אוהד אטינגר תפילין

מהם התפילין?

בתוך התפילין יש קלף שכתובים בו ארבע פרשיות מהתורה, העוסקות בקבלת עול מלכות שמים,

והודאה במלכותו של מלך העולם. וכאשר האדם מניח את התפילין וקורא "קריאת שמע",

הוא מכניע את עצמו לפני מלך העולם ומודה במלכותו.

אחי היקר והאהוב, רצוני לגלות לך סוד יקר על מאוד, השווה יותר מכל הון וממון שבעולם.

לכל מצווה יש שורש רוחני בשמים, וכאשר אנו עושים את הפעולה הגשמית,

על ידי כך אנחנו מעוררים בשמים את הפעולה הרוחנית.

ובאמת לא רק לנו יש תפילין, אלא גם בשמים יש תפילין רוחניות.

ובתפילין שלנו כתובה פרשת "שמע ישראל" אשר אנו ממליכים בה את ד',

ואילו בתפילין שבשמים כתוב באותיות של אש הפסוק "מי כעמך ישראל", שבו ד' משתבח ומתפאר בנו.

והנה, האדם המניח תפילין כאן למטה, מקרין על ידי כך אהבה לבורא עולם.

ומצד שני, התפילין שבשמים מקרינות שפע וברכה לאדם שלמטה, תפילין מול תפילין.

ומי שפעם העמיד מראה מול מראה – והתבונן באחת מהן, ראה שאין לזה סוף,

משום שהמראה שממול משדרת חזרה למראה השנייה – וזה חוזר על עצמו ולא נגמר.

כך גם התפילין. אנו משדרים איתם "הכנעה" לשמים למלך העולם,

והתפילין שבשמים משדרות לנו בחזרה "שפע וברכה", וזה לא מפסיק בדיוק כמו המראות הנ"ל.

אנו אומנם חושבים שמדובר במשהו קטן וגשמי, אך כאשר מתבוננים לעומק במה שעומד מאחורי התפילין,

מתברר שמסתתרת שם מערכת רוחנית שלימה.

ובנוסף לזה, לא יאומן – אבל הוכח מדעית.  התפילין מבריאות את הנפש, משחררות את החרדות והמתחים,

מחזקות את המוח והחשיבה, וכפי שרואים בציטוט דלהלן:

ד"ר סטיבן שראם מניו יורק (יהודי שאינו שומר מצות), מנהל מרפאה המטפלת באנשים הסובלים מחרדה ודיכאון.

יום אחד ביקש ד"ר שראם למצוא שיטות חדשות כדי להביא מזור למטופליו,

ולשם כך השתתף בסמינר לדיקור סיני – שמסר מומחה צרפת ידוע…בסמינר עבר איתם המרצה "אחת לאחת"

על תעלות האנרגיה שהרפואה הסינית מתארת, תעלות אשר מעל כל אחת מהן – קיימת נקודת דיקור.

המרצה התקדם איתם לפי הסדר. – מעמוד השדרה לכיוון הראש, ולפתע ד"ר שראם קולט

שהמרצה מתמקד בנקודה מסוימת, נקודה אשר בה ממש מניחים תפילין.

באותו רגע הסקרנות שלו התעוררה! ככל שההרצאה העמיקה יותר, כך התחזקה אצלו ההכרה

שיש קשר בין "התפילין ורפואת הנפש" – והוא החליט לחקור את העניין.

הוא הכין יציקת גבס של יד שמאל, "הניח" על היד הזו תפילין, והחל למפות את טיב נקודות

האקופונקטורה בהם הרצועות נוגעות, והתוצאות הדהימו אותו. המחקר פורסם בכתב העת

לרפואה סינית Journal of Chinese Medicine) ) . בגיליון אוקטובר 2002 בשער הגיליון,

תחת הכותרת "תפילין: נקודת דיקור עתיקה להשגת בהירות נפשית"… מהמחקר מתברר

שכשמניחים את התפילין בצורה הנכונה כפי שכתוב בתורה, הם מעוררות נקודות אקופונקטורה –

המשפרות את הריכוז, וזה לא הכול!

מתברר גם שרצועות התפילין נוגעות בנקודות מפתח על פי הרפואה הסינית.

למשל, רצועת התפילין של יד – נוגעת בנקודה הקרויה 'לב 7', מתחת לזרת – בחלק הפונה לעבר הזרוע.

זוהי נקודה משמעותית מאוד ברפואה הסינית, המשמשת לטיפול בכל מחלת נפש!

כמו כן הנקודה שעל העורף עליה מונח קשר תפילין של ראש, מקבילה לנקודת האקופונקטורה 'דו-61'

שמעוררת ומזינה את המוח באנרגיות חיוביות.

שראם אומר: גיליתי שהתפילין מעוררות מערכת ייחודית  של נקודות, הנוגעות בכל המקומות. הנכונים…

אחד הממצאים שד"ר שראם גילה, קשור למנהגים השונים בעניין כריכת רצועות התפילן על כף היד.

מתברר כי המנהגים השונים, מקבילים לאפשרויות שונות של נקודות דיקור בכף היד.

ד"ר שראם מסיים את מחקרו עם מסקנה ברורה: לפי תורת הדיקור הסינית המפורסמת,

מתברר למעלה מכל ספק שהנחת התפילין מרוממת את האדם ואת מוחו ומרפאת את נפשו,

ומטעינה אותו באנרגיות חיוביות.

הידעת?!

• * שמצוות התפילין שקולה כנגד כל התורה והמצוות, וביום הדין מצווה זו תכריע לך את הכף – לטוב.
  (ילקוט שמעוני, שמות, י"ג, רכ"ב).

• * מי שמניח תפילין, זוכה לאריכות ימים (מנחות מד ע"א)

• * מי שמניח תפילין ומתעטף בציצית וקורא קריאת שמע ומתפלל, מובטח לו שהוא בן עולם הבא –ואין אש של גיהינום שולטת בו – וכל עונותיו  נמחלים, אם הוא לא יעשה חטאים "במזיד". (טור אוה"ח סימן לז).

• * זה עדיין לא כל המעלות שזוכה בהן האדם שמניח תפילין. אם כן איך אפשר להחמיץ דבר כזה?

• * תפילין של ראש – מונחות "על הראש", אשר שם חושי הראייה, הזיכרון, השמיעה, הריח והדיבור.על ידי הנחת תפילין של ראש, משעבד האדם את  כל המערכת הנפלאה הזו לבורא יתברך

  ומושך על עצמו כוחות עליונים רוחניים, המטהרים ומקדשים ומבריאים את כל האזור הזה.

• * תפילין של יד – מונחות "כנגד הלב", מקום הרצונות והתאוות, ומשם גם נמשך חוש המישוש.על ידי הנחת תפילין של יד, משעבד האדם את כל הרצונות והתאוות שלו לבורא יתברך,

  ומושך על עצמו כוחות עליונים רוחניים, המסייעים בידו לתקן את מידותיו ולהתעלות.

• * מי שמניח תפילין משעבד לבורא את כל מה שיש לו, את "האני" האישי שלו, ובאותו רגעהוא זוכה לתואר הפסגה שזכה בו משה רבנו – והוא מכונה "עבד השם", ונשמתו מזדככת

  ומתחברת עם הבורא בבחינת חתן וכלה, כאשר החתן זה מלך העולם והכלה זה אותו אדם.

  לכן אומרים בהנחת תפילין את הפסוק המרגש "וארשתיך לי לעולם"…

  שהרי התפילין הם הטבעת נישואין של האדם – עם בורא העולם.

וכיוון שהתפילין הם טבעת נישואין של האדם עם בורא העולם, לכן המצווה הזו מעוררת בשמים

את החיבה אליו, ופותחת בפניו את כל השערים. שהרי אין ספק שהחתן – הלא הוא ד' יתברך,

לא יזניח את כלתו- הלא היא האדם היהודי, וירעיף עליה כל טוב. מצד שני, מי שלא מניח תפילין

מחמיץ את הנישואין עם ד', וממילא הוא מחמיץ גם את "סל הישועות" שלו.

זמן הנחת התפילין החל מ – 45 דקות לפני הנץ החמה – ועד השקיעה, ורק בימי החול ולא בשבת.

(הנחת התפילין היא פעולה פשוטה מאוד. אך למרות זאת, מחמת שיש צורך להקפיד על המקום המדויק

ביד ובראש, מומלץ בפעם הראשונה לגשת עם התפילין לאדם שבקיא בעניין, כדי ללמוד פיזית את צורת ההנחה)

 

כיצד מניחים תפילין?

יחזיק בידו את התפילין "של יד" וינשקם, יצמיד את 'קשר ה-יוד' לתפילין

(כמין חתיכת רצועה קטנה המזדקרת ליד 'קוביית התפילין' של היד, ויש להקפיד שתהיה צמודה

ממש לקוביית התפילין), יפשיל את שרוול יד שמאל (ובאיטר – שמאלי, את של יד ימין) וישחיל

את התפילין על היד "למעלה" –  באמצע השריר התפוח, ויטה אותם מעט לכיוון הלב

(מי שמסתפק היכן המיקום המדויק, מומלץ שיגש פעם אחת לאברך בבית הכנסת,

ויבקש ממנו להראות לו היכן "בדיוק" אמורים להיות התפילין).

לאחר שהשחיל האדם את התפילין של יד – יברך "ברוך אתה ד' אלוקינו מלך העולם אשר

קידשנו במצוותיו וציוונו להניח תפילין", ויהדק את הרצועה של התפילין עד "שיתקבעו"

התפילין על ידו היטב ולא יזוזו, ולאחר מכן יכרוך שבע כריכות סביב היד.

אחר כך יקח בתפילין "של ראש", ויניח את התפילין על ראשו במיקום הבא:

כל התפילין צריכות להיות מונחות על שורשי השיער ואסור שיגלשו לכיוון המצח אפילו מעט.

כמו כן, "הקשר שברצועה" שבצד העורף, צריך שיהא מונח מאחור "בנקודת המעבר"

של השקע שבעצם העורף, (השקע הזה יוצא בערך באזור קו האוזניים.

ניתן למשש ולהרגיש את השקע. ומי שמסתפק היכן המיקום המדויק,

מומלץ שיגש פעם אחת לאברך בבית הכנסת, ויבקש ממנו להראות לו היכן בדיוק אמורים להיות מונחים התפילין).

לאחר מכן יכרוך על אצבעו האמצעית (האמה, זו הארוכה מכולם שלוש כריכות,

סיבוב אחד על פרק האמצעי של האצבע, ושני סיבובים על פרק העליון של האצבע –

הסמוך לכף היד. ואת שארית רצועת תפילין "של יד", יגלגל סביב כף ידו, ולאחר מכן

יקרא עימהם קריאת שמע. מומלץ מאוד להתפלל עם התפילין תפילת "שמונה עשרה"

ומי שיכול להתפלל איתם את "תפילת השחרית", מעלתו נשגבה מאוד, ולא ניתן לתארה במילים.

כאן המקום לציין שלושה נקודות חשובות:

• 1. אם "הלולאה" של התפילין של ראש גדולה או קטנה – ממה שצריך, הרי שהתפילין לא יושבותנכון על הראש, וצריך לאזן זאת על ידי "הגדלה או הקטנה" של הקשר. בדרך כלל בכל בית כנסת

  של בני תורה יש איזה אדם שיודע לעשות זאת, זו פעולה של כמה שניות ועושים אותה "בחינם".

  ואם האדם גר במקום שאין מי שמבין כיצד מקטינים או מגדילים את לולאת התפילין של הראש,

  ייסע לאיזה כולל אברכים או שייגש "לסופר" העוסק בתפילין, ויפתור את העניין בכמה שניות.

• 2. אם הצבע השחור  שעל  רצועת  התפילין  התגרד והתקלף,  ואפילו  במקומות מועטים,חובה  לתקן זאת  בטרם מניחים  את  התפילין הללו.   כמו כן, התפילין  אמורות להיות מונחות

  ביד ובראש "ללא חציצה כלל" בינם לבין האדם. לכן יש  לבדוק שבטעות לא נכנס השרוול מעט

  מתחת לתפילין.

• 3. יש לבדוק את התפילין כל כמה שנים, כדי לברר שעדיין הם כשרות – ולא נוצר שינוי באותיותשעל הקלף שבתוכם – מחמת לחות וכדומה.

כמובן שקניית תפילין וכן הבדיקה, צריכה להיעשות על ידי גוף המוסמך לכך, עם תעודות "מרבנים מוכרים",

משום שיש אנשים שאינם מהוגנים, המנצלים את העניין הזה ומתחזים למוכרים ובודקי תפילין,

בו בזמן שאין הם מתמצאים כלל בהלכות המורכבות של התפילין, וממילא התפילין שלהם לא כשרות,

וחבל. משום שהאדם משלם במיטב כספו – והוא לא מקבל את התמורה, והוא עלול להניח כל החיים

תפילין שאינן כשרות (לשם התועלת, נציין כאן שאחד המכונים הגדולים והמומחים לבדיקת תפילין –

ומוסמכים מגדולי ישראל, זה מכון "פאר", ברחוב "חזון איש" 2 בבני ברק, טלפון: 03-6161666)

מעשה בבחור שהשכים בוקר כשגרונו דואבת וראשו קודח. הוא מיהר לרופא ששרבט עבורו מרשם בכתב שרק רופאים ורוקחים מסוגלים לפענח. משם הוא מיהר לבית המרקחת שבו הגיש לו הרוקח צרור של תרופות בצירוף הוראות הפעלה. "את הכדור הוורוד תיקח בערב, אחרי הארוחה", "את המשחה השקופה תמרח פעמיים ביום, בבוקר ובלילה", "מהטיפות התכולות תטפטף לאוזן רק פעם ביום, אבל לפני הארוחה".

"מצטער", השיב הבחור בנחרצות, "אני לא פראייר, אל תצפה ממני למלא את ההוראות המוזרות הללו".

"למה לא?", התפלא הרוקח, והבחור השיב: "כי אני עושה רק דברים שמובנים לי בשכל. אם תסביר לי איך בדיוק כל אחת מהתרופות פועלת, ולמה את הכדור לוקחים אחרי הארוחה ואת הטיפות לפני, רק אז אסכים לעשות את הדבר".

הרוקח הרהר לרגע, התחייך, ואז אמר לבחור: "שמע, חבוב. הייתי שמח לעזור לך אבל יש אחריך תור ארוך…".

פגשתי פעם אדם שטען שהוא לא מאמין. "אצלי הכל עובד דרך השכל", שח לי. "מה שאני מבין אני עושה. מה שלא – לא".

"ידידי היקר", עניתי לו. "דע לך שלא רק שהינך מאמין, אלא יש לך אמונה מופלגת מאוד, אולי אפילו ברמה של אברהם אבינו".

"באמת?!", הוא שאל בלגלוג, "והיכן בדיוק אתה רואה את זה?".

"בכל ההתנהגות שלך", עניתי לו בלי למצמץ.

"אתה קם בבוקר ונוסע לעבודה ברכב", פירטתי. "לא בדקת את הבלמים בעצמך (גם לא בטוח שאתה יודע איך לבדוק אותם בעצמך), אבל אתה נוהג בלי לחשוש שמא תגרום לתאונה קטלנית. למה? כי אתה מאמין למוסכניק שטיפל לך ברכב בפעם האחרונה שנכנסת לטיפול עשרת אלפים. לא רק שאתה מאמין למוסכניק שעשה את העבודה, אתה גם מאמין שהוא למד את המלאכה, ואתה גם מאמין לאלו שבדקו אותו והכשירו אותו לכך. גם כשאתה הולך לרופא יש לך אמונה ברופא, אמונה במוסד הרפואי שבו למד, ואמונה בגורמי הרישוי שבחנו אותו והעניקו לו תעודת רופא".

בין שנודה בכך ובין שלא, העולם שלנו בנוי כולו על אימון. אדם שבאמת אין לו אימון בכלום פשוט אינו מסוגל לתפקד. אגב זו גם הסיבה שהרופא מקבל את הפציינטים בחלוק לבן ולא במכנסי ברמודה וגופיה ללא שרוול… הוא פשוט רוצה להגביר את האימון שרוכשים לו המטופלים, כי בלי האמון הזה הם פשוט לא יקיימו את המלצותיו.

יש אנשים שעבורם כל הקטע השכלי חוסם אותם מקיום המצוות. "אין אני יכול להקפיד על איסור אכילת בשר וחלב כשאין לי הסבר הגיוני למצווה הזאת?", "איך אתה מצפה ממני להימנע מלבישת בגד שעטנז בלי להסביר לי למה".

עבור אנשים כאלו אומרת לנו התורה: "זאת חוקת התורה" – ישנם חלקים בתורה שהם כמו חוק, מקיימים אותם כי כך קבע המחוקק גם לפני שהדבר מובן לך בשכל.

נשמע קיצוני? לא יותר מאשר לשמוע בהוראות הרופא. אדם חכם יקח את התרופה כי יש לו אימון בסיסי ברופא, ברוקח ובתעשיית התרופות. הקב"ה הוא הרופא הגדול מכולם, ומצוות התורה הן התרופות שברא כדי לתקן את נשמותינו. לא צריך להבין את אופן פעולת התרופה כדי שתפעל מספיק לדעת שרופא מוסמך המליץ על כך.

זה לא שאנחנו מתנגדים לשאילת שאלות ולחיפוש אחר טעמים למצוות. ארון הספרים היהודי גדוש בספרים, כדוגמת 'ספר החינוך' או 'מורה נבוכים' שיש בהם גם הסברים לטעמי המצוות. נקודת היסוד היא שגם לפני שלמדנו את הסיבות הללו, וגם אם למדנו ולא הבנו אותם, אין הדבר אמור להשפיע על עצם קיום המצוות.

משה ויטמן

תשמעו סיפור:

רבי יהודה הנשיא, מחבר המשניות, הולך לו ברחוב בדרכו, שכנראה הייתה לכיוון בית המדרש. מהעבר השני של הרחוב צועד לכיוונו אדם סוחר בהמות שמוליך עדר עגלים לכיוון בית המטבחיים המקומי למוכרם לשחיטה. לפתע, אחד העגלים עוזב את העדר, רץ לכיוונו של רבי יהודה ומצטנף בבגדיו בפחד. העגל, שהרגיש בנפשו הבהמית כי הוא צועד בדרכו האחרונה אל עבר השחיטה, פחד מאוד וניסה להגן על עצמו בבגדיו של רבי יהודה. אמר לו רבי יהודה "לך אל השחיטה, כי זהו הרי ייעודך בעולם – הבהמות נבראו לשימושו של האדם וזוהי זכות גדולה עבורך שתעלה על שולחן שבת וחג ויברכו עליך ברכות".

העגל המשיך בדרכו, אך מיני אותו יום ולמשך שלושה עשר שנים, חייו של רבי יהודה כבר לא נראו אותו דבר: כאבי שיניים חזקים וגדולים נגזרו עליו, הוא סבל מאוד, כל זאת בשל חוסר הרחמים שנהג כלפי העגל.

כאבי השיניים לא עזבו את רבי יהודה הנשיא, עד הסיפור הבא:

עוזרת הבית של רבי יהודה, עסקה בניקוי שגרתי של הבית. לפתע, היא גילתה עכבר. העוזרת ניסתה לרדוף להכות ולהרוג את העכבר, עד שרבי יהודה שם לב למתרחש ואמר לה: עזבי אותו, נאמר בתורה על אלוקים "ורחמיו על כל מעשיו", גם אנו צריכים לנהוג כך ולרחם אף על בעלי החיים!

כששמעו בשמיים על תשובת המשקל והתיקון שעשה רבי יהודה במעשיו, שהחל לנהוג במידת הרחמים, ריחמו עליו והעבירו ממנו את הכאבים והוא התרפא.

מדהים. הרי רבי יהודה לא התאכזר אל העגל או התנהג אליו ברשעות, הוא בסך הכל אמר את האמת הנכונה והצודקת כי העגלים נועדו לשימוש האדם. אבל בכל זאת, חוסר הרחמים שהתבטא בהתנהגותו, בכך שלא שעה אל תחינתו האילמת של העגל והתנהג כלפיו במידת הדין, עוררה כלפיו מידת הדין בשמיים ובאו עליו ייסורים וכאבים.

אם כך מתייחסת התורה למידת הרחמים שמפגין אדם כלפי בעלי חיים, ניתן להסיק ולהבין לבד, כיצד מתייחסת התורה למידת הרחמים כלפי בני אדם.

כה חשובה היא מידת הרחמים עד שהיא מהווה תנאי בלעדי ומוקדם לכל הנהגה של חסד ורחמים משמיים כלפי האדם כפי שאמרו חכמינו "במידה שאדם נוהג, בה מודדין לו" אם אדם מתנהג עם אחרים במידת החסד והרחמים, כך גם ינהגו כלפיו בשמיים. אך אם אדם נוהג עם סביבתו במידת הדין, חלילה וחס, הוא מעורר עליו מידת הדין ח"ו.

הלכה מעניינת מאוד שנאמרה בתלמוד נובעת מהצורך ברחמים כלפי בעלי חיים:

להרבה מאיתנו, יש בעל חי אחד לפחות איתם בבית. יש את אלו שמגדלים חיית מחמד כלב חתול או כל דבר אחר, יש את אלו שמחזיקים כלוב עם תוכי לעומת אלו שיש להם אקווריום עם דגי זהב בבית. המשותף לכל בעלי החיים באשר הם הוא שכולם ללא יוצא מן הכלל, זקוקים ל…מזון. לכל אחד יש המזון המתאים עבורו וכל המגדל בעל חי בביתו יודע כי הדאגה למזונו היא תחת אחריותו.

מפתיע לגלות, כי למרות העליונות והחשיבות הברורה שמייחסת התורה לאדם על פני כל יצור אחר בעולם עד שאמרו חכמינו במסכת אבות שעל כל אחד מבני האדם לומר "בשבילי נברא העולם" ומסופר על אדם הראשון שהראהו אלוקים את כל הבריאה ואמר לו "כל מה שבראתי בשבילך בראתי", אך למרות זאת ישנו פרט אחד שבו בעל החי קודם לאדם. כיצד?

בפרשה השניה שבקריאת שמע אנו קוראים: "ונתתי עשב בשדך לבהמתך ואכלת ושבעת". סדר הפסוק מעורר תמיהה: מדוע מקדימה התורה את הברכה לעשב שנועד לאכילת הבהמות לברכה לאכילתו ושביעתו של האדם, הרי האדם הרבה יותר חשוב והיה לה לכתוב "ואכלת ושבעת" ורק לאחר מכן "ונתתי עשב בשדך לבהמתך"?

חכמינו מוציאים מסקנה מפתיעה בעקבות שאלה זו. לדבריהם (בתלמוד בבלי מסכת ברכות) הסיבה להקדמת הבהמה לאדם נעוצה בהלכה הבאה: "אסור לאדם שיטעום כלום קודם שיתן מאכל לבהמתו". התורה רוצה שקודם הבהמה תאכל ורק לאחר מכן יאכל בעליה האדם ולכן מקדימה התורה את העשב של הבהמה לאכילת ושביעת האדם.

מדוע? למה שאני לא יאכל קודם? למה שהכלב שלי יקבל ארוחת בוקר לפני? הרי אני רעב?

התשובה היא: רחמים.

אתה אמנם רעב ובא לך הרגע לאכול. האוכל חם ועד שתתן מזון לחיית המחמד הוא יתקרר. אתה ממהר ואין לך סבלנות. אבל גם הבעל חי רעב, גם הוא זקוק למזון, אין מי שייתן לו חוץ ממך. לכן, תרחם עליו, אל תתעלם מצרכיו ותיתן לו את מזונו כשהוא זקוק לו.

זהו היחס שהתורה מצפה מאיתנו להעניק לבעלי חיים, זהו היחס שהתורה מצפה ודורשת מאיתנו להעניק לבני אדם, למשפחתנו הורינו אחינו חברינו וילדינו. אך בנוסף לכך, זהו גם היחס שהתורה מעוניינת שנעניק ל… עצמינו:

"ואתה, בן אדם, תרחם על נשמתך המתקיימת לעדי עד, להביאה אל תענוג מופלא אשר לא ראתה עין, ולא יביאך רוב תאוותך לחטא, ותהיה נדחה מאור אל חושך. חמול על עצמך וחוס על נפשך, ואל תחלל הוד נשמתך בהבלי התענוגים" (ספר אורחות צדיקים שער הרחמים).

משה ויטמן

אם חלה מבחינתך היא לא יותר מאשר סוג של לחם, הנמכר במאפיות בימי שישי וחגים, אתה מוזמן למאמר הבא, בו תכיר את מצוות הפרשת חלה ואת הדרך בה מקיימים אותה.

כחלק ממכלול שלם של מתנות שנדרש כל אדם מישראל לתת במסגרת "מתנות כהונה" – אותן מתנות שנועדו להחזקת הכוהנים בזמן בית המקדש, משום שניצלו את כל זמנם לעבודת בית המקדש ולא יכלו להתפרנס בכוחות עצמם, היא "הפרשת חלה". על פי מצווה זו, על האדם להפריש מעיסתו העשויה מאחד מחמשת מיני דגן, כמות מסוימת של בצק ואותה להעניק לכהן.

וכך נאמר בספר במדבר:

"דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם בְּבֹאֲכֶם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא אֶתְכֶם שָׁמָּה: וְהָיָה בַּאֲכָלְכֶם מִלֶּחֶם הָאָרֶץ תָּרִימוּ תְרוּמָה לַיקֹוָק: רֵאשִׁית עֲרִסֹתֵכֶם חַלָּה תָּרִימוּ תְרוּמָה כִּתְרוּמַת גֹּרֶן כֵּן תָּרִימוּ אֹתָהּ: מֵרֵאשִׁית עֲרִסֹתֵיכֶם תִּתְּנוּ לַיקֹוָק תְּרוּמָה לְדֹרֹתֵיכֶם".

אם יש לך בבית במקרה חומש עם פירוש רש"י תוכל להעיף מבט ולראות כי פירוש המילה "חלה" הוא – "עוגה" כלומר: חתיכה קטנה של עיסה.

בעיקרון, אין חובה הלכתית זו מחייבת רק את הנשים או את הגברים, אבל נהוג שהפרשת חלה היא "מצוותה של האישה" ומדוע? לצורך תיקונו של החטא ההיסטורי של חוה אימנו.

בימינו, שלצערנו בית המקדש נחרב ומנהג נתינת מתנות הכהונה לכהנים אינו נוהג, יש להפריש את הפרשת החלה ולשרוף אותה על גבי האש.

איך עושים זאת?

עיסה שנילושה במים או במי פירות, חייבת בחלה. אלא שכמה שיטות קיימות אודות כמות הבצק המחייב בהפרשת חלה ולכן באופן מעשי ישנן שתי כמויות:

אם העיסה מכילה קמח במשקל 2.25 ק"ג ומעלה, ניתן להפריש חלה ואף לברך עליה את הברכה: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם אשר קדשנו במצוותיו וצוונו להפריש חלה". ויש הנוהגים לברך אפילו אם יש בה רק 1.68 ק"ג.

אם העיסה מכילה פחות מכמות זו עד לכמות מינימאלית של 1.2 ק"ג חייבת בהפרשת חלה אבל אין מברכים על ההפרשה.

כמות החלה אותה מפרישים נהגו שתהיה בשיעור "כזית" = 30 גרם., את החלה המופרשת שורפים על להבת הכיריים.

כעת, לאחר ההפרשה, ניתן לאפות את העוגה או החלות, בתאבון!

משה ויטמן
גיא ונורית נשואים כבר 16 שנה. "16 וחצי" מתקנת נורית בגאווה. האמת? מגיע להם צל"ש. בימינו בהם אם אחוז הגירושין היה יכול לעבור את אחוז הנישואין, הוא היה עושה זאת די בקלות, הם באמת מושא להערכה. אבל מה? "כשאני חוזרת 16 שנה אחורה לימים בהם רק הכרנו, אני מסתכלת על היום ואומרת: זה כבר לא אותו דבר". החיים עמוסים. חשבון הבנק מלחיץ והזמן עושה את שלו. "אז מה, נשלים עם זה וגמרנו"? היא שואלת באכזבה.
לא מגיע לגיא ונורית לפספס את האהבה שלהם רק בגלל שהם לא מחליפים בני זוג כל יומיים, נסכים כולנו. אחרי הכול, הגיוני שדרך החיים השפויה שלהם היא שתתאים לצרכים האנושיים… "לדעתי, אם התורה המציאה את חיי הנישואין וכל הטקסים סביבם, היא צריכה לתת אחריות עליהם" טוען גיא. האמת? נשמע הגיוני. בוא נבדוק:
כשהתורה ייסדה את איסור נידה החל בימי המחזור החודשי על כל יהודיה, היא חשבה בדיוק על כך: "אמר רבי מאיר: מפני מה אמרה תורה תהא נדה לשבעה? אלא, מתוך שרגיל בה, קץ בה. אמרה תורה תהא נדה לשבעה, כדי שתהא חביבה על בעלה ביום טהרתה כיום כניסתה לחופה". האינטרס של התורה: חידוש ורענון הקשר בין בני הזוג. איך עושים זאת? באמצעות התרחקות בימי האיסור, התרחקות שתיצור געגוע. התרחקות לשם התקרבות.
כך התורה דואגת שהמוצר אותו היא המציאה – חיי נישואין, יאריך ימים אצל הצרכן באיכות ללא פשרות. במהלך הדורות צפו חכמינו ז"ל באופן יישום האיסור וקיבלו בימיהם את ההחלטה: האיסור כבר אינו מספק את ההרחקה באופן יציב וברור, מצב זה גורם לכישלונות ובלבול ולכן יש צורך להרחיב את ההרחקה הפיזית והטכנית, כדי שהמצווה החשובה בעלת המטרה החיונית כל כך, תחזיק מעמד.
מה הם קבעו בפועל? נסקור בקצרה:
בעוד מן התורה אסורה בין בני הזוג בימי הנידות קרבת ביאה חיבוק ונישוק בלבד, הוסיפו חכמים לאיסור קבוצת מעשים נוספים, בעלי מכנה משותף אחיד: מעשים שרק הקשר העמוק הקיים בין בני זוג, מאפשר את הפתיחות הרגשית והמנטאלית לעשייתם. לכן, סברו חכמים, אם נאסור את המעשים הללו ההרחקה הפיזית תהיה ברורה ויציבה יותר.
בשינה: אסרו חכמים לבני הזוג בימי הנידות לישון על מיטה אחת גם אם היא רחבה וגדולה וגם אם הם 'ישמרו מרחק'. גם שתי מיטות הנוגעות זו בזו מוגדרות כמיטה אחת. לא רק זה, אלא גם שכיבת האישה על מיטת בעלה בפניו (גם אם אינו נמצא עליה) ו/או ישיבת הבעל על מיטת האישה בפניה או שכיבה עליה שלא בפניה, אסורים.
במגע ומסירת חפצים: גם מגע סתמי ואפילו בבגדים. אסור מדברי חכמים שהוסיפו גם כי הושטת חפץ מיד ליד או החזקה משותפת של חפץ אסורה. למה? כדי להוות תזכורת יומיומית לאיסור. חפץ כבד שדרך בני אדם לעזור זה לזה – מותר.
באכילה: אסורים בני הזוג לאכול מצלחת משותפת או לשתות מכוס משותפת בימי הנידה. אסור לבעל לשתות את שאריות אשתו בפניה (לפי האשכנזים: גם לאכול), אך לאישה מותר לשתות את שאריות בעלה. יש מחמירים שלא תמזוג ותגיש האישה משקה לבעלה אלא בשינוי או בריחוק מקום.
בקרבה: אסור לבעל לראות את המקומות המכוסים בגוף אשתו בימי הנידות, אסור לו לשמוע את קול זמרתה ואסורים בני הזוג לדבר דברי שחוק וחשק. כמו כן, אין לבעל לרחוץ את ידי אשתו או להיפך, משום החיבה שבדבר.
סביב השולחן: בעל או אישה היושבים זה לצד זה על שולחן אחד צריכים לעשות היכר ביניהם, שיהווה תזכורת לאיסור בעת אכילה או שתייה משותפים. היכר נחשב: כל דבר שלא אמור להיות מונח על השולחן, מפה נפרדת.
נשים לב כי כול מעשים אלו מהווים סממנים לקרבה זוגית ולכן אסרו אותם חכמים. אם נקפיד עליהם נוכל להרגיש היטב בחיי הזוגיות שלנו את כותרת המאמר – "התרחקות לשם התקרבות".
מה כן מותר?
מותר לתת מתנות, להחמיא, לשוחח ולפתח את התקשורת הרגשית ותשומת הלב. מותר לעזור זה לזה להתעניין יותר האחד בחיי השני ועוד.
"מאז שאנו מקפידים על הרחקות המצווה, אני מקבל מאשתי סמס'ים המחזירים אותי לירח הדבש שלנו"
"בעלי זוכר להתקשר אלי באמצע העבודה"
"בעלי שם לב מה לבשתי היום"
אז מי מצטרף להרמת כוסית לחיי הנישואין המתחדשים?

הרבנית ציפי

שאלה:

כשקמים בבוקר ונוטלים ידיים, מה הטעם בזה, והאם צריך להזדרז ליטול ידיים, ואם צריך להניח את הכלי עם המים על יד המיטה, וכמה פעמים יש ליטול.

תשובה:
טעם הנטילה:
ג' טעמים יש לנטילה זו,

א. מפני שרוח רעה שורה על האדם בזמן שישן בלילה , ורוח רעה זו רוח חשובה היא בין הרוחות , ואינה יורדת מידיו עד שנוטלם ג' פעמים במים.

ב. לפי שידיו של אדם עסקניות הן ואי אפשר שלא יגע בבשר המטונף בלילה ואינו יכול לברך ולהתפלל בידיים מטונפות, ובנטילה זו מתקן עצמו לברכות ותפילות .

ג. תקנו ברכה זו מפני שבשחר אנו נעשים כבריה חדשה כמו שכתוב "חדשים לבקרים רבה אמונתך", וצריכים אנו להודות לה' יתברך על שבראנו לכבודו לשרתו ולברך בשמו, ולפיכך אנו צריכים להתקדש בקדושתו וליטול ידינו מן הכלי ככהן שמקדש ידיו מן הכיור קודם עבודתו .

ישנם כמה חילוקים להלכה כתוצאה מהמחלוקת בין הטעמים, ולמעשה נוקטים לחומרא ככל הטעמים, ונביא כמה דוגמאות לכך:
אדם שלא ישן בלילה כלל אם עליו ליטול את ידיו, לטעם א' וב' אינו צריך, ולטעם ג' צריך .
אם ישן בצהריים שינת קבע על מיטתו אם צריך ליטול ידיים, לטעם א' וב' לכאורה צריך כיון שידיו נטמאו או מנגיעה במקומות מכוסים או מהרוח הרעה, אך לטעם ג' אין צריך, ולכתחלה יש ליטול ידיים אף בצהריים .
אם טבל ידיו בכלי עם מים כמה פעמים אם מועיל לו לנטילת ידיים, שלטעם א' אין זה מועיל כיון שבטבילה הראשונה טימא את כל המים, ולטעם ב' וג' מועיל .
אם התעורר בבוקר לפני עלות השחר ונטל ידיו, אם צריך שוב ליטול ידיים כשמגיע הבוקר, לטעם א' וב' אינו צריך ולטעם ג' צריך .

הזריזות לנטילה:
יש להשתדל להצמיד את הנטילה לקימה מהמיטה, כדי שלא להשהות על עצמו את רוח הטומאה, ובזוהר מחמיר בזה מאוד וכתב שלא ללכת ד' אמות בלא נטילת ידיים, ומשום כך רבים נוהגים להניח על יד המיטה כלי עם מים כדי שיוכל מיד בקומו משנתו ליטול ידיו, אך יש הסוברים שדנים את כל הבית כמו ד' אמות ויכול ללכת אף יותר מכך כדי ליטול ידיו .

צורת הנטילה:
כדי שלא תשאר עליו רוח הטומאה יש לו ליטול מים מכלי ג' פעמים על כל יד לסירוגין (אחד ביד ימין ואחר כך אחד על יד שמאל וכן הלאה) , ויש נוהגים ליטול ד' פעמים על כל יד . ויש ליקח את הכלי עם המים ביד ימין ולהעבירו ליד שמאל וביד שמאל לשפוך תחילה על יד ימין, אחר כך יד שמאל וכן הלאה .

ברכת 'על נטילת ידים'
יש לברך על נטילה זו ברכת 'על נטילת ידים' , וכתבו ראשונים שראשי התיבות של 'על נטילת ידיים' הוא 'עני' לרמז על מה שאמרו חז"ל שכל המזלזל בנטילת ידיים סופו שבא לידי עניות .
נחלקו הפוסקים אם יש לברך את הברכה צמוד לנטילה, או שיש להמתין ולברך אותה רק לפני התפילה בבית הכנסת, וכל אחד ינהג בזה כפי מנהגו, וגם המברכים מיד לאחר הנטילה ראוי להם להמתין ולברך רק לאחר שעשו צרכיהם, ונטלו ידיהם שוב ואז יברכו 'על נטילת ידים' ו'אשר יצר' יחד .

משה ויטמן
כמו כולם, אבל שונה…
חבורת בני הנוער הייתה מגוונת במיוחד. היו בה משתתפים מכל העולם, מאזורים שונים, מדינות שונות ושפות אחרות ובעיקר בני דתות שונות. בתוכם היה גם רונן, בחור יהודי מישראל. כבר מהתחלה היה ניתן לראות: רונן שונה מכולם. זה התבטא בכל כך הרבה דברים ובכל שעות היום, אבל בצורה מיוחדת זה בלט בפרטים הטכניים הקטנים. למשל – כשרונן התגלח. בעוד כולם סביבו שלפו את סכין הגילוח, רונן לא. רונן לא יכול היה להתגלח עם סכין. מדוע? כי הוא שונה. כי הוא אחרת. כי יהודי לא מתגלח כמו כולם, ליהודי אסור להתגלח בתער. התורה אומרת זאת במשפט "ופאת זקנם לא יגלחו" ומפרשים זאת חכמים כי התורה אוסרת על גילוח באמצעות סכין/תער.
לא שיש לתורה איזו בעיה ספציפית עם סכינים ולא שאיכפת היה לתורה איך בדיוק אתה מתגלח, כן איכפת לה נקודה אחת בסיסית – שתהיה שונה. שתבצע הכול אחרת. ואם כולם מתגלחים עם תער, אתה תתגלח באמצעים אחרים. מדוע? למה כל כך חשוב שיהודי יהיה שונה? הנושא הזה תופס אותנו עם הרבה מדי תחומים ביהדות, לכן כדאי מאוד להשקיע כמה דקות ושורות ולהבין אותו עד הסוף וננסה להסביר לעצמנו את השאלה הבאה:
מהי המשמעות של "להיות יהודי"?
בואו נאמר ברור: יהודי חי מסיבה שונה ולמען מטרה שונה משל כל בן דת אחרת, מה שמבטיח גם מסלול חיים שונה וייחודי לבן העם היהודי.
זה התחיל כשאלוקים בחר באברהם אבינו ובזרעו אחריו להיות "העם שלו" העם שיהווה השגריר והנציג שלו בעולם. המשמעות הראשונית לכך הייתה הבטחת ארץ ישראל, הטובה והקדושה מכל הארצות, זו שבה הקשר עם אלוקים הוא חזק יותר מכל מקום אחר בעולם, לעם היהודי. ההמשך היה בנתינת התורה ומצוותיה רק לעם ישראל באופן בלעדי (הבלעדיות של העם היהודי על מצוות התורה כה מוחלטת, עד שגוי ששמר שבת – חייב מיתה!) והשיא של כל השיאים היה כאשר השם יתברך בנה את משכנו וביתו, בית המקדש, בתוככי עם ישראל.

מדוע הוא עשה זאת?
משום שהוא רואה בעם היהודי את אלו המסוגלים ליישם בעולם את מטרת הבריאה וייעודה. אלוקים ברא את העלם למען מטרה ספציפית אליה העולם וכל יושביו אמורים להגיע. המטרה היא לרכוש בעודנו חיים כאן בעולם מלא החומריות, מעשים טובים ומצוות, המגלמים את רצונו של אלוקים, שהם יהיו נכסי רוח נצחיים שיקרבו אותנו אל העולם הרוחני, עולמו של הקדוש ברוך הוא, בזכות מעשינו הטובים. בתחילת הבריאה, עד דורו של אברהם אבינו, המשימה הזו הייתה מוטלת על כתפי כל אדם בעולם בשווה, אך בעקבות חטאי האנושות של אותה תקופה, נותר רק אברהם אבינו לבדו נאמן לתפקיד החיים ולכן הוא נבחר להיות נושא הדגל גם לדורות הבאים.
את המשימה הזו, ליישם את רצונו של אלוקים בעולם, לקדש את העולם החומרי במעשים טובים רוחניים וערכיים ולהביא את העולם למטרתו וייעודו, נותר רק עם ישראל לבדו לבצע והוא עושה זאת גם בחיי כל אחד מבניו באופן אישי וגם באופן ציבורי על ידי עם ישראל כולו. לצורך כך, קיבלנו את התורה, את ארץ ישראל ואת בית המקדש ולצורך כך גם ניגאל במהרה בימינו אמן ונזכה להיות העם השקט והשליו בעולם, שיצליח להביא את האור גם אל הגויים ולהפיץ את האמונה היהודית בקרב כל יושבי העולם.
דומים אבל אחרים לגמרי
עד אז, אנחנו שונים מכולם ואנחנו מיוחדים מכולם. אנחנו חיים עם תפקיד, אנחנו חיים עם מטרה ולנו יש משימה לבצע. אנחנו אומנם נראים כמו כולם, גם הם בני אדם וגם אנחנו, אנחנו אומנם רוכשים את אותם מוצרים, חיים פחות או יותר את אותם חיים, אבל הם שונים מהותית ורחוקים מחיי הגויים כמרחק שמיים וארץ. הם חיים למען העולם הזה ואנחנו חיים למען העולם הבא. הם חיים כדי למלא כמה שיותר מצרכים בסל הקניות שלהם ואנחנו חיים כדי למלא משימה בעלת משמעות גבוהה הרבה יותר – הגשמת רצונותיו של אלוקים, בגופנו בחיינו ובכל עניינינו. התורה והמצוות מלמדים אותנו כיצד לעשות זאת, אילו מעשים הם נכונים על פי אלוקים ואילו לא, איזו צורת חיים מובילה את העולם אל מטרתו החיובית ואיזו מובילה אותו אל ההיפך מכך ובאיזו דרך נוכל לזכות את עצמנו בחיי תענוגות נצחיים בעולם הבא.
איסור הגילוח בתער
כדי שנזכור זאת ונבליט זאת, בעיקר לעצמנו, עלינו להיות שונים גם במעשינו ובהרגלנו. מנקודת המבט הזו התורה צוותה עלינו מצוות רבות ואסרה עלינו מעשים רבים רק משום שהם מקרבים או מדמים אותנו אל הגויים, ביניהם אנו חיים בעולם.
אחד האיסורים הללו הוא איסור הגילוח בתער. גילוח הזקן באמצעות סכין התחיל כמנהג הגויים עוד בזמן שהללו היו עובדים לאלילים. עבודתם שעמדה בסתירה מוחלטת לעבודת המצוות של העם היהודי, אלצה את העם היהודי להחליט – אנחנו נהיה שונים מהם כדי שלא נימשך אחריהם ונגיע חלילה עד זניחת עבודת התורה והיתפסות לעבודה זרה. לכן, כל דבר סמלי שהיה נהוג בקרב עובדי האלילים, נאסר לעם היהודי רק כדי ליצור את ההפרדה וההרחקה הנדרשים.

כי זאת אסור לנו לשכוח – אנחנו שונים.