בגדי כהונה
בגדים שלובשים הכוהנים בשעת עבודתם במשכן ובבית המקדש
כהן הדיוט (כהן רגיל) לובש ארבעה בגדים ואלו הם לפי סדר לבישתם:
מכנסיים – קצרים עד הברך ארוגים מפשתן,
כתונת – חלוק ארוך ארוג משבצות מפשתן,
אבנט – חגורת בד באורך כ- 16 מטר טוויה מתכלת וארגמן תולעת שני (צבעים שונים המופקים מבעלי חיים),
מגבעת.- רצועת בד באורך כ- 8 מטר מפשתן שלופפה על ראש הכהן כעין קונוס.
כהן גדול לובש 8 בגדים. במשך ימות השנה נקראים בגדיו בגדי זהב. ואלו הם לפי סדר לבישתם:
מכנסיים – כמו של כהן הדיוט,
כתונת – כמו של כהן הדיוט,
אבנט – כמו של כהן הדיוט,
מעיל – בגד ארוך ללא שרוולים ארוג מחוטי תכלת שבתחתיתו ארוגים פעמונים וקישוטי רימונים,
אפוד – סינר עושי חוטי זהב, תכלת, ארגמן, תולעת שני ופשתן, האפוד היה שור לכהן באמצעות חגורה ושתי כתפיות שעליהן היו משובצות שתי אבנים ועליהן חקוקים שמות השבטים 6 בכל צד.
חושן – בד ארוג מזהב, צמר בצבעי תכלת, ארגמן ותולעת שני, ופשתן. החושן קופל לשנים ויצר כיס מרובע, בתוכו הונח פתק הנקרא "אורים ותומים",על החושן הייתה מסגרת זהב שבה שובצו שתים-עשרה אבנים יקרות, שעל כל אחת מהן חקוק שם של שבט משבטי ישראל. האבנים היו ערוכות בארבעה טורים, שלוש בטור.
מצנפת – דומה לזו של ה כהן ההדיוט אולם כרוכה לרוחב הראש באופן שטוח,
ציץ – טס זהב, עליו חרוטות המילים "קדש לה'" שנקשר לראש הכהן הגדול בשלושה חוטי צמר צבוע בתכלת, שנים משני צידי הראש ואחד מעל המצנפת.
בגדי כהן גדול ביום הכיפורים, נקראים בגדי לבן (כיון שנעשו מפשתן לבן), הם ארבעה, ואלו הם לפי סדר לבישתם: מכנסיים, כתונת, אבנט, מצנפת.
בדיקת מזוזות
בדיקת כשרותן של המזוזות.
נוהגים לבדוק את המזוזות הקבועות בבית, פעמיים בשבע שנים, הבדיקה נועדה לוודא שהמזוזות לא נפסלו במשך הזמן בגלל נפילת דיו מהקלף, חדירת מים וכדו'.
יש נוהגים לבדוק את המזוזות מידי שנה בחודש אלול. כמו כן, נוהגים לבדוק את המזוזות אם מתרחשת מחלה או צרה רח"ל.
בדיקת תפילין
בדיקת כשרותן של התפילין.
תפילין שמניחין אותם בכל יום ונראה שמצבן טוב, אין צורך לבדקן. אולם אם נראית נפיחות של בתי התפילין או שלא הניחו אותם תקופה ארוכה או שעולה שאלה כלשהי בנוגע לכשרותן, יש לבדקן על ידי מומחה.
ביכורים
פירות שבעת המינים שביכרו ראשונים בשדה, חובה להביאם לבית המקדש וליתנם לכהנים.
כשמגיע בעל השדה לשדהו ורואה את הפירות הראשונים שהתחילו להבשיל – קושר עליהם גמי (חוט), ואומר: "הרי אלו ביכורים". רק מפירות שבעת המינים מביאים ביכורים והם: חיטה, שעורה, גפן, תאנה, רימון, זית ותמר.
את הביכורים מעלים בתהלוכה שמחה ומקושטת לירושלים ואת הפירות נותנים לכוהנים. ה\בעת שנותן את הפירות אומר בעל השדה דברי שבח לה' על שנתן לו: "הגדתי היום לה' אלהיך כי באתי אל הארץ אשר נשבע ה' לאבותינו לתת לנו". וממשיך אחר כך בקריאת הפרשה מ"ארמי אבד עבי וירד מצרימה…" עד "ועתה הנה הבאתי את ראשית פרי האדמה אשר נתת לי ה'" (דברים כו). פרשה זו נקראת: "מקרא ביכורים", או : וידוי ביכורים.
בין המצרים
כינוי לשלושת השבועות שבין י"ז בתמוז לתשעה באב.
שלושת השבועות שמי"ז בתמוז שאז הובקעה חומת ירושלים עד ט' באב שאז חרב בית המקדש נקראים "בין המצרים", על פי הפסוק במגילת איכה (א, ג): "כל רודפיה השיגוה בין המצרים".
בשלושת השבתות של ימי בין המצרים מפטירים בנביא, לאחר קריאת התורה, שלוש הפטרות העוסקות בפורענות ובעונשים שיבואו על חטאי העם. שלושת הפטרות אלו נקראות "ג' דפורענותא".
בימי בין המצרים נוהגים דיני אבלות על חורבן בית המקדש, וככל שמתקרבים לתשעה באב – ביטויי האבל הולכים ומחמירים.
בין הערביים
פרק הזמן מאז שהשמש מתחילה לנטות כלפי מערב, עד סוף היום.
בין השמשות
פרק הזמן שבין וודאי יום לוודאי לילה.
הזמן המוגדר 'יום' הוא עד שקיעת החמה. הזמן המוגדר 'לילה' הוא מצאת הכוכבים, בין שקיעת החמה לצאת הכוכבים ישנו זמן שהוא מוגדר 'בין השמשות'.
ביאור השם "בין השמשות" הוא: הזמן שבין שקיעת גוף השמש ובין העלם אור השמש, כלומר: בין שתי "שמשות".
דין "בין השמשות" נוגע להלכות רבות מאד. את זמן "בין השמשות" דנים, על פי רוב, להחמיר. לדוגמא: יום השבת מתחיל משקיעת החמה בסוף יום ששי ונמשך עד סוף בין השמשות שבסוף יום השבת; כך גם כל המצוות הנוהגות ביום, שחובה לעשותן עד שקיעת החמה. והמצוות הנוהגות בלילה, יש לעשותן מצאת הכוכבים ואילך.
בין כסה לעשור
כינוי לימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים, עשרת ימי תשובה.
"כסה" הוא כינוי לראש השנה על שם הכתוב (תהילים פא, ד): "תקעו בחודש שופר בכסה ליום חגנו", ודרשו חז"ל: "איזהו חג, שהחודש (הירח) מתכסה בו? הוי אומר: זה ראש השנה", כלומר בראשית השנה שהוא ראש חודש, הירח מכוסה ואינו נראה. ו"עשור" הוא כינוי ליום הכיפורים החל בעשירי לחודש תשרי. מכאן השם "בין כסה לעשור" לימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים.
ביעור חמץ
מצות ביעור החמץ מהעולם לפני חג הפסח.
ביום י"ד בניסן, חובה על כל אחד לבער את החמץ מרשותו, הביעור נעשה בתחילת השעה השישית (כשעה לפני חצות). באופן הביעור נחלקו תנאים: ר' יהודה אומר, "אין ביעור חמץ אלא שריפה"; וחכמים אומרים, "אף מפרר וזורה לרוח או מטיל לים".
המוצא חמץ בביתו בחול המועד, יוציאו מרשותו מיד ויבערו. אם מצאו ביום טוב, יכפה עליו כלי עד מוצאי יום טוב, כדי שלא ישכח ויאכלו, ובמוצאי יום טוב יבערו.
בית דין
מוסד שיפוטי בישראל.
בעם ישראל היו קיימים שלושה סוגים של בית דין
בית דין של 3 דיינים, שסמכותם היתה לפסוק בדיני ממונות וקנסות.
בית דין של 23 דיינים, שדנו גם דיני נפשות.
בית הדין הגדול – הסנהדרין, שמנתה 71 איש, והיווה את הסמכות השיפוטית העליונה בעם ישראל. מקום מושבה של הסנהדרין היה בבית המקדש.
לבית הדין יכול להצטרף רק דיין שנתמנה לכך. מינוי זה נקרא "סמיכה".
כיום, בוטלה הסנהדרין ואין דנים דיני נפשות ומלקות. בתי הדין היום דנים בדיני ממונות וגיטין וקידושין.
בית המקדש
מבנה הקבע ששימש משכן לשכינה, בו התקיימה עבודת הקרבנות על ידי הכהנים והלויים.
התורה מצווה לאחר כיבוש הארץ וחלוקתה, לבנות בית לה', "בית מקדש" שבו תתקיים עבודת הקרבנות דבר יום ביומו, ושאר עבודות המקדש, שנעשו בעיקר על ידי הכהנים, בסיוע הלויים.
שני בתי מקדשות היו בישראל ואנו מצפים בכל יום ובכל רגע לבנייתו של בית המקדש השלישי.
בית המקדש הראשון – נבנה על ידי שלמה המלך לאחר שאביו, דוד המלך, קנה את המקום לשם כך. ארבע מאות וארבעים שנה לאחר כניסת בני ישראל לארץ ישראל, בשנת ב' אלפים תתקכ"ח בנה המלך שלמה את בית המקדש. הבניה ארכה שבע וחצי שנים.
בית המקדש הראשון עמד על תילו ארבע מאות ועשר שנים והוא נחרב בתשעה באב שנת ג' של"ח על ידי נבוכדנצאר מלך בבל ולמחרת – בעשרה באב נשרף הבית.
בית המקדש השני – נבנה על ידי עולי בבל שבעים שנה לאחר שנחרב הבית הראשון, כשעם ישראל שב מגלות בבל. בשנת ג' אלפים ת"ח. הבית השני היה פשוט מאד עם הקמתו והוא שוכלל מאד על ידי הורדוס. בית המקדש השני עמד על תילו ארבע מאות ועשרים שנה ונחרב על ידי טיטוס בתשעה באב בשנת ג' אלפים תתכ"ט.
בית המקדש השלישי:יש אומרים, כי בית המקדש העתיד יבנה עוד לפני ביאת המשיח; ויש אומרים, כי קודם יבוא המשיח ורק לאחר מכן יבנה בית המקדש. יש סוברים, שבית המקדש השלישי ירד משמים כשהוא בנוי ומוכן לגמרי.
בית הכנסת
בית התכנסות לתפילה
בית שמתכנסין בו לתפילה נקרא בית כנסת. בבית הכנסת יש ארון שבו מונחים ספרי התורה, יש בימה עליה מניחים את ספר התורה כשקוראים בו. ובבתי כנסת אשכנזיים יש את עמוד החזן שעליו עומד בעל התפילה המשמש כשליח ציבור (ש"ץ) למנהג הספרדים הוא עומד על יד הבימה.
בית הכנסת מתפללים עם מניין אנשים דברים בוגרים ואז התפילה נחשבת ל"תפילה בציבור". אולם, גדול ערכה של תפילה הנאמרת בבית כנסת. לכן, גם מי שאינו מוצא מניין והוא מתפלל ביחידות, ישתדל להתפלל בבית הכנסת.
קדושת בית הכנסת היא מעין קדושת בית המקדש, ולכן יש קוראים לבית הכנסת "בית מקדש מעט" חובה היא איפה לנהוג כבוד, דרך ארץ וקדושה כלפי "מקדש מעט". אין להקל בו ראש ואין לדבר בו שיחות בטלות.
אין נכנסים לבית הכנסת כדי להסתתר בו מפני החמה, הצינה או הגשמים. אם לבית הכנסת יש שני פתחים, אין להשתמש בבית הכנסת כמקום מעבר, כדי לקצר את דרכו, כלומר, שיכנס בפתח אחד ויצא בפתח השני. אין אוכלים, שותים או ישנים בבית הכנסת. אך הלומדים תורה בקביעות בבית הכנסת מותר להם לאכול ולישון שם, כדי שלא יאלצו ללכת למקום אחר ויתבטלו מלימודם.
