ורחמיו על כל מעשיו

משה ויטמן

תשמעו סיפור:

רבי יהודה הנשיא, מחבר המשניות, הולך לו ברחוב בדרכו, שכנראה הייתה לכיוון בית המדרש. מהעבר השני של הרחוב צועד לכיוונו אדם סוחר בהמות שמוליך עדר עגלים לכיוון בית המטבחיים המקומי למוכרם לשחיטה. לפתע, אחד העגלים עוזב את העדר, רץ לכיוונו של רבי יהודה ומצטנף בבגדיו בפחד. העגל, שהרגיש בנפשו הבהמית כי הוא צועד בדרכו האחרונה אל עבר השחיטה, פחד מאוד וניסה להגן על עצמו בבגדיו של רבי יהודה. אמר לו רבי יהודה "לך אל השחיטה, כי זהו הרי ייעודך בעולם – הבהמות נבראו לשימושו של האדם וזוהי זכות גדולה עבורך שתעלה על שולחן שבת וחג ויברכו עליך ברכות".

העגל המשיך בדרכו, אך מיני אותו יום ולמשך שלושה עשר שנים, חייו של רבי יהודה כבר לא נראו אותו דבר: כאבי שיניים חזקים וגדולים נגזרו עליו, הוא סבל מאוד, כל זאת בשל חוסר הרחמים שנהג כלפי העגל.

כאבי השיניים לא עזבו את רבי יהודה הנשיא, עד הסיפור הבא:

עוזרת הבית של רבי יהודה, עסקה בניקוי שגרתי של הבית. לפתע, היא גילתה עכבר. העוזרת ניסתה לרדוף להכות ולהרוג את העכבר, עד שרבי יהודה שם לב למתרחש ואמר לה: עזבי אותו, נאמר בתורה על אלוקים "ורחמיו על כל מעשיו", גם אנו צריכים לנהוג כך ולרחם אף על בעלי החיים!

כששמעו בשמיים על תשובת המשקל והתיקון שעשה רבי יהודה במעשיו, שהחל לנהוג במידת הרחמים, ריחמו עליו והעבירו ממנו את הכאבים והוא התרפא.

מדהים. הרי רבי יהודה לא התאכזר אל העגל או התנהג אליו ברשעות, הוא בסך הכל אמר את האמת הנכונה והצודקת כי העגלים נועדו לשימוש האדם. אבל בכל זאת, חוסר הרחמים שהתבטא בהתנהגותו, בכך שלא שעה אל תחינתו האילמת של העגל והתנהג כלפיו במידת הדין, עוררה כלפיו מידת הדין בשמיים ובאו עליו ייסורים וכאבים.

אם כך מתייחסת התורה למידת הרחמים שמפגין אדם כלפי בעלי חיים, ניתן להסיק ולהבין לבד, כיצד מתייחסת התורה למידת הרחמים כלפי בני אדם.

כה חשובה היא מידת הרחמים עד שהיא מהווה תנאי בלעדי ומוקדם לכל הנהגה של חסד ורחמים משמיים כלפי האדם כפי שאמרו חכמינו "במידה שאדם נוהג, בה מודדין לו" אם אדם מתנהג עם אחרים במידת החסד והרחמים, כך גם ינהגו כלפיו בשמיים. אך אם אדם נוהג עם סביבתו במידת הדין, חלילה וחס, הוא מעורר עליו מידת הדין ח"ו.

הלכה מעניינת מאוד שנאמרה בתלמוד נובעת מהצורך ברחמים כלפי בעלי חיים:

להרבה מאיתנו, יש בעל חי אחד לפחות איתם בבית. יש את אלו שמגדלים חיית מחמד כלב חתול או כל דבר אחר, יש את אלו שמחזיקים כלוב עם תוכי לעומת אלו שיש להם אקווריום עם דגי זהב בבית. המשותף לכל בעלי החיים באשר הם הוא שכולם ללא יוצא מן הכלל, זקוקים ל…מזון. לכל אחד יש המזון המתאים עבורו וכל המגדל בעל חי בביתו יודע כי הדאגה למזונו היא תחת אחריותו.

מפתיע לגלות, כי למרות העליונות והחשיבות הברורה שמייחסת התורה לאדם על פני כל יצור אחר בעולם עד שאמרו חכמינו במסכת אבות שעל כל אחד מבני האדם לומר "בשבילי נברא העולם" ומסופר על אדם הראשון שהראהו אלוקים את כל הבריאה ואמר לו "כל מה שבראתי בשבילך בראתי", אך למרות זאת ישנו פרט אחד שבו בעל החי קודם לאדם. כיצד?

בפרשה השניה שבקריאת שמע אנו קוראים: "ונתתי עשב בשדך לבהמתך ואכלת ושבעת". סדר הפסוק מעורר תמיהה: מדוע מקדימה התורה את הברכה לעשב שנועד לאכילת הבהמות לברכה לאכילתו ושביעתו של האדם, הרי האדם הרבה יותר חשוב והיה לה לכתוב "ואכלת ושבעת" ורק לאחר מכן "ונתתי עשב בשדך לבהמתך"?

חכמינו מוציאים מסקנה מפתיעה בעקבות שאלה זו. לדבריהם (בתלמוד בבלי מסכת ברכות) הסיבה להקדמת הבהמה לאדם נעוצה בהלכה הבאה: "אסור לאדם שיטעום כלום קודם שיתן מאכל לבהמתו". התורה רוצה שקודם הבהמה תאכל ורק לאחר מכן יאכל בעליה האדם ולכן מקדימה התורה את העשב של הבהמה לאכילת ושביעת האדם.

מדוע? למה שאני לא יאכל קודם? למה שהכלב שלי יקבל ארוחת בוקר לפני? הרי אני רעב?

התשובה היא: רחמים.

אתה אמנם רעב ובא לך הרגע לאכול. האוכל חם ועד שתתן מזון לחיית המחמד הוא יתקרר. אתה ממהר ואין לך סבלנות. אבל גם הבעל חי רעב, גם הוא זקוק למזון, אין מי שייתן לו חוץ ממך. לכן, תרחם עליו, אל תתעלם מצרכיו ותיתן לו את מזונו כשהוא זקוק לו.

זהו היחס שהתורה מצפה מאיתנו להעניק לבעלי חיים, זהו היחס שהתורה מצפה ודורשת מאיתנו להעניק לבני אדם, למשפחתנו הורינו אחינו חברינו וילדינו. אך בנוסף לכך, זהו גם היחס שהתורה מעוניינת שנעניק ל… עצמינו:

"ואתה, בן אדם, תרחם על נשמתך המתקיימת לעדי עד, להביאה אל תענוג מופלא אשר לא ראתה עין, ולא יביאך רוב תאוותך לחטא, ותהיה נדחה מאור אל חושך. חמול על עצמך וחוס על נפשך, ואל תחלל הוד נשמתך בהבלי התענוגים" (ספר אורחות צדיקים שער הרחמים).