התרחקות לצורך התקרבות

משה ויטמן
גיא ונורית נשואים כבר 16 שנה. "16 וחצי" מתקנת נורית בגאווה. האמת? מגיע להם צל"ש. בימינו בהם אם אחוז הגירושין היה יכול לעבור את אחוז הנישואין, הוא היה עושה זאת די בקלות, הם באמת מושא להערכה. אבל מה? "כשאני חוזרת 16 שנה אחורה לימים בהם רק הכרנו, אני מסתכלת על היום ואומרת: זה כבר לא אותו דבר". החיים עמוסים. חשבון הבנק מלחיץ והזמן עושה את שלו. "אז מה, נשלים עם זה וגמרנו"? היא שואלת באכזבה.
לא מגיע לגיא ונורית לפספס את האהבה שלהם רק בגלל שהם לא מחליפים בני זוג כל יומיים, נסכים כולנו. אחרי הכול, הגיוני שדרך החיים השפויה שלהם היא שתתאים לצרכים האנושיים… "לדעתי, אם התורה המציאה את חיי הנישואין וכל הטקסים סביבם, היא צריכה לתת אחריות עליהם" טוען גיא. האמת? נשמע הגיוני. בוא נבדוק:
כשהתורה ייסדה את איסור נידה החל בימי המחזור החודשי על כל יהודיה, היא חשבה בדיוק על כך: "אמר רבי מאיר: מפני מה אמרה תורה תהא נדה לשבעה? אלא, מתוך שרגיל בה, קץ בה. אמרה תורה תהא נדה לשבעה, כדי שתהא חביבה על בעלה ביום טהרתה כיום כניסתה לחופה". האינטרס של התורה: חידוש ורענון הקשר בין בני הזוג. איך עושים זאת? באמצעות התרחקות בימי האיסור, התרחקות שתיצור געגוע. התרחקות לשם התקרבות.
כך התורה דואגת שהמוצר אותו היא המציאה – חיי נישואין, יאריך ימים אצל הצרכן באיכות ללא פשרות. במהלך הדורות צפו חכמינו ז"ל באופן יישום האיסור וקיבלו בימיהם את ההחלטה: האיסור כבר אינו מספק את ההרחקה באופן יציב וברור, מצב זה גורם לכישלונות ובלבול ולכן יש צורך להרחיב את ההרחקה הפיזית והטכנית, כדי שהמצווה החשובה בעלת המטרה החיונית כל כך, תחזיק מעמד.
מה הם קבעו בפועל? נסקור בקצרה:
בעוד מן התורה אסורה בין בני הזוג בימי הנידות קרבת ביאה חיבוק ונישוק בלבד, הוסיפו חכמים לאיסור קבוצת מעשים נוספים, בעלי מכנה משותף אחיד: מעשים שרק הקשר העמוק הקיים בין בני זוג, מאפשר את הפתיחות הרגשית והמנטאלית לעשייתם. לכן, סברו חכמים, אם נאסור את המעשים הללו ההרחקה הפיזית תהיה ברורה ויציבה יותר.
בשינה: אסרו חכמים לבני הזוג בימי הנידות לישון על מיטה אחת גם אם היא רחבה וגדולה וגם אם הם 'ישמרו מרחק'. גם שתי מיטות הנוגעות זו בזו מוגדרות כמיטה אחת. לא רק זה, אלא גם שכיבת האישה על מיטת בעלה בפניו (גם אם אינו נמצא עליה) ו/או ישיבת הבעל על מיטת האישה בפניה או שכיבה עליה שלא בפניה, אסורים.
במגע ומסירת חפצים: גם מגע סתמי ואפילו בבגדים. אסור מדברי חכמים שהוסיפו גם כי הושטת חפץ מיד ליד או החזקה משותפת של חפץ אסורה. למה? כדי להוות תזכורת יומיומית לאיסור. חפץ כבד שדרך בני אדם לעזור זה לזה – מותר.
באכילה: אסורים בני הזוג לאכול מצלחת משותפת או לשתות מכוס משותפת בימי הנידה. אסור לבעל לשתות את שאריות אשתו בפניה (לפי האשכנזים: גם לאכול), אך לאישה מותר לשתות את שאריות בעלה. יש מחמירים שלא תמזוג ותגיש האישה משקה לבעלה אלא בשינוי או בריחוק מקום.
בקרבה: אסור לבעל לראות את המקומות המכוסים בגוף אשתו בימי הנידות, אסור לו לשמוע את קול זמרתה ואסורים בני הזוג לדבר דברי שחוק וחשק. כמו כן, אין לבעל לרחוץ את ידי אשתו או להיפך, משום החיבה שבדבר.
סביב השולחן: בעל או אישה היושבים זה לצד זה על שולחן אחד צריכים לעשות היכר ביניהם, שיהווה תזכורת לאיסור בעת אכילה או שתייה משותפים. היכר נחשב: כל דבר שלא אמור להיות מונח על השולחן, מפה נפרדת.
נשים לב כי כול מעשים אלו מהווים סממנים לקרבה זוגית ולכן אסרו אותם חכמים. אם נקפיד עליהם נוכל להרגיש היטב בחיי הזוגיות שלנו את כותרת המאמר – "התרחקות לשם התקרבות".
מה כן מותר?
מותר לתת מתנות, להחמיא, לשוחח ולפתח את התקשורת הרגשית ותשומת הלב. מותר לעזור זה לזה להתעניין יותר האחד בחיי השני ועוד.
"מאז שאנו מקפידים על הרחקות המצווה, אני מקבל מאשתי סמס'ים המחזירים אותי לירח הדבש שלנו"
"בעלי זוכר להתקשר אלי באמצע העבודה"
"בעלי שם לב מה לבשתי היום"
אז מי מצטרף להרמת כוסית לחיי הנישואין המתחדשים?

הרבנית ציפי