האם אנחנו אוכלים את השניצל או שהשניצל אוכל אותנו.

השולחן עליו אנו אוכלים יותר חשוב ממה שחשבנו

מסופר על אדם שהיה גדול ממדים בלשון עדינה, והיה מרבה בסעודות בכל עת, ובכל ארוחה היה מרוקן אל קרבו מס' קדרות ענק עם ככרות לחם רבות.

פעם שלח הבעש"ט את תלמידיו אל אותו האדם שילמדו כיצד אוכלים לשם שמיים. ציפו התלמידים לפגוש איש קדוש ומעונה, ומה מאוד התפלאו למצוא גוש בשר ומזון.. לאחר שהתארחו בביתו שבת שלמה -תמהים מה רצה רבם ללמדם- התגברו על בושתם ושאלוהו לפשר מעשיו.

נענה להם וספר שגדל בבית עני ואביו היה איש רזה ושדוף, פעם הגיעו פורעים והציבו בפני אביו את האפשרות להתנצר או להשרף ובחר למות על קדוש ה', ובגלל שהיה כולו רק עור ועצמות נשרף במהירות ובקלות.

"אני איני יודע תורה והלכה" כך ספר האיש "אך מאותו המחזה גמלה בלבי ההחלטה לאכול ולהשמין כ"כ שאם יבואו שוב פורעים שישרפו וישרפו וישרפו.. ולא תהיה מיתתי על קדוש ה' כ"כ בקלות ובמהירות"..

העולם כולו בנוי מטוב ורע, ישנם דברים הקבועים ומוחלטים בצד הטוב או הרע. וישנם דברים נייטרלים שאפשר לקחתם לטוב או לרע, תלוי בכונת האדם ובדרך שימושם. צורת ההתייחסות של האדם, כונתו במעשהו והדרך שבה פועל הם יקבעו אם גפרור דולק יבעיר גז לבשל מרק מהביל, או שמא יבעיר יער שלם ועוד כמה מושבים.. הכל תלוי במחשבה.

עיקר שדה העבודה שלנו בעוה"ז הוא בחלקה הנייטרלית הזו, לקחת ולנתב את הדברים לצידם הטוב. אחד התחומים היותר בולטים הוא האכילה. כל ההבדל בין האדם עליו ספרנו לסתם זולל וסובא היה במחשבה הטובה וכונת האכילה שזה קדש את כל מעשהו והפכו לגמרי. (כל זה בתנאי שהמעשה נייטרלי).

המטרה שלשמה אנו אוכלים- למלא כרסנו ותאותנו או לצבור כוחות לעבוד את ה',

הצורה שבה אוכלים- בברבריות ובאיבוד רסנים או שמא בדרך מכובדת ונימוסית.

והדברים שאנו עושים במהלך ארוחתנו, הם יקבעו האם אנחנו אוכלים את השניצל או שהשניצל אוכל אותנו..

מכאן אפשר להבין את דברי הגמרא (ברכות נ"ד ע"ב): "שלושה דברים מאריכין ימיו ושנותיו של אדם… והמאריך על שולחנו" שמתוך שמאריך לשבת על יד השולחן יבוא עני ויתן לו מארוחתו. כל מה ששינה את הבנ"א בהארכה ע"י השולחן -שזהו לכאורה ענין תאותני- זה הכונה, "שמא יבוא עני".

עד כדי כך שהגמרא ממשיכה ואומרת שבזמן שבית המקדש היה קיים -המזבח (עבודת הקרבנות) מכפר על האדם והיום- שולחנו של אדם (עבודת האכילה) מכפר עליו. כמובן שאין הכונה למסיבת זלילה וסביאה, אלא אדם שמאריך על שולחנו למטרה נעלה, מכניס אורחים, נוהג בדרך ארץ וע"פ כללי ההלכה בזמן הסעודה, נוטל ידיו ומברך, וכל כונתו באכילה לשם שמיים: לצבור כוחות לעבוד את ה', להכניס אורחים, סעודות מצוה וכד', שולחנו של אדם כזה מכפר עליו כאילו הקריב קרבנות על המזבח בבית המקדש.

ישנן הרבה הלכות הקשורות באכילה החל מכשרות המאכלים ועד לדרך וצורת אכילתם, להלן לקט הלכות נבחרות שיש לנהוג על השולחן כדי לעשותו מזבח: (דוג' נבחרות של הלכות לאכילה מתוך יראת שמים על השולחן. לקוח מקצור שו"ע סימנים מ'-מ"ד, וכדאי לעיין שם לדעת פרטי ההלכה)

* כשאוכל לחם בארוחתו צריך לטול ידיו קודם הסעודה (שמי שאוכל בלא נט"י כאילו אכל טומאה), ישפוך 2 פעמים על כל יד, יברך "ברוך.. אשר קדשנו במצוותיו וצונו על נטילת ידיים" וינגב ידיו.

* על לחם גמור העשוי מחמשת מיני דגן מברך לפני אכילתו "המוציא לחם מן הארץ", וכשמסיים סעודתו מברך ברכת המזון.

* מצוה להביא לשולחן מלח לפני בציעת הפת, ואת פרוסת ה"המוציא" לטבול במלח, מפני שהשולחן דומה למזבח והאכילה לקורבן, ונא': "על כל קרבנך תקריב מלח".

* ומאותה הסיבה שהשולחן דומה למזבח טוב להזהר שלא להרוג עליו כינים ושאר חרקים.

* לא יאכל אדם ולא ישתה בדרך רעבתנות, לא יאכל מעומד ולא ישתה מעומד, ויהיה שולחנו נקי ומכוסה יפה אפילו אין לו לאכול רק דבר שאינו חשוב..

* לא ישוך אדם פרוסה ויניחה על השולחן או יתנה לחברו או לתוך הקערה, כי שמא זה מאוס על חברו וכנ"ל בשתיה.

* לא יהיה אדם קפדן בשעת סעודתו, כי האורחים ובני הבית מתבישים אז לאכול כי חושבים שמתרגז ומקפיד על אכילתם.

* שנים שיושבים ליד שולחן, הגדול מתחיל ראשון לאכול, והשולח ידו בפני מי שגדול ממנו הרי זה גרגרן.

* נוהגים לכסות או להסיר את הסכינים מעל השולחן לפני שמברכים ברכת המזון, כי השולחן דומה למזבח, ובמזבח נא': "לא תניף עליהם ברזל" כי הברזל מקצר ימיו של אדם והמזבח מאריך ימי האדם, ואינו בדין שיונף המקצר על המאריך. וגם השולחן מאריך ימיו של אדם ומכפר עוונותיו בהכנסת אורחים.

קראתם? נהנתם? נשמח מאוד אם תשאירו לנו תגובה :)

כתובת הדוא״ל שלך לא תפורסם.