלושה דברים מותר לתלמיד חכם (הכוונה: אפילו לתלמיד חכם) לשנות דיבורו": בענייני מיטתו – כל הקשור להצנעת חיי הפרט האישיים שלו, בענייני המארחים שלו – אם התארח אצל מישהו לא 'ימליץ' על טוב ליבו לאחרים… גם זה קשור לשמירה על כבוד הפרט של הזולת, ובענייני צניעות לימודיו – אם שואלים אותו על עניין מסוים אם הוא בקי בו או לא, מותר לו לשנות ולומר שאינו יודע.

3. לצורך מצווה. כאשר אדם מעוניין לקיים מצווה כל שהיא או להימנע מעבירה ולצורך כך הוא נדרש לשנות מהאמת (כדי שיאפשרו לו לקיים את המצווה וכדומה).

4. "כלה נאה וחסודה". חברך קנה משהו והשואל אותך אם זה יפה ומוצלח או לא? חתן נשא אישה ואתה מעוניין לשבח אותה והיא 'לא יפה'? אל תאמר את האמת! מדוע? עליך לראות את הדברים בעיני הקונה והחתן ולא בעיניים אובייקטיביות והוא הרי חושב שהיא יפה…

מסופר על אדם שהיה גדול ממדים בלשון עדינה, והיה מרבה בסעודות בכל עת, ובכל ארוחה היה מרוקן אל קרבו מס' קדרות ענק עם ככרות לחם רבות.

פעם שלח הבעש"ט את תלמידיו אל אותו האדם שילמדו כיצד אוכלים לשם שמיים. ציפו התלמידים לפגוש איש קדוש ומעונה, ומה מאוד התפלאו למצוא גוש בשר ומזון.. לאחר שהתארחו בביתו שבת שלמה -תמהים מה רצה רבם ללמדם- התגברו על בושתם ושאלוהו לפשר מעשיו.

נענה להם וספר שגדל בבית עני ואביו היה איש רזה ושדוף, פעם הגיעו פורעים והציבו בפני אביו את האפשרות להתנצר או להשרף ובחר למות על קדוש ה', ובגלל שהיה כולו רק עור ועצמות נשרף במהירות ובקלות.

"אני איני יודע תורה והלכה" כך ספר האיש "אך מאותו המחזה גמלה בלבי ההחלטה לאכול ולהשמין כ"כ שאם יבואו שוב פורעים שישרפו וישרפו וישרפו.. ולא תהיה מיתתי על קדוש ה' כ"כ בקלות ובמהירות"..

העולם כולו בנוי מטוב ורע, ישנם דברים הקבועים ומוחלטים בצד הטוב או הרע. וישנם דברים נייטרלים שאפשר לקחתם לטוב או לרע, תלוי בכונת האדם ובדרך שימושם. צורת ההתייחסות של האדם, כונתו במעשהו והדרך שבה פועל הם יקבעו אם גפרור דולק יבעיר גז לבשל מרק מהביל, או שמא יבעיר יער שלם ועוד כמה מושבים.. הכל תלוי במחשבה.

עיקר שדה העבודה שלנו בעוה"ז הוא בחלקה הנייטרלית הזו, לקחת ולנתב את הדברים לצידם הטוב. אחד התחומים היותר בולטים הוא האכילה. כל ההבדל בין האדם עליו ספרנו לסתם זולל וסובא היה במחשבה הטובה וכונת האכילה שזה קדש את כל מעשהו והפכו לגמרי. (כל זה בתנאי שהמעשה נייטרלי).

המטרה שלשמה אנו אוכלים- למלא כרסנו ותאותנו או לצבור כוחות לעבוד את ה',

הצורה שבה אוכלים- בברבריות ובאיבוד רסנים או שמא בדרך מכובדת ונימוסית.

והדברים שאנו עושים במהלך ארוחתנו, הם יקבעו האם אנחנו אוכלים את השניצל או שהשניצל אוכל אותנו..

מכאן אפשר להבין את דברי הגמרא (ברכות נ"ד ע"ב): "שלושה דברים מאריכין ימיו ושנותיו של אדם… והמאריך על שולחנו" שמתוך שמאריך לשבת על יד השולחן יבוא עני ויתן לו מארוחתו. כל מה ששינה את הבנ"א בהארכה ע"י השולחן -שזהו לכאורה ענין תאותני- זה הכונה, "שמא יבוא עני".

עד כדי כך שהגמרא ממשיכה ואומרת שבזמן שבית המקדש היה קיים -המזבח (עבודת הקרבנות) מכפר על האדם והיום- שולחנו של אדם (עבודת האכילה) מכפר עליו. כמובן שאין הכונה למסיבת זלילה וסביאה, אלא אדם שמאריך על שולחנו למטרה נעלה, מכניס אורחים, נוהג בדרך ארץ וע"פ כללי ההלכה בזמן הסעודה, נוטל ידיו ומברך, וכל כונתו באכילה לשם שמיים: לצבור כוחות לעבוד את ה', להכניס אורחים, סעודות מצוה וכד', שולחנו של אדם כזה מכפר עליו כאילו הקריב קרבנות על המזבח בבית המקדש.

ישנן הרבה הלכות הקשורות באכילה החל מכשרות המאכלים ועד לדרך וצורת אכילתם, להלן לקט הלכות נבחרות שיש לנהוג על השולחן כדי לעשותו מזבח: (דוג' נבחרות של הלכות לאכילה מתוך יראת שמים על השולחן. לקוח מקצור שו"ע סימנים מ'-מ"ד, וכדאי לעיין שם לדעת פרטי ההלכה)

* כשאוכל לחם בארוחתו צריך לטול ידיו קודם הסעודה (שמי שאוכל בלא נט"י כאילו אכל טומאה), ישפוך 2 פעמים על כל יד, יברך "ברוך.. אשר קדשנו במצוותיו וצונו על נטילת ידיים" וינגב ידיו.

* על לחם גמור העשוי מחמשת מיני דגן מברך לפני אכילתו "המוציא לחם מן הארץ", וכשמסיים סעודתו מברך ברכת המזון.

* מצוה להביא לשולחן מלח לפני בציעת הפת, ואת פרוסת ה"המוציא" לטבול במלח, מפני שהשולחן דומה למזבח והאכילה לקורבן, ונא': "על כל קרבנך תקריב מלח".

* ומאותה הסיבה שהשולחן דומה למזבח טוב להזהר שלא להרוג עליו כינים ושאר חרקים.

* לא יאכל אדם ולא ישתה בדרך רעבתנות, לא יאכל מעומד ולא ישתה מעומד, ויהיה שולחנו נקי ומכוסה יפה אפילו אין לו לאכול רק דבר שאינו חשוב..

* לא ישוך אדם פרוסה ויניחה על השולחן או יתנה לחברו או לתוך הקערה, כי שמא זה מאוס על חברו וכנ"ל בשתיה.

* לא יהיה אדם קפדן בשעת סעודתו, כי האורחים ובני הבית מתבישים אז לאכול כי חושבים שמתרגז ומקפיד על אכילתם.

* שנים שיושבים ליד שולחן, הגדול מתחיל ראשון לאכול, והשולח ידו בפני מי שגדול ממנו הרי זה גרגרן.

* נוהגים לכסות או להסיר את הסכינים מעל השולחן לפני שמברכים ברכת המזון, כי השולחן דומה למזבח, ובמזבח נא': "לא תניף עליהם ברזל" כי הברזל מקצר ימיו של אדם והמזבח מאריך ימי האדם, ואינו בדין שיונף המקצר על המאריך. וגם השולחן מאריך ימיו של אדם ומכפר עוונותיו בהכנסת אורחים.

לדוד החשמלאי היו ימים טובים יותר, ההזמנות זרמו בכמויות והכסף בהתאם, אך המכשור המודרני והמתקדם, מכשירי החשמל הזולים שהוחלפו בתדירות גבוהה, וכמה חשמלאים צעירים ורעננים שהתגוררו באזור, הכניסו אותו לבוץ רציני, החובות נערמו, המשכנתא תפחה, והמצב היה ברצפה כמו שאומרים. השמועה שישנה קרן סיוע בראשות אמריקאי עשיר בעל לב זהב המוכן לעזור לאנשים טובים מהדור הישן, שמצאו עצמם מחוסרי עבודה, ולהעניק להם סכום נאה להתחלה חדשה, הפיחה בו רוח חיים, הוא הפעיל את הקשרים המועטים שיש לו בכדי לזכות לפגישה עם מיסטר סילברסטון, ואף הצליח בכך. תתייצב ביום שלישי ב- 8:00 בבוקר בדיוק בחדר הישיבות של דיויד אינטרקונטיננטל, אמר לו חברו מעבר לשפופרת, זו הזדמנות חייך – אל תפספס, ואל תשכח, מיסטר סילברסטון הוא איש עסוק, ואינו אוהב שמאחרים לפגישות עימו.

הימים הרבים שדוד שהה בבית בתקופה האחרונה, ושעות הבטלה הרבות שרבץ במיטתו עשו את שלהם, ועם כל הרצון הטוב והדחיפות הבוערת, בשעה 8:00 הראש של דוד היה עמוק בתוך הכרית כשרגליו מחופרות היטב בשמיכת הצמר המרוטה, וכאשר הוא הצליח להתעורר סוף סוף מבוהל לחלוטין, מיסטר סילברסטון כבר היה לאחר ארוחת בוקר עשירה, וכמה פגישות משמעותיות. המכתב המתנצל ששלח דוד מלא תחנונים ובקשת סליחה ומחילה, לא עשה רושם, התשובה היתה קצרה ולאקונית – אם לא תעזור לעצמך אל תצפה שאחרים יעזרו לך. הסוף היה טוב, ליבו הרחום של מיסטר סילברסטון נכנע לבסוף, ולפגישה הבאה הגיע דוד בזמן, וזכה לעזרה הגונה, אך את השיעור שקיבל לא ישכח לעולם.

בכל בוקר כאשר השחר מפציע, מתחיל יום חדש. בתפיסה היהודית אין זה רק מעבר של עוד דף בלוח, אלא צ'אנס מחדש, סיכוי לשינוי. הנשמה חוזרת לשכון בגוף לאחר ביקור לילי במקור מחצבתה, נקיה יותר ועם שאיפות מחודשות. היום נפתח במפגש כה חשוב של האדם עם בוראו, מפגש המורכב משני חלקים: א. קבלת עול מלכות שמים על ידי אמירת קריאת שמע ופרשיותיה. ב. תפילה מעומק לב, המורכבת מפסוקי תהלים ותפילת העמידה (תפילת שמונה עשרה).

אלוקים מגיע בכל בוקר למפגש בזמן, ממתין לנו ומצפה לנו, מחכה רק שנבא, שנבקש, שנשתף בכל מה שחסר לנו והיינו רוצים לראות בו שינוי. בוקר אחר בוקר הוא ממתין לנו, ושואל את השאלה הכה נוקבת- 'מדוע באתי ואין עונה', אני כאן בשבילכם, אך אתם לא באים לפגישה בזמן, אם כן כיצד אוכל לעזור. אי אפשר לאחר לפגישה כה חשובה, לבא מתי שרוצים ולטעון מדוע לא קבלנו את מה שרצינו, אם לא באת בזמן כנראה שזה לא באמת חשוב לך, ואם כך איני מרגיש צורך לעזור לך.

לקבל עול מלכות שמים בזמן שכבר היום נכנס להילוך גבוה, להתפלל בזמן שכבר היום נמצא בשיאו, זה משדר לא טוב, נדמה כאילו שום דבר באמת לא דחוף לך, ישנם דברים שחשובים לך יותר. הזמן האידיאלי להראות את החשיבות, לכבד את המפגש עם הבורא שממתין לנו, הוא הזמן שבו מתחיל היום, לפני שהכל זז ונכנס לשגרה. חכמנו קבעו זמן זה והצמידו אותו לשעה שבה בני מלכים רגילים היו לקום, השעה השלישית מתחילת היום, זמן זה אכן הולם אותנו, יהודים בני מלכים הם, בני אברהם יצחק ויעקב, וכך מתנהגים עימם, אך גם בני מלכים שהזמן לא אץ להם, מתחילים את היום בשעה קבועה, וכך ראוי שננהג גם אנו.

כך גם לגבי התפילה, בימים עברו כאשר היה לנו בית המקדש וזכינו להקרבת הקרבנות, היה בהם את הכח לכפר עלינו, ולהגיש מנחתנו לפני הבורא בכל יום, אך כיום שחרב בית מקדשנו, תפילותינו הם כנגד הקרבנות, וכפי שנאמר 'ונשלמה פרים שפתינו', במקום הפרים שהוקרבו משתמשים אנו בשפתיים כדי להתקרב אל הבורא. תפילת שחרית היא כנגד קרבן התמיד שהוקרב בכל בוקר, ומאחר והיה קרב רק עד השעה הרביעית מתחילת היום, גם תפילה זו צריכה להסתיים עד סוף שעה רביעית ולא יותר, בכך אנו מראים שבאמת יש כאן עבודה אמיתית המחליפה את עבודת הקרבנות, אם נקבע לנו זמן משלנו, זה נחמד, אך זו לא עבודה באיכות המקסימלית, והציפיות צריכות להיות בהתאם.

חשוב לידע: א. היום והלילה בלוח היהודי נקבעים לפי זמנים מוגדרים, היום הוא מעלות השחר עד צאת הכוכבים, או מהזריחה ועד השקיעה (הדבר משתנה), והלילה הוא מצאת הכוכבים ועד עלות השחר. חישוב השעות אינו לפי השעון שלנו, אלא באופן הנקרא 'שעות זמניות', דרך החישוב היא לחלק את היום ל- 12 חלקים, כאשר בימות הקיץ הארוכים כל חלק יהיה ארוך יותר ויכול להגיע לכדי שעה ורבע בשעון שלנו, ובימות החורף הקצרים כל חלק יהיה קצר יותר ויכול להגיע לכדי שלושת רבעי השעה בשעות שלנו. ולדוגמא: כאשר מדובר על שעה שלישית, או חצות היום, הזמן משתנה באופן מהותי בין עונות השנה.

ב. זמן קריאת שמע של שחרית מהתורה הוא עד סוף שעה שלישית, וזמן תפילת שחרית הוא עד סוף השעה הרביעית. נחלקו המגן אברהם והגאון מוילנא מאימתי מתחילים למנות את השלוש שעות של זמן קריאת שמע, לדעת המגן אברהם יש למנותן מעלות השחר, ולדעת הגר"א מהנץ החמה, ואלו שני הזמנים שנהוגים כיום, כאשר המדקדקים מקפידים על הזמן הראשון כדי לצאת ידי ספק. מחלוקת זו היא גם לגבי זמן התפילה, האם מונים את י"ב החלקים מן הנץ החמה עד שקיעתה, או מעלות השחר עד צאת הכוכבים. לדעת הגר"א מחשבים את הזמן שבין הזריחה לשקיעה ומחלקים אותו לשלושה חלקים, ועד סוף השליש הראשון הוא זמן התפילה, היינו ארבע שעות ראשונות של היום. ולדעת המגן אברהם היום מחולק ל-י"ב שעות מעלות השחר עד צאת הכוכבים, ואם כן שליש היום (שעה רביעית) הינו מוקדם יותר.

ג. גם לאחר זמן קריאת שמע יש לקרותה, אלא שאם קורא אותה בזמנה, יש לו לקרותה עם הברכות שלפניה ואחריה (יוצר אור, אהבה רבה), ואם קורא אותה לאחר זמנה, אינו יכול לומר את הברכות, ונחשב לו כמי שקורא בתורה. גם לגבי זמן תפילה, אף שעבר הזמן הנקוב, אפשר להתפלל את תפילת השחרית עד חצות היום, אך לו שכר תפילה בזמנה, ולאחר חצות היום, אסור להתפלל תפלת שחרית כלל.

דייויד הנרגש הביא את המעטפה מהדואר, "הבית הלבן החזיר לי תשובה" הכריז בקול לאשתו. הוא פתח את המעטפה ומצא בה הזמנה לראיון עם ראש העולם החופשי נשיא ארה"ב. "הפגישה תתקיים בבית הלבן בחדר הסגלגל שם תוכל לבקש את בקשתך באופן אישי מהנשיא" נכתב בהזמנה.

זה זמן מה שחיכה לתשובה המיוחלת מהבית הלבן וכגודל הצפייה גודל ההתרגשות, הוא החל בהכנותיו למפגש. הוא רכש חליפה ועניבה "אין זה יאה לבוא לנשיא בג'ינס וטריקו פשוטים" אמר לעצמו.

את בקשתו הכין על דף מסודר וחזר עליה בעל פה עשרות פעמים לבל ישכח ויתבלבל בפני הנשיא. כשהגיע לבית הלבן לבוש במיטב מחלצותיו החדשים הוסבר לו על ידי הממונה על כללי המפגש וההתנהגות בחדרו של הנשיא.

כל אחד מאיתנו אם היה מגיע במקומו של דייויד למפגש המיוחל היה מופיע במיטב בגדיו ומתנהג בבית הלבן בצורה המופתית ביותר כמובן שהוא לא היה משליך פסולת על הרצפה וכדו'

ניתן להקביל מדוגמא זו על אחת כמה וכמה כבוד בית הכנסת, אנו באים לבית הכנסת ביתו של אלוקים, כדי לבקש את בקשתנו לפני מלך מלכי המלכים שנמצא שם בעבורנו.
בית כנסת מכונה – "בית מקדש מעט", כשבית המקדש היה קיים היה הוא מרכז החיים הרוחני של היהודים אך משחרב נוצר הצורך להקים בית תפילה שבו יתכנסו ויתפללו וכך הוקמו בתי הכנסיות

הנביא יחזקאל כתב (יא,טו) "ואהי להם למקדש מעט בארצות אשר באו שמה", ודרשו חכמים שהכוונה לבתי כנסיות אשר משמשים כבית מקדש מעט במקום בית המקדש שחרב.

חשיבותו של בית הכנסת כל כך גדולה עד שאמרו חכמים שאין לדור בעיר שאין בה בית כנסת.
וכמו בדוגמת הבית הלבן, בעקבות חשיבות בית הכנסת יש לשמור על קדושתו ועל התנהגות נכונה בתוכו.

1. יש לנהוג בבית הכנסת בכובד ראש ולהימנע מהתנהגות של צחוק וקלות ראש שאינם מתאימים למקום קדוש כמו בית הכנסת
2. אין לעבור דרך בית הכנסת ולהשתמש בו כדי להגיע למקום אחר במידת הצורך יכנס לבית הכנסת, ישב ויאמר פסוק ורק אז ימשיך למקום אליו רוצה להגיע.
3. אסור להיכנס לבית הכנסת כדי להימלט מהגשמים או מהחום ובעצם להשתמש בו שלא למטרת תפילה או לימוד תורה.
4. אין להרוס או לשבור כלום בבית הכנסת כפי שכתב הרמב"ם "הזהירנו מנתוץ ומאבד בתי עבודת האל יתעלה ומאבד ספרי הנבואה ומלמחוק השמות הנכבדים והדומה לזה".

משה ויטמן

בלי לזכור את המטרה, נהיה מובטלים!
אין דבר יותר מדכא מלשכוח דברים. כל חיינו בנויים סביב הפלא הנקרא זיכרון ואם חלילה הוא אינו מתפקד כמו שצריך, החיים פשוט נהרסים. לפעמים, לא מדובר על זיכרון של פרט מסוים, של מספר הטלפון של החבר או של הכתובת של הבית איפה אתה גר, אלא על משהו ציבורי, כללי והרבה יותר משמעותי – הדברים שמסבירים לנו מדוע אנו חיים ומה המטרה שלנו בעולם. אם נשכח אותם, נסתובב בעולם חסרי מטרה ומשמעות וזה בהחלט הרבה יותר מאשר לא נעים… התורה, הגדירה ששה דברים המהווים את העקרונות מספקי המשמעות לחיים היהודיים וצוותה במיוחד לזכור ולא לשכוח אותם, כל יום, כל החיים. מהם ששת הדברים?

ניסי יציאת מצרים
כל האמונה היהודית במציאות אלוקים, בהשגחתו הייחודית על עם ישראל ובמחויבות שלנו להיות לו לעם ולשמור את מצוותיו, מבוססת על סיפור יציאת מצרים. הייתה זו הזדמנות היסטורית לכל העם היהודי לחוות על בשרו את המעבר מעבדות העם המצרי לעבדות השם בניסים גלויים ומפתיעים, עד שהיה ברור לכולם – יש אלוקים והוא המנהל את העולם. ברור, אפוא, כי שכחה של החוויה העוצמתית הזו תשמיט את הקרקע תחת יסודה של היהדות ולכן התורה מצווה לזכור בכל יום את יציאת מצרים: "למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך" ולאור זאת נקבע זיכרון יציאת מצרים כחלק מקריאת שמע ותפילות שחרית וערבית.

מעמד הר סיני ונתינת התורה
מאז מעמד הר סיני ועד ימינו עברו אלפי שנים ורק העברה מדוקדקת של התוכן שנאמר בו – התורה הקדושה שבכתב ושבעל פה, משמרת את חותמו עד היום. אם המעמד או התוכן שנאמר בו יישכח, תשתכח חלילה התורה מישראל. זיכרונו של מעמד הר סיני מהווה בסיס לנו ולדורות הבאים להעברת גחלת היהדות כפי שמצווה התורה "רק הישמר לך ושמור נפשך מאוד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך, יום אשר עמדת לפני ה' אלהיך בחורב".

זכירת קדושת השבת
מאז היום השביעי לבריאתו של העולם ועד ימינו מהווה השבת סמל חד שבועי להיותו של העולם נברא על ידי מעשה אלוקים בששת ימי בראשית. האמונה בבריאת העולם היא עיקר האמונה היהודית ולכן – שמירת השבת = שמירת האמונה, ולהיפך – חילול השבת = כפירה באמונה. אין פלא כי זכירת השבת נכתבה כמצווה מיוחדת "זכור את יום השבת לקדשו".

זכירת המלחמה בעמלק
אחת המטרות הברורות והמוצהרות של עם ישראל בחייו הציבוריים ושל כל יהודי בחייו האישיים היא – להילחם. במי? בכוחות הרע והטומאה שנבראו בעולם מתוך כוונה שהמלחמה בהם תזכה את הלוחם לחיי העולם הבא. ללא מטרה זו, היינו יכולים כבר היום לשבת על זרי הדפנה בעולם הבא ולקבל את השכר אותו שומר לנו בורא עולם ללא צורך במעבר של 120 שנה בעולם הזה. הסמל הלאומי של היצר הרע הוא – עמלק, לכן המלחמה בעמלק מהווה סמל למלחמה האישית שלנו בכוחות הרע. זיכרון חובת מחיית עמלק מהווה זיכרון בסיסי אישי ויומיומי למטרה האמורה ללוות את פעולותינו וכך צוותה התורה "זכור את אשר עשה לך עמלך בדרך בצאתכם ממצרים…והיה בהניח ה' אלהיך לך מכול אויבך… תמחה את זכר עמלק מתחת השמים לא תשכח".

לשון הרע ועונשו
לא היו הרבה הזדמנויות ברורות וחד משמעיות בהם כל עם ישראל ראה עין בעין את קיומו של השכר והעונש על המצוות והעבירות כמו במעשה מרים הנביאה. מרים, שדיברה לשון הרע על אחיה משה ונענשה באופן מיידי בצרעת הוכיחה לעין כל כי יש דין ויש דיין. לכן צוותה התורה "זכור את אשר עשה ה' אלהיך למרים בדרך בצאתכם ממצרים". אם נשכח את האמונה בשכר והעונש, נאבד את המחויבות שלנו לאלוקים ולתורה…

מעשה העגל
"זכור את אשר הקצפת את ה' אלהיך במדבר" מצווה עלינו התורה כשכוונתה לחטא עגל הזהב בו חטאו בני ישראל בזמן הילוכם במדבר. מדוע? משום שהכתם הזה עדיין לא נוקה לחלוטין וחלק מתפקידנו עד היום הוא לתקן גם אותו, אם נשכח אותו, נאבד את אחד התפקידים המרכזיים שלנו. אין צרה המגיעה לאדם שלא מעורב בה עונש גם על חטא העגל אומרים חז"ל לכן חשוב שנזכור אותו ונהיה מודעים לחובתנו לתקן את קלקולו.

מתי ואיך זוכרים אותם?
חלק מששת הזכירות נאמרו בצורה מחייבת מעשית בזמנים ספציפיים וחלקם לא. זכירת יציאת מצרים – היא מצווה להזכיר בפה בכל יום ובכל לילה את יציאת מצרים. מצוות זכירת מעשה עמלק – היא מצווה לזכור פעם בשנה את מעשה עמלק ולשם כך קוראים בשבת הסמוכה לפורים את פרשת זכור. מצוות זכירת השבת מתקיימת פעם בשבוע בקידוש על היין בשבת בערב ולמחרת בבוקר. שלושת הזכירות האחרות – מעמד הר סיני, מעשה העגל ומעשה מרים, לא נאמרו על זמן מסוים או על אמירה מסוימת אלא חובתם תמידית שלא נשכח את האירועים הללו והעקרונות הנלמדים מהם. עם זאת, יש רבים הנוהגים לאומרם בכל יום בסיומה של תפילת שחרית והפרשיות הרלוונטיות הודפסו בסידורים.

זכור אל תשכח!

משה ויס

ביקרתי בניו יורק וזה מה שראיתי: הוא שכב על המדרכה מאות אנשים עוברים ואף אחד לא שם לב
הוא שכב חסר אונים בצד המדרכה הרחבה ועמוסת האנשים בלב הסיטי של ניו יורק. מאות אנשים חלפו על פניו במהירות בכל דקה ואף לא אחד מהם הואיל להסב ולו לרגע אחד את מבטו כלפי מטה ולראות אותו שוכב על המדרכה, פצוע ושותת דם ולא מסוגל להגיע אל הטלפון ולקרוא לעזרה. רק לאחר שדימם למוות, הגיעו אנשי הצוות העירוני לקבוע את מותו ולפנות משם את גופתו.

אכפתיות ועזרה – "רק בישראל"
בישראל הסיפור המזעזע הזה לא היה קורה. לא משנה היכן אתה נתקע: בחיפה, בתל אביב, בירושלים או באילת, תמיד תמצא את האנשים שייקחו אותך טרמפ, שיסבירו לך איך מגיעים, שיתנו לך שקל לצדקה או שישאילו לך שיחה בטלפון… מאיפה זה מגיע ליהודים האמפתיה הזו, הערבות ההדדית, הרצון להעניק ולתת ולפתור זה את בעיותיו של זה?

מצוות חסד: לתת לאחרים מממונך וגם מעצמך
התורה מחנכת אותנו בעשרות מצוות שונות להיות אכפתי, דואג ומעניק. מצוות אלו קיבלו את הכותרת הכללית "חסד" והן מחולקות לשני סוגים: "חסד בגוף" "חסד בממון". במצוות "חסד שבגוף" ניתן למצוא את הכנסת אורחים, ביקור חולים, לווית המת, השבת אבידה, עזרה בהעמסת משא ועוד, במצוות "חסד בממון" ניתן למצוא את מצוות צדקה לגווניה השונים. מצוות הלוואה ללא ריבית, מעשר כספים, צדקה לעניים ועוד.

למה שאתן? גם אני צריך את הכסף!
דווקא מכל מצוות החסד, מצוות הצדקה היא, על פי עדותם של אנשים רבים, הקשה ביותר לקיום. קל לי לבקר חולה, להרים טלפון לחבר בודד או לעזור לילד קטן לחצות כביש, אבל קשה לי יותר לוותר על חלק מכספי ולתת לאחר סכום שיכולתי לרכוש בו לעצמי משהו שאני חולם עליו כבר זמן רב.

חשוב לרגע: ואם הוא היה אחיך?
כתגובה לקושי הזה, מספקת התורה את הנימוק החוזר על עצמו בכל מצוות החסד: "כי אחיך הוא". אם נשכיל להבין כי כולנו אחים וגם נרגיש כך, נצליח להגיע לתחושה כי נתינת הכסף לאחר היא תרומה בעצם לעצמי וכי האפשרות בידיו של הזולת לרכוש לעצמו מזון או בגדים באה לפתור גם את מצוקת הרעב והעוני שלי…

חשוב גם לזכור כי חלק מהסיבה שאלוקים נתן לך את הכסף הוא גם כדי שתתן ממנו לאחרים. אם לא תיתן, פשוט יהיה לך פחות (לא מעונש אלא כי אתה לא צריך!)…

משה ויטמן

סיפורה של רונית: להתרגש כל יום מחדש
"בסיפור שלי אין מרכיבים דרמטיים" פותחת רונית את דבריה "לא חוויתי שום צרה גדולה וגם לא איזו ישועה מפתיעה, אבל אני רוצה לספר דווקא על היום יום הפשוט שלי". "אני קמה בבוקר, מתארגנת, עולה על הרכבת לעבודה, עובדת וחוזרת שוב הביתה בארבע, כך כל יום מחדש". "כשאני חושבת על הריטואל הקבוע הזה, חסר לי משהו קצת מעבר, משהו יותר עמוק, שחווה יותר את החיים, את כל המרגש, המפתיע והעצוב שבהם, משהו שיהיה בשבילי כמו שיר שמגיע מתוך הנשמה". "אני מוצאת את זה בספר תהילים. שם, שתל דוד המלך נעים זמירות ישראל את המילים שלו על החוויות שלו בחיים. וזה מדהים".

סיפורו של דרור: מתפרנס בעזרתו הצמודה של אלוקים
"אני סוכן מכירות עצמאי" מסביר דרור "הפרנסה שלי מגיעה מלמכור מוצרים לאנשים ותלויה בהצלחה שלי לעשות זאת". "זאת לא עבודה פשוטה, היא מלאה בהמון חששות, לא תמיד אני מוצא את הלקוחות המתאימים ועבודת השכנוע היא משימה די קשה ומורכבת". "אני מרגיש שזה ממש לא מספיק שאהיה שם לבד. אני רוצה ליווי, ליווי אמיתי של ריבונו של עולם, יד אוהבת של אלוקים". "לכן, לפני כל פגישה אני פונה אליו במילותיו של דוד המלך בספר תהילים ומבקש את העזרה התמיכה ושישים את המילים הנכונות בפי כדי שאצליח להביא הביתה פרנסה בכבוד" מסיים דרור בהתרגשות.

סיפורו של ד"ר אהרון: משחרר רגשות עם התהילים
"הסיפור שלי אינו על התפילה שלפני, הוא דווקא על הרגע שאחרי" מספר ד"ר אהרון. "אני עובד כמרצה במספר מקצועות ואת הלחץ והחששות שלי מהעברת השיעור, אני אמנם מצליח להדחיק במהלך הכנת ההרצאה וגם כשאני מעביר אותה, אבל בסיומה אני חייב להתפרק". "אני חייב לשפוך ולהוציא את הלחץ, החששות, הספקות ופחד הקהל ואני מוצא את עצמי שוב ושוב עושה זאת בצורה הטובה בעולם עם ספר התהילים". "שם, במילותיו של דוד המלך על החיים, על פחדיו, חששותיו וגם הצלחותיו, אני מצליח לבטא את רגשותיי בצורה הטובה בעולם".

"מומלץ בחום לכולם", מסיימים שלושתם…

משה ויטמן

"עם כל החוויות, אני תמיד נשאר רעב"
"לקלף, לקלף ולקלף, זה מה שהרגשתי שעלי לעשות כדי לגלות את עצמי וכדי לנסות למצוא אחת ולתמיד מהי החוויה שכן תדבר אלי, זו שתצליח לפגוע בנקודה הפנימית שלי, שתמלא אותי ותהפוך אותי ליצור חי ומרגיש" פותח תומר את סיפורו, סיפור מסע של בחור צעיר גדוש חוויות נעורים שמשום מה ממשיך לחוש שאף לא אחת מהחוויות והסערות שעוברות עליו, מצליחה לחדור אליו, מצליחה להרגיע את האדרנלין הפנימי שלו – "הרגשתי כמו אדם עטוי כפפות עבות המנסה למשש משי עדין וגם ליהנות מזה" הוא ממחיש ואנחנו די מזדהים…

תחנה ראשונה: מדהים לגלות מה מסתתר מבעד לשכבות
"ישבתי עם עצמי וחשבתי: מה מתחשק לי בחיים? מהם הדברים שאני אוהב? התחלתי לקלף חוויה אחר חוויה, חלום אחר חלום, כל אלו שכבר הספקתי לחוש שלא מספקים אותי, וגיליתי משהו מדהים: עמוק בפנים, תחת כל הרצונות, הסערות, התאוות ובעירת הנעורים שלי, מסתתר רצון פנימי עדין ורגיש, כמעט בלתי מורגש, שלא קשור לאף חוויה או חלום, רצון טהור וזך: רצון להתחבר. להתחבר לחוויה הפנימית של החיים, להתחבר למה שמזוהה אצלי בתור אלוקים, הרוחני, שעומד מאחורי הקלעים".

"אחר כך גיליתי גם מדוע זה נכון: "ושכנתי בתוכם" נאמר בתורה על המשכן ובית המקדש ודורשים חכמינו "ושכנתי "בתוכו" לא נאמר, אלא "בתוכם" – בתוך ליבו של כל אחד ואחד". גיליתי את אלוקים מסתתר בתוך הלב שלי, עמוק תחת שכבות הרצונות שלי".

תחנה שניה: מגלים את אלוקים גם בחוץ
תומר גילה את מסתורי ליבו, אבל המסע עוד לא נגמר: "עם כל ההתרגשות, אני אדם תכליתי. לא מספיקים לי רעיונות יפים, אני רוצה תכל'ס". ממשיך תומר במסע "הייתי חייב לבדוק איך אני מבטא את הרצון הפנימי שלי, את מה שגיליתי שבאמת מתחשק לי, בעולם שבחוץ, בחיי היום יום. גיליתי שאם אני לוקח את הרצון הפנימי שלי וחווה איתו את החיים, החיים הם כמעט אותם חיים, אך החוויה שלי אחרת לחלוטין. אני מודע לקיומו של אלוקים איתי ואם יורשה לי: אנחנו חווים את החיים יחד".

"אם נמשיך את ההשוואה למשכן ובית המקדש, גם שם במקביל לחדירת אלוקים לתוך ליבו של כל יהודי, הוא רצה בית חיצוני גדול ומפואר, שם החוויות הפנימיות יתבטאו בחיי היומיום הרגילים".

תחנה שלישית: רק תבנו לי בית
"במשכן ובית המקדש אני רואה כי אלוקים לא סתם גילה את עצמו בעולם, הוא רצה בית. במשכן היה זה אוהל ארעי כדי שיוכלו לפרק ולהרכיב אותו מחדש בכל תחנה במדבר, הוא היה מלא בכלים שונים והתורה מפרטת לפרטי פרטים כיצד האוהל והכלים שבתוכו צריכים להיבנות ומי בדיוק יבנה אותם. בבית המקדש, היה זה בנין קבע עשוי זהב, שגם הוא נבנה על פי הוראות מדויקות. הבנתי שכדי להכניס את אלוקים לחיי, עלי לבנות לו בית, לעשות לו מקום, לא סתם מקום אלא על פי ההוראות המדויקות שנתן בתורה. על פי תרי"ג המצוות".

תחנה רביעית: המפתח לאלוקים דווקא מאוד מעשי
"אני התחברתי לאלוקים, רציתי להרגיש אותו איתי, רציתי לחוות איך החיים מספקים וממלאים אותי ולא היה לי דחוף לקיים את המצוות. לא ראיתי את הקשר בין נטילות ידיים, כל מיני זהירויות בשבת לבין אלוקים. אבל הבנתי כי כמו שבמשכן ובבית המקדש אם האחראים על הבנייה היו 'מחפפים' המטרה לא היתה מושגת ובית המקדש לא היה "בית מקדש", כך גם בחיי האישיים שלי, עם כל הרצון הטוב, מה שחשוב זה דווקא הפרטים".

"מסתבר, שכדי לקבל את אלוקים, צריך ליצור מסגרת חומרית מפורטת, גם אם היא לא תמיד מובנת".

תחנה חמישית: ומה עכשיו?
"גם אחרי שבנו לו את הבית, המשיכו לעבוד אותו יומיום בקרבנות, שירת הלווים ועוד. הבנתי שאתה לא יכול להמשיך את החיים כרגיל, לעשות מה שבא לך בראש ולהסתפק בנשיקות מזוזה ואמירת פסוקי תהילים כל פעם שמשהו מציק לך. אתה צריך משהו בנוי, מסודר, מעשי, משהו שבאמת מקדם אותך לכיוון אלוקים ומעצב אותך ואת האישיות שלך בצורה המתאימה למי שרוצה להרגיש את אלוקים ולשמור על קרבה אליו".

ולסיכום:
"אני מאוד מקווה שבמהרה ייבנה בית המקדש השלישי, אבל גם עד אז יש לנו הרבה מה לעבוד, והרבה צורך במחשבה, איך להכניס את אלוקים לחיים שלנו. אבל, אם לחשוב על האושר שאתה מגלה, זה שווה כל מאמץ"…

משה הרמן

איך כדאי לדבר עם החבר'ה?
באיזה מסלול חיים לבחור? מי מוגדר כעשיר ומי כחכם? איך ומתי האדם שמח? מה כדאי להשקיע והיכן? ואיך מומלץ לסדר דברים ברשויות? אלו הם רק חלק קטן מהשאלות שצצות לכל אחת ואחד מאיתנו במהלך חיי היום יום, שאלות שבדרך כלל אנו לא מקדישים להם זמן מחשבה, רק משום שהם צצות בכל רגע ואנו נדרשים להעניק להם פיתרון מהיר… אם נשב ערב אחד וננסה לסכם את מגוון השאלות, הבעיות והקונפליקטים שניסינו לפתור במהלך היום ולמצוא את שביל הזהב בו כדאי לנו להתנהג, נגיע לעשרות. אתם מוזמנים לבדוק!

במיוחד עבורך: "פרקי אבות"
בדיוק לשם כך וכדי לספק לנו הכוונה נכונה לחיים במטרה מובהקת שחיינו יהיו מאושרים וטובים התחברה מסכת מיוחדת בחיבור המשניות ובה פרקי דרך ארץ והתנהגות נכונה בעולם והיא קיבלה את השם "פרקי אבות".(מה מכיל פרקי אבות)הנה כמה דוגמאות: "איזהו עשיר? השמח בחלקו", "אמור מעט ועשה הרבה", "יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ" ועוד ועוד… אתם מוזמנים בחום לפתוח את מסכת אבות ולראות במו עיניכם את מאות ההמלצות לחיים טובים ומאושרים הגודשים את דפי הספר.

מפתיע: מי עומד מאחורי ההמלצות הללו?
המיוחד והמרגש בפרקי אבות היא הידיעה מהו מקורו של הספר ומיהו העומד מאחורי ההמלצות הללו. ממש כמו שאר התורה שבעל פה שניתנה למשה רבנו בהר סיני על ידי אלוקים ישירות, כך גם פרקי אבות למרות שאינם עוסקים בהלכות אלא בענייני דרך ארץ ואורחות חיים, נאמרו אף הם למשה רבנו כאשר למד את התורה בעל פה מפי אלוקים והוא שמסר אותה בשרשרת הדורות עד דור מחברי המשניות שהעלו אותם על הכתב. כך שאם אתה מתלבט ביחס להמלצה מסוימת, זכור: היא נאמרה על ידי אלוקים!

זהו חיבור קצר, אך יש לו פירושים והרחבות!
פרקי אבות מכילים ששה פרקים בלבד כאשר הדברים שנכתבו בהם כתובים בקיצור ובשפה תמציתית, אבל יחד עמם התחברו גם חיבורים מרחיבים: אבות דרבי נתן, מסכת דרך ארץ ועוד הם חיבורים משלימים ומרחיבים לנאמר בפרקי אבות, יחד עם עשרות הפרשנים שמסבירים, מנמקים ומבארים כמעט כל מילה מפרקי אבות. המלצה שלי: תבחר לי פרשן אחד אליו אתה מתחבר ותנסה ללמוד איתו את כל המסכת. זה מחכים, מהנה ומוסיף המון לחיים. מומלץ בחום.

אש התורה
מאת לאה לאופר

אתם יושבים בבית ומקבלים שיחה מאבא שלכם. יש לו הפתעה עבורכם.

הוא אומר שהוא כל כך אוהב אתכם, שהוא החליט להפקיד בחשבון הבנק שלכם בדיוק 86,400 ₪ בכל יום. 86,400 ₪! זה המון כסף לקבל כל יום.

אתם מחכים לשמוע את הקטש – ובאמת לא לוקח לו יותר מדי זמן להגיע. התנאי הוא שכל כסף שיישאר בסופו של כל יום יימחק מהחשבון; אי אפשר יהיה להשתמש בו יותר. לעולם לא תוכלו לקבל אותו שוב.

לא רע, אתם חושבים, אני פשוט אצטרך להשתמש בהכול כל יום! אני לא אבזבז גרוש! אתם מנתקים את הטלפון עם "תודה" מכל הלב, מחפשים עט ונייר, מתיישבים ומתחילים לתכנן. אתם יודעים שכדי לשמור על כך שכל שקל ינוצל במלואו, תצטרכו לחשוב היטב כיצד לנצל את הכסף כראוי.

במקום הראשון: צדקה. אתם יודעים שכל יהודי מחויב לתת בין 10-20 אחוז מהכנסותיו לצדקה. ומכיוון שאתם מאוד נדיבים (ופתאום יש לכם 17,000₪ מיותרים), אתם מחליטים לתרום 20% בכל יום. זה משאיר לכם 80% להתמודד איתם.

בוא נראה אתם חושבים. אחרי הצדקה באים הצרכים שלי. מתוך ה-80% אחוז משהו כמו 40% צריכים להיות עבור הדברים שאני צריך באמת – אוכל, שכר דירה, ביגוד. נשמע מצוין.

נשארו ארבעים אחוז.

ובכן אתם מהרהרים, יש המון דברים קטנים שדורשים טיפול – שיפוצים, תיקונים – צרכים לא כל כך בסיסיים אבל בכל זאת עדיין סבירים. אתם מחליטים ש-20 אחוז מהמענק היומי יוקדש לדברים כאלה.

מתוך 20 האחוזים הנותרים, אתם מאשרים לעצמכם 10% סתם בשביל הכיף. בעשרת האחוזים האלה תשתמשו כדי לפנק את עצמכם בכל מיני 'דברים טובים', גאדג'טים וכדומה. אחרי הכל, זה לא פשע ליהנות (ובכל מקרה אי אפשר לחסוך את זה!).

בעשרת האחוזים הנותרים אתם מחליטים להשתמש לפי הצורך. אחרי הכל, אי אפשר לדעת איזו הוצאה מיוחדת תצוץ פתאום. אם לא יהיה שום דבר מיוחד, תנצלו גם אותם להנאתכם. אבל הכי חשוב, חייבים לנצל כל שקל. אחרת זה בזבוז של כסף טוב!

זהו. חשבתם טוב על הכל, לכל שקל יש מטרה, לכל אגורה תפקיד. עכשיו אתם יכולים להפיק באמת את המיטב מההזדמנות שנפלה בחיקכם.

שניות נחשבות

בכל יום מופקדים בחשבוננו בדיוק 86,400. 86,400 שניות בכל 24 שעות. איזו מתנה! איזו הזדמנות!

מה אתם עושים עם 86,400 השניות האלה?

ה"קטש" כמובן הוא שבסופו של כל יום, הן נעלמות. אם לא ניצלנו את הזמן הזה בחוכמה – ובזבזנו שעה – אלה 3,600 שניות שאבדו לנצח. לעולם לא נראה שוב את הרגעים האלה.

רובנו שואפים לנצל כל שקל בדרך הכי טובה שאפשר. אבל כשמגיעים למתנה הנפלאה של הזמן, האם אנחנו יכולים להגיד באמת שאנחנו משתמשים בו כראוי?

עשרה אחוז אפשר להשאיר בצד לשם רוגע והנאה

בעקבות מודל התוכניות השאפתניות שלנו עבור ה-86,400 ₪, עלינו לתרום 20% מזמננו כדי לעזור לאחרים. 40% ממנו אנחנו צריכים להשקיע בדברים הנחוצים, כולל שינה ואכילה. לפחות 20% מהמתנה היקרה צריכה לשמש לתחזוקה ושיפוץ – ולהקדיש אותה לשיפור עצמי, בין אם בקריאה של ספר שיעורר אותנו לפעולה או בהתאמת המטרות שלנו לפיתוח עצמי מבחינה רוחנית. 10% אפשר להשאיר בצד לשם רוגע והנאה (במטרה למלא מצברים עבור הדברים החשובים באמת), ובעשרת האחוזים הנותרים להשתמש לפי הצורך – עומס תנועה בלתי צפוי, אירוע משפחתי וכד'.

למעשה, 100% מהזמן שלנו אמורים להתמקד בהפיכת עצמנו לאנשים טובים יותר ולשיפור הקשר שלנו עם אלוקים.

הכל עניין של מיקוד נכון. לערוך תוכנית פעולה אישית ולא לרדת ממנה. רוצו לקחת את העט והנייר. קבעו מטרות גדולות, וחלקו אותן לצעדים קטנים ומצטברים. הציבו מטרות ספציפיות לכל שעה. וכמו כל מנהל משאבים אחראי, הציבו מטרות יומיות, שבועיות, רבעוניות, שנתיות וארוכות טווח.

הקצו בחוכמה את ה-86,400 שלכם, ופעלו על פי זה.

הרב נח וינברג ע"ה היה אומר שהכל מתחיל בהחלטה, התחייבות. הוא היה ממליץ לומר בקול: "החיים הם הזדמנות. אני רוצה להשתמש בשכל שלי, וכל הזמן להתקדם לכיוון המטרה שלי."

אל תבזבזו אגורה, אף שבריר שנייה. אולי זה נשמע יותר מדי, או נראה יותר מדי אינטנסיבי, אבל זכרו, אם היא אובדת – היא אובדת לנצח. תפסו את עצמכם חולמים לפחות פעם ביום ובדקו: "מה אני עושה כרגע, וכיצד אני יכול לנצל את הרגע הזה בצורה יעילה יותר?"

למה לבזבז את הרגעים שלכם כדי להתבוסס בחרטה על העבר או בדאגה לעתיד? זה כמו לשלם קנס של 10 שקלים על כל שקל שלא בזבזתם. מגוחך.

ניתן לנצל כל רגע במלואו. אנחנו יכולים לעשות כל כך הרבה אם רק לא נשכח את זה. סלחו לי על הקלישאה, אבל מסתבר שהיא אמיתית: כל רגע הוא מתנה. אין פלא ששורש המילה הזדמנות הוא זמן.

אש התורה

משה ויטמן

אלוקים רוצה לגור איתנו
היה זה לפני אלפי שנים, ברגע המכונן בו סיים אלוקים את המהלך אותו התחיל בימי בריאת העולם, מהלך שמטרתו הייתה – להקים את עם ישראל. הוא הוציא אותם ממצרים, הוליך אותם לכיוון ישראל, נתן להם את התורה וכעת, רק שלב אחד היה חסר לשלמות ולהרמוניה בין הבריאה, עם ישראל ואלוקים: אלוקים רצה לגור יחד עם עם ישראל. המושג לדור בתוך עם ישראל אינו יכול להתפרש כמגורים פיזיים פשטניים מאחר שאלוקים לא היה ולא יהיה בעל דמות גוף חומרית כל שהיא, אלא הוא מושג של קרבה בלתי אמצעית בה לכל אדם מישראל תהיה יכולת לגשת אל האלוקים ולחוות את הקרבה אליו. זו המשמעות של המגורים.

הוא עשה זאת במשכן ובבית המקדש
ככל שהמילים הללו נשמעות מוזרות מאוד או גבוהות מאוד, הייתה להם משמעות מעשית מאוד שלוותה בהרבה עבודה טכנית: בניית בית מיוחד בו אלוקים ישרה את קדושתו וכביכול "יגור בו" ובו יעבדו עם ישראל את אלוקים מקרוב וכמעט ללא מחיצות. בקריאה בפרשת תרומה ניתן לראות כמה פרטים טכניים לוו את עבודת בנית הבית ורק קדושת השכינה ששרתה בו מעת סיום בנייתו הבדילה בינו לבין ארמונות אחרים.

כיום בית הכנסת הוא ביתו של אלוקים
מאז, המשכן הוחלף בבית המקדש הראשון, שנחרב ולאחריו נבנה השני ומאז שנחרב, אין לנו בינתיים בית מקדש חלופי. אבל בזה לא נסתם הגולל על הקשר אותו חפץ אלוקים לקיים עם עמו היקר והאהוב עם ישראל. בתי הכנסת, אותם בתים המיוחדים ומיועדים לתפילה ישירה אל אלוקים, הם המהווים מעין תחליף לבית המקדש. "מקדש מעט" מכונים בתי הכנסת בקרב חז"ל ולא סתם.

לא סתם מתפללים בבית כנסת
בבית הכנסת אלוקים נוכח בעוצמה רוחנית גבוהה יותר מאשר חוצה לו ולכן התפילה לאלוקים צריכה להיות דווקא בבית הכנסת. בניגוד לטעות הרווחת לפיה התפילה מתקיימת בבית הכנסת רק משום שבה יש מניין עשרה ההופך את התפילה לתפילה בציבור, בבית הכנסת יש מעלה ויתרון גם למתפלל ביחידות. מעמד התפילה הוא מעמד של דיבור ישיר ופתוח עם אלוקים ולכן אך טבעי שייעשה במקום בו אלוקים נוכח בעוצמה המרבית ביותר- בית הכנסת.

למרות זאת, בית מדרש חשוב יותר
מעניין לגלות, כי למרות קדושתו הגבוהה של בית הכנסת ומעלתו הייחודית, בית המדרש, הבית בו לומדים תורה, חשוב וקדוש יותר. קדושת בית המדרש גבוהה מקדושת בית הכנסת נפסק בהלכה שמשמעותה כי אין להפוך בית מדרש לבית כנסת משום "שמעלים בקודש ואין מורידים". הסיבה לעליונותו של בית המדרש נעוצה בתורה הנלמדת בשעריו.

הסיבה: התורה מקדשת את בית המדרש
לימוד התורה הוא העיסוק הרוחני ביותר והאנטי עולם הזה ביותר הקיים בעולם. התורה, על פי המקורות, מעבירה אל הלומד אותה ואל כל סביבתו את חווית העולם הרוחני שממנה היא מגיעה וכך היא מקשרת, קישור היוצק תוכן וחיים, בין העולם הבא לעולם הזה. לימוד התורה הופך אפילו את המקום בו היא נלמדת למקום ייחודי, קדוש ורוחני מקום הקיים אומנם בעולם הזה אך שייך ומוקדש לחיי העולם הבא.

"אלו דברים שאדם אוכל פירותיהם בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא ואלו הם:…השכמת בית המדרש שחרית וערבית"!

משה ויטמן

לבד, בשדה, בחושך ובלי תחבורה
שעות רבות ומעייפות עברו על התנא המפורסם רבי עקיבא (24 אלף תלמידים, זוכרים?) עד שסיים את דרכו הארוכה מעיר מוצאו לכיוון היישוב בו היה מעוניין להתארח לצורך מטרותיו החשובות. אורות בתי העיר נראו מרחוק ורבי עקיבא התחיל לנשום לרווחה. השעה הייתה שעת ליל מאוחרת כשרבי עקיבא הגיע לעיר והוא החל לחפש אכסניה ללון בה את הלילה. אבל המציאות טפחה על פניו: החיפושים לא הועילו ורבי עקיבא לא מצא אף לא מיטה אחת פנויה בכל אכסניות העיר. הוא ניסה למצוא אנשים מיודעיו ומכיריו שיואילו לארח אותו בביתם, אך גם זה לא עלתה בידו. במקום לכעוס, להתמרמר או להתעצב אמר רבי עקיבא בליבו "גם זו לטובה" וניסה להעלות רעיונות כיצד להעביר את הלילה. מצויד בנר בודד, תרנגול לשחיטה אותו נשא עימו וחמור עליו רכב, הלך רבי עקיבא לכיוון השדות שמחוץ לעיר ושם ניסה ללון את שנתו. אלא שבאותו לילה "שום דבר לא הלך כמו שצריך". הנר כבה, חתול טרף את התרנגול וזה לא הכול – אריה שהסתובב באזור טרף למוות את החמור. רבי עקיבא נותר חסר כל בחשכה המוחלטת של השדה סביב העיר. לא נעים, מאוד לא נעים אך גם על זה אמר רבי עקיבא בליבו "גם זו לטובה".

אבל הכול היה לטובה
הטובה שבסיפור הזה, התגלתה לא מדי מאוחר: במהלך הלילה גדוד מחבלים פשט על העיר ושבה את כל מי שהתגורר בה. רבי עקיבא ששרה בחושך גמור ובדממה מוחלטת ללא הפרעות התרנגול או החמור, ניצל משבי ומסכנת מוות. ראיתם שהכול היה לטובתי? שאל רבי עקיבא את תלמידיו, וייסד את המשפט המפורסם: "כל מה שעושה השם לטובה הוא עושה".

גם לנו הכול לטובה?
קשה לנו לראות זאת במהלך חיינו, אבל רבים מאיתנו נתקלו בעצמם או שמעו מאחרים על סיפורים שונים ומגוונים איך דברים מעצבים, קשים ומצערים שקרו למרבה אכזבתם התבררו מאוחר יותר כמיועדים רק לטובתם. לא תמיד אנו מצליחים לגלות זאת ולעיתים שנים ארוכות עוברות עד שהטובה מתגלית מתוך הרעה, אבל הכלל הוא אותו כלל, בו חשוב להאמין מראש ולא לטעות אף לרגע ולהישבר בשל אירועים קשים שונים:

"כל מה שעושה השם, לטובה הוא עושה".
סיפור מגילת אסתר הנקראת בחג הפורים, מספר אף הוא כיצד אלוקים הוביל מהלך שלם שכל אחד משלביו נראה מסוכן יותר מקודמו, אבל בסיומו של הסיפור התגלה לעין כל כי הכול היה לטובה ולהצלתו של עם ישראל.
עם האמונה הזו קל להישאב לשמחתו של חודש אדר. אין כל עצב בעולם למי שמכיר באורו של האמת. משנכנס אדר מרבים בשמחה!

משה ויטמן

כל חודש מחדש, 70,000!

70,000. זהו מספר הפעמים שכוכב לכת "ירח" או בשמו המקורי יותר "הלבנה" עשה את מסלולו החודשי, המוצא את ביטויו בעינינו במחזוריות של הגודל הנראה לעין שלו. כל חודש מחדש מזה 5773 שנה, הירח פותח במסלול בו הוא נראה בתחילה קטן כמו בננה דקה, הולך וגודל עד שהוא נראה לאחר כשבועיים בשיא גודלו ומאז הולך ומתקטן עד שבסיומם של עוד שבועיים הוא כמעט בלתי נראה. זוהי מחזוריותו של הירח, מחזור בן חודש ימים.

הירח צועק לנו: "יש מלך לעולם"
המחזוריות המדויקת הזו, העובדת כמו שעון שוויצרי משובח ללא באגים וללא תקלות, מדהימה. מי אומר לירח לעשות זאת? איך זה שבמשך אלפי השנים הללו ועשרות אלפי החודשים שעברו, הוא אף פעם לא סטה ממסלולו וממחזוריותו? כשאנו מביטים על הירח, הוא מעביר לנו מסר, הוא צועק לנו: "יש מלך לעולם"! הצעקה הזו חודרת לליבנו ואנו מצידנו מבטאים אותה בכל התחדשות חדשה של הירח, פעם בחודש על ידי אמירת בברכת הלבנה או בשמה האחר "קידוש לבנה".

ברכת הלבנה
בכל חודש, כשעוברים שלושה ימים למנהג האשכנזים או שבעה למנהג הספרדים מעת רגע התחדשות הלבנה, רגע המכונה "מולד הלבנה" (עליו מכריזים בבתי הכנסת בעת ברכת החודש), יוצאים לאחר תפילת ערבית כל הקהל שבבית הכנסת, ובחצר, תחת אור הלבנה הבוהק, מביטים כל הקהל אל הלבנה, מחזירים את עיניהם אל סידור התפילה ואומרים את הברכה שנתקנה במיוחד להודות על חידושה ומחזוריותה הפלאיים של הלבנה.

מה אומרים בברכת הלבנה?
בברכה זו אנו מודים להשם על הפנס הלילי שברא כדי להאיר לנו את חשכת הלילה, מהללים ומשבחים אותו על שדברו בבריאת העולם בו ציוה על הירח לעבור מסלול חודשי קבוע מעולם לא שב ריקם ועל כך שאף אחד מכל צבא השמיים, הכוכבים או המזלות אינו מפר חלילה את תפקידו בעולם ואינו מסרב לדבר השם. המשמעות עבורנו: כשם שברור לנו כי העולם היה חרב אם הירח או כוכב אחר היה מתמרד, נפנים כי זה בדיוק מה שקורה גם כשאנו, חלילה, מתמרדים…

איך מתי וכיצד אומרים את ברכת הלבנה?
ברכת הלבנה נאמרת בבתי הכנסת לאחר תפילת ערבית ,בדרך כלל של מוצאי שבת, החל משלושה ימים למנהג האשכנזים או שבעה למנהג הספרדים מעת מולד הלבנה. בהעדר אפשרות לאומרה בבית הכנסת ובמניין ניתן לאומרה גם ביחידות. הסיבה לאמירתה במוצאי שבתות היא משום כבוד הברכה באמירתה בבגדי השבת. סיום זמן אמירת הברכה הוא בזמן בו הירח מתמלא לגמרי – אמצע החודש, ט"ו לכל חודש עברי. את נוסח ברכת הלבנה או קידוש לבנה ניתן למצוא בסידורי התפילה כאשר לברכה צורפו גם מזמורים ופסוקים שונים על פי המקורות.
חודש טוב לכולנו!

משה ויטמן

כלום לא היה חסר במעצמות העל ההיסטוריות

אז איפה הם נעלמו כולם?
היכן נמצאת היום המעצמה הפרסית בראשות אחשוורוש שתחת חסותה היו למעלה ממאה ועשרים מדינות, זכורה היטב בספרי ההיסטוריה העולמיים כמעצמת העל של התקופה הקדומה.

היכן נמצאת היום המעצמה היוונית שהייתה גדושה במדענים, סופרים, אמנים וחכמים, חרותה אף היא בספרי ההיסטוריה כמעצמה שחותמה בלתי נשכח…

ואם נקפוץ גם לזמנינו אנו, יש לנו את המעצמה הצרפתית, הספרדית, הבריטית, הרוסית ועוד רבות… כולן היו חזקות כלכלית, צבאית ומדעית. היה לתושביהן כל טוב העולם, הם נהנו משקט וביטחון, חיו בשפע ובנחת וכל ההזדמנויות היו פתוחות עבורן, אבל…

עליהם לומדים בספרי ההיסטוריה ועלינו?
שימו לב: בעוד המעצמות העולמיות הללו, היו חזקות אך עברו מן העולם וכל שנותר מהן הוא חומר ללימוד בשיעורי היסטוריה משעממים, אנחנו אמנם לא הטבענו שום חותם כלכלי או צבאי, לא נהנינו כבר הרבה שנים משקט וביטחון, אבל עלינו לא לומדים בשיעורי ההיסטוריה. אנחנו, בשונה מהם, עדיין כאן. כן. בניגוד לכל האומות שהיו ושעדיין, אנחנו היינו, אנחנו כאן ואנחנו כאן כדי להישאר!

מה סוד ההבדל?
האמת, שאין לזה סיבה הגיונית. העם היהודי הוא לא רק העם העתיק בעולם, הוא גם העם הקטן בעולם, המפוזר בעולם והחווה אסונות ומלחמות מהגדולות בעולם. מסעות הצלב, גירוש ספרד, מלחמת העולם הראשונה, השואה, מלחמות ישראל, טרור מתמשך ומה לא, אבל אנחנו שורדים. מה סוד הפלא?

בלי מדינה, בלי צבא, בלי כלכלה ובלי…
הבעיה רק מתחדדת כשחושבים על התנאים במהלך רוב שנות ההיסטוריה: היינו בלי מדינה, בלי אדמה, בלי צבא, בלי כלכלה, בלי כסף ובלי יותר מדי אהבה מבחוץ… ובכל זאת, אנחנו כאן ובגדול. ברור כי יש כאן סוד. סוד הנצחיות היהודי. "המבדיל בין קודש לחול, בין ישראל לעמים". יש לבורא עולם תכנית התנהלות שונה בין קודש לבין חול, בין עם ישראל לבין העמים.

לא רוצים להיות נורמאלים!
נכון, מדינה נורמאלית לא יכולה להתקיים בלי כלכלה מסודרת ויעילה, בלי צבא מפותח וחזק, בלי שכולם יעבדו וירוויחו ובלי שוויון בנטל ועוד סיסמאות, אבל לא שרדנו עד היום בשביל להיות נורמאלים, אם היינו נורמאלים, גם עלינו היו לומדים בספרי ההיסטוריה… כדי לשרוד אנחנו חייבים להיות לא נורמאלים. חייבים להיות שונים, לעבוד בשיטה אחרת, אולי גם הפוכה…

אז מהו הסוד?
יש רק דבר אחד שעבר עם העם היהודי מימות היווסדו אי שם בימי אברהם אבינו ובאופן רציף ומתמשך עד ימינו אנו: הישיבות. "מימות שם ועבר (בני נוח) לא פסקה ישיבה מישראל" מעידים חכמינו ז"ל בתלמוד וזהו סוד קיומו של העם היהודי. בלי ישיבות, אין תלמידי חכמים. בלי תלמידי חכמים, אין לימוד תורה. בלי לימוד תורה, אין את עם ישראל.

בואו נחליט על המודל!
אז בואו נחליט איזה מודל אנחנו רוצים לאמץ לעצמנו: את המודל הנורמאלי: האמריקאי, האירופאי, מודל העולם החופשי, הבנוי לתלפיות במחקרים, סטטיסטיקות, השערות ותיאוריות מדעיות, בו עלינו לדאוג למדינה, כלכלה, צבא, כסף ומדע כדי להיות…נורמאליים, מה שאומר שכשילמדו עוד כך וכך שנים על ארצות הברית, אפל, אינטל ומארק צוקרברג בשיעורי ההיסטוריה המשעממים, התלמידים יירדמו עד שיגיעו לספר עלינו, או שאנחנו רוצים להמשיך להיות גם אז. בהצלחה!

בעל מקצוע היה, וידיו ידי זהב. שנים ארוכות היה אחראי למערך היצור באחד המפעלים המשגשגים ופרנס את בני משפחתו בכבוד. אך לא לעולם חוסן. המפעל נקלע לקשיים, ובתוך זמן קצר מצא את עצמו עם עוד עשרות עובדים ותיקים מחוסר עבודה.

תחילה ניסה את מזלו במפעלים אחרים, אך רוב המשרות היו תפוסות, והמשרות שהיו פנויות, עמדו עליהן עשרות קופצים, רובם צעירים. באופן טבעי הם זכו לעדיפות עליו, המבוגר בשנים. הוא לא בחל בשום הצעת עבודה, אך לשווא. הוא נותר עם התואר "מובטל".

מתואר "מובטל" אי אפשר להתפרנס. כך מצא האיש את עצמו עובר מבית לבית ואוסף תרומות. הבושה צורבת, הביזיונות נוראים, אך קולות הילדים המבקשים אוכל גוברים על הבושה הטבעית.

בעודו דופק על דלתות נדיבים, מצא את עצמו עומד מול מכר ותיק. האיש הביט בו בעיניים רחמניות והבין את המצוקה המסתתרת מאחורי עמידתו הכפופה. הוא השכיל לרדת לעומק נפשו ולחוש את הביזיונות והבושות שמלווים אותו. באותם רגעים גמלה בלבו ההחלטה לחלצו מן המצר באופן מוחלט.

"שמע, ידידי, מוכן אני לתת לך סך של 1500$ בכל חודש, בתנאי שלא תעסוק יותר בקיבוץ נדבות. בתחילת כל חודש תבוא לביתי ותקבל את הקצבה האמורה, עד שתמצא עבודה כלבבך".

הוא לא האמין למשמע אוזניו. ברגע אחד נפתרו כל בעיותיו הכלכליות. המצב היה טוב מדי מכדי להיות אמיתי, אבל האיש בהחלט נראה רציני בכוונותיו.

הוא פרץ בבכי נרגש, מילים מגומגמות יצאו מפיו. הוא לא ידע איך להודות למיטיבו ולאיש חסדו. הוא חיפש באוצר המילים שלו מילים של הודיה ושל הערכה, וניסה להביע את שבקרבו. הוא עזב את הבית כשפיו אינו מפסיק להודות, לשבח ולהלל.

וכך, מדי חודש בחודשו ניגש אל בית ידידו העשיר, קיבל את המעטפה, ולא שכח להודות על הטובה שהלה גמל עמו.

לאחר מספר חודשים, אזר אומץ ושאל את האיש: "אולי יואיל לשלשל את הכסף לתיבת הדואר של ביתי, הן עובר הוא שם בדרך לעסקיו. כך יוכל לחסוך לעצמו כברת דרך ארוכה.

האיש טוב הלב הפקיד מדי חודש בתבת הדואר מעטפה גדושה בשטרות בסך כולל של 1500$.

חלפו חודשים נוספים, וחודש ניסן התקרב. אבי המשפחה ערך את מאזן ההוצאות העתידי ונוכח כי 1500$ המספיקים מדי חודש למחיה החודשית, לא יוכלו להספיק להוצאות החג, אף אם יצמצם את הוצאותיו למינימום ההכרחי.

בעת שישב ו"שבר את ראשו" מאין יגדיל את התקציב החודשי לחודש המתקרב, ישב ידידו הטוב והכין את המעטפה לחודש ניסן. במוחו הבזיקה הארה כי הוצאותיו של חודש זה מרובות. בנדיבות לב שלף עשרה שטרות נוספים, קרע את המעטפה הראשונה, צירף אלף לאלף וחמש מאות, הכניס למעטפה חדשה והכניס לתבת הדואר בדרכו לעסקיו.

המעטפה הקבועה בצבצה לה מן התא. הוא אחז אותה בידו ומיד הרגיש שהנפח גדול מן הרגיל. פתח את המעטפה ופרץ בבכי של אושר. האיש לא אכזב, הוא זכר אותי ואת צורכי משפחתי.

הוא מיהר למשרדו של מיטיבו, התפרץ לחדר ובבכי נרגש הודה לו על אלף הדולרים ששלח לו לכבוד החג.

"אלף??? זה כל מה שהיה במעטפה?" תמה האיש.

"לא, על האלף חמש מאות כבר איני מדבר, זה הרי קבוע…"

* * *

עלינו להודות גם על מה שהתרגלנו לקבל כמובן מאליו.

ערכים

מעשה בבחור שהשכים בוקר כשגרונו דואבת וראשו קודח. הוא מיהר לרופא ששרבט עבורו מרשם בכתב שרק רופאים ורוקחים מסוגלים לפענח. משם הוא מיהר לבית המרקחת שבו הגיש לו הרוקח צרור של תרופות בצירוף הוראות הפעלה. "את הכדור הוורוד תיקח בערב, אחרי הארוחה", "את המשחה השקופה תמרח פעמיים ביום, בבוקר ובלילה", "מהטיפות התכולות תטפטף לאוזן רק פעם ביום, אבל לפני הארוחה".

"מצטער", השיב הבחור בנחרצות, "אני לא פראייר, אל תצפה ממני למלא את ההוראות המוזרות הללו".

"למה לא?", התפלא הרוקח, והבחור השיב: "כי אני עושה רק דברים שמובנים לי בשכל. אם תסביר לי איך בדיוק כל אחת מהתרופות פועלת, ולמה את הכדור לוקחים אחרי הארוחה ואת הטיפות לפני, רק אז אסכים לעשות את הדבר".

הרוקח הרהר לרגע, התחייך, ואז אמר לבחור: "שמע, חבוב. הייתי שמח לעזור לך אבל יש אחריך תור ארוך…".

פגשתי פעם אדם שטען שהוא לא מאמין. "אצלי הכל עובד דרך השכל", שח לי. "מה שאני מבין אני עושה. מה שלא – לא".

"ידידי היקר", עניתי לו. "דע לך שלא רק שהינך מאמין, אלא יש לך אמונה מופלגת מאוד, אולי אפילו ברמה של אברהם אבינו".

"באמת?!", הוא שאל בלגלוג, "והיכן בדיוק אתה רואה את זה?".

"בכל ההתנהגות שלך", עניתי לו בלי למצמץ.

"אתה קם בבוקר ונוסע לעבודה ברכב", פירטתי. "לא בדקת את הבלמים בעצמך (גם לא בטוח שאתה יודע איך לבדוק אותם בעצמך), אבל אתה נוהג בלי לחשוש שמא תגרום לתאונה קטלנית. למה? כי אתה מאמין למוסכניק שטיפל לך ברכב בפעם האחרונה שנכנסת לטיפול עשרת אלפים. לא רק שאתה מאמין למוסכניק שעשה את העבודה, אתה גם מאמין שהוא למד את המלאכה, ואתה גם מאמין לאלו שבדקו אותו והכשירו אותו לכך. גם כשאתה הולך לרופא יש לך אמונה ברופא, אמונה במוסד הרפואי שבו למד, ואמונה בגורמי הרישוי שבחנו אותו והעניקו לו תעודת רופא".

בין שנודה בכך ובין שלא, העולם שלנו בנוי כולו על אימון. אדם שבאמת אין לו אימון בכלום פשוט אינו מסוגל לתפקד. אגב זו גם הסיבה שהרופא מקבל את הפציינטים בחלוק לבן ולא במכנסי ברמודה וגופיה ללא שרוול… הוא פשוט רוצה להגביר את האימון שרוכשים לו המטופלים, כי בלי האמון הזה הם פשוט לא יקיימו את המלצותיו.

יש אנשים שעבורם כל הקטע השכלי חוסם אותם מקיום המצוות. "אין אני יכול להקפיד על איסור אכילת בשר וחלב כשאין לי הסבר הגיוני למצווה הזאת?", "איך אתה מצפה ממני להימנע מלבישת בגד שעטנז בלי להסביר לי למה".

עבור אנשים כאלו אומרת לנו התורה: "זאת חוקת התורה" – ישנם חלקים בתורה שהם כמו חוק, מקיימים אותם כי כך קבע המחוקק גם לפני שהדבר מובן לך בשכל.

נשמע קיצוני? לא יותר מאשר לשמוע בהוראות הרופא. אדם חכם יקח את התרופה כי יש לו אימון בסיסי ברופא, ברוקח ובתעשיית התרופות. הקב"ה הוא הרופא הגדול מכולם, ומצוות התורה הן התרופות שברא כדי לתקן את נשמותינו. לא צריך להבין את אופן פעולת התרופה כדי שתפעל מספיק לדעת שרופא מוסמך המליץ על כך.

זה לא שאנחנו מתנגדים לשאילת שאלות ולחיפוש אחר טעמים למצוות. ארון הספרים היהודי גדוש בספרים, כדוגמת 'ספר החינוך' או 'מורה נבוכים' שיש בהם גם הסברים לטעמי המצוות. נקודת היסוד היא שגם לפני שלמדנו את הסיבות הללו, וגם אם למדנו ולא הבנו אותם, אין הדבר אמור להשפיע על עצם קיום המצוות.

משה ויטמן

תשמעו סיפור:

רבי יהודה הנשיא, מחבר המשניות, הולך לו ברחוב בדרכו, שכנראה הייתה לכיוון בית המדרש. מהעבר השני של הרחוב צועד לכיוונו אדם סוחר בהמות שמוליך עדר עגלים לכיוון בית המטבחיים המקומי למוכרם לשחיטה. לפתע, אחד העגלים עוזב את העדר, רץ לכיוונו של רבי יהודה ומצטנף בבגדיו בפחד. העגל, שהרגיש בנפשו הבהמית כי הוא צועד בדרכו האחרונה אל עבר השחיטה, פחד מאוד וניסה להגן על עצמו בבגדיו של רבי יהודה. אמר לו רבי יהודה "לך אל השחיטה, כי זהו הרי ייעודך בעולם – הבהמות נבראו לשימושו של האדם וזוהי זכות גדולה עבורך שתעלה על שולחן שבת וחג ויברכו עליך ברכות".

העגל המשיך בדרכו, אך מיני אותו יום ולמשך שלושה עשר שנים, חייו של רבי יהודה כבר לא נראו אותו דבר: כאבי שיניים חזקים וגדולים נגזרו עליו, הוא סבל מאוד, כל זאת בשל חוסר הרחמים שנהג כלפי העגל.

כאבי השיניים לא עזבו את רבי יהודה הנשיא, עד הסיפור הבא:

עוזרת הבית של רבי יהודה, עסקה בניקוי שגרתי של הבית. לפתע, היא גילתה עכבר. העוזרת ניסתה לרדוף להכות ולהרוג את העכבר, עד שרבי יהודה שם לב למתרחש ואמר לה: עזבי אותו, נאמר בתורה על אלוקים "ורחמיו על כל מעשיו", גם אנו צריכים לנהוג כך ולרחם אף על בעלי החיים!

כששמעו בשמיים על תשובת המשקל והתיקון שעשה רבי יהודה במעשיו, שהחל לנהוג במידת הרחמים, ריחמו עליו והעבירו ממנו את הכאבים והוא התרפא.

מדהים. הרי רבי יהודה לא התאכזר אל העגל או התנהג אליו ברשעות, הוא בסך הכל אמר את האמת הנכונה והצודקת כי העגלים נועדו לשימוש האדם. אבל בכל זאת, חוסר הרחמים שהתבטא בהתנהגותו, בכך שלא שעה אל תחינתו האילמת של העגל והתנהג כלפיו במידת הדין, עוררה כלפיו מידת הדין בשמיים ובאו עליו ייסורים וכאבים.

אם כך מתייחסת התורה למידת הרחמים שמפגין אדם כלפי בעלי חיים, ניתן להסיק ולהבין לבד, כיצד מתייחסת התורה למידת הרחמים כלפי בני אדם.

כה חשובה היא מידת הרחמים עד שהיא מהווה תנאי בלעדי ומוקדם לכל הנהגה של חסד ורחמים משמיים כלפי האדם כפי שאמרו חכמינו "במידה שאדם נוהג, בה מודדין לו" אם אדם מתנהג עם אחרים במידת החסד והרחמים, כך גם ינהגו כלפיו בשמיים. אך אם אדם נוהג עם סביבתו במידת הדין, חלילה וחס, הוא מעורר עליו מידת הדין ח"ו.

הלכה מעניינת מאוד שנאמרה בתלמוד נובעת מהצורך ברחמים כלפי בעלי חיים:

להרבה מאיתנו, יש בעל חי אחד לפחות איתם בבית. יש את אלו שמגדלים חיית מחמד כלב חתול או כל דבר אחר, יש את אלו שמחזיקים כלוב עם תוכי לעומת אלו שיש להם אקווריום עם דגי זהב בבית. המשותף לכל בעלי החיים באשר הם הוא שכולם ללא יוצא מן הכלל, זקוקים ל…מזון. לכל אחד יש המזון המתאים עבורו וכל המגדל בעל חי בביתו יודע כי הדאגה למזונו היא תחת אחריותו.

מפתיע לגלות, כי למרות העליונות והחשיבות הברורה שמייחסת התורה לאדם על פני כל יצור אחר בעולם עד שאמרו חכמינו במסכת אבות שעל כל אחד מבני האדם לומר "בשבילי נברא העולם" ומסופר על אדם הראשון שהראהו אלוקים את כל הבריאה ואמר לו "כל מה שבראתי בשבילך בראתי", אך למרות זאת ישנו פרט אחד שבו בעל החי קודם לאדם. כיצד?

בפרשה השניה שבקריאת שמע אנו קוראים: "ונתתי עשב בשדך לבהמתך ואכלת ושבעת". סדר הפסוק מעורר תמיהה: מדוע מקדימה התורה את הברכה לעשב שנועד לאכילת הבהמות לברכה לאכילתו ושביעתו של האדם, הרי האדם הרבה יותר חשוב והיה לה לכתוב "ואכלת ושבעת" ורק לאחר מכן "ונתתי עשב בשדך לבהמתך"?

חכמינו מוציאים מסקנה מפתיעה בעקבות שאלה זו. לדבריהם (בתלמוד בבלי מסכת ברכות) הסיבה להקדמת הבהמה לאדם נעוצה בהלכה הבאה: "אסור לאדם שיטעום כלום קודם שיתן מאכל לבהמתו". התורה רוצה שקודם הבהמה תאכל ורק לאחר מכן יאכל בעליה האדם ולכן מקדימה התורה את העשב של הבהמה לאכילת ושביעת האדם.

מדוע? למה שאני לא יאכל קודם? למה שהכלב שלי יקבל ארוחת בוקר לפני? הרי אני רעב?

התשובה היא: רחמים.

אתה אמנם רעב ובא לך הרגע לאכול. האוכל חם ועד שתתן מזון לחיית המחמד הוא יתקרר. אתה ממהר ואין לך סבלנות. אבל גם הבעל חי רעב, גם הוא זקוק למזון, אין מי שייתן לו חוץ ממך. לכן, תרחם עליו, אל תתעלם מצרכיו ותיתן לו את מזונו כשהוא זקוק לו.

זהו היחס שהתורה מצפה מאיתנו להעניק לבעלי חיים, זהו היחס שהתורה מצפה ודורשת מאיתנו להעניק לבני אדם, למשפחתנו הורינו אחינו חברינו וילדינו. אך בנוסף לכך, זהו גם היחס שהתורה מעוניינת שנעניק ל… עצמינו:

"ואתה, בן אדם, תרחם על נשמתך המתקיימת לעדי עד, להביאה אל תענוג מופלא אשר לא ראתה עין, ולא יביאך רוב תאוותך לחטא, ותהיה נדחה מאור אל חושך. חמול על עצמך וחוס על נפשך, ואל תחלל הוד נשמתך בהבלי התענוגים" (ספר אורחות צדיקים שער הרחמים).

משה ויטמן

אם חלה מבחינתך היא לא יותר מאשר סוג של לחם, הנמכר במאפיות בימי שישי וחגים, אתה מוזמן למאמר הבא, בו תכיר את מצוות הפרשת חלה ואת הדרך בה מקיימים אותה.

כחלק ממכלול שלם של מתנות שנדרש כל אדם מישראל לתת במסגרת "מתנות כהונה" – אותן מתנות שנועדו להחזקת הכוהנים בזמן בית המקדש, משום שניצלו את כל זמנם לעבודת בית המקדש ולא יכלו להתפרנס בכוחות עצמם, היא "הפרשת חלה". על פי מצווה זו, על האדם להפריש מעיסתו העשויה מאחד מחמשת מיני דגן, כמות מסוימת של בצק ואותה להעניק לכהן.

וכך נאמר בספר במדבר:

"דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם בְּבֹאֲכֶם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא אֶתְכֶם שָׁמָּה: וְהָיָה בַּאֲכָלְכֶם מִלֶּחֶם הָאָרֶץ תָּרִימוּ תְרוּמָה לַיקֹוָק: רֵאשִׁית עֲרִסֹתֵכֶם חַלָּה תָּרִימוּ תְרוּמָה כִּתְרוּמַת גֹּרֶן כֵּן תָּרִימוּ אֹתָהּ: מֵרֵאשִׁית עֲרִסֹתֵיכֶם תִּתְּנוּ לַיקֹוָק תְּרוּמָה לְדֹרֹתֵיכֶם".

אם יש לך בבית במקרה חומש עם פירוש רש"י תוכל להעיף מבט ולראות כי פירוש המילה "חלה" הוא – "עוגה" כלומר: חתיכה קטנה של עיסה.

בעיקרון, אין חובה הלכתית זו מחייבת רק את הנשים או את הגברים, אבל נהוג שהפרשת חלה היא "מצוותה של האישה" ומדוע? לצורך תיקונו של החטא ההיסטורי של חוה אימנו.

בימינו, שלצערנו בית המקדש נחרב ומנהג נתינת מתנות הכהונה לכהנים אינו נוהג, יש להפריש את הפרשת החלה ולשרוף אותה על גבי האש.

איך עושים זאת?

עיסה שנילושה במים או במי פירות, חייבת בחלה. אלא שכמה שיטות קיימות אודות כמות הבצק המחייב בהפרשת חלה ולכן באופן מעשי ישנן שתי כמויות:

אם העיסה מכילה קמח במשקל 2.25 ק"ג ומעלה, ניתן להפריש חלה ואף לברך עליה את הברכה: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם אשר קדשנו במצוותיו וצוונו להפריש חלה". ויש הנוהגים לברך אפילו אם יש בה רק 1.68 ק"ג.

אם העיסה מכילה פחות מכמות זו עד לכמות מינימאלית של 1.2 ק"ג חייבת בהפרשת חלה אבל אין מברכים על ההפרשה.

כמות החלה אותה מפרישים נהגו שתהיה בשיעור "כזית" = 30 גרם., את החלה המופרשת שורפים על להבת הכיריים.

כעת, לאחר ההפרשה, ניתן לאפות את העוגה או החלות, בתאבון!

משה ויטמן
גיא ונורית נשואים כבר 16 שנה. "16 וחצי" מתקנת נורית בגאווה. האמת? מגיע להם צל"ש. בימינו בהם אם אחוז הגירושין היה יכול לעבור את אחוז הנישואין, הוא היה עושה זאת די בקלות, הם באמת מושא להערכה. אבל מה? "כשאני חוזרת 16 שנה אחורה לימים בהם רק הכרנו, אני מסתכלת על היום ואומרת: זה כבר לא אותו דבר". החיים עמוסים. חשבון הבנק מלחיץ והזמן עושה את שלו. "אז מה, נשלים עם זה וגמרנו"? היא שואלת באכזבה.
לא מגיע לגיא ונורית לפספס את האהבה שלהם רק בגלל שהם לא מחליפים בני זוג כל יומיים, נסכים כולנו. אחרי הכול, הגיוני שדרך החיים השפויה שלהם היא שתתאים לצרכים האנושיים… "לדעתי, אם התורה המציאה את חיי הנישואין וכל הטקסים סביבם, היא צריכה לתת אחריות עליהם" טוען גיא. האמת? נשמע הגיוני. בוא נבדוק:
כשהתורה ייסדה את איסור נידה החל בימי המחזור החודשי על כל יהודיה, היא חשבה בדיוק על כך: "אמר רבי מאיר: מפני מה אמרה תורה תהא נדה לשבעה? אלא, מתוך שרגיל בה, קץ בה. אמרה תורה תהא נדה לשבעה, כדי שתהא חביבה על בעלה ביום טהרתה כיום כניסתה לחופה". האינטרס של התורה: חידוש ורענון הקשר בין בני הזוג. איך עושים זאת? באמצעות התרחקות בימי האיסור, התרחקות שתיצור געגוע. התרחקות לשם התקרבות.
כך התורה דואגת שהמוצר אותו היא המציאה – חיי נישואין, יאריך ימים אצל הצרכן באיכות ללא פשרות. במהלך הדורות צפו חכמינו ז"ל באופן יישום האיסור וקיבלו בימיהם את ההחלטה: האיסור כבר אינו מספק את ההרחקה באופן יציב וברור, מצב זה גורם לכישלונות ובלבול ולכן יש צורך להרחיב את ההרחקה הפיזית והטכנית, כדי שהמצווה החשובה בעלת המטרה החיונית כל כך, תחזיק מעמד.
מה הם קבעו בפועל? נסקור בקצרה:
בעוד מן התורה אסורה בין בני הזוג בימי הנידות קרבת ביאה חיבוק ונישוק בלבד, הוסיפו חכמים לאיסור קבוצת מעשים נוספים, בעלי מכנה משותף אחיד: מעשים שרק הקשר העמוק הקיים בין בני זוג, מאפשר את הפתיחות הרגשית והמנטאלית לעשייתם. לכן, סברו חכמים, אם נאסור את המעשים הללו ההרחקה הפיזית תהיה ברורה ויציבה יותר.
בשינה: אסרו חכמים לבני הזוג בימי הנידות לישון על מיטה אחת גם אם היא רחבה וגדולה וגם אם הם 'ישמרו מרחק'. גם שתי מיטות הנוגעות זו בזו מוגדרות כמיטה אחת. לא רק זה, אלא גם שכיבת האישה על מיטת בעלה בפניו (גם אם אינו נמצא עליה) ו/או ישיבת הבעל על מיטת האישה בפניה או שכיבה עליה שלא בפניה, אסורים.
במגע ומסירת חפצים: גם מגע סתמי ואפילו בבגדים. אסור מדברי חכמים שהוסיפו גם כי הושטת חפץ מיד ליד או החזקה משותפת של חפץ אסורה. למה? כדי להוות תזכורת יומיומית לאיסור. חפץ כבד שדרך בני אדם לעזור זה לזה – מותר.
באכילה: אסורים בני הזוג לאכול מצלחת משותפת או לשתות מכוס משותפת בימי הנידה. אסור לבעל לשתות את שאריות אשתו בפניה (לפי האשכנזים: גם לאכול), אך לאישה מותר לשתות את שאריות בעלה. יש מחמירים שלא תמזוג ותגיש האישה משקה לבעלה אלא בשינוי או בריחוק מקום.
בקרבה: אסור לבעל לראות את המקומות המכוסים בגוף אשתו בימי הנידות, אסור לו לשמוע את קול זמרתה ואסורים בני הזוג לדבר דברי שחוק וחשק. כמו כן, אין לבעל לרחוץ את ידי אשתו או להיפך, משום החיבה שבדבר.
סביב השולחן: בעל או אישה היושבים זה לצד זה על שולחן אחד צריכים לעשות היכר ביניהם, שיהווה תזכורת לאיסור בעת אכילה או שתייה משותפים. היכר נחשב: כל דבר שלא אמור להיות מונח על השולחן, מפה נפרדת.
נשים לב כי כול מעשים אלו מהווים סממנים לקרבה זוגית ולכן אסרו אותם חכמים. אם נקפיד עליהם נוכל להרגיש היטב בחיי הזוגיות שלנו את כותרת המאמר – "התרחקות לשם התקרבות".
מה כן מותר?
מותר לתת מתנות, להחמיא, לשוחח ולפתח את התקשורת הרגשית ותשומת הלב. מותר לעזור זה לזה להתעניין יותר האחד בחיי השני ועוד.
"מאז שאנו מקפידים על הרחקות המצווה, אני מקבל מאשתי סמס'ים המחזירים אותי לירח הדבש שלנו"
"בעלי זוכר להתקשר אלי באמצע העבודה"
"בעלי שם לב מה לבשתי היום"
אז מי מצטרף להרמת כוסית לחיי הנישואין המתחדשים?

הרבנית ציפי

שאלה:

כשקמים בבוקר ונוטלים ידיים, מה הטעם בזה, והאם צריך להזדרז ליטול ידיים, ואם צריך להניח את הכלי עם המים על יד המיטה, וכמה פעמים יש ליטול.

תשובה:
טעם הנטילה:
ג' טעמים יש לנטילה זו,

א. מפני שרוח רעה שורה על האדם בזמן שישן בלילה , ורוח רעה זו רוח חשובה היא בין הרוחות , ואינה יורדת מידיו עד שנוטלם ג' פעמים במים.

ב. לפי שידיו של אדם עסקניות הן ואי אפשר שלא יגע בבשר המטונף בלילה ואינו יכול לברך ולהתפלל בידיים מטונפות, ובנטילה זו מתקן עצמו לברכות ותפילות .

ג. תקנו ברכה זו מפני שבשחר אנו נעשים כבריה חדשה כמו שכתוב "חדשים לבקרים רבה אמונתך", וצריכים אנו להודות לה' יתברך על שבראנו לכבודו לשרתו ולברך בשמו, ולפיכך אנו צריכים להתקדש בקדושתו וליטול ידינו מן הכלי ככהן שמקדש ידיו מן הכיור קודם עבודתו .

ישנם כמה חילוקים להלכה כתוצאה מהמחלוקת בין הטעמים, ולמעשה נוקטים לחומרא ככל הטעמים, ונביא כמה דוגמאות לכך:
אדם שלא ישן בלילה כלל אם עליו ליטול את ידיו, לטעם א' וב' אינו צריך, ולטעם ג' צריך .
אם ישן בצהריים שינת קבע על מיטתו אם צריך ליטול ידיים, לטעם א' וב' לכאורה צריך כיון שידיו נטמאו או מנגיעה במקומות מכוסים או מהרוח הרעה, אך לטעם ג' אין צריך, ולכתחלה יש ליטול ידיים אף בצהריים .
אם טבל ידיו בכלי עם מים כמה פעמים אם מועיל לו לנטילת ידיים, שלטעם א' אין זה מועיל כיון שבטבילה הראשונה טימא את כל המים, ולטעם ב' וג' מועיל .
אם התעורר בבוקר לפני עלות השחר ונטל ידיו, אם צריך שוב ליטול ידיים כשמגיע הבוקר, לטעם א' וב' אינו צריך ולטעם ג' צריך .

הזריזות לנטילה:
יש להשתדל להצמיד את הנטילה לקימה מהמיטה, כדי שלא להשהות על עצמו את רוח הטומאה, ובזוהר מחמיר בזה מאוד וכתב שלא ללכת ד' אמות בלא נטילת ידיים, ומשום כך רבים נוהגים להניח על יד המיטה כלי עם מים כדי שיוכל מיד בקומו משנתו ליטול ידיו, אך יש הסוברים שדנים את כל הבית כמו ד' אמות ויכול ללכת אף יותר מכך כדי ליטול ידיו .

צורת הנטילה:
כדי שלא תשאר עליו רוח הטומאה יש לו ליטול מים מכלי ג' פעמים על כל יד לסירוגין (אחד ביד ימין ואחר כך אחד על יד שמאל וכן הלאה) , ויש נוהגים ליטול ד' פעמים על כל יד . ויש ליקח את הכלי עם המים ביד ימין ולהעבירו ליד שמאל וביד שמאל לשפוך תחילה על יד ימין, אחר כך יד שמאל וכן הלאה .

ברכת 'על נטילת ידים'
יש לברך על נטילה זו ברכת 'על נטילת ידים' , וכתבו ראשונים שראשי התיבות של 'על נטילת ידיים' הוא 'עני' לרמז על מה שאמרו חז"ל שכל המזלזל בנטילת ידיים סופו שבא לידי עניות .
נחלקו הפוסקים אם יש לברך את הברכה צמוד לנטילה, או שיש להמתין ולברך אותה רק לפני התפילה בבית הכנסת, וכל אחד ינהג בזה כפי מנהגו, וגם המברכים מיד לאחר הנטילה ראוי להם להמתין ולברך רק לאחר שעשו צרכיהם, ונטלו ידיהם שוב ואז יברכו 'על נטילת ידים' ו'אשר יצר' יחד .

משה ויטמן
כמו כולם, אבל שונה…
חבורת בני הנוער הייתה מגוונת במיוחד. היו בה משתתפים מכל העולם, מאזורים שונים, מדינות שונות ושפות אחרות ובעיקר בני דתות שונות. בתוכם היה גם רונן, בחור יהודי מישראל. כבר מהתחלה היה ניתן לראות: רונן שונה מכולם. זה התבטא בכל כך הרבה דברים ובכל שעות היום, אבל בצורה מיוחדת זה בלט בפרטים הטכניים הקטנים. למשל – כשרונן התגלח. בעוד כולם סביבו שלפו את סכין הגילוח, רונן לא. רונן לא יכול היה להתגלח עם סכין. מדוע? כי הוא שונה. כי הוא אחרת. כי יהודי לא מתגלח כמו כולם, ליהודי אסור להתגלח בתער. התורה אומרת זאת במשפט "ופאת זקנם לא יגלחו" ומפרשים זאת חכמים כי התורה אוסרת על גילוח באמצעות סכין/תער.
לא שיש לתורה איזו בעיה ספציפית עם סכינים ולא שאיכפת היה לתורה איך בדיוק אתה מתגלח, כן איכפת לה נקודה אחת בסיסית – שתהיה שונה. שתבצע הכול אחרת. ואם כולם מתגלחים עם תער, אתה תתגלח באמצעים אחרים. מדוע? למה כל כך חשוב שיהודי יהיה שונה? הנושא הזה תופס אותנו עם הרבה מדי תחומים ביהדות, לכן כדאי מאוד להשקיע כמה דקות ושורות ולהבין אותו עד הסוף וננסה להסביר לעצמנו את השאלה הבאה:
מהי המשמעות של "להיות יהודי"?
בואו נאמר ברור: יהודי חי מסיבה שונה ולמען מטרה שונה משל כל בן דת אחרת, מה שמבטיח גם מסלול חיים שונה וייחודי לבן העם היהודי.
זה התחיל כשאלוקים בחר באברהם אבינו ובזרעו אחריו להיות "העם שלו" העם שיהווה השגריר והנציג שלו בעולם. המשמעות הראשונית לכך הייתה הבטחת ארץ ישראל, הטובה והקדושה מכל הארצות, זו שבה הקשר עם אלוקים הוא חזק יותר מכל מקום אחר בעולם, לעם היהודי. ההמשך היה בנתינת התורה ומצוותיה רק לעם ישראל באופן בלעדי (הבלעדיות של העם היהודי על מצוות התורה כה מוחלטת, עד שגוי ששמר שבת – חייב מיתה!) והשיא של כל השיאים היה כאשר השם יתברך בנה את משכנו וביתו, בית המקדש, בתוככי עם ישראל.

מדוע הוא עשה זאת?
משום שהוא רואה בעם היהודי את אלו המסוגלים ליישם בעולם את מטרת הבריאה וייעודה. אלוקים ברא את העלם למען מטרה ספציפית אליה העולם וכל יושביו אמורים להגיע. המטרה היא לרכוש בעודנו חיים כאן בעולם מלא החומריות, מעשים טובים ומצוות, המגלמים את רצונו של אלוקים, שהם יהיו נכסי רוח נצחיים שיקרבו אותנו אל העולם הרוחני, עולמו של הקדוש ברוך הוא, בזכות מעשינו הטובים. בתחילת הבריאה, עד דורו של אברהם אבינו, המשימה הזו הייתה מוטלת על כתפי כל אדם בעולם בשווה, אך בעקבות חטאי האנושות של אותה תקופה, נותר רק אברהם אבינו לבדו נאמן לתפקיד החיים ולכן הוא נבחר להיות נושא הדגל גם לדורות הבאים.
את המשימה הזו, ליישם את רצונו של אלוקים בעולם, לקדש את העולם החומרי במעשים טובים רוחניים וערכיים ולהביא את העולם למטרתו וייעודו, נותר רק עם ישראל לבדו לבצע והוא עושה זאת גם בחיי כל אחד מבניו באופן אישי וגם באופן ציבורי על ידי עם ישראל כולו. לצורך כך, קיבלנו את התורה, את ארץ ישראל ואת בית המקדש ולצורך כך גם ניגאל במהרה בימינו אמן ונזכה להיות העם השקט והשליו בעולם, שיצליח להביא את האור גם אל הגויים ולהפיץ את האמונה היהודית בקרב כל יושבי העולם.
דומים אבל אחרים לגמרי
עד אז, אנחנו שונים מכולם ואנחנו מיוחדים מכולם. אנחנו חיים עם תפקיד, אנחנו חיים עם מטרה ולנו יש משימה לבצע. אנחנו אומנם נראים כמו כולם, גם הם בני אדם וגם אנחנו, אנחנו אומנם רוכשים את אותם מוצרים, חיים פחות או יותר את אותם חיים, אבל הם שונים מהותית ורחוקים מחיי הגויים כמרחק שמיים וארץ. הם חיים למען העולם הזה ואנחנו חיים למען העולם הבא. הם חיים כדי למלא כמה שיותר מצרכים בסל הקניות שלהם ואנחנו חיים כדי למלא משימה בעלת משמעות גבוהה הרבה יותר – הגשמת רצונותיו של אלוקים, בגופנו בחיינו ובכל עניינינו. התורה והמצוות מלמדים אותנו כיצד לעשות זאת, אילו מעשים הם נכונים על פי אלוקים ואילו לא, איזו צורת חיים מובילה את העולם אל מטרתו החיובית ואיזו מובילה אותו אל ההיפך מכך ובאיזו דרך נוכל לזכות את עצמנו בחיי תענוגות נצחיים בעולם הבא.
איסור הגילוח בתער
כדי שנזכור זאת ונבליט זאת, בעיקר לעצמנו, עלינו להיות שונים גם במעשינו ובהרגלנו. מנקודת המבט הזו התורה צוותה עלינו מצוות רבות ואסרה עלינו מעשים רבים רק משום שהם מקרבים או מדמים אותנו אל הגויים, ביניהם אנו חיים בעולם.
אחד האיסורים הללו הוא איסור הגילוח בתער. גילוח הזקן באמצעות סכין התחיל כמנהג הגויים עוד בזמן שהללו היו עובדים לאלילים. עבודתם שעמדה בסתירה מוחלטת לעבודת המצוות של העם היהודי, אלצה את העם היהודי להחליט – אנחנו נהיה שונים מהם כדי שלא נימשך אחריהם ונגיע חלילה עד זניחת עבודת התורה והיתפסות לעבודה זרה. לכן, כל דבר סמלי שהיה נהוג בקרב עובדי האלילים, נאסר לעם היהודי רק כדי ליצור את ההפרדה וההרחקה הנדרשים.

כי זאת אסור לנו לשכוח – אנחנו שונים.

תהילים
ספר מזמורים שחוברו על פי המסורת על ידי דוד המלך. ספר תהילים הינו הספר הראשון שבחלק ה'כתובים' שבתנ"ך.
חכמים מייחסים את חיבור מרבית מזמורי הספר לדוד המלך, ואת חלקם למשה רבנו, לבני קורח, לאסף ולאישים אחרים שאותם אסף דוד.
תורה
כינוי לחמשת הספרים הראשונים של התנ"ך.
מובנה של המלה תורה הינו מלשון – הוראה, מצווה; ולכן הספר המכיל הוראות אלו נקרא: תורה. חמשת חומשי התורה. הם: בראשית, שמות, ויקרא, במדבר ודברים. נוסף על המצוות מסופרים בתורה גם תולדות האבות ועם ישראל עד למות משה, ערב כניסת בני ישראל לארץ כנען. משה רבינו כתב את כל התורה – כולל הפסוקים האחרונים המתארים את מותו שלו – מפי ה' עצמו. תורה שבכתב, כינוי לכלל המצוות והמנהגים המפורשים בתורה, להבדילם מן ההלכה שנוצרה לאחר תקופת הנביאים הנקראת תורה שבעל פה.

תורה שבעל פה
כלל המקורות היהודיים חוץ מהתורה שבכתב.
המקורות העיקריים של התורה שבעל פה הם: מדרשי ההלכה, המשנה, התלמוד וספרים מאוחרים יותר דוגמת הרמב"ם ספרי הראשונים, השולחן ערוך וכדומה. התורה שבעל פה נמסרה גם היא למשה למשה בהר סיני שלא על מנת להכתב ומכאן שמה תורה שבע"פ. עד לימי רבי יהודה הנשיא נשמר מעבר התורה שבעל פה, בהעברה מרב לתלמיד. אולם רבינו הקדוש ראה את הצורך שהתעורר לכתיבת התורה שבעל פה למניעת שכחתה, ומכח הכלל 'עת לעשות לה' הפרו תורתיך' העלה את התורה על הכתב במשניות.

תפילה
פסוקי תחינה בקשה והודאה הנאמרים מדי יום.
המצווה להתפלל בכל יום היא מן התורה אולם רק אנשי כנסת הגדולה סדרו את סדר התפילה לשלוש תפילות בכל יום שחרית, מנחה וערבית. לאחר שחרב בית המקדש התפילה באה במקום קרבנות וזמני התפילה תואמים את זמן הקרבת התמיד.

תפילין
קופסאות מרובעות של עור, ובתוכן פרשות מן התורה שמצווה מהתורה להניחן על הראש ועל הזרוע מדי יום.
את התפילין מניחים רק גברים, בדרך כלל בזמן תפילת שחרית. בנים מתחילים להניח תפילין רקמיום הבר-מצווה שלהם.

שבועות
חג החל לאחר שבעה השבועות של ספירת העומר, והוא אחד משלושת הרגלים.
לפי לוח השנה העברי הקבוע, חל יום זה ביום ו' בסיון. תאריך החג הינו גם היום בו ניתנה התורה לעם ישראל – ביום זה היו כל ישראל נביאים, ושמעו מפי ה' את עשרת הדיברות, בשל כך נקרא החג, חג מתן תורתינו. בזמן המקדש הביאו היהודים לבית המקדש את ביכורי יבוליהם, לכן אחד משמות החג הוא גם חג הביכורים. בימינו אין מצווה מיוחדת לחג, מלבד מצוות השמחה הכללית לכל הרגלים, בזמן המקדש חלה מצוות הקרבת 'שתי הלחם' .
שבעת המינים
שבעה גידולי שדה וכרם שבהם נתברכה ארץ ישראל לפי הכתוב בתורה.
שבעת המינים הם: חיטה, שעורה, גפן, תאנה, רימון, זית ותמר. לשבעה מינים אלו נתיחד מעמד בהלכה, התקף בימינו בעיקר לגבי הקדמת ברכה עליהם על פירות אחרים וברכת ברכה אחרונה עליהם השונה מהברכה שאחרי פרי רגיל.

שבע מצוות בני נח
שבע מצוות שנצטווו הגויים בניו של נח, אבי האנושות אחרי המבול.
שבע המצוות כוללות איסור על עבודה זרה, קללת ה', שפיכות דמים, גילוי עריות, גזל ואכילת אבר מן החי. כמו כן מצווים הגויים להקים בתי דין שישפטו בצדק. גוי המקיים את שבע המצוות ומאמין בה' נחשב על פי ההלכה לחסיד אומות העולם.
שבת
היום השביעי בשבוע.
ביהדות, השבת יום מנוחה ושביתה ממלאכה ואחד מן המרכיבים החשובים של אורח החיים היהודי. השבת נזכרת לראשונה בתורה בתיאור בריאת העולם בספר בראשית. לאחר ששת ימי הבריאה נח ה' ביום השביעי, בירך אותו וקידשו. בני ישראל הצטוו במצוות השבת כאשר החל המן לרדת מן השמיים עוד לפני מתן תורה. בעשרת הדברות, שבה מצוות השבת ונשנתה והפכה מאז לאחת המצוות המכוננות ביהדות. בשבת אסורים היהודים בעשיית מלאכה. מלאכה מוגדרת ככל דבר המהווה יצירה של משהו חדש. המלאכות האסורות נקרות ל"ט מלאכות שבת והן מפורטות במשנה ובהלכה.

בשבת ישנן גם מצוות מעשיות של אמירת קידוש וזכירת מעשה בראשית של בריאת העולם.

שולחן ערוך
ספר ההלכה שחיבר יוסף קארו, ובו סיכום מעשי וגורף של פסקי הלכה.
אלה מלוקטים מפסקי ההלכה הכלולים ב"בית יוסף", ספרו הקודם של קארו. השו"ע מביא את פסקי ההלכה בלשון קצרה ובהירה והוא מיועד גם לתלמידי חכמים הנדרשים לפסוק הלכה, גם לאנשים הרוצים לחזור על תלמודם וגם לתלמידים שילמדו וישננו ממנו הלכה למעשה. השו"ע נחשב כספר הבסיס להלכה היהודית וכל הדיונים ההלכתיים והספרים שהתחברו אחריו הם נגזרת שלו.

שופר
קרן חלולה של איל המכופפת ומעוקלת כלפי מעלה, אשר משמשת ככלי תקיעה בראש השנה.

שחרית
תפילת הבוקר, התפילה המרכזית ב-3 התפילות היומיות.
שחרית של יום חול כוללת את ברכות השחר, פסוקי דזמרא, קריאת שמע וברכותיה (ברכו, ברכת "יוצר האור", "אהבה רבה" ו"אמת ויציב"), שמונה עשרה, תחנון, "קדושה כסדרא", "עלינו" ו"שיר של יום". בימי שני וחמישי בשבוע קוראים בתורה לאחר תחנון, ובימי שמחה שונים נשמטת אמירת התחנון. בשבתות מוסיפים מזמורים בפסוקי דזמרא ומתפללים תפילת "עמידה" מתאימה במקום "שמונה עשרה", ובחגים נוספת גם אמירת הלל. זמנה של תפילת שחרית הוא בבוקר מזמן עלות השחר עד שליש היום בזמן התפילה נהוג להתעטף בתפילין ובטלית.

ראש השנה
ימי חג החלים ב-א' וב' בתשרי, תחילת השנה החדשה על פי לוח השנה העברי ראש השנה הוא יום חג.
ראש השנה הינו גם יום דין בו יושב הקב"ה ודן את כל באי עולם וגוזר את דינם לשנה החדשה. מצוות החג היא תקיעה בשופר, וחז"ל אמרו כי מצווה זו היא חלק מסדר המלכתו ודינו של ה' ביום זה. בנוסף תיקנו חז"ל לומר בתפילה פסוקים העוסקים במלכות ה' בזכרונו את בני האדם ובתקיעת השופר. השם "ראש השנה" מופיע במקרא כציון לראשית השנה. החג עצמו נקרא גם יום תרועה, יום זכרון, יום הדין.
ראש חודש
תחילת החודש העברי.
בזמן בית המקדש הקריבו בו קורבנות מיוחדים, כמפורט בתורה, ובימינו אומרים בו "יעלה ויבוא", חצי הלל ותפילת מוסף. בשבת שלפניו נוהגים להודיע בבית הכנסת על מועד ראש החודש ב"ברכת החודש" ושבת זו קרוייה "שבת מברכים".
ראשונים
כינויים של חכמי ישראל החל ממחצית המאה ה-11 ועד למחצית המאה ה-15 בערך, בתקופה שבין ה"גאונים" (ראשי הישיבות בבבל למן שנת 600 בקירוב ועד 1040) ובין ה"אחרונים" (מפרשי התלמוד והפוסקים מהמאה ה-16 ואילך). תקופת הראשונים החלה עם שקיעתן של ישיבות בבל והקמתם של מרכזי תורה בפזורה היהודית, והסתיימה בדור שלפני גירוש ספרד.

רבנים- רב
רב במשמעות המקובלת הינו מנהיג של קהילה או כינויו של תלמיד חכם. במהלך הדורות עמד בראש כל קהילה יהודית רב שעסק בהוראה, בקביעת הלכה, בשיפוט על פי דין תורה, בפיקוח על כשרות ובניהול ישיבות. במקומות מסוימים ייצג הרב את הקהילה גם בפני השלטונות. רב ממונה לתפקידו רק לאחר שעבר מבחני ידע בהלכה וקיבל "סמיכה" מרבנים, כדי שיוכל לפסוק הלכה ולהרביץ תורה.

קבלה
שמה הנפוץ של תורת הסוד במחשבת ישראל.
השם "קבלה" הוא בשל העובדה שתורה זו, הקרויה גם 'תורת החן' נמסרת בקבלה מדור לדור, מאז ימות עולם. הקבלה משתמשת בסמלים ובמשלים על מנת להסביר ענינים עמוקים ומיסטיים במחשבת ישראל שקשה עד בלתי אפשרי להבינם בשכל אנושי רגיל. כבר בתקופת התנאים עסקו החכמים בקבלה, אולם רק מתקופת הראשונים ואילך הפך דבר קיומה של תורה זו לידוע ברבים. הספר המכונן של הקבלה הוא ספר הזוהר והדמות ברת הסמכא בכל הדורות בתורה זו היא דמותו של האר"י הקדוש. העיסוק בקבלה דורש זהירות אחריות ויישוב הדעת, לכן קבעו החכמים כלל שלא יעסוק בקבלה אדם שלא הגיע לגיל 40.

קדיש
קטע תפילה בשפה הארמית הנאמר בציבור.
עיקר תוכנו – שבח גדולתו של ה' ומלכותו. הקדישים כוללים סוגים שונים של טקסטים בהם "חצי קדיש", "קדיש שלם", "קדיש יתום" ו"קדיש תתקבל". בתפילת הקדיש יש משום הודאה בבריאת העולם הכרה בצדקתו ופיאור שמו של הקב"ה. במרכז הקדיש עומד המשפט "יהא שמה רבא מברך לעלם ולעלמי עלמיא", שאותו קורא כל הציבור בקול רם, כמו גם אמירת "אמן" אחרי כל פסקה. חז"ל אומרים כי כל העונה "אמן, יהא שמה רבא" בכל כוחו קורעים לו את גזר דינו; ועל עניית "אמן" אמרו שמובטח לעונה שהוא בן העולם הבא.
קידוש
תפילה מיוחדת לכבוד שבת או חג הנאמרת על כוס יין או על חלות.
הקידוש בליל השבת הוא חלק ממצוות זכירת השבת. והוא נאמר לפני הסעודה, וכולל את פרשת "ויכֻלו", ברכת היין וברכת "קדושת היום". בחג מוסיפים לקידוש ברכת "שהחיינו". לאחר אמירת הקידוש בני הבית עונים אמן ומכוונים לצאת ידי חובה. חז"ל קבעו נוסח קידוש גם לפני סעודת הבוקר בשבת ובחג, שבו לפני ברכת היין נאמרים פסוקים מהתורה בעניין היום. במקומות רבים נוהגים לקדש גם בבית הכנסת, כדי להוציא ידי חובה את אלה שאינם מקדשים בבתיהם.

קריאת שמע
שלוש פרשיות בתורה הנקראות פעמיים ביום: "שמע ישראל" "והיה אם שמוע" ופרשת ציצית.
הפסוק הראשון "שמע ישראל" נחשב ל"קבלת עול מלכות שמים" ולחלק החשוב בקריאה. עפ"י הפסוק "ושננתם לבניך ודברת בם… ובשכבך ובקומך" נקבע שקריאת שמע בבוקר ובערב היא חיוב מהתורה ויש לדקדק בקריאתה. פרשת ציצית נוספה כדי להזכיר את יציאת מצרים.

צדקה
המצווה לתת במתנה כסף לעני כדי שיוכל לספק את כל צרכיו.
צדקה היא סוג של תרומה שנותנים לאדם עני. מצוות הצדקה היא חלק ממצוות גמילות חסדים, ופסוקי תורה רבים התייחדו לצורך לתמוך בעניים. החסד וחלוקת חלק מהרכוש לטובת נזקקים, הוא חלק בסיס ביהדות, ומאמרי חז"ל רבים דורשים את חובתו של האדם לחלוק ממונו עם העני. מצוות צדקה היא היחידה בה הקדוש ברוך הוא מבטיח למי שיקיימנה, תמורה מיידית.

צומות
ימים שנמנעים בהם מאכילה ומשתייה.
ימי צום נקראים גם תעניות והם נועדו לציין אבל על מאורע שאירע בעבר או לעורר רחמי שמיים על צרה או סכנה בהווה. בימי צום נאמרות תפילות מיוחדות כדי לעורר את הציבור לתשובה. צום אחד בלבד, צום יום כיפור, הוא מן התורה. אחרי חורבן בית ראשון הונהגו שלושה צומות נוספים לציון האבל על החורבן. תשעה באב, י"ז בתמוז ועשרה בטבת.

צומות נוספים הונהגו בהמשך בשל אירועים שהתרחשו בהם. צום גדליה ותענית אסתר.

ציצית
חוטים הנקשרים במצוות התורה בפינות בגד בעל ארבע כנפות.

לפי ההלכה רק בגדי גברים חייבים בציצית, ומי שאינו לובש בגד כזה אינו חייב במצווה. נוהגים לקיים את המצווה בעת התפילה על-ידי התעטפות בטלית, ורבים נוהגים ללבוש ציצית במשך כל היום בבגד מיוחד המכונה "טלית קטן" או "ארבע כנפות". יש המקפידים ללבוש את הטלית הקטן מעל שאר הבגדים או להוציא את הציציות עצמן מעל הבגדים. בכל אחת מארבע פינות הבגד משחילים דרך נקב ארבעה חוטים, כך שמכל פינה יוצאים שמונה חוטים. החוט מורכב מקשרים ייחודיים שבמספרם ודרך קשירתם מסמלים כוונות שונות המפורטות בספרי ההלכה והמדרש.

פדיון הבן
המצווה לפדות בן בכור מידי הכוהן.בעקבות מכת הבכורות, שפגעה רק בבכורי המצרים, נצטווה משה לקדש את בכורות בני ישראל, על מנת שיעבדו בבית המקדש.
לאחר שחטאו ישראל בחטא העגל, ניטלה זכות העבודה במשכן מהבכורות וניתנה ללוויים. העברת הבכורות מרשות ה"הקדש" הצריכה אפוא פדיון מיוחד, באמצעות חמשה שקלי כסף, שניתנו לכוהנים.
חיוב הפדיה מוטל על אבי הילד לאחר שמלאו לתינוק שלושים יום.

פורים
חג החל בי"ד וט"ו באדר ובו חוגגים את נצחון היהודים והצלתם מידי המן בזמן מלכות אחשוורוש מלך פרס.
מקור השם – על שם ה"פור" (הגורל) שהפיל המן האגגי על היהודים כדי להשמידם. המצווה לחגוג את חג פורים נזכרת כבר במגילת אסתר אולם קביעת פורים כחג לדורות נעשתה על ידי חז"ל. חכמים קבעו ארבע מצוות לחג: קריאת המגילה, "משלוח מנות איש לרעהו", מתנות לאביונים וסעודה. במהלך השנים השתרש המנהג להתחפש ביום הפורים, כשרמז לדבר נמצא במגילה בפסוק 'וכל עמי הארץ מתיהדים' שדרשו בו, שגויי אותו הזמן התחפשו ליהודים על מנת להנצל מנקמת היהודים.

פסוקי דזמרה
מזמורי תהילים הנאמרים בתפילת שחרית בימי חול.
הנוהג לאמרם כחלק מתפילת שחרית מפורט בתלמוד הבבלי. בשבת ובחג נאמרים לפניהם פרקי תהילים אחרים.

פסח
חג בן שבעה ימים.
החג מציין את יציאת עם ישראל מעבדות לחירות – יציאה מעול העבדות המצרית, וכניסה לתהליך הפיכתם לעם. כמו כן, מציין החג את קורבן הפסח שהוקרב על ידי בני ישראל עם צאתם ממצרים. מנהגי החג ובמיוחד מסורת סדר הפסח מהווים נדבך מרכזי במסורת היהודית. בחג הפסח אסורים היהודים באכילת חמץ. הפסח הינו אחד משלושת הרגלים ובזמן המקדש נצטוו בני ישראל לעלות בו ברגל לירושלים. בלילו של החג הראשון חל ליל הסדר. לחג שמות נוספים, ביניהם חג החרות, על שם החרות לה זכו היהודים. וחג האביב, על שם עונת השנה בה הוא חל.

פסח שני
יום י"ד באייר, יום בו הקריבו בו את קרבן הפסח בימי בית המקדש כל האנשים שנמנע מהם לעשות כן בניסן, מחמת טומאה או קשיי מרחק פסח שני דומה לחג הפסח הראשון באכילת ת הקורבן על מצות ומרורים, אולם לא חלה בו חובת ביעור חמץ.
פרשת השבוע
פרשה מן התורה, הנקראת בבית הכנסת בכל שבת.
מימי עזרא הסופר נתקנה תקנה לקרוא בציבור בכל שבת קטע מן התורה, על מנת להפיץ את ידיעת התורה בקרב העם כולו. לשם כך נחלקה התורה לחלקים ("סדרות או "פרשיות"), ובכל שבת קוראים אחת מהן. לפי המנהג, קוראים את כל התורה בכל שנה פעם אחת בלבד, ומשום כך נקבעו 54 פרשיות. בשנים בהן אין מספר זה של שבתות, קוראים בשבתות מסוימות שתי פרשיות מחוברות.

עבודה זרה
פולחן של אלוהי נכר.
התורה שוללת עבודת אלילים מכל וכל, והעונש המוטל על מי שעובד עבודה זרה חמור במיוחד. לא כל אמונה בדת אחרת נחשבת לעבודה זרה בדרגתה החמורה.

עדות
על פי התורה ההוכחה הניצחת לאישוש קיומו או קיומו של אירוע, היא העדת עדים.
במידה ושני עדים, מספרים לבית דין את כל מה שידוע להם לגבי העובדות השנויות במחלוקת , ועומדים לאחר מכן בחקירה המבקשת לבחון את אמיתות סיפורם הופך סיפורם לאמת המקובלת על בית הדין. המשקל הגדול שמעניקה התורה לעדים, גורם להטלת הגבלות על זהות העדים ועל התנאים בהם מתקבלת עדותם. כך נשים אינן כשרות לעדות ואדם אחד אינו נאמן לבדו. במידה והגיעו עדים שהעידו כי דברי העדים הראשונים שקר, נחשבים הראשונים לעדים זוממים ועונשם חמור.
עלייה לתורה
הזמנת אדם לברך על התורה לפני שהבעל קורא קורא קטע ממנה ולאחר קריאתו.
הכינוי "עלייה" הינו משום שבד"כ קוראים את התורה מעל "בימה" בבית הכנסת. הקריאה מתחלקת בין 7-3 "עולים" בהתאם ליום ולמועד. לעתים מוסיפים עוד עליות על המספר הקבוע. הזמנה זו נחשבת לסימן כבוד והיא כרוכה לעיתים בתשלום כספי.

עיקר המצווה הוא לא הברכה של העולה לתורה אלא החלק שהוא לוקח בקריאה עצמה. מכיוון שבדרך כלל רוב המתפללים אינם לומדים לקרוא את הטקסט עם הפיסוק הראוי וטעמי המקרא הנדרשים, קורא הבעל קורא את הטקסט בקול, ובכך שאר המתפללים יוצאים ידי חובת קריאה.
עשרת הדיברות
עשר המצוות שנצטוו בני ישראל על ידי הקב"ה במעמד הר סיני ושנחקקו בשני לוחות הברית.

חמשת הדיברות הראשונות עיקרן בין אדם למקום, וחמשת הדיברות האחרונות עיקרן בין האדם לחברו.
עשרת ימי תשובה
כינוי לעשרת הימים הראשונים של חודש תשרי, בין ראש השנה ליום כיפור; נקראים גם "הימים הנוראים" וכן ימי "בין כסה לעשור".
"כסה" הוא כינויו של ראש חודש, בו הירח "מכוסה" ואינו נראה לעין. ראש השנה, שהוא גם ראש חודש תשרי, מכונה "כסה" בשל סיבה זו, עשור הוא היום העשירי לחודש תשרי, שבו חל יום כיפור – המסיים את עשרת ימי התשובה.

סוכה
מבנה ארעי אותו יש להקים בחג הסוכות, זכר לסוכות שבהן ישבו בני ישראל בצאתם ממצרים ואליה מצווה האדם להעביר את כל עיסוקי הקבע שלו.
ארוחות קבועות, שינה ופעילויות נוספות אסורות מחוץ לסוכה אולם עיקר ההקפדה היא על אכילה ושינה בסוכה. הציווי על ישיבה בסוכה מוטל על גברים בלבד. מעבר לאכילה בסוכה, מצוות נטילת ארבעת המינים – הברכה והטלטול – נעשית גם היא בסוכה.

סוכות
חג החל בט"ו בתשרי ונמשך שבעה ימים. יומו הראשון – יום טוב, אחריו ימי "חול המועד", וביום השמיני חל "שמיני עצרת".
בארץ ישראל חל בשמיני עצרת גם חג שמחת תורה ואילו בגולה מציינים את שמחת תורה יום לאחריו. סוכות הוא האחרון בחגי שלושת הרגלים והוא נקרא גם חג האסיף, מאחר ובזמנים קדומים חגגו היהודים ביום זה את סיום אסיפת הגידולים מהשדות.

סופר סת"ם, אדם הכותב סת"ם
ספרי תורה, תפילין, מזוזות. בעבר כתבו הסופרים גם כְּתֻבּוֹת, שטרות, גטין ושטרי חליצה.
עבודת הסופר דורשת בקיאות רבה ומיומנות. כתבי הקודש נכתבים בכתב אשורי על פי הלכות מיוחדות, ומסורות כתיבה ייחודיות.

סידור
ספר ובו אסופים נוסח סדרי התפילות.
עיקרו של הסידור הם התפילות והברכות לימי חול ולשבתות (התפילות לחגים מכונסות ב"מחזור", ואולם בסידורים מורחבים נכללות גם תפילות לחגים, סליחות, פיוטים, ספר תהילים קריאות בתורה ועוד.
סליחות
פרקי תפילה ופיוטים ביהדות, שעיקרם וידוי ובקשת מחילה על עוונות ותחנונים לישועה ולגאולה.
נהוג לומר אותם בחודש אלול, חודש התשובה, בימים הנוראים ובעשרת הימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים, הנקראים גם עשרת ימי תשובה). כמו-כן נאמרות ה"סליחות" גם בימי צום ובימי צרה ויגון.

ספירת העומר
תקופת זמן של שבעה שבועות, ראשיתה בחג הפסח וסופה בחג השבועות.
בימי ספירת העומר המצווה היא לספור בכל ערב את מספר הימים שחלף מיום הקרבת העומר, -שחל ט"ז בניסן – הספירה מסתיימת ביום החמישים להקרבה, בחג השבועות.

ספר תורה
מגילת קלף שבה כתובים חמשת חומשי התורה.
ספר התורה משמש בעיקר לקריאה בציבור בבית הכנסת. כתיבת ספר תורה נחשבת למצווה שעל כל אדם לקיימה או להשתתף בה. הכתיבה אורכת זמן רב ודורשת מומחיות והקפדה רבהוהיא נעשית בדרך כלל על ידי סופר סת"ם.

נבואה
דבר ה' הנאמר על ידי הנביא.
בדרך כלל כוללים דברי הנבואה דברי חזון ותוכחה בשם ה' ובשליחותו, הנאמרים לעם ישראל או ליחידים. מוסר הנבואה נקרא נביא ומיוחדים לו גם הכינויים "חוזה" ו"רואה". הנביאים נבחרים על ידי הקב"ה כשאין מכנה משותף בולט בין רקעם או אופיים. האמונה בהיותו של אדם נביא כרוכה בסדרת בדיקות ומבחנים המובאים בהלכה. המשותף לכל הנביאים הוא אי יכולתם לאצור בקרבם את דברי הנבואה. הנבואה בטלה בישראל בראשית ימי בית שני, ודברי הנביאים כונסו בספרי הנביאים השונים.

נֶטַע רְבָעִי
פירות האילן בשנה הרביעית לנטיעתו.
בשלוש השנים הראשונות לנטיעתו של אילן אסורים פירותיו לאכילה. בשנה הרביעית מעלים את הפירות לירושלים, או פודים אותם על כסף. ואת כסף זה מעלים לירושלים ורוכשים בו מזון עבור עולי הרגל.

נחום אבלים
דברי ניחומים או ביקור אצל אדם השרוי באבל על מות אחד מקרוביו.מצוות ניחום אבלים היא חלק ממצוות גמילות חסדים. (ע"ע)

נישואין
התהליך הממסד על פי התורה את הקשר בין בני זוג. לשם ביטול נישואין יש צורך בגט.
היהדות רואה בנישואין מוסד בסיסי ואידיאלי: 'לא טוב היות האדם לבדו אעשה לו עזר כנגדו… על כן יעזב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד' חז"ל הרחיבו וקבעו כי: 'כל אדם שאין לו אשה אינו אדם' ושהוא 'שרוי בלא שמחה בלא ברכה בלא טובה… בלא תורה…'

נעילה
התפילה האחרונה ביום כיפור, החותמת את תפילות היום, סמוך לשקיעת החמה.
מקור השם הוא, כי בשעה זו "ננעלים שערי שמיים". לפי סברה אחרת, מכוונת תפילה זו כנגד שערי ההיכל של בית המקדש, שהיו ננעלים עם סיום העבודה במוצאי יום הכיפורים. בתקופת המשנה היה נהוג להתפלל תפילה זו בכל תענית ציבור, אך כיום נהוג לאומרה רק ביום כיפור. היא פותחת בפרקי התפילה "אשרי יושבי ביתך" ו"ובא לציון גואל". לאחר מכן מתפללים את תפילת ה"עמידה" של יום כיפור, אומרים "אבינו מלכנו" ומוסיפים קטעי "סליחות", הכוללים את י"ג מידות הרחמים של האל. נהוג לשנות בה את נוסח הברכות, ובכל מקום אומרים לשון חתימה: "וחתמנו בספר החיים". בכך מבטאים את שעת חיתום הדין.

מוסף
תפילת מיוחדת שמוסיפים בתפילה בימי שבת, חג וראש חודש.
התפילה נאמרת אחרי קריאת התורה, והיא כוללת שבע ברכות. שלוש הראשונות ושלוש האחרונות זהות לברכות שאומרים בכל תפילת "עמידה", והאמצעית, הנקראת "קדושת היום", מזכירה את עניין קורבן המוסף שהוקרב בבית המקדש.

מזוזה
מגילת קלף שעליה כתובות פרשת "שמע" ו"והיה אם שמוע" המזוזה נגללת ונקבעת בתוך נרתיק על המשקוף הימני של כל דלת ומכאן שמה, מזוזה.
יש הנוהגים לנשק את המזוזה בעוברם על פניה אולם מבחינה הלכתית אין בכך חובה. במהלך כל הדורות ייחסו היהודים למזוזה כוחות שמירה והגנה על הבתים. אחת התגובות המקובלות לרצף של מזל רע או אסונות הפוקדים את האדם, היא בדיקת המזוזה.

מנחה
תפילה הנאמרת מדי יום בשעות אחר הצהריים עד לקראת ערב.
שמה של התפילה נובע מתפילת אליהו, "ויהי בעלות המנחה". האדם הראשון שהתפלל תפילת מנחה היה לפי המסורת יצחק אבינו שיצא "לשוח בשדה לפנות ערב". מי שקבעו את התפילה לחובה היו אנשי הכנסת הגדולה שתיקנוה במקום קורבן התמיד של בין הערביים במקדש. התפילה מורכבת מפרק מספר תהילים הפותח בפסוק "אשרי יושבי ביתך", ומתפילת "עמידה". בימי חול רגילים מוסיפים תפילת "תחנון" אחרי ה"עמידה" ובשבת עולים 3 אנשים לקריאת התורה. התפילה נחתמת בתפילת "עלינו לשבח". לתפילת מנחה שני זמנים: ביום הנמשך 12 שעות, ניתן להתפלל אותה לאחר 6.5 שעות מנץ החמה והיא קרויה "מנחה גדולה", לאחר 9.5 שעות מנץ החמה מתחיל זמן "מנחה קטנה" הנמשך עד שקיעת השמש.

מניין
עשרה יהודים מעל גיל בר מצווה הדרושים על מנת להתפלל תפילה בציבור (בעיקר "קדושה", "קדיש", קריאת התורה ו"ברכו") או לקיום חלקים מסוימים בטקסים יהודיים, כגון קידושין, ברית מילה, ברכת אבלים וזימון לברכת המזון.
מעשר ראשון
עשירית מהיבול החקלאי הניתן ללוויים עפ"י התורה. מפירות אלו הלווי מתחייב להפריש מעשר "תרומת מעשר".

מעשר שני
עשירית מהיבול החקלאי הנשאר אחרי הפרשת מעשר ראשון.
עפ"י התורה חייבים לאכול אותו, או מאכלים הנקנים בשוויו, בירושלים (בשנים מסוימות מפרישים במקומו מעשר עני. בימינו מורה ההלכה "לחלל" את המעשר על מטבע ולהשמיד מטבע זה.
מצה
לחם הנאפה לפני שהבצק מחמיץ.
המצה היא אחת המצוות העיקריות של חג הפסח ובשלה זכה החג לכינוי "חג המצות".

מצוות
מעשים שנצטווה היהודי כפרט והעם היהודי ככלל לעשותם.
מצוות הם הוראת התורה וההלכה. ונמסרו למשה מסיני מפי אלוקים. המצוות מתחלקות למצוות עשה ולמצוות לא תעשה, ולמצוות מדאורייתא ולכאלו מדרבנן. השוני בין סוגי המצוות מתבטא בחומרת העונש לעובר עליהן ובמגוון כללים של דחיית מצווה מפני מצווה אחרת. אי קיום מצוות עשה, או קיום מצוות לא תעשה, נקרא עבירה.
משכן (מכונה גם "אוהל מועד")
המקדש הנייד שהקימו בני ישראל בעת נדודיהם במדבר, כמקום שתשרה בו השכינה, לפי הכתוב "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" (שמות כה ח). מבנהו מתואר בתורה בפירוט רב (שמות, פרקים כה-כז, לד-לח). המשכן ליווה את העם גם בארץ ישראל, עד בניית בית המקדש בימי שלמה המלך.

משכן
המשכן, מקום השראת השכינה בתוך בני ישראל עד להקמת בית המקדש, ומקום הקרבת הקרבנות.
המשכן הוקם במצוות ה' לאחר הברית שנכרתה בינו לבין בני ישראל ולאחר חטא העגל. בניית המשכן מומנה בעזרת תרומות העם, וניצח עליה בצלאל בן אורי בן חור איש שבט יהודה בסיועו של אהליאב בן אחיסמך משבט דן. עם הקמתו מונו אהרן ובניו לעובדי המשכן, ואילו תפקיד הלויים היה לשאתו ממקום למקום. מיקומו של המשכן נקבע במרכז מחנה בני ישראל. המשכן נדד עם בני ישראל עד שהגיעו לארץ ישראל וליווה אותם עד ראשית ימיו של שמואל הנביא.

משנה
האסופה הראשונה של התורה שבע"פ.
עד ימיו של רבי יהודה הנשיא אסור היה לכתוב את המשנה ולא היה נוסח כתוב מוסמך לתורה זו. חכמים אחדים רשמו לעצמם את המסורות שקיבלו ואת דעותיהם שלהם, וכן הועלו על הכתב פסקים של בתי דין ועדויות על הלכות מסוימות. אולם לא היה בנמצא ספר מחייב שהקיף את כל דיני התורה שבע"פ, ערוכים בסדר כלשהו. משהתרבו התקנות והדינים החדשים, בעיקר אלו שהוצבו כסייגים למנוע עברות על מצוות קודמות ראה רבי יהודה הנשיא, המכונה גם 'רבינו הקדוש', כי התורה החלה להישכח מעם ישראל, גם עקב הכבדת השלטון הרומי והחליט לגבש קובץ מאורגן ומסודר, שבו הוצגו הדעות המבוררות והוכרע הדין. קובץ זה, הכולל כיום ששה חלקים הינו ה'משנה' שמהווה למעשה את קודקס היסוד של התורה שבעל פה. קובץ שעל בסיסו נבנה התלמוד וכל ספרי ההלכה.

משנה ברורה
פירוש וסיכום הלכתי וקובע לחלק "אורח חיים" של "שולחן ערוך".
כותב החיבור היה הגאון רבי ישראל מאיר הכהן מראדין החפץ חיים, גדול רבני רוסיה במאה ה-19 וה-20. הפירוש כולל שלושה חלקים: "משנה ברורה" – הסבר לפסקי שולחן ערוך; "שערי ציון" – מקורות הפירוש ב"משנה ברורה" והערות קצרות עליו; "ביאור הלכה" – הרחבת הפירוש לשולחן ערוך בנושאים מסובכים. המשנה ברורה נחשב לפוסק אחרון במרבית קהילות ישראל ונושא בו קיימת פסיקה ברורה במשנה ברורה נחשב לחתום מבחינה הלכתית.

ל"ו צדיקים
על-פי המסורת בכל דור ודור קיימים שלושים ושישה צדיקים נסתרים, שבזכותם מתקיים העולם.
במשך השנים הקבעה בתודעה עובדת היותם של הצדיקים אנשים החיים בצנעה וכלפי חוץ נראים ככל האדם, כשרק בשעת מצוקה לישראל מתגלה אחד מהם כמושיע, ומיד שב לאלמוניותו.

לוחות הברית
שני לוחות האבן, שניתנו למשה רבינו בהר-סיני ועליהם כתובים עשרת הדיברות.
בלוחות אלו נכרתה הברית בין ישראל לקדוש ברוך הוא ומכאן שמם. הלוחות שנכתבו, על פי האמונה, באצבע אלוקים, ונשברו בידי משה ברדתו מהר סיני, כשראה את בני ישראל סוגדים לעגל הזהב. אירוע זה התרחש ביום י"ז בתמוז, ומאז הוא נחשב ליום מועד לפורענות. אחר כך פיסל משה בעצמו לוחות חדשים. נוסח הלוחות היה זהה לראשונים ואלו ניתנו לעם ישראל ביום הכיפורים.

לוח השנה העברי
לוח השנה הנהוג ביהדות. בשנה העברית הפשוטה 12 חודשים, המבוססים על מולדי הירח.
חודש הוא הזמן שבין מולד ירח אחד לבין המולד שאחריו; בחודש ממוצע 29 ימים, 12 שעות, 44 דקות ו-3.3 שניות. הלוח העברי מקבל את חלוקת היממה לשעות, לדקות ולשניות, אם כי בעבר הרחוק היתה נהוגה חלוקת השעה ל-1,080 "חלקים", שאורך כל אחד מהם ⅓3 שניות. לפי הלוח העברי מתחיל היום בשקיעת השמש, או בין השמשות. שעה ביום היא 1/12 משעות האור, ושעה בלילה – 1/12 משעות החושך. המולד נקבע כיום עפ"י השעות בקו המשווה במועד בו שווים אורך היום והלילה. לחישוב אורך היום חשיבות מרובה בקביעת זמן כניסת השבת והחגים וזמני קריאת שמע והתפילה.

ליל הסדר
הלילה הראשון של חג הפסח.
בליל הסדר קוראים את ההגדה, מספרים ביציאת מצרים, ושותים ארבע כוסות יין. על השולחן הערוך מונחת ה'קערה', ועליה מאכלים שמסמלים דברים שונים הקשורים ביציאת מצרים. יהודי חוץ לארץ חוגגים שני 'סדרים' בשל ים טוב שני של גלויות הנהוג אצלם. מנהגי ליל הסדר הינם מכווני מטרה לעורר את הילדים והצאצאים לשאלות על מנת לקיים את מצוות והגדת לבנך ומצוות סיפור יציאת מצרים. ליל הסדר נחשב לאחד הלילות המכוננים במעגל השנה היהודי והוא מסמל את הפיכת בני ישראל לעם ואת תודתם לה' על הוצאתם מעבדות לחירות.

כהן
צאצא לאהרון הכהן. הכוהנים הינם היחידים שהיו רשאים לעבוד במשכן ובבית המקדש.
מלבד העבודה בבית המקדש התייחדו הכהנים בזכויות ובחובות רבות. בין הזכויות הו המצווה לכבד את זרעו של אהרן ולהקדים את הכהן לכל דבר שבקדושה, כמו כן בזמן המקדש קיבלו הכוהנים 24 מתנות מן הצומח ומן הקרבנות, ומתנות אלה הם לפרנסתם תמורת עבודת הקודש שהם עושים. הכהנים התייחדו גם בידני טומאתם וטהרתם, וכן בדיני הנישואין שלהם. כך על הכהן הגדול נאסר לשאת אלמנה או גרושה, וכל כוהן הדיוט נאסר לשאת גרושה. בניגוד לכל אדם מישראל, נאסר על הכוהנים באופן מוחלט להיטמא למת, והם רשאים להיטמא רק לקרובים מדרגה ראשונה: אם, אב, בן בת, אח אחות, אשה ומת מצוה. כהן גדול אינו נטמא אפילו לקרוביו שנאמר: לאביו ולאמו לא יטמא.

כהן גדול
הכהן הגדול היה ראש הכוהנים ומי שניהל את עבודת בית המקדש.
רק הכהן הגדול היה רשאי להיכנס לקודש הקודשים ולהקריב קורבנות חטאת על המזבח הפנימי.. הכהן הגדול לבש בגדי כהונה מיוחדים, ועל חזהו נשא את חושן האורים והתומים. אחד מתפקידו הייחודיים היה ניהול עבודת הקודש ביום הכיפורים, שבמהלכה נכנס לקודש הקודשים והקטיר קטורת לפני ארון הברית, לכפר על חטאי כל ישראל.
עד סוף ימי בית שני שימש הכוהן הגדול כנשיא העם גם בענייני מדינה כשלא היה מלך בישראל.

כותל מערבי
קטע מתוך החומה המערבית שבנה הורדוס בתקופת בית שני, בהר הבית בירושלים.
הכותל המערבי הוא השריד הבנוי המקודש ביותר ליהודים, מאחר והוא אזור התפילה הקרוב ביותר למקום שבו עמד בית המקדש בפסגת הר הבית – המקום הקדוש ביותר ביהדות.

כיפה
כיסוי ראש מעוגל שיהודים שומרי מצוות נוהגים להניח על הראש.
חבישת כיפה נתפסת כביטוי להכרה במלכות שמים וכיום גם כהצהרה חברתית על השתייכות למגזר הדתי או החרדי. חבישת הכיפה אינה ציווי, ולאורך הדורות נתפסה כנוהג בלתי מחייב. אולם לאחר שנקבעה במקורות ההלכתיים הפכה לנוהג כמעט חד משמעי אצל שומרי תורה ומצוות.
כִּלְאַיִם
הרכבה ועירוב של שני מינים האסורה על פי ההלכה מדין תורה, לפי הפסוק: "בהמתך לא תרביע כלאים, שדך לא תזרע כלאים, ובגד כלאים שעטנז לא יעלה עליך" .

קיימים סוגים אחדים של כלאיים: כלאי זרעים, כלאי אילנות, כלאי הכרם, כלאי בהמה וכלאי בגדים.

כשרות
מערכת דינים ומנהגים הקובעת מה מותר ומה אסור לאכילה על-פי ההלכה.
דיני הכשרות מקורם במצוות הכתובות בתורה ובפירושים וסייגים של דברי חכמים. ניתן לחלקם לשני חלקים עיקריים: החלק הראשון נוגע לסוג הבשר והכנתו, והחלק השני מתייחס לאיסור תערובת בשר וחלב. מבחינת חוקי הכשרות, כל דבר הבא מן הצומח מותר לאכילה כשרק דינים כגון עורלה והפרשת תרומות ומעשרות מגבילים את אכילתם של פירות וירקות בתנאים מסוימים. במאכלי בשר, דגים ועופות נמנו בתורה סימנים שרק לפיהם ניתן לקבוע האם מאכל מסויים כשר או לא.

כמו כן, מאכל לא כשר הוא מאכל הכולל דבר מה האסור מן התורה באכילה או בהנאה, תמיד או בזמן מסויים, כגון חמץ בפסח, דם או גיד הנשה.

כרת: – עונש מיתה בידי שמים לנפש אדם שחטא בעבירות מסוימות. עונש כרת הוא כזה בו אדם מת לפני זמנו, או שזרעו נכרת ממנו, או שנשמתו נכרתת ממקורה.
ישנם כמה סוגים של כרת. ביניהם מיתה ערירית בלי בנים. או מוות בקיצור ימים: כשאדם מת בחצי ימיו, או שלא יגיע למילוי ימיו הקצובים לו.

עונש כרת נחשב לעונש חמור במיוחד משום שהוא כולל עונש על נשמת החוטא ולא רק על גופו.

יהדות – יהודים
יהדות הינה שילוב של דת ולאום.
היהודים הינם צאצאי אברהם יצחק ויעקב או גויים שעברו גיור. היהדות הינה הדת היהודית, הכוללת מערך של אמונות מצוות ומנהגים. היהדות הינה הדת העתיקה מכל הדתות המאמינות בא-ל אחד, והיא מתבססת על אמונה בייחוד האלוקים באחדותו ובאמונה בתורה מן השמים. מערכת המצוות ומנהגים מאוגדת תחת הקודקס הלכה, שהוא תוצר של דברי אלוקים כפי שנמסרו בתורה שבכתב ובתורה שבעל פה. מקור השם יהדות, הינו ככל הנראה מהגדרתם של בני ישראל אשר בממלכת יהודה, הממלכה היהודית העיקרית בארץ ישראל בתקופת השלווה של העם היהודי כ'יהודים'. על פי התורה היהודים הינם עמו הנבחר של אלוקים, והוא מסר להם תפקיד מיוחד בעולם. תהליך הגלות והקשיים עמם התמודד ומתמודד העם היהודי במהלך הדורות נחשבים כחלק מאותו תפקיד שייעד להם הא-ל.
יום כיפור
יום שקבע ה' ליום סליחה ומחילה לעוונות. יום כיפור החל בי' בתשרי, הינו יום צום, תפילה, ובקשת מחילה על עבירות שנעשו במהלך השנה.
אופיו הייחודי והמועד בו חל מובאים ומצווים בתורה. וכבר בה הוא נקבע כיום של יום של חשבון נפש, בקשת מחילה על החטאים, ועשיית תשובה. בחז"ל מובא כי גזר דינו השנתי של כל אדם ואדם נחתם ביום הכיפורים לאחר שנכתב בספרי החיים והמתים בראש השנה. הסיבה לבחירתו של י' בתשרי כיום המחילה, הוא מכיוון וזהו יום ירידתו של משה מהר סיני לאחר ארבעים יום בהם ביקש את מחילתו של אלוקים על חטא העגל, עם לוחות הברית השניים. ירידה זו מן ההר סימלה את המחילה החלקית על מעשיו של העם.

יציאת מצרים
האירוע המכונן בתולדות עם ישראל בו יצאו בני ישראל מעבדות מצרים לחירות תחת הנהגתו של משה רבינו ובו הפכו מאיגוד של בני 12 שבטים אחים, לעם אחד, עם ישראל.
מרכזיותה של יציאת מצרים ניכרת בכל היבט של התורה, ומצוות רבות נתקנו זכר ליציאת מצרים. גם בדברה הראשונה בעשרת הדברות, אנוכי ה' אלוקיך, תלה הקב"ה את מחויבותו של עם ישראל לאלוקים ביציאת מצרים.

ירושלים
העיר שנבחרה בתקופת דוד המלך מכל ערי ארץ-ישראל, כמקום שבו יבנה בית-המקדש, ונתקדשה לעניין מצוות ודינים מיוחדים.
עד תקופת דוד הייתה ירושלים עיר יבוסית, משכבשה דוד הפכה לבירתו ושלמה בנו בנה בה את בית המקדש הראשון. במהלך השנים הפכה ירושלים שזכתה לכינויים רבים נוספים – המרכזי שבהם ציון – לכמיהת הנפש של היהודים שגלו בינתיים מארצם ותפילות רבות התחברו בשם התשוקה לשוב לעיר. גם התנועה הציונית נקראה על שמה של העיר ציון, וסימלה את כמיהתם של חבריה לשוב חציון ולכונן את עפר הארץ. כיום ירושלים הינה בירת ישראל ושוכנים בה מוסדות הממשלה הכנסת ומערכת המשפט.

ישיבה
כינוי למוסד לחינוך תורני גבוה.
הישיבה הינה מוסד קדום שראשיתו בימי חז"ל הראשונים ולמרות שבמהלך השנים השתנה מבנה הישיבה, ולמטרה הראשונית של השכלה תורנית גבוהה נוספו מטרות נלוות, הרי שהמבנה הבסיסי נותר כשהיה. בימי חכמים הישיבה הייתה מקום כינוסם של ה'צורבים' (תלמידים צעירים) ושל החכמים שלימדו תורה. לישיבות באותה עת הייתה היררכיה ברורה, ומהותן הייתה מקום כינוס ולימוד תורה. לאחר שקיעתה של יהדות בבל, שהייתה מרכז הלכתי ורוחני של עם ישראל כולו, נוסדו ישיבות בצפון אפריקה, בספרד ובמצרים. כשבא רב מפורסם לכהן בעיר כלשהי, נמשכו לשם תלמידים שביקשו ללמוד תורה מפיו; כך, למעשה, נוסדו הישיבות. ברוב הזמנים והמקומות היו התלמידים דואגים לפרנסתם, והישיבה שימשה מקום ללימוד תורה מפי רב או לבד.
מבנה הישיבה המודרני במסגרתו מעניקה הישיבה לתלמידים מזון ולפעמים גם לינה התחדש במאת השנים האחרונות, כשאת ראשיתו מקובל לציין בישיבה שהוקמה בעיר וולאז'ין.
הישיבות בימינו הינן מוסדות ללימוד תורה בדרך כלל ברמה גבוה המכשירה את התלמיד בלימודי תלמוד בעיון ובהלכה.

טבילת כלים

על פי ההלכה כלים חדשים של מתכת או זכוכית שנקנו מן הגוי, צריכים טבילה.

הואיל ויצא הכלי מטומאת גויים לקדושת ישראל. אם יש חשש שהכלי אינו חדש, והשתמשו בו לבישול מאכלי איסור, הכלי טעון הגעלה (ע"ע) כדי להוציא את האיסור ממנו, ורק אחר כך טבילה. יש אומרים שטבילה זו דאורייתא היאויש אומרים שטבילה זו מדרבנן היא. הכלים החייבים בטבילה הם כלים שמשתמשים בהם למאכל, שחיי אדם תלויים בהם. כן חייבו חז"ל בטבילה רק כלי מתכת וזכוכית, שהשימוש בהם למאכל שכיח ביותר.

טומאה וטהרה

הגדרות המציינות מצב הלכתי של אדם או חפץ, בעקבות אחת מסדרת התרחשויות שקבעה התורה.

דוגמה להתרחשות הגוררת מצב של טומאה, היאנגיעה במת. דוגמה של התרחשות הגוררת מצב של טהרה היא טבילה לאחר מצב של טומאה. להגדרות אלו נלווה סט של הלכות העוסקות בדיני הטהור והטמא. הטומאה נחלקת לדרגות שונות: אבי אבות הטומאה (גוויית מת), אבות הטומאה ודרגות ראשון, שני, שלישי ורביעי לטומאה; כל אלה נכללות במושג "ולדות הטומאה". הטומאה יכולה להיגרם בעטיו של מצב גופני של אדם (זב, נידה, יולדת ומצורע) או עקב העברתה ממקור אחר. הטמאים יכולים להיות בני אדם (בדרך-כלל יהודים בלבד), כלים, מאכלים ומשקאות. צורות העברת הטומאה משתנות בין סוג טומאה אחד למשנהו וכוללות נגיעה בדבר טמא, נשיאת דבר טמא, האהלה או הימצאות עם מקור הטומאה תחת אותו הגג ועוד. ברוב המקרים מקבל הנטמא (זה שהופך לטמא) דרגת טומאה נמוכה מזו של המקור שממנו הוא נטמא. בנוסף, לעיתים גם דברים האסורים באכילה מכונים טמאים וכן אדם שעבר עבירה יכול להיקרא לפעמים טמא. הטהרה בדרך כלל הינה הגדרתו של האדם שלא נטמא, או שנטהר מטומאה על ידי הפעולות שקבעה התורה. עם זאת לפעמים גם אדם צדיק וקדוש במעשיו יכול לקבל את התואר טהור.

טיש

בתרגום מילולי מיידיש הוא טיש הוא "שולחן" הכינוי משמש לתיאור התאספות של חסידים סביב רבם האומר דברי תורה וחסידות.

המינוח מגיע מהתאספות המקורית של החסידים סביב שלחנו של רבם האומר דברי תורה, כשתוך כדי לימוד שרו ולפעמים גם סעדו הרב או התלמידים סעודת מצווה. ה"טיש" נעשה לעתים בסעודה שלישית מסעודות השבת.

טלית

בגד עליון בעל ציציות בארבע פינותיו, שמתעטפים בו הגברים בשעת התפילה ומקיימים בו את מצוות ציצית.

בדרך כלל עשויה הטלית מצמר, בשל העובדה שמן התורה רק בגדי צמר ופשתן חייבים בציצית. במקור צבע הפתילים שבצידי הטלית הינו תכלת – כצבע השמיים, שהם סמל לטוהר – ולבן בעבר הופק הצבע מנוזל בשרו של חילזון מסויים. לאחר שאבד מקורו המדויק של הצבע חדלו מן השימוש בפתיל תכלת, וכיום כלל הפתילים בציצית הינם לבנים.הטלית שמתעטפים בה בתפילה נקראת גם 'טלית גדול' זאת להבדיל מהציצית הנלבשת על הגוף, הנקראת 'טלית קטן'.

חברה קדישא

כינוי לחבורת אנשים העוסקים בצרכי המת ובקבורתו.

חברות בשם זה, או בשם "חברת גמילות חסדים" או "חסד של אמת", היו קיימות מאז ומעולם בכל תפוצות ישראל.ותפקידם היה הטיפול במתים וקבורתם בכבוד ועל פי ההלכה. בכל הדורות נחשב הטיפול בנפטרים ושמירה על כבודם, כמצווה גדולה שנעשתה שלא על מנת לקבל פרס. בתקופות מסוימות אף נאבקו אנשי הקהילה על הזכות להימנות עם אנשי "חברה קדישא". עד היום בחלק מהקהילות היהודיות בעולם נחשבת השותפות ב'חברה קדישא' לכבוד, והטיפול במתים נעשה על ידי חשובי ומכובדי הקהילה בהתנדבות. לעומת זאת בקהילות ישראל הגדולות בישראל ובארה"ב הפכו החברות קדישה לגופים סמי עסקיים הפועלים במסגרת רישיון ועובדיהן מקבלים שכר.

חגים

כל ימי השבתון המיוחדים בשנה העברית נקראים בשם "חג" מלבד השבת.

מקורו של השם, הוא ככל הנראה מלשון 'מחוגה' משום שמעגל השנה חג על צירו והיום התלוי בזמן מגיע בשנית. חגים ומועדים נקראים גם "ימים טובים" או "ימים קדושים" ומתחלקים לשני סוגים: חגים שנזכרים בתורה ("מדאורייתא") וחגים שהוסיפו חז"ל ("מדרבנן"). ואלה החגים מדאורייתא : פסח, שבועות, סוכות ושמיני עצרת, ראש השנה ויום כיפור. כאשר בתקופת המקדש אף ראש חודש נחשב לחג, בשל קורבנות המוסףשהוקרבו בו. החגים מדרבנן הם:חנוכה ופורים.

חול המועד

הימים שבין היום הראשון והיום האחרון שלפסח או של סוכות.

כינויים של הימים חול המועד הוא בשל מעמדם ההלכתי הכורך דיני מועד והיתר מלאכה באופנים מסוימים, יחדיו. עשיית מלאכה בחול המועד הותרה, אך ורק מלאכות לצורך החג (אֹכֶל נֶפֶש) או כאלה שאי-עשייתן תגרום נזק כספי (דָּבָר הָאָבֵד). ימי חול המועד הינם ימי חג ומצווה להקפיד ולחגוג את החג גם בימים אלה: ללבוש בגדי חג, לסעוד סעודה חגיגית ולקיים את מצוות "ושמחת בחגך". בשל כך בימי חול המועד לא נוהגים מנהגי אבלות ולא מספידים נפטרים.

מנהג הוא שלא להניח תפילין בחול המועד.

חז"ל

ראשי תיבות של "חכמינו זיכרונם לברכה".

כינוים של החכמים בני תקופת התנאים והאמוראים – חכמי התלמוד והמשנה. הכינוי חז"ל מציין את כלל החכמים שחיו בזמן שלפני חתימת התלמוד גם אלו ששמותיהם לא פורשו במשניות בתלמוד ובספרות התורנית של התקופה. התואר חכם הוענק למי שהיה בקי במשניות ובתלמוד וקיבל את תורתו מפי רב. ייחודם של חז"ל על פני כל חכמי הדורות שאחריהם הוא בכחם לקבוע ולהוסיף הלכות ובמשקל היתר שניתן לדבריהם. לאחר חתימת התלמוד לא ניתנה יותר הרשות לפרש עצמאית את פסוקי התורה והספרות ההלכתית נשענת כולה על דברי חז"ל.

חזן

האדם המוביל את התפילה בבית הכנסת בציבור נקרא חזן.

בלשון חכמים נקרא אדם זה 'יורד לפני התיבה' או "שליח ציבור", כיוון שנשלח על ידי קהל המתפללים, הציבור, להוציא אותם בתפילתו ידי חובה. בעבר כלל תפקידו של החזן, גם את הוצאת הקהל ידי חובה בתפילות. הקהל שלא ידע את נוסחי התפילות, נדרש לעמוד ולכוון את ליבו ואוזניו לדברי החזן ולצאת ידי חובה. בימינו יוצאים לרוב המתפללים ידי חובה בעצמם, ותפקידו של החזן הוא בניהול התפילה ובחזרת תפילת שמונה עשרה בקול רם (חזרת הש"ץ). בזמן חז"ל, נקרא גאי בית הכנסת בשם חזן. בימינו השם בשם חזן נקרא גם זמר המתמחה בקריאת טקסטים יהודיים בצורה מוזיקלית ייחודית הנקראת 'חזנות'.

חמץ

קמח של חמשת מיני דגן (חיטה, שעורה, כוסמין, שיבולת שועל ושיפון) ששהה במים עד שתפח.

החמץ אסור באכילה ובהנאה בחג הפסח ואסור לו שיימצא ברשות יהודים בימי החג. על החמץ חלה מצווה מיוחדת של ביעור טרם החג. עונשו של מי שאוכל חמץ בפסח הינו כרת, אחד העונשים החמורים ביותר בהלכה היהודית.

איסור נוסף הקשור לחמץ, הינו איסור הקרבתו בבית המקדש.

חסידוּת

תנועה דתית עממית שקמה ביהדות מזרח אירופה במחצית השנייה של המאה ה-18.

מייסדה של התנועה היה הבעש"ט (ר' ישראל בן אליעזר בעל שם טוב), והוא זה שהפך אותה לתנועה חברתית רוחנית שסחפה אחריה כבר מתחילתה המוני יהודיים בכל העולם. יסודותיה של החסידות היו אמונה מוחלטת בשליטתו התמידית והמעשית של אלוקים בכל היבטי חיים, וכתוצאה מאמונה זו, עבודתו בדביקות בשמחה ובאהבה. האמונה כי אלוקים נמצא בכל מקום ובכל היבט, גרמה לבעש"ט לייעד את התנועה ליהודים בכל מקום ובכל דרגה רוחנית, כך שגם פשוטי העם שמצאו את עצמם באותה תקופה דחויים מהאליטה התורנית של היהדות, מצאו בה בית. מוטיב מרכזי בחסידות הוא האמונה בכוחו של הצדיק ובהתקשרות אליו. במהלך השנים הפכה החסידות למאגדת בתוכה קהילות ענק בחצרות נפרדות, המתייחדות כל אחת בלבוש שונה, ברב שונה ובקודי התנהגות שונים.

חנוכה

חג שנחוג שמונה ימים מליל כ"ה בכסלו.

חכמי ישראל קבעו אותו לציון חנוכת בית המקדש והמזבח בימי שושלת בית-חשמונאי בשנת 164 לפנה"ס לאחר ניצחונם במלחמה נגד היוונים. לזכר נס פך השמן הטהור שמצאו החשמונאים בבית המקדש ששמנו הספיק רק להדלקת המנורה למשך יום אחד ובדרך נס דלק שמונה ימים, קבעו חכמים להדליק נרות חנוכה בכל אחד מלילות החג.

ימי החנוכה נחשבים לימי הודאה לזכר הנס. בתפילות נאמרת בהם תפילת ההלל וברכת על הניסים.

חרדים

כינוי לחלק מהקהילה הדתית האורתודוקסית השמרנית, הנוהגת בהקפדה ובחומרה יתרה בענייני הלכה ומסורת.

מקורו של הכינוי "חרדים", אשר משמעותו 'חרדים לקיום תורה ומצוות', הינו ככל הנראה, בפסוק מספר ישעיהו: "שִׁמְעוּ דְּבַר יְהוָה הַחֲרֵדִים אֶל דְּבָרוֹ; בימינו מתקשים החוקרים להגדיר מיהו חרדי בשל מגוון הדעות והזרמים המגדירים את עצמם כחרדיים. ההגדרה המקובלת במחקר הסוציולוגי כיום היא שחרדי הינו מי שמקפיד על כשרות 'גלאט' בלבד וששולח את בניו לישיבות גדולות (גיל 16 ואילך) שאינן כוללות לימודי חול.

זוהר
ספר שנכתב על ידי התנא רבי שמעון בר יוחאי ונחשב לספר המרכזי בתורת הסוד היהודית.
הזוהר נערך כפירוש לפי סדר פרשיות התורה, והוא מגלה את סתרי התורה והאמונה הרמוזים בלשונות המקרא, בדרך כלל בצורה של דרשות העושות בהרחבה שימוש בשפת הסמלים של תורת האמונה.

זכר לחורבן
מנהגים שתיקנו חכמים או התווספו במשך הדורות שנועדו להזכיר את חורבן בית המקדש.
כך למשל המנהג להשאיר אמה שאינה מסוידת בבית חדש. איסור לנגן בכלי שיר בעת שתיית יין ועוד.

זמירות ופיוטים
שירה דתית המושרת או נקראת בזמן התפילה, במהלך סעודות או באירועים ומועדים מיוחדים.
בין הזמירות והפיוטים התייחדו זמירות השבת שהם שירים ותשבחות שנוהגים לשיר בסעודת השבת, על מנת לפאר את יום וקדושת השבת. זמירות ופיוטים רבים נשמרו במהלך מאות השנים שבהן הם נכתבו.

הבדלה

סדרת ברכות הנאמרת במוצאי שבת וחג על מנת לציין את ההפרדה בין הקודש לבין החול.

סדרת ברכות זו הברכות האלה מהוות את הסיום הרשמי של השבת או החג. במוצאי שבת מברכים ארבע ברכות: ברכת היין, ברכת הבשמים, ברכת הנר שמדליקים וברכת ההבדלה בין שבת לימי חול. לסדר הברכות קיים סימן חזל"י: יבנ"ה – יין, בשמים, נר, הבדלה.

הגעלת כלים

הכשרתם של כלים על מנת להפוך אותם מכלי בעל הגדרה הלכתית אחת לכלי בעל הגדרה הלכתית אחרת.

כך למשל על מנת להפוך כלי בשרי לחלבי, או כלי שבושל בו דבר אסור לכשר יש להגעילו. הגעלת הכלים נעשית באמצעות טבילת או שטיפת הכלים במים רותחים. באופן כללי דורשת ההלכה כי כלים ששימושם במים חמים זקוקים להגעלה במים רותחים, בכדי לנקותם מדברי המאכל הבלועים בהם.

היתר מכירה

מכירת קרקעות זמנית לגוי הנעשית על מנת להתיר את עבודות הקרקע בשנת השמיטה ולהקל בקדושת פירות שביעית.

הנושא נתון במחלוקת קשה וסוערת בין הפוסקים במשך שנים ארוכות ועד היום.

הכנסת אורחים

ציווי על הכנסתם של אורחים לבית ועל דאגה לכל מחסורם.

מצווה מהתורה לקבל אורחים ולתת להם הרגשה טובה. מצוות הכנסת אורחים היא חלק ממצוות גמילות חסדים (ע"ע). הכנסת אורחים נהגה מאז ומעולם בין היהודים בכל מקום שגרו בו. במאות השנים האחרונות נוסדו בתי "הכנסת אורחים" כמעט בכל הערים שנמצאה בהם קהילה יהודית.

הכנסת כלה

מצווה לעזור לכלה ולחתן בכסף ובכל דבר שהם זקוקים לו, על מנת שיוכלו להיכנס לחופה.

כמו כן מצווה לשמח את החתן והכלה בשמחתם.מצווה זו היא חלק ממצוות גמילות חסדים.

הלכה

אוסף חוקים דינים ותקנות מדאורייתא ומדרבנן שעל פיהם מצווה היהודי לנהוג.

בסיסה של ההלכה הם המצוות והאיסורים שנכתבו בתורה, אך חכמים ורבנים במרוצת הדורות פירשו והרחיבו את הציוויים כדי להתאימם לתנאי החיים המשתנים. ההלכות והדינים קובצו בידי חכמים לספרים שונים. העיקריים שבהם: המשנה, התלמוד, הרמב"ם והשולחן ערוך.

הפטרה

פרק מספרי הנביאים הנקרא בתפילת השבת בבית הכנסת בתפילת שחרית או לאחר קריאת פרשת השבוע. ביום הכיפורים ובתשעה באב, נקראת ההפטרה אחרי תפילות שחרית ומנחה, ובשאר התעניות – אחרי זו של מנחה.

בדרך כלל תוכן ההפטרה קשור לתוכן הפרשה שנקראה באותה שבת. עם זאת, יש הפטרות מיוחדות לשלוש השבתות שבין י"ז בתמוז לט' באב (ג' דפורענותא – שלוש שבתות הפורענות), שתוכנן תוכחה ואזהרה, וכן הפטרות מיוחדות לשבע השבתות שלאחר תשעה באב (ז' דנחמתא), שתוכנן דברי נחמה מתוך ספר ישעיה. שבתות נוספות הזוכות להפטרות מיוחדות הן שבת ראש חודש, שבת תשובה ועוד.

הר הבית

ההר בירושלים, שעליו עמדו בית המקדש הראשון והשני.

הר הבית ממוקם במרכזה של ירושלים העתיקה, 774 מ' מעל פני הים, והוא קרוי במקורות גם הר המוריה. לפי חלוקת הארץ לשבטים בימי יהושע בן נון, עבר בהר הבית הגבול בין נחלות יהודה ובנימין. בפסגת ההר נמצא סלע גדול – אבן השתייה, המציינת לפי המסורת את המקום שממנו החל ה' לברוא את עולמו. על פי ההלכה חל איסור על טמאים לעלות להר הבית. בשל כך נמנעים שומרי תורה ומצוות מלבקר בהר.

דאורייתא

מן התורה

כל ציווי שמקורו בתורה שבכתב, ולא מגזרות חכמים או תקנותיהם. נקרא מצווה 'דאורייתא'. מטבע הדברים למצווה מדאורייתא יש תוקף חזק יותר ולכן כשקיים ספק בענין הקשור למצווה דאורייתא – יש לנהוג לחומרה.

דיבוק

מונח קבלי העוסק ברוח טומאה הנדבקת לגוף האדם ועשויה לגרום לתופעות בעלות נראות חיצונית.

בכתבי האר"י מובא כי יש בכח לגרש דבוק ורוח רע על ידי שמות וכוונות היוצאות מפסוקים שונים.

דינא דמלכותא דינא

חוק המלכות, דין.

כלל הלכתי הקובע כי יהודי המתגורר במדינה מחוייב לקיים את חוקיה וחוקי המלכות שבה, כאילו הם דיני התורה.למשל: אם על פי חוק המדינה חובה לשלם מסים, הרי שהיהודי מחוייב גם הוא בתשלום המיסים ואם אינו משלם הוא עובר על מצוות התורה. ברור שהכלל "דינא דמלכותא דינא" אינו מוחלט, ובמקומות שהוא יכול לבטל את ההלכה והמשפט העברי יש הגבלות להלכה זו.

דת

מבחינה לשונית משמעות המינוח הוא – מכלול הדינים ההנהגות והנחות היסודות המאחדות יחד חבורת אנשים להתארגנות חברתית לעבודת כח עליון.

ביהדות, מקובל לכנות אדם דתי כאדם שמקבל על עצמו עול תורה ומצוות.

דמאי

דא מאי? מה זה? – מושג הלכתי בהלכות מעשרות (ע"ע).

הדמאי הינו שם עצם של תוצרת חקלאית שהאדם אינו יודע אם הופרשו ממנה תרומות ומעשרות על פי ההלכה. כלומר הוא אינו יודע אם קוים הציווי המחייב להפריש מהתוצרת החקלאית חלק לטובת הכוהנים, הלויים והעניים. בדרך כלל דמאי הינו תוצרת חקלאית שנמכרה על ידי איכרים וחקלאים פשוטים, עמי הארץ, אשר אין ודאות שהפרישו את המעשרות. בזמן המשנה תיקנו חכמים כי חובתו של אדם הרוכש דמאי להפריש ממנו מעשר ראשון.

גֶזֶל

מונח שמשמעותו לקיחת חפץ מבעליו בכוח הזרוע מבלי לקבל רשותם.

בתורה פירושו של השורש ג.ז.ל כולל כל צורה של לקיחת רכוּש או חפץ של אדם אחר בכוח או שלא כדין. כך למשל עשיר העוֹשֵׁק את העני ומנצל לשם כך את היותו בעל מעמד גבוה יותר, נחשב לגזלן. כך מכונה גם התנהגותם של שופטים שמנצלים את חולשת המעמד החלש ושופטים את העניים שלא בצדק. הגזלה נחשבת לאחת העבירות החמורות בתורה והאיסור על הגזל מופיע גם בשבע מצוות בני נוח.גם העונשים משמים עליה חמורים, וחכמינו אף אומרים שהגזל הוא העבירה הגורמת לכף החובה לגבור על כף הזכות בשמים.

גט

שטר גירושין אשר נמסר על ידי בעל לאשתו ומסיים את נישואיהם.

גט כשר על פי ההלכה צריך לכלול את התאריך, שמות האיש המגרש והאישה המגורשת ואת המילים: "הרי את מותרת לכל אדם". נוסח הגט בפועל ארוך יותר והוא כולל פרטים נוספים שחייבו חכמים לכתוב בו. כללים נוספים קיימים לגבי אופני כתיבתו ומסירתו של הגט, שבהעדרם עשוי הגט להפסל. בתורה מכונה הגט "ספר כריתות" והשם "גט" ניתן לו על ידי חז"ל.

גוי

כינוי לכל אדם שאינו יהודי. משמעות המילה גוי בתנ"ך הינה – עם.

ולכן, גוי משמעותו מי שמשתייך לכל עם אחר שאינו העם היהודי. ההשתייכות הדתית נקבעת ביהדות על פי דתה של האם ולכן מי שאמו אינה יהודייה על פי ההלכה ולא עבר תהליך גיור (ע"ע) כהלכתו, נחשב לגוי. צורת ההתייחסות היהודית לגוי, מודדת את הגוי על פי מעשיו. גוי המאמין בה' ועושה את המוטל עליו אינו זוכה להתייחסות שלילית ביהדות ואם הוא מקיים את שבע המצוות (ע"ע) המוטלות עליו הוא אף זוכה לתואר חסיד אומות העולם. היהודי מצווה להתייחס לגוי הדר עמו בכבוד.

גיד הַנָּשֶׁה

גיד על כף הירך האחורית בבעלי חיים.

הגיד אסור באכילה על פי דיני ישראל. גם עם בעל החיים כשר.מקור האיסור נקשר בתורה למאבקו של יעקב עם מלאך ה' בלילה שלפני פגישתו עם אחיו עשיו. מיקומו של הגיד מזוהה אנטומית עם עם עצב השת, היוצא מחוט השדרה באזור העצה ויורד אל השוק.

גיור

התהליך ביהדות ההופך אדם לא יהודי ליהודי כשר. לא יהודי הינו כל מי שנולד לאם שאינה יהודייה על פי ההלכה .

תהליך הגיור הראשון המפורט בכתובים, הינו זה של רות המואביה שדבריה לנעמי חמותה הפכו לטקסט המכונן של תהליכי הגיור עד ימינו אנו. את תהליך הגיור יכולים לעבור, כל הכשרים לבוא בקהל, והוא כולל ברית מילה (לגברים) וטבילה. סיומו של תהליך הגיור מותנה בקבלת עול מצוות מצדו של המתגייר ובנכונותו לשמור תורה ומצוות.

כיום עוברים המתגיירים תהליך סינון והכנה קפדניים והגיור היחיד המאושר במדינת ישראל הינו הגיור הכשר על פי ההלכה.

גירושין

תהליך סיומם של הנישואין על פי ההלכה היהודית. פירוק הנישואין עצמו נעשה בפני בית דין באמצעות מתן גט.

על פי התורה מתן הגט צריך להיעשות מתוך רצון חופשי של שני בני הזוג, ורק לאחריו הם מוגדרים כגרושים. הדינים הכרוכים בגירושין הינן דינים מורכבים. בין היתר קובעים כללי ההלכה כי רק הבעל יכול לגרש את אשתו, ואין אישה יכולה לגרש את בעלה. אלא שחכמים הסדירו את הלכות הגירושים כך שאיש אינו יוכל לגרש את אשתו שלא מרצונה או אם היא אינה מבינה ומודעת למעשה.

גמילות חסדים – גמ"ח

שם כולל למצוות שבין אדם לחברו בהן מחויב היהודי על פי התורה.

מצוות גמילות חסדים כוללת עשיית מעשים טובים כלפי הזולת, מתן עזרה פיזית ונפשית וכל סעד אחר לזולת. הציווי על גמילות חסדים מוזכר פעמים רבות לאורך התנ"ך והוא נחשב לאחד מושגי הליבה של היהדות ולערך עליו עומד העולם.

גלות

ביהדות כולל המונח גלות את תקופת הזמן של טרם בוא הגאולה.

במקור מינוח הגלות מציין את העדרו של עם ישראל מארץ ישראל תהליך שהחל עם חורבן בית המקדש (ע"ע) והגירוש הכפוי שכפו הכובשים על בני ישראל. בהמשך, גם משהתאפשר ליהודים לחזור פיזית לארץ ישראל, הם עדיין נחשבים כמי שנמצאים בגלות בשל העדרו של הגואל. ההיסטוריה היהודית מונה ארבעה גלויות. גלות מצרים – לפני היות עם ישראל לעם. גלות אשור – הגלייתם של עשרת שבטי ישראל על ידי מלך אשור. גלות בבל – גלותה של ממלכת יהודה על ידי מלך בבל עם חורבן בית ראשון. וגלות אדום – הגלות שהחלה עם חורבנו של בית שני על ידי הרומאים, הנמשכת עד ימינו אנו.

גלילה

פעולת סגירת ספר התורה לאחר שמראים אותו למתפללים נקראת "גלילה".

ספר התורה כתוב על קלף, והקלף מגולגל על שני מוטות. בתחילה או בסוף קריאת התורה מרימים את ספר התורה לפני כל המתפללים ומראים להם אותו. אחרי שמראים להם את הספר, סוגרים אותו, באמצעות גלילתו על עצי החיים.

גן עדן

גן עדן הוא המקום בו התגוררו אדם וחווה לפני חטאם.

והוא גם מקום משכנם של נשמות הצדיקים לאחר פטירתם.

גניזה

מונח המציין מצבור של תשמישי קדושה וכתבי קודש שנפסלו לשימוש משום שנתבלו או נקרעו או משום שנמצא בהם פגם. ההלכה אוסרת להשליך תשמישי וספרי קדושה שבלו. סיבת גניזתם של ספרי קודש היא מתוך חשש להשמדתם או מחיקתם של כתבים בהם מוזכר שם ה'. סיבת גניזתם של תמשי קדושה היא מתוך רצון לנהוג בהם כבוד. כיום מותקנים מתקני גניזה במקומות שונים לשימוש הציבור. לאחר שמתמלאים המצבורים, נטמנת הגניזה באדמה.

בגדי כהונה

בגדים שלובשים הכוהנים בשעת עבודתם במשכן ובבית המקדש

כהן הדיוט (כהן רגיל) לובש ארבעה בגדים ואלו הם לפי סדר לבישתם:

מכנסיים – קצרים עד הברך ארוגים מפשתן,

כתונת – חלוק ארוך ארוג משבצות מפשתן,

אבנט – חגורת בד באורך כ- 16 מטר טוויה מתכלת וארגמן תולעת שני (צבעים שונים המופקים מבעלי חיים),

מגבעת.- רצועת בד באורך כ- 8 מטר מפשתן שלופפה על ראש הכהן כעין קונוס.

כהן גדול לובש 8 בגדים. במשך ימות השנה נקראים בגדיו בגדי זהב. ואלו הם לפי סדר לבישתם:

מכנסיים – כמו של כהן הדיוט,

כתונת – כמו של כהן הדיוט,

אבנט – כמו של כהן הדיוט,

מעיל – בגד ארוך ללא שרוולים ארוג מחוטי תכלת שבתחתיתו ארוגים פעמונים וקישוטי רימונים,

אפוד – סינר עושי חוטי זהב, תכלת, ארגמן, תולעת שני ופשתן, האפוד היה שור לכהן באמצעות חגורה ושתי כתפיות שעליהן היו משובצות שתי אבנים ועליהן חקוקים שמות השבטים 6 בכל צד.

חושן – בד ארוג מזהב, צמר בצבעי תכלת, ארגמן ותולעת שני, ופשתן. החושן קופל לשנים ויצר כיס מרובע, בתוכו הונח פתק הנקרא "אורים ותומים",על החושן הייתה מסגרת זהב שבה שובצו שתים-עשרה אבנים יקרות, שעל כל אחת מהן חקוק שם של שבט משבטי ישראל. האבנים היו ערוכות בארבעה טורים, שלוש בטור.

מצנפת – דומה לזו של ה כהן ההדיוט אולם כרוכה לרוחב הראש באופן שטוח,

ציץ – טס זהב, עליו חרוטות המילים "קדש לה'" שנקשר לראש הכהן הגדול בשלושה חוטי צמר צבוע בתכלת, שנים משני צידי הראש ואחד מעל המצנפת.

בגדי כהן גדול ביום הכיפורים, נקראים בגדי לבן (כיון שנעשו מפשתן לבן), הם ארבעה, ואלו הם לפי סדר לבישתם: מכנסיים, כתונת, אבנט, מצנפת.

בדיקת מזוזות

בדיקת כשרותן של המזוזות.

נוהגים לבדוק את המזוזות הקבועות בבית, פעמיים בשבע שנים, הבדיקה נועדה לוודא שהמזוזות לא נפסלו במשך הזמן בגלל נפילת דיו מהקלף, חדירת מים וכדו'.

יש נוהגים לבדוק את המזוזות מידי שנה בחודש אלול. כמו כן, נוהגים לבדוק את המזוזות אם מתרחשת מחלה או צרה רח"ל.

בדיקת תפילין

בדיקת כשרותן של התפילין.

תפילין שמניחין אותם בכל יום ונראה שמצבן טוב, אין צורך לבדקן. אולם אם נראית נפיחות של בתי התפילין או שלא הניחו אותם תקופה ארוכה או שעולה שאלה כלשהי בנוגע לכשרותן, יש לבדקן על ידי מומחה.

ביכורים

פירות שבעת המינים שביכרו ראשונים בשדה, חובה להביאם לבית המקדש וליתנם לכהנים.

כשמגיע בעל השדה לשדהו ורואה את הפירות הראשונים שהתחילו להבשיל – קושר עליהם גמי (חוט), ואומר: "הרי אלו ביכורים". רק מפירות שבעת המינים מביאים ביכורים והם: חיטה, שעורה, גפן, תאנה, רימון, זית ותמר.

את הביכורים מעלים בתהלוכה שמחה ומקושטת לירושלים ואת הפירות נותנים לכוהנים. ה\בעת שנותן את הפירות אומר בעל השדה דברי שבח לה' על שנתן לו: "הגדתי היום לה' אלהיך כי באתי אל הארץ אשר נשבע ה' לאבותינו לתת לנו". וממשיך אחר כך בקריאת הפרשה מ"ארמי אבד עבי וירד מצרימה…" עד "ועתה הנה הבאתי את ראשית פרי האדמה אשר נתת לי ה'" (דברים כו). פרשה זו נקראת: "מקרא ביכורים", או : וידוי ביכורים.

בין המצרים

כינוי לשלושת השבועות שבין י"ז בתמוז לתשעה באב.

שלושת השבועות שמי"ז בתמוז שאז הובקעה חומת ירושלים עד ט' באב שאז חרב בית המקדש נקראים "בין המצרים", על פי הפסוק במגילת איכה (א, ג): "כל רודפיה השיגוה בין המצרים".

בשלושת השבתות של ימי בין המצרים מפטירים בנביא, לאחר קריאת התורה, שלוש הפטרות העוסקות בפורענות ובעונשים שיבואו על חטאי העם. שלושת הפטרות אלו נקראות "ג' דפורענותא".

בימי בין המצרים נוהגים דיני אבלות על חורבן בית המקדש, וככל שמתקרבים לתשעה באב – ביטויי האבל הולכים ומחמירים.

בין הערביים

פרק הזמן מאז שהשמש מתחילה לנטות כלפי מערב, עד סוף היום.

בין השמשות

פרק הזמן שבין וודאי יום לוודאי לילה.

הזמן המוגדר 'יום' הוא עד שקיעת החמה. הזמן המוגדר 'לילה' הוא מצאת הכוכבים, בין שקיעת החמה לצאת הכוכבים ישנו זמן שהוא מוגדר 'בין השמשות'.

ביאור השם "בין השמשות" הוא: הזמן שבין שקיעת גוף השמש ובין העלם אור השמש, כלומר: בין שתי "שמשות".

דין "בין השמשות" נוגע להלכות רבות מאד. את זמן "בין השמשות" דנים, על פי רוב, להחמיר. לדוגמא: יום השבת מתחיל משקיעת החמה בסוף יום ששי ונמשך עד סוף בין השמשות שבסוף יום השבת; כך גם כל המצוות הנוהגות ביום, שחובה לעשותן עד שקיעת החמה. והמצוות הנוהגות בלילה, יש לעשותן מצאת הכוכבים ואילך.

בין כסה לעשור

כינוי לימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים, עשרת ימי תשובה.

"כסה" הוא כינוי לראש השנה על שם הכתוב (תהילים פא, ד): "תקעו בחודש שופר בכסה ליום חגנו", ודרשו חז"ל: "איזהו חג, שהחודש (הירח) מתכסה בו? הוי אומר: זה ראש השנה", כלומר בראשית השנה שהוא ראש חודש, הירח מכוסה ואינו נראה. ו"עשור" הוא כינוי ליום הכיפורים החל בעשירי לחודש תשרי. מכאן השם "בין כסה לעשור" לימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים.

ביעור חמץ

מצות ביעור החמץ מהעולם לפני חג הפסח.

ביום י"ד בניסן, חובה על כל אחד לבער את החמץ מרשותו, הביעור נעשה בתחילת השעה השישית (כשעה לפני חצות). באופן הביעור נחלקו תנאים: ר' יהודה אומר, "אין ביעור חמץ אלא שריפה"; וחכמים אומרים, "אף מפרר וזורה לרוח או מטיל לים".

המוצא חמץ בביתו בחול המועד, יוציאו מרשותו מיד ויבערו. אם מצאו ביום טוב, יכפה עליו כלי עד מוצאי יום טוב, כדי שלא ישכח ויאכלו, ובמוצאי יום טוב יבערו.

בית דין

מוסד שיפוטי בישראל.

בעם ישראל היו קיימים שלושה סוגים של בית דין

בית דין של 3 דיינים, שסמכותם היתה לפסוק בדיני ממונות וקנסות.

בית דין של 23 דיינים, שדנו גם דיני נפשות.

בית הדין הגדול – הסנהדרין, שמנתה 71 איש, והיווה את הסמכות השיפוטית העליונה בעם ישראל. מקום מושבה של הסנהדרין היה בבית המקדש.

לבית הדין יכול להצטרף רק דיין שנתמנה לכך. מינוי זה נקרא "סמיכה".

כיום, בוטלה הסנהדרין ואין דנים דיני נפשות ומלקות. בתי הדין היום דנים בדיני ממונות וגיטין וקידושין.

בית המקדש

מבנה הקבע ששימש משכן לשכינה, בו התקיימה עבודת הקרבנות על ידי הכהנים והלויים.

התורה מצווה לאחר כיבוש הארץ וחלוקתה, לבנות בית לה', "בית מקדש" שבו תתקיים עבודת הקרבנות דבר יום ביומו, ושאר עבודות המקדש, שנעשו בעיקר על ידי הכהנים, בסיוע הלויים.

שני בתי מקדשות היו בישראל ואנו מצפים בכל יום ובכל רגע לבנייתו של בית המקדש השלישי.

בית המקדש הראשון – נבנה על ידי שלמה המלך לאחר שאביו, דוד המלך, קנה את המקום לשם כך. ארבע מאות וארבעים שנה לאחר כניסת בני ישראל לארץ ישראל, בשנת ב' אלפים תתקכ"ח בנה המלך שלמה את בית המקדש. הבניה ארכה שבע וחצי שנים.

בית המקדש הראשון עמד על תילו ארבע מאות ועשר שנים והוא נחרב בתשעה באב שנת ג' של"ח על ידי נבוכדנצאר מלך בבל ולמחרת – בעשרה באב נשרף הבית.

בית המקדש השני – נבנה על ידי עולי בבל שבעים שנה לאחר שנחרב הבית הראשון, כשעם ישראל שב מגלות בבל. בשנת ג' אלפים ת"ח. הבית השני היה פשוט מאד עם הקמתו והוא שוכלל מאד על ידי הורדוס. בית המקדש השני עמד על תילו ארבע מאות ועשרים שנה ונחרב על ידי טיטוס בתשעה באב בשנת ג' אלפים תתכ"ט.

בית המקדש השלישי:יש אומרים, כי בית המקדש העתיד יבנה עוד לפני ביאת המשיח; ויש אומרים, כי קודם יבוא המשיח ורק לאחר מכן יבנה בית המקדש. יש סוברים, שבית המקדש השלישי ירד משמים כשהוא בנוי ומוכן לגמרי.

בית הכנסת

בית התכנסות לתפילה

בית שמתכנסין בו לתפילה נקרא בית כנסת. בבית הכנסת יש ארון שבו מונחים ספרי התורה, יש בימה עליה מניחים את ספר התורה כשקוראים בו. ובבתי כנסת אשכנזיים יש את עמוד החזן שעליו עומד בעל התפילה המשמש כשליח ציבור (ש"ץ) למנהג הספרדים הוא עומד על יד הבימה.

בית הכנסת מתפללים עם מניין אנשים דברים בוגרים ואז התפילה נחשבת ל"תפילה בציבור". אולם, גדול ערכה של תפילה הנאמרת בבית כנסת. לכן, גם מי שאינו מוצא מניין והוא מתפלל ביחידות, ישתדל להתפלל בבית הכנסת.

קדושת בית הכנסת היא מעין קדושת בית המקדש, ולכן יש קוראים לבית הכנסת "בית מקדש מעט" חובה היא איפה לנהוג כבוד, דרך ארץ וקדושה כלפי "מקדש מעט". אין להקל בו ראש ואין לדבר בו שיחות בטלות.

אין נכנסים לבית הכנסת כדי להסתתר בו מפני החמה, הצינה או הגשמים. אם לבית הכנסת יש שני פתחים, אין להשתמש בבית הכנסת כמקום מעבר, כדי לקצר את דרכו, כלומר, שיכנס בפתח אחד ויצא בפתח השני. אין אוכלים, שותים או ישנים בבית הכנסת. אך הלומדים תורה בקביעות בבית הכנסת מותר להם לאכול ולישון שם, כדי שלא יאלצו ללכת למקום אחר ויתבטלו מלימודם.

אב בית דין – אב"ד – גאב"ד

ראש בית הדין. גאב"ד – גאון אב בית דין.

בעבר היה אב בית הדין המשנה לנשיא בית הדין והשני במעלתו. כיום מקובל לכנות כך את הדיין החשוב וראש בית הדין בבתי דין הדנים על פי דין תורה. מנהגי כבוד מיוחדים נקבעו לגבי אב בית דין. וכשרואים אותו גם מרחוק צריך לקום בפניו עד שיעבור. אב בית דין שמת, כולם קורעין עליו, ונוהגים כמה דיני אבילות.

אבן העזר

אחד מארבעת חלקי הטור והשולחן ערוך – ספרי ההלכה הגדולים והמרכזיים.

'אבן העזר' הוא כינוי שהעניק מחבר ספרי הטור רבי יעקב בן אשר לחלק העוסק בדיני אישות, גיטין וקידושין. מקור השם הוא על סמן הפסוק: "אעשה לו עזר כנגדו" (בראשית ב', י"ח). נהוג גם לציין את החלק בראשי תיבות אהע"ז או אה"ע או אבה"ע.

אורח חיים

אחד מארבעת חלקי הטור והשולחן ערוך – ספרי ההלכה הגדולים והמרכזיים.

"אורח חיים" הוא כינוי שהעניק מחבר ספרי הטור רבי יעקב בן אשר לחלק העוסק במכלול ההלכות היום יומיות, סביב כל שעות היממה ומעגל השנה, חגים ומועדים. בחלק זה נכללים הלכות תפילה, ציצית, תפילין, אכילה וברכות, והלכות שבת ומועד.

אורים ותומים

גוויל שבו כתוב שמו המפורש של הקב"ה שהיה נתון בתוך כפלי החושן, ובאמצעותו היו אותיות אבני החושן מאירות בזו אחר זו, כתשובה לשאלת הכהן.

האורים ותומים מוזכר בעיקר בתקפות המלכים והשופטים הראשונים, כמנגנון שבאמצעותו התקבלו החלטות מהותיות הנוגעות לענייני ציבור, יציאה למלחמה, חלוקת הארץ ועוד.

פעולת האורים ותומים הייתה מתבצעת באמצעות הארת האותיות שהיו חקוקות על אבני החושן, לאחר שנשאלה שאלה. צירוף האותיות היה יוצר את התשובה.

איסור דאורייתא

דבר האסור מן התורה.

כל דבר שנאסר לעשותו והאיסור הוזכר במפורש בתורה, או שאיסורו נלמד באחת מהמידות שהתורה נדרשת בהן, או שאיסורו נלמד כהלכה למשה מסיני, או שאיסורו נלמד מסברא מדברי תורה. ויש אומרים, שגם איסור שנזכר בנביאים או בכתובים הרי הוא כאיסור של תורה.

איסור דרבנן

דבר שנאסר על ידי חכמי ישראל.

חכמי ישראל תיקנו תקנות, גזרו גדרות וסייגים שלמרות שתוקפם נובע מדברי התורה, שנאמר (דברים י"ז, י"א): "לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל", בכל אופן ישנן הגדרות חומרה שונות בין איסור דרבנן לאיסור דאורייתא. לגבי גזירות ותקנות חכמים, נוקטים בכלל: "ספק דרבנן לקולא". מאידך, לגבי איסורים של תורה הכלל הוא: "ספק דאורייתא לחומרא".

אם כי, נהגו גם חומרה גדולה באיסורי חכמים, הטילו עונשים קשים על המזלזל בגזירותיהם, חייבוהו מלקות, נידוי, ואף התירו לקרותו: "עבריין".

יש מקרים שבהם מצוות התורה נדחות מפני איסורי חכמים שנגזרו כסייג לתורה, כגון תקיעת שופר בראש השנה שחל בשבת, או נטילת לולב ביום ראשון של סוכות שחל בשבת.

אלול

החודש העברי השישי למניין חודשי השנה.

אלול הוא החודש השישי מהחודשים העבריים הנמנים מניסן. בחודש אלול 29 ימים. מקור שמו של חודש אלול הוא בשפה הארמית ומשמעותו עונת הקציר. חז"ל מביאים גם רמש בשמו של החודש להיותו חודש הרחמים וסליחות בראשי התיבות של אלול אני לדודי ודודי לי. חודש אלול הוא חודש הרחמים והסליחות, שבראש חודש אלול עלה משה להר סיני לקבל את לוחות הברית (בפעם השניה). הוא שהה שם ארבעים יום שהסתיימו בי' בתשרי – יום הכיפורים. בימים אלו נהג כל עם ישראל בצום ובתענית, עד שביום הכיפורים נסלח להם חטא העגל. ימים אלו נקבעו לדורות כימי רצון ורחמים, וכהכנה לעשרת ימי תשובה, שהינם ימי דין ומשפט. מרבים בהם במעשים טובים, במתן צדקה ובעריכת חשבון הנפש.

עדות המזרח משכימים לקום מדי יום במהלך חודש אלול לאמירת סליחות. בני אשכנז משכימים לאמירת סליחות החל ממוצאי שבת שלפני ראש השנה. מלבד אם חל ראש השנה בימים ב' או ג' ואין ממוצאי שבת עד ראש השנה לפחות ארבעה ימים, אז, מתחילים לומר סליחות במוצאי שבת, שבוע קודם לכן.

נוהגים לתקוע בשופר במשך חודש אלול בתפילת שחרית, כדי להזכיר את ההתעוררות לתשובה.

אמה

מידת אורך קבועה.

אמה היא מדית אורך שנמדדת כמרחק מן ראש האצבע האמצעית ועד המרפק. על מנת להגדיר אותה במושגי מרחק המקובלים בימינו תורגמה לס"מ. שיעור האמה הוא: 58 ס"מ – לשיטת ה"חזון איש"; ו-48 ס"מ לשיטת רבי חיים נאה ז"ל. באמה יש 6 טפחים.

אמוראים

חכמי התלמוד

האמוראים הם חכמי ישראל שחיו והנהיגו את העם אחר חתימת המשנה שחוברה על ידי התנאים. אמוראים, תואר שפירושו: מתרגם, מפרש. האמוראים היו רשאים רק לבאר ולפרש את דברי התנאים אך לא לחלוק עליהם.

אמן

הסכמה ואימות דבר שנאמר, בקשה שיתקיים הדבר שנאמר.

משמעותה של המילה אמן היא הסכמה לדברים שנאמרו מפי אחר, ובארמית פירושה – אמת. צריך לענות אמן לאחר שמיעת ברכה ממישהו אחר, וכשעונים אמן מכוונים, אמת היא הברכה שבירך המברך ואני מאמין בה. בברכות שמהותן תפילה ובקשה, כגון הברכות האמצעיות של תפילת שמונה עשרה, יש לכוון, מלבד הכוונה האמורה, גם: יהי רצון שיתקיימו הדברים.

חז"ל הפליגו במעלת עניית אמן, ואמרו: "גדול העונה אמן יותר מן המברך" (ברכות נג, ב). כמו כן אמרו: "כל העונה אמן בכל כוחו – פותחים לו שערי גן עדן, שנאמר: 'פתחו שערים ויבוא גוי צדיק שומר אמונים', אל תקרי: שומר אמונים, אלא: שומר אמן" (שבת קיט, ב).

אסרו חג

יום החול שלמחרת חג הפסח, חג השבועות וחג הסוכות

יום החול הראשון שלאחר החגים פסח, שבועות וסוכות, נקרא איסרו חג. הימים הם כ"ב ניסן, ז' סיון, כ"ג תשרי. שמו של "אסרו חג", מקורו בפסוק (תהילים קיח, כז): "אסרו חג בעבותים עד קרנות המזבח" – "כל העושה איסור (תוספת) לחג באכילה ושתיה, מעלה עליו הכתוב כאילו בנה מזבח והקריב עליו קרבן". לכן נוהגים להרבות במאכל ושתיה ביום זה וגם נוהגים בו שמחה ולא מתענים בו.

אפיקורוס

המבזה את התורה, לומדיה או חכמיה. הכופר במהות הנבואה, הכופר בנבואתו של משה רבינו, האומר שאין הקב"ה יודע את מעשי בני האדם.

בהגדרת אפיקורוס קיימות דעות שונות. האפיקורוס פסול לעדות, אסור להחזיר לו אבדתו, שחיטתו נבלה ואין לו חלק לעולם הבא. אפיקורוס שמת – אין קרוביו מתאבלים עליו.

ארבע מידות בית דין

ארבע שיטות לענישה במוות, שבהן היו בית דין ממיתים את הנידונים למוות.

ארבעת אופני הענישה במוות שונים בחומרתן, כל נידון נהרג במיתה שהוא חייב בה לפי חומרת העבירה שעבר. יש אומרים שדרוג חומרת המיתות הוא: סקילה, שריפה, הרג, חנק, ויש אומרים: שריפה, סקילה, חנק, הרג. בתי הדין נמנעו בדרך כלל לדון למוות ומכארבעים שנה לפני חורבן בית המקדש השני הפסיקו בתי הדין לדון למוות כלל.

ארבעה וחמשה

תשלום קנס שמשלם מי שגנב שה או שור וטבחו או מכרו, לפני שנתפס.

התורה קנסה את הגונב שור ושה וטבח או מכר אותו, לשלם פי ארבע על השה ופי חמשה על השור.

בהבדל הקנס בין שור לשה נאמרו שני טעמים: א. שור שגניבתו וטביחתו או מכירתו גרמה לביטול ממלאכה, ישלם חמישה, שה שלא ביטלו ממלאכה – ארבעה"; ב. אמר רבי יוחנן בן זכאי, בא וראה כמה גדול כבוד הבריות, שור שהלך ברגליו, ולא היה צריך הגנב לסחבו – חמשה, שה שהרכיבו על כתפו (וביזה הגנב את עצמו) – ארבעה.

ארבעה צומות

ימים שבהם מתענים בצום – על פי דברי הנביאים: ג' תשרי, עשרה בטבת, י"ז בתמוז וט' באב.

הנביאים קבעו ימי צום ותענית שמטרתם לעורר את העם לשוב בתשובה ולתקן את המעשים, בהיזכרנו במאורעות קשים ומצערים שאירעו בתאריכים אלו לעם ישראל:

בשלושה בתשרי מתענים על הריגתו של גדליה בן אחיקם ועל הצרות שאירעו לעם ישראל בעקבות הריגתו. הוא הופקד על ידי מלך בבל על שארית הפליטה של העם בארץ לאחר חורבן בית המקדש הראשון. לאחר הריגתו גלו כולם ונהרגו אלפים מישראל.

בעשרה בטבת מתענים כי ביום זה החל המצור על ירושלים על ידי צבא נבוכדנאצר מלך בבל. מצור זה היה תחילתה של הפורענות שבסופה היו חורבן בית המקדש הראשון וגלות בבל.

בשבעה עשר בתמוז מתענים כי ארעו בו צרות רבות לעם ישראל: נשברו הלוחות לאחר מעמד הר סיני, בטל קרבן התמיד לפני חורבן בית המקדש, הובקעה חומת ירושלים על ידי האויבים, נשרפה התורה על ידי אפוסטמוס הרשע והועמד צלם בהיכל על ידי רשעי ישראל.

בתשעה באב מתענים על כי ביום זה נחרב בית המקדש הראשון והשני, נגזר על אבותינו – יוצאי מצרים – שלא יכנסו לארץ, נלכדה ביתר ונחרשה ירושלים.

ימי צום אלו מיוחדים הם לעשיית תשובה, לעריכת חשבון נפש ולתיקון המעשים. החורבן, הגלויות והצרות שאירעו לאבותינו בעבר, מעוררים אותנו לשוב על א'. בכוחה של ההליכה בדרך ה' למנוע את המשך הפורענות.

ארבעת המינים

ארבעה סוגי צמחים: אתרוג, לולב, הדס וערבה.

את ארבעת המינים ציוותה התורה ליטול בחג הסוכות. ביד ימין נוטלים את הלולב, סביבו אוגדים (קושרים) 3 הדסים ו-2 ערבות, וביד שמאל נוטלים את האתרוג. מהות המצווה היא לנענעם יחד. לפני שנוטל אותם מברך: "ברוך אתה ד' אלוקינו מלך העולם אשר קדשנו במצוותיו וציוונו על נטילת לולב". הברכה היא על הלולב מפני שהוא הגדול והבולט שביניהם. ביום הראשון של החג מוסיפים גם את ברכת "שהחיינו".

מאת: יוסי איזק / כתב: 'טוב-טוב'

אלבום הצילומים של הרב אברהם מושקוביץ לא היה מבייש דיפלומט וותיק. הוא הספיק כבר לבקר באפריקה ובאסיה, באמריקה ובאירופה. מסעותיו חובקי תבל הוליכו אותו למעמקי הג'ונגל, לקרחוני האוקיינוס הצפוני, למפעלים נידחים אי-שם בלב סין ואפילו לכמה גיחות לתוככי מדינות ערב. לא, הוא לא סוכן ביון. מבחינות מסוימות העבודה שלו מסובכת הרבה יותר. הוא משגיח כשרות.

בשביל מה צריך משגיח כשרות לבקר בפינות הנידחות ביותר בעולם?

"היום", הוא מסביר, "אנחנו חיים בעולם גלובאלי שבו כולם קשורים עם כולם. קופסת שימורים תמימה עשויה להכיל רכיבים שמקורם בחצי תריסר ארצות שונות. את כשרות הרכיבים הללו אי אפשר לוודא בלי לצאת לשטח ולבדוק".

מוצרי מזון מסוימים גדלים רק במקומות מסוימים בעולם. למשל, אספרגוס או אננס. יש צמחים שזקוקים לאקלים מסוים או לתנאי גידול מיוחדים. את דג הטונה למשל לוכדים בעומק האוקיינוס, מקום שבו ניתן לדוג אלפי טונות בבת אחת. צריך לוודא שהדייגים לוכדים רק דגים כשרים. לאחר מכן בא תהליך עיבוד הדג, בישולו, פירוק הבשר והאריזה. חלק מהשלבים הללו נעשים על האוניות בלב ים. כל שלב טעון התייחסות הלכתית הולמת."

מצד מי באה היוזמה לבדיקת כשרות של מפעל?

"לעיתים קורה שגוף כשרות בארץ מוצא שמפעל העומד תחת השגחתו משתמש בחומר גלם מסוים המיוצר בחו"ל וצריך לבדוק את טיבו. אבל בדרך כלל היוזמה באה מצד המפעלים עצמם. אנחנו שולחים להם שאלון מפורט ולפי זה יודעים פחות או יותר מה הכיוון. לפעמים מגיעים למסקנה שלא שווה לשלוח לשם משגיח. הכל לפי המקרה".

מה כבר יכול לקרות בלי השגחה?

הרב מושקוביץ מחייך בסלחנות. "אנשים, אנשים לא מעלים בדעתם כמה בעיות יכולות להיות".

דוגמאות? בבקשה.

"במפעל אריזה של פרי הליצ'י בתאילנד התברר לנו שקודם האריזה משרים את הפרי בחומר חלבי דבר שאוסר אותו לאכילה עם בשר. במפעל ליצור ירקות קפואים בסין הצהיר בעל המפעל שהוא מתעסק אך ורק עם ירקות דבר שמפשט מאוד את הליכי הכשרות. סביבו עמדו קבוצת סינים שהנהנו בראשם בהסכמה אבל החוש השישי אמר לי להמשיך ולבדוק. באחד המחסנים במפעל גיליתי שתי חביות של סודה קוסטיק. חומר כימי חריף בו משתמשים רק במפעלים שמצויים בהם חלבונים מן החי. ואכן בסוף התברר שחודשיים בשנה המפעל מעבד מוצרי בשר חזיר!".

איך זה להיות היהודי היחיד בעיר או במדינה שלמה?

"ראשית כל, לא מוותרים על קוצו של יוד. פעם בתחילת עבודתי בתחום הכשרות הזדמנתי לשוויץ לשבת. יצאתי לתפילה בלבוש חסידי מלא, ומשגיח אחר שפגש אותי חשב שיצאתי מדעתי. אמרתי לו שהוא האנטישמי הראשון שפגשתי… כעבור שש שנים שוב נתקעתי בשבת מחוץ לבית – הפעם בתאילנד. הגעתי לסעודת שבת בביתו של רב הקהילה ושם אני פוגש שוב את מיודעי, הפעם בלבוש הולם כראוי לשבת קודש. אמרתי לו: 'אתה רואה, בסוף גם אתה הושפעת ממני ושנינו צחקנו".

מגיל צעיר חינכו אותך לאכול כשר. ככה מקובל אצלכם בבית וכך גם אתה משתדל לעשות. במטבח אתה מקפיד על הפרדה בין בשר וחלב, למקרר אתה משתדל שלא להכניס מוצרים שאין עליהם אישור כשרות. אבל לעיתים אתה מוצא את עצמך תוהה לשם מה באמת נחוצה חותמת הכשרות. למה לא די בבדיקת רשימת המרכיבים המודפסת על כל אריזה? מה כבר יכול להיות כל כך מסובך? מה כבר הכניסו בפנים – חזיר?!

הבה נצא אפוא לסיור היכרות קצר שבו נגלה את המורכבות העצומה של עולם הכשרות המודרני. אל תדאג, לא נלך רחוק. לצורך הדיון הזה מספיק לקפוץ למקרר הביתי ולשלוף ממנו כל מוצר שיעלה בדעתכם. למשל – בקבוק של דייאט קוקה קולה.

קוקה קולה היא המצאתו של רוקח אמריקאי בשם ג'ון פמברטון. כוונתו המקורית של פמברטון הייתה להמציא משקה שיקל על לקוחותיו לבלוע תרופות מרות. אלא שהפציינטים התלהבו מהמשקה החדש עד כדי כך שהתחזו לחולים רק כדי שתינתן להם ההזמנות ללגום ממנו. ואכן, כיום נלגמים בעולם מעל מיליארד כוסות 'קוקה קולה' ליום.

בואו נעשה היכרות עם הסוגיות ההלכתיות שמתעוררות אגב לגימת המשקה הזה בפסח ובכל ימות השנה. נתחיל בטעם המתקתק. אם אתה שותה דייאט-קולה המתיקות הזו אינה באה מסוכר אלא מממתיק מלאכותי שנקרא 'אספרטיים'. הממתיק המלאכותי הזה, שניתן אגב למצוא אותו בעוד ששת אלפים מוצרי מזון, עשוי מחלבונים המופקים מחיטה או מקטניות. השאלה כמובן היא – האם מותר להשתמש בחומר הזה בפסח?

הטעם המיוחד של הגזוז בא גם מהבועות העשויות מגז דו-תחמוצת הפחמן. את הגז הזה מייצרים לעיתים כתוצר לוואי של תעשיית השמרים, ושוב – מדובר בתהליך המבוסס על החמצת חיטים.

נמשיך הלאה – משקה הקולה מכיל סוגים שונים של תמציות טעם. כשלושים אחוז מהתמציות הללו מקורם באלכוהול או בחומרי לוואי של אלכוהול. את הכוהל ניתן להפיק מחומרים רבים ומגוונים: סוכר, תירס, אפילו קליפות תפוזים. לעיתים משתלם להפיק אותו דווקא מ… עמילן החיטה. שמת לב איך החמץ מצליח להשתרבב כמעט לכל אחד מהרכיבים? מדהים.

כעת שים לב לטעם החמצמץ של חומצת הלימון. זה לא לימון אמיתי, כמובן. את חומצת לימון מייצרים מסוג מסוים של פטריות הגדלים על מצע של דגן או קטניות. הפטריות סופגות לתוכן את התמיסה. לאחר מכן מייבשים אותן, ובתהליך עיבוד כימי הופכים אותן לחומצת לימון. חמץ או לא-חמץ? בשביל זה צריך לשאול פוסק הלכה.

עכשיו נעבור לצבע של משקה הקולה. מסתבר שלא היית לוגם קוקה קולה אילו הוא היה שקוף או שהיה לו צבע כחול. ככה זה – התרגלנו לצבעים של מאכלים מסוימים. כדי לתת לקולה את הצבע הרצוי מוסיפים לו צבע מאכל בגוון חום-אדמדם. צבעי מאכל מעוררים מגון רחב של בעיות כשרות, ולא רק בפסח. את הצבע האדום, למשל, מייצרים מ'חומצה קרמינית', חומר אותו מפיקים מחרק קטן שנקרא 'קוצ'יניל'. אני מקווה שלא קלקלתי לך את התיאבון, אבל זו המציאות…

לא מוכרחים להשתמש דווקא בחרקים. אפשר לייצר את הצבע גם מחומרים סינטטיים שונים. אבל מי שאינו בקיא בתעשייה כלל לא ידע שקיימת בעיה. אגב, אם כבר מדברים על ג'וקים, כדאי לדעת שחרקים אדומים משמשים גם להכנת ציפוי זגוגי בשם 'שלק' שבו משתמשים כדי לתת ברק לכל מיני ממתקים.

…וכל השאלות הסבוכות הללו (והן רק קצה המזלג) התעוררו אגב שתייה של משקה תמים שאין בו בשר ואפילו לא חלב. לא פלא שבימינו יש צורך בארגונים מסודרים הכוללים רבנים, מדענים, מומחי מזון, ומערכת בינלאומית של מפקחים הבקיאים בשיטות יצור המזון המודרני. בלי השגחה כזאת פשוט לא יהיה לנו מושג מה נכנס לנו לפה!

תחושת העייפות שמופיעה בדרך כלל אחרי אכילת בשר היא תוצאה של תהליך העיכול האטי של הבשר. כיוון שבשר מתעכל לאט יותר משאר המזונות, אכילת מאכלים חלביים מיד אחריו גורמת לחלב להחמיץ, והתוצאה עלולה להיות דלקות וזיהומים במערכת העיכול. כידוע, דם בעלי חיים הוא מקור גידול לחיידקים.

אכילת דם חושפת את האדם לסכנת זיהום והרעלה. שמירה דקדקנית על כללי ההלכה, כגון: בדיקת צומת הגידים והריאות, ההקפדה על ניקיון העופות, המליחה, וההדחות במים לפני ואחרי המליחה – כולם חשובים לבריאות תקינה. פעולות אלה הן דבר שהווטרינר אינו מקפיד עליו.

לא-יהודים רבים מקפידים לקנות בשר כשר מטעמי בריאות. בצבא הפולני, לפני תקופת הקומוניזם, היתה הוראה קבועה לשחוט את הבהמות על פי ההלכה היהודית, מפני שבאופן זה יוצא רוב הדם מיד ואין החיידקים מתרבים בבשר במהירות כבדרכי ההמתה האחרות.

כיוצא בזה התברר במחקר שנעשה ברוסיה שלפני הקומוניזם, כי השמירה על דיני כשרות הריאה בבהמות גרמה לכך שמחלות ריאה שונות אירעו אצל יהודים ביחס נמוך בהרבה משאירעו אצל לא-יהודים. לרבים די בעצם העובדה, שמוצר עם הכשר עבר עוד עין בודקת של משגיח כשרות – בכדי להגיע למסקנה שכשר זה בריא.

י' רוט, טכנולוג המזון של מינהל שירות המזון המחוזי בלשכת הבריאות בבאר שבע, פרסם בכתב העת 'בריאות הציבור' מאמר מקיף ובו מידע רב על המחלות שגורמים חרקים המצויים במזון, אם על ידי מגע עמהם, אם בשאיפתם ואם באכילתם. הוא מונה לא פחות מתשעה סוגי מחלות הנגרמות על ידי השרצים, חלקי כנפיהם, הפרשות, נשלים (עור ישן שהחרק משיל מעצמו בגדילתו), ביצי חרקים, קורים, שערות ושאר חלקי גופם. אם כן, הדאגה לכשרות המזון קשורה גם לשמירת בריאות הגוף.

היהודי נזהר מאיסור אכילת שרצים לא מטעם הבריאות, אלא משום שכך ציוונו הבורא. עתה, נחשף פן נוסף ליתרונות של שמירת הכשרות – העניין הבריאותי הקשור בזה. נאמר בספר הזוהר: איסתכל באורייתא וברא עלמא (הקבה הסתכל בתורה וברא את העולם); הבריאה עשויה לפי מתכונת התורה, ומי שנזהר לקיים את מצוות התורה ניצל מהרבה מרעין בישין.

להלן מאמרים וכתבות הדנים בנושא זה: המדע מגלה: פתרון תורני למחלת 'הפרה המשוגעת' סערה בממלכת בריטניה. מאות אטליזים נסגרים ברחבי המדינה. רבבות ראשי בקר מושמדים עקב סכנת 'הפרה המשוגעת'. אנשים חדלו לקנות בשר בקר.

ובשקט מתפרסם מחקר אמין ביותר, המצביע על תופעה מדהימה: השחיטה היהודית מונעת את מחלת הפרה המשוגעת! חיידקי המחלה שוכנים במוח. אם מהממים את הבהמה לפני השחיטה, דבר שעלול לגרום לבעיות כשרות חמורות עד כדי פסילת הבהמה, החיידקים מתפשטים במהירות הבזק בכל גופה ומהווים סכנה נוראית לאוכל. כאשר שוחטים לפי כללי ההלכה, החיידקים נשארים במוח בלבד ואין כל סכנה.

וכל זאת באנגליה, שרצתה לפני זמן לא רב לאסור את השחיטה היהודית עקב 'צער בעלי חיים' … ובכן, תמיכה בלתי צפויה למאבק למען השחיטה הכשרה הגיעה בימים אלה מגילויו של המחקר הנל, שנערך על ידי האוניברסיטה החקלאית של טקסס בארצות-הברית. טקסס היא מדינה שבה מפותח גידול הבקר ויש שם בתי שחיטה משוכללים – גם כלליים, וגם לשחיטה כשרה – המספקים תצרוכתם לכל רחבי ארצות-הברית ולמקומות אחרים בעולם.

עסקני השחיטה היהודית באנגליה גילו עניין רב במסקנת המחקר, בגלל היבט של ההגנה על השחיטה, ומצפים לתועלת רבה במאבקם. וכאן בארץ – לאחרונה הזדעזענו כולנו כאשר פרופסור ארנון שמשוני, הווטרינר הראשי של משרד החקלאות, התריע כי 70% משחיטת הצאן ו-44% משחיטת הבקר בישראל, היא שחיטה שחורה המסכנת את בריאות הציבור.

פרופסור שמשוני, שערך בעצמו סיורים בשטח, הגדיר את המצב הנורא במילה אחת: 'תדהמה'. יותר מ50- מחלות מדבקות עלולות לעבור מבקר וצאן לבני אדם. בדבריו הזהיר 'כי מי שקונה בשר משחיטה שחורה, משול למי ששותה מים מתוך שלולית בשדה. יש סיכוי קטן מאוד שמדובר במים נקיים.' ילד שחלה במחלת הפה והטלפיים נשאר עיוור לכל ימי חייו. אין צורך להזכיר שיהודים שומרי מצוות המקפידים לרכוש בשר בכשרות מהודרת אינם בכלל הסיכון.

לאחרונה גם גברה הדרישה מצד ציבור מודרני לקניית בשר כשר למהדרין – כגון הכשר חרדי – המקפיד בשבע בדיקות וחקירות על כל מוצר היוצא מתחת ידיו; והסיבה היא הפחד מפני פגיעה בבריאותם אם המוצר אינו כשר באמת. (דר מיכאל גיל (גילקרוב), בזווית אחרת, חדשות הכרמל, 14.2.97) העוף הכשר צוין לשבח עופות כשרים, העוברים את תהליך ההכנה לפי המסורת היהודית, עולים בטיבם על עופות המעובדים בתהליך הרגיל – קובע מחקר שנערך לא מכבר על ידי המחלקה למדעי המזון באוניברסיטת פנסילבניה. המחקר העלה, כי העופות הכשרים שנבדקו הצטיינו בספירת חיידקים נמוכה יותר, והם החזיקו מעמד זמן ביותר על מדפי האטליזים.

מידת התרככותם הייתה זהה עם זו של העופות האחרים, אולם צוותי הטעימה מטעם איגודי הצרכנים קבעו בכל הניסויים כי טעמו של העוף הכשר טוב יותר. (אהרן שמיר, ניו יורק, מן העיתונות) המרוץ אחרי ה'כושר פוד' פעם, בעבר הלא רחוק, כשדיברו בארצות-הברית על מוצרים בעלי תווית 'כשר', או 'כּוֹשר-פוּד' כפי שמכנים זאת האמריקאים, היה מדובר בעיקר על בלינצ'ס, כבד קצוץ, קניידלך, גפילטע פיש ומוצרי מזון לחג הפסח.

היום, לעומת זאת, ניתן למצוא בארצות-הברית – ובעיקר בניו יורק – את חותמת הכשרות על מוצרי מזון רבים ומגוונים. בין היתר, על מוצרי הפסטה של חברת הענק רוניזיני, על הטאקו המקסיקאי ואפילו על חפיסות של ירקות סינים בהקפאה. החברות הללו מוכנות לשלם שכר גבוה במיוחד למשגיחי הכשרות היהודים, כדי שאלה יעניקו למוצריהם חותמת כשרות.

וכל זאת מדוע? התשובה לכך היא שצרכן המזון האמריקאי, המקפיד בשנים האחרונות על בריאותו ותזונתו, נוטה להאמין שחותמת ה'כשר' על אריזת המזון, מבטיחה איכות גבוהה מהממוצע ורמת פיקוח על תהליכי הייצור, הגבוהה מהמקובל בשוק המזון הרגיל של הגויים. מסיבה זו מוכנות החברות לייצור המזון לשלם שכר גבוה למשגיחי הכשרות היהודיים, ואפילו לממן עבורם נסיעות ארוכות לחול כדי שיוכלו להשגיח מקרוב על כל המתקנים ותהליכי ייצור המזון – במידה ואלה מתבצעים מחוץ לגבולותיה של ארצות-הברית.

'משתלם לנו להוציא מדי פעם כמה אלפי דולר עבור הנסיעות של המשגיח שלנו', סיפר השבוע בעל חברת מזון אמריקאית בכתבה לניו יורק פוסט, 'שכן חותמת הכשרות על המוצר משלמת את עצמה מהר מאוד ועוד מותירה רווח.' מוצרי המזון האמריקאיים בעלי חותמת הכשרות אכן נמכרים היטב והתפוצה שלהם בעלייה מתמדת.

ברשת הסופרמרקטים 'סלואן', עמה נמנה גם הסופרמרקט השכונתי שלנו, מוכרים כבר מזה שנים, ובהצלחה, מוצרי מזון כשרים מתוצרת ישראל. אמנם יהיו אולי מי שיגידו זאת לא חוכמה, שכן בעלי הרשת הם יהודים אוהדים המנסים לסייע לייצוא הישראלי (מה שנכון) אבל מי שחושב שמדובר אך ורק בצדקה – שוגה, שכן כמה מהמוצרים הישראלים נמכרים כאן כל כך בהצלחה, עד שההיצע לא תמיד עונה על הביקוש.

כך למשל מוכר 'סלואן' את מוצרי בשר ההודו המעושן מתוצרת קיבוץ טירת צבי המופצים תחת השם המסחרי 'ירדן'. למכור לאמריקאים מוצרי בשר, ובעיקר בשר הודו, זה נשמע כמו למכור לאסקימוסים קרח, אבל את ההודו הכשר של 'ירדן', לא קל תמיד למצוא על המדף. מנהל הסופרמרקט נאלץ לעתים קרובות להצטדק על המוצר הזה, שהוא פשוט נחטף ושהמשלוח החדש עוד לא הגיע. בעוד כחודש ייפתח בניו יורק במרכז הירידים החדש עש הסנטור היהודי המנוח יעקב יעבץ, היריד האמריקאי הלאומי הראשון של מוצרי מזון כשר.

אירווינג סילברמן, יוזם האירוע, טען השבוע כי בשנים האחרונות הורגש גידול משמעותי במכירת מוצרי המזון הכשר בארצות-הברית. מדובר לדבריו בתופעה שמתורגמת כבר כיום ל-750 מיליון דולר בשנה ויש הטוענים כי אפילו למיליארד דולר. מהם רק כ-25% נובעים ממכירת מוצרי מזון כשרים לפסח. שאר המוצרים הנמכרים כיום בארצות-הברית עם חותמת הכשרות הם מוצרים מתוצרת חברות לא-יהודיות מובהקות. (אבי נגאור, ניו יורק, מן העיתונות)

האמריקני אוכל כשר

מהפכה שקטה אך מעניינת עוברת על עולם המזון בארצות-הברית: הולכת וגוברת הפופולריות של מאכלים כשרים. בפולין שלפני מלחמת העולם השניה היו גויים רבים נוהרים אל המסעדות היהודיות כדי ליהנות ממטעמי המטבח היהודי – צ'ולנט, גפילטע פיש, קישקע ואחרים.

הנהירה הנוכחית בארצות-הברית נובעת ככל הנראה מתוך תחושה שהמאכלים הכשרים מן הסתם גם נקיים ובריאים יותר. לנוכח התופעה המעניינת, הולכות יותר ויותר חברות ומבקשות מארגונים רבניים הכשר למוצריהן, וכך החל הסחרור וצובר תאוצה.

מספר על כך השבועון האמריקאי ניוזוויק בגליונו מ-4 ביולי (בתרגום חופשי): בסתיו האחרון, כאשר הביקוש לבירה תוצרת חברת קורס באיזור ניו-יורק גבר בשיעור של 15% ובשיעור של 38% באזור פילדלפייה, לא היה צורך למנהלי החברה לשאול מדוע.

התשובה מודפסת הייתה על תווית הבקבוק – בצורת OU, הסמל המעניק גושפנקה של כשרות למוצר האמריקאי (שהוא ראשי התיבות של היוניון אוף אורתודוכס רבייס – איגוד הרבנים האורתודוכסים). חברת קורס לא נזקקה לשנות מאומה במרכיבי הבירה או בתהליכי הייצור כדי לזכות באישור הרבנות, וראשי החברה סבורים שהאישור מעניק להם עדיפות חשובה – הן לגבי 1.5 מיליון היהודים בארצות-הברית המקפידים על כשרות, ברמה זו או אחרת, והן לגבי כל אלה הדורשים מזון בריא יותר.

'תמיד שבנו וטענו שמוצרינו הם על טהרת האיכות ונקיים מכל רבב', אמר דובר החברה דוק שוק, 'ותווית הכשרות מוכיחה שכדברינו כן הוא.' כל אמריקני המציץ במזווה שבביתו ייווכח שהפופולריות של מאכלים כשרים היא עתה בשיאה. מוצריהם של חברות כמו 'צ'יריוס', 'קוקה קולה' ו'יופלייט', העונים על הדרישות ומקבלים תו כשרות, מגיעים לא רק אל שומרי הכשרות אלא גם אל מוסלמים רבים וכן אל קבוצות אוכלוסייה אחרות המקפידות על כגון הא.

החברות נוקטות אף בסיסמה שאין צורך להיות יהודי כדי ליהנות ממוצריהן הכשרים, כשהן פונות אל הציבור הרחב באמריקה לנסות את מוצריהם משום שהם בריאים וטעימים. היום יש בארצות-הברית כ-20,000 מוצרים כשרים, וכאלף מוצרים חדשים מתווספים למעגלי הכשרות מדי שנה.

היקף מכירותיהם של מוצרים אלה הגיע אשתקד ל-30 מיליארד דולר, ואחד מכתבי העת למזון בארצות-הברית הכריז שגוברת במדינה זו המגמה לאכול כשר 'לא רק גפילטע פיש ומצות' אומר פיל למפרט, מבעלי כתב העת, 'אלא הרבה מאוד מאכלים נוספים.' (שבוע טוב)

'מלך האוכל הכשר' בארצות-הברית בא לארץ ומכריז: באמריקה קיים שוק של מיליארד דולרים למוצרי מזון כשרים מישראל בארצות-הברית קיים שוק למוצרי מזון כשר מישראל שערכם יכול להגיע למיליארד דולר בחמש השנים הבאות! – כך טוען ארווינג זילברמן, המומחה מספר אחת בארצות-הברית לאוכל כשר, שהגיע השבוע לישראל. זילברמן ערך בניו יורק לפני כשלושה חודשים את 'יריד האוכל הכשר' הראשון בהיסטוריה – 'אקספו בינלאומי לאוכל כשר ולהווי חיים יהודיים' היה שמו הרשמי של היריד. 50,000 איש התכנסו ובאו בשעריו במשך ארבעה ימים.

הוצגו בו אלפי מוצרים כשרים למהדרין, החל בגפילטע פיש ועד לדליקטסים מוקפאים כמו מוסקה, אבוקדו וצ'או מיין. … 'ביריד האחרון היו המוצרים הישראליים רק כ-5% מכלל המוצרים גם יחד', אומר זילברמן, המסביר באריכות ובדייקנות מיהו הקהל הצורך אוכל כשר בארצות-הברית: 'ברור כי הצרכנים העיקריים הם היהודים, אך סקרים מיוחדים שהזמנו גילו כי אוכל כשר נתפס בתודעת האוכלוסייה השחורה כמזון משובח; האוכלוסייה המוסלמית, הנמנעת מבשר חזיר, חשה בטחון ברכישת מוצרי מזון בחנויות של אוכל כשר, ואילו הצמחונים מעדיפים חנויות כשרות בשל תדמית של אוכל טרי יותר'. … ישראל נחשבת ליצרנית האוכל הכשר השניה בגודלה בעולם, אחרי ארצות-הברית.

רבים הם המוצרים שמייצרים מפעלים ישראלים שלא ניתן להשיגם בארצות-הברית. המזון הכשר מישראל נתפס כאמין, משובח ובעל איכות גבוהה. (מן העיתונות) כשרות כבקרת איכות המנהל אומר, שלכשרות המהודרת יש חלק נכבד ומכריע בשיפור מוצרי המאפייה.

אנחנו מתייחסים לעניין הכשרות לא רק כמרכיב מתחייב וברור לקהל הלקוחות החרדי, אלא גם כמרכיב של בקרת איכות. לדבריו, כל עניין הכשרות בא לידי ביטוי במאפיה בבקרת איכות וטיב בצורה ההדוקה ביותר שרק ניתן להעלות על הדעת.

כל נושא הניקיון, מניעת התפתחויות של כל מיני גורמים שליליים, הרי הרבה מאוד נעשה בטיפול ובתיאום של מערכת הכשרות, וזה גם עזר לנו רבות לשיפור תהליכים ואיכות המוצרים, כך שבסיכומו של דבר, כל הדברים הללו הביאו לנו לקפיצה גדולה ומשמעותית מאוד.

מסתבר, שבאמת, ככל שרמת הניקיון בטחנות הקמח ובמאפיות יותר גבוהה מתמעטת שריצת החרקים במקום במידה משמעותית. (מתוך מדריך הכשרות של בדץ שארית ישראל, תשנז)

[הידברות]

הקפדה על אכילת מזון כשר הינה אחת המצוות הבסיסיות בהן נתקל כל מי שנמצא בתחילת דרך ההתחזקות. ביקשנו לשמוע מהרב אברהם פיינברג, מרצה בכמה ארגוני קירוב ורב בית כנסת, תשובות לכמה מהשאלות הנפוצות בנושא הכשרות

מה קורה למי שאוכל מזון שאינו כשר?

"אנחנו יודעים היום דבר שאלפי שנים האנושות לא ידעה והוא שאם לא מעבדים ומשמרים את המזון כראוי עלולים להתפתח בו יצורים מיקרוסוקופיים זעירים, חיידקים, שיכולים לגרום מחלות. אם אתה היית מספר דבר כזה לאדם, אפילו מלומד, שחי נניח לפני מאתיים שנה הוא לא היה מאמין למשמע אוזניו. אבל היום המדע יודע שהעין האנושית אינה מסוגלת לראות הכל. יש הרבה דברים שמתרחשים למרות שאיננו רואים אותם, יתכן שבעתיד יכלו אותם יתכן שלא. בדומה לכך, מגלה לנו התורה, שהמזון שאינו כשר, למרות שלמראית עין הוא נראה תקין לחלוטין ולמרות שמבחינה תזונתית ערכו הבריאותי אינו פחות מזה של המזון הכשר, בכל זאת מי שאוכל ממנו מכניס לתוך הנפש סוג של טומאה שחוסמת לו את הרגישות לדברים רוחניים. הוא מאבד את הרגישות הרוחנית שלו. זה מה שנקרא 'לטמטם את הנפש'".

היכן באה הטומאה הזאת לידי ביטוי?

"אדם צריך לשאוף לקיים את התורה והמצוות מתוך הנאה ושמחה. כשאתה רואה בחור או אדם שלומד תורה כמו שצריך ולמרות זאת הוא אינו מרגיש הנאה וסיפוק בלימוד, אחד ההסברים האפשריים לכך שהוא לא מקפיד כראוי על רמת הכשרות של הדברים שנכנסים לפיו. צריך להבין שאוכל זה לא סתם דבר שעושה לנו טעם טעים בפה והרגשת שובע בבטן. האוכל בונה אותנו. הגוף שלנו מורכב מכל הדברים שאכלנו. ולכן אדם שחלילה אוכל מאכלים טמאים זה לא רק שהוא עבר עבירה מסוימת אלא עכשיו יש לו בעיה רצינית כי תאי הגוף שלו בנויים מהדבר הטמא. העיניים שלו, האברים שלו, העור שלו, הכל מורכב עכשיו מ"חלקיקים" של טומאה. ועד שהטומאה הזו מסתלקת יהיה לו קשה יותר לחוות חוויות רוחניות או ליהנות ממעשים רוחניים כמו תורה ומצוות".

מה עושה מי שרוצה להשתפר בעניין הזה?

"כמו בכל דבר יש לנו כלל: "הבא לטהר מסייעים בידו". עצם הרצון לשפר מעיד על רוח טהרה שעוברת על האדם. ברמה המעשית צריך לפתח ראשית כל מודעות לנושא הכשרות. להתחיל לשים לב מה אני קונה בחנות, איזה כשרות אם בכלל יש לזה, מה מצב הכשרות של חנות הפלפל או השווארמה שלתוכו אני נכנס, לחפש כשרות מהודרת ולא להסתפק ברמה הבסיסית ביותר. במקביל צריך להתחיל ללמוד את הנושא בצורה מסודרת. מי שאינו מכיר את ההלכות לעולם לא ידע היכן עובר הקו בין הכשר ללא-כשר. מי שגר בבית צריך גם לשים לב מה קורה במטבח. בנושא הזה צריך לנהוג ברגישות ובזהירות רבה כדי שלא ליצור חיכוכים ועימותים מיותרים. בשביל זה צריך כל אדם ובחור לעשות לעצמו רב כדי שתהיה לו כתובת לקבל ייעוץ והדרכה".

מדוע בעצם הוא נקרא כך מדוע לא נקרא גם מי שלומד חשבון – בן חשבון ומי שלומד אנגלית – בן אנגלית?

הסבר יפה לכך נתן הגאון הצדיק רבינו אליהו לופיאן זיע"א: כשבחור צעיר מגיע ללמוד בישיבה ומתחיל ללמוד תורה הוא בעצם לא רק לומד תורה אלא גם מידותיו הרעים נהפכים, כעבור זמן הוא נהפך להיות ממש איש אחר בעל השקפה שונה והנהגתו משתנה בתכלית, אין זאת אלא שהתורה היא שהפכה אותו לאדם חדש, ראוי אם כן להיקרא בשל כך 'בן תורה' כי התורה היא שהולידה אותו מחדש.

לעומת זאת בלימודי אנגלית וחשבון אין כל שינוי אצל הלומד בין קודם לימודיו ובין לאחר לימודיו, ולכן רק בלימוד תורה זוכים לתואר 'בן תורה'.