השופט

השופט הנדהם הכריז על הפסקה קצרה, הוא היה צריך להירגע…

מאמרים וכתבות, עולם היהדות, ,

השופט פנה לאבא שלי, ושאל אותו היכן עורך דינו. השיב אבי: "אינני זקוק לעורך דין, אני אייצג את עצמי"… "אם כן", שאל השופט, "מה יש לך לומר להגנתך?" ענה לו אבי: "הקב"ה מנהל את העולם, והוא זה המכניס במוחם ובפיהם של השופטים מה לחשוב ומה לומר. השופט הנדהם הכריז על הפסקה קצרה, הוא היה צריך להירגע…

 

בהזדמנויות רבות אנו נתקלים במצבים שמסבים לנו כאב, צער, או אף נזק ממשי לכאורה, ואיננו מבינים למה דווקא אנחנו, אחרי שהשתדלנו מאוד להיות טובים….

אך איננו רואים את כל התמונה במלואה וחושבים שסתם נגרם לנו הסבל הזה. עד לאותם מקרים שבהם היא כן מתגלית בשלמותה,

או אז אנו חשים כמה ראייתנו הייתה קצרה ושטחית ועד כמה כל התהליך כולו היה אך לטובתינו ולנו נשאר רק להודות לבורא העולם!

הצדיק רבי אריה שכטר בסיפור אישי שאירע במשפחתו.

בשנת תר"צ, כמה שנים לפני עליית הנאצים לשלטון, זייפה אמי מסמכים המעידים שהיא ואבי נולדו בהונגריה. מאחר ואם לא כן, הם היו מגורשים מהונגריה, ופולין לא היתה מכניסה אותם ושודדי הדרכים היו עושים את העבודה…

הזיוף התגלה לשלטונות ונערכו להם משפטים ארוכים ומתישים, וסכנת מאסר ריחפה על ראשם של אבי ואמי.

הורי היו אנשים בעלי מידות נעלות, שפעלו אך טוב וחסד לכולם ונהגו כל כך לפנים משורת הדין עם כולם, ואם כן מדוע איפה דווקא הם, שעשו זאת רק להצלתם, צריכים כעת לעבור סבל וקשיים מרובים?

לאחר שמונה שנים של משפטים ומאסרים לפרקים, הגיע עת המשפט המכריע. אבי שאל את עורך דינו מה הצפי, והלה השיב כי אם יצליחו להקטין את גזר הדין לשש שנות מאסר – יהיה זה הישג אדיר. בתגובה, הודה לו אבי וביקש ממנו שיטול את התשלום המגיע לו, אך יתכבד ויישב בביתו, ולא יופיע במשפט, ואבי ייצג את עצמו.

עורך הדין תמה לפשר ההחלטה המוזרה הזאת, אך כיבד את רצונו של אבי. מה רע לקבל תשלום מלא בלי צורך לטרוח ולבזבז זמן על הופעות המשפט…

הגיע יום המשפט. אבי הגיע לאולם המשפט בגפו. השופט פנה לאבי, ושאל אותו היכן עורך דינו, שייצג אותו ויציג את עמדתו. השיב אבי: "אינני זקוק לעורך דין, אני אייצג את עצמי"…

"אם כן", שאל השופט, "מה יש לך לומר להגנתך?".

ענה לו אבי באומץ ובביטחון: "הקב"ה מנהל את העולם, והוא זה המכניס במוחם ובפיהם של השופטים המכובדים מה לחשוב ומה לומר.

לכן אני פונה לבורא העולם, שיכניס במוחם של השופטים הנכבדים לזכות, ולהוציא דין אמת לאמיתה".

ובכך הדגיש והראה את בטחונו בבורא העולם לבדו, שרק הוא יכול להושיעו ו'אין עוד מלבדו'!

לאחר סבל כה רב שנמשך שמונה שנים, דיונים, בתי משפט, בתי סוהר, אבי יודע שזה המשפט הסופי והמכריע, ובכל זאת, הוא ניצב בבית המשפט, ומכריז באזני השופט ללא שום מורא, שהוא סומך אך ורק על בורא העולם, ובוטח בהחלטתו שתהיה הטובה ביותר בעבורו.

השופט הנדהם הכריז על הפסקה קצרה, הוא היה צריך להרגע… אחרי רבע שעה הוא חידש את הדיון, והודיע בהתרגשות: "אדון שכטר, אתה בעל אופי נעלה, אני פוטר אותך מכל אשמה, אתה זכאי!". הוא הקריא את גזר הדין המזכה את אבי, אך עם זאת פסק כי תוך שנה צריכים הורי לחסל את עסקיהם בהונגריה, ולצאת מגבולות המדינה.

המשפט התקיים בשנת תרצ"ח, בערב מלחמת העולם השניה, כאשר קבלת אישור כניסה לארץ ישראל או לארצות הברית, היתה כמעט בלתי אפשרית. ואז אבי ביקש את רשות הדיבור, פנה לשופט ואמר לו: "אתה מורה לי לעזוב את המדינה, אבל אף מדינה לא תקבל אותי ואת משפחתי"…

אמר השופט: "אתה צודק! אני מטיל על ממשלת הונגריה את האחריות לארגן לכל משפחתך ויזות לאמריקה, או סרטיפיקטים לארץ ישראל".

אמריקה קרצה, היא היתה ארץ החופש והזהב, בארץ ישראל שרר עוני מחפיר. אך הורי ראו לנגד עיניהם דבר אחד – חינוך הילדים! השיקול היחיד היה, היכן תהיה להם אפשרות נוחה יותר מבחינה תורנית, לגדל את ילדיהם בדרך התורה והיראה. הם ויתרו על מנעמי אמריקה, והחליטו לעלות לארץ ישראל.

היתה זו תקופת המנדט הבריטי. המצב המדיני והכלכלי היה קשה, גם המצב הרוחני היה גרוע. הרבה ניסו להצר את רגליהם של שומרי התורה. אך בכל זאת העדיפו הורי לבוא לארץ ישראל, שבה סכנת חינוך הילדים קטנה יותר.

אבי האמין באמונה שלמה כי "אין עוד מלבדו", שום דבר בעולם לא בלבל אותו, ולא הסיט אותו מהאמונה היוקדת הזאת בבוראו. ואכן הוא זכה לראות בחוש איך הקב"ה שומר עליו ועושה לו נסים מופלאים לאורך כל חייו. כאשר בתאריך ד' בניסן תרצ"ט הגיעו לארץ ישראל, ולאחר שלוש שנים כבר התברר לעולם כולו כי רוב יהודי אירופה הוכחדו בשואה. שנתיים שלוש לאחר מכן, כבר ידענו שכמעט כל הקרובים שלנו נכחדו בשואה, ה' ישמור. השאלה "למה הקב"ה עשה כך למשפחה הזו, על אף שהם השתדלו מאוד לעשות רצונו ופעלו אך טוב וחסד עם כולם?" כבר קיבלה תשובה ברורה לגמרי. דוקא מכיון שהם כאלה, עשה איתם הקב"ה חסד, שיגרשו אותם מהונגריה ועוד שידאגו להם לאישורים הנכספים לכניסה לארץ וכך הם ינצלו מהשואה הנוראה.

אז התברר למפרע כי המשפט של הורי, וגזר הדין שהרחיק אותם מביתם, היוו את נס הצלתם. כל התלאות והסבל שעברו היו לטובתם. אבל, רבונו של עולם, למה הם היו צריכים לסבול שמונה שנים?

נראה לי שישנה תשובה חזקה לשאלה הזאת. הקב"ה ידע שתהיה שואה, ומחמת הגזרה תושמדנה הרבה משפחות נפלאות, השם ירחם! אבל את המשפחה הזו, בגלל המעשים הטובים שלה, הוא ירצה להציל. ולפיכך יבואו המלאכים וישאלו: "מה נשתנו אלו מאלו?".

לכן הוא נתן להם אופציה של מסירות נפש. רוב אחי ואחיותי נולדו במהלך שמונה השנים האלה.

אולם להורי לא היו שום חישובים מלבד רצון ה'. הקב"ה רוצה שנגדיל את המשפחה שלנו, וזה מה שנעשה. האם הילדים האלו יחיו או לא, זאת הבעיה שלו, לא הבעיה שלנו. אנחנו לא שואלים שאלות…

היתה זאת מסירות נפש של ממש, לא מסירות בגלל קושי בפרנסה, או קושי לנהל בית מסודר עם משפחה ברוכת ילדים…

דרך אגב, אספר שכאשר אשתי המנוחה חלתה, ונאלצה לשכב במיטה, היא אמרה לאחותי, שתהיה בריאה: "את זוכרת שפעם נאנחנו 'קשה, קשה'… אוי כמה הייתי רוצה שיהיה לי היום 'קשה' כמו אז"…

 

נזכור תמיד, כל מה שעושה הקב"ה זה רק לטובה!

 

(נערך מתוך 'אריה שאג')

 

הרב

אני מודיע בזאת שהחלטתי להתפטר מתפקידי, אומר הרב .

סיפורים, , , , ,

לפני כ-400 שנה, זכתה העיר קרקוב שבפולין, שכיהן בה אחד הרבנים המפורסמים ביותר בעולם היהודי: רבי נתן נטע שפירא זכר צדיק לברכה. הרב שפירא היה ידוע כצדיק וקדוש שזכה לרוח הקודש, עסק רבות בתורת הקבלה ובחכמת הנסתר, והיה גאון עצום גם בתורת הנגלה. הוא חיבר את ספרו 'מגלה עמוקות', שנלמד עד היום רק על ידי תלמידי חכמים מופלגים, כי לא כל אחד מסוגל להבין את הפירושים העמוקים שלו, המתבססים על ידע נרחב בכל חלקי התורה הקדושה.

לרבי נתן נטע שפירא היה תלמיד, רבי שבתאי כהן, שחיבר את 'שפתי כהן', ספר הלכה שמופיע בצמוד ל'שלחן ערוך' ונחשב לאחד המפרשים הידועים שלו. תלמידיו האחרים של הרב שפירא, היו גם הם גאונים עצומים, והעיר קרקוב זכתה להתברך בנוכחותם, מה שהסב כבוד רב לתושביה היהודיים והנוכרים כאחד.

והנה ביום בהיר מזמן הרב שפירא לביתו את 'ראש הקהל', שהיה כמו ראש העיר של היהודים: "אני מודיע בזאת שהחלטתי להתפטר מתפקידי", אומר הרב לראש הקהל שנבהל עד עמקי נשמתו: "מה קרה?", הוא מבקש לדעת, אבל הרב מסרב לענות לו: "בעוד שלושה ימים אני יוצא מכאן, ולא יעזרו ניסיונות שכנוע כאלו ואחרים".

ראש הקהל יצא מביתו של הרב בפנים נפולות ומיהר לבשר את הבשורה המרה. אבל כבד ירד על העיר, גדולי תלמידי החכמים ניסו לדבר עם הרב ולשכנע אותו, אבל הרב לא הסכים לשמוע על כך. הוא עוזב את העיר ויהי מה.

בצר להם החלו התושבים להיערך למסיבת פרידה ראויה. הם כולם אוהבים ומעריכים מאוד את הרב שפירא, קשה להם להיפרד ממנו, אבל לפחות הם רוצים להיפרד כראוי, עם מסיבה שתבטא היטב את הכבוד הגדול שהם רוחשים לרבם הנערץ.

עברו יומיים, וההכנות למסיבה הפכו קדחתניות. עוד רגע אמור הרב להיכנס ולשבת עם בני עדתו למסיבת הפרידה, שמיד לאחריה הוא יעלה על עגלה הרתומה לסוס, ויצא מהעיר יחד עם בני משפחתו ועם מעט הבגדים והכלים שצררו בתרמיליהם.

רגע לפני המסיבה קורא הרב לראש הקהל ומודיע לו: "התחרטתי. אני לא עוזב את העיר".

ראש הקהל אפילו לא עצר כדי לשאול מדוע. הוא יצא החוצה בשמחה ובצהלה, והחל לצעוק בקולי קולות: "הרב נשאר איתנו. הרב נישאר איתנו. הוא לא עוזב. איזה יופי".

מסיבת הפרידה הפכה לחגיגה ספונטנית ומתפרצת של תושבי קרקוב, אשר לא ידעו את נפשם מרוב שמחה על הבשורה המשמחת.

רק לאחר שנרגעו הרוחות פנו כמה מנכבדי הקהל, תלמידי החכמים והרבנים של העיר, וביקשו לשמוע מהרב שפירא, מה קרה שהחליט לעזוב את העיר, ומה גרם לו לשנות את החלטתו.

הרב שפירא הביט בהם בעיניו הטובות, חייך חיוך אבהי ופתח את פיו:

"לא אוכל לספר לכם למה רציתי לעזוב בתחילה, מטעם הכמוס עמדי, אבל למה החלטתי להישאר – אספר לכם: ביום האחרון לשהותי בעיר, שעות ספורות לפני מסיבת הפרידה המתוכננת דפקו אצלי בדלת שני בעלי דין, תובע ונתבע. התובע היה העשיר הגדול ר' יעקב, שתבע את ר' מוישה התלמיד חכם.
"מיהרתי אומנם להתארגן כדי לצאת מהעיר, אבל השניים הבהירו לי שמדובר בדיון דחוף מאוד בנושא שאינו סובל דיחוי. הם חייבים שאדון את הדין שלהם לפני שאצא מהעיר, כי מי יודע כמה זמן יעבור עד שימצאו רב חדש שידון ביניהם.

ר' מוישה הינו אברך תלמיד חכם, בעל משפחה ברוכה שהיה עומד ברחוב מידי יום ומוכר כעכים בעגלתו. בוקר אחד, עבר ברחוב ר' יעקב העשיר בכרכרתו המפוארת, ושמע את קריאותיו הקצובות של ר' מוישה, המזמינות את הקונים לבוא ולקנות מכעכיו.

עצר ר' יעקב את הכרכרה ומיהר לגשת לר' מוישה: "אמור לי, ר' מוישה, כמה שעות ביום הנך עומד כך ומוכר במקום ללכת ללמוד תורה?"
"שלוש שעות", ענה האברך בצער.

"וכמה אתה מרוויח בחודש?" ממשיך העשיר לשאול.

"2,000 שקל, ולפעמים 2,200 שקל לחודש".

"אם תסגור את חנותך ותשוב ללמוד – אשלם לך 7,000 שקל בכל חודש", מבטיח העשיר.

האברך הדל פוקח זוג עיניים גדולות ותמהות: "תשלם לי? מדוע?"

"אני רוצה לעשות איתך עסקת 'יששכר וזבולון'", ענה הגביר, "תלמד תורה יום שלם במנוחת הנפש ונתחלק בזכויות…"

ר' מוישה, מסכים לעסקה בחפץ לב, וסוגר את דוכנו אחר כבוד. כל אותו חודש הוא יושב בבית המדרש ולומד במנוחה ובשמחה.

הגיע ראש חודש, שליח דופק על דלתו ומושיט לו את המעטפה שמכילה, כמסוכם, 7,000 שקל. למחרת, שב ר' מוישה, התלמיד חכם, עם העגלה לקרן הרחובות וממשיך בממכר הכעכים כבימים ימימה. עובר שם ר' יעקב העשיר ומתפלא מה קורה כאן?? הרי עשינו הסכם?

הוא ממהר לרדת מן העגלה וקורא לידידו: "ר' מוישה! מה קרה לך?! האם לא שלמו לך את ההתחייבות?"

"בודאי שילמו לי", עונה האברך.

"אז למה הפסקת את ההסכם?" תוהה העשיר.

"כי אני לא מעוניין!" פוסק ר' מוישה.

"אבל היתה לנו עסקה, אי אפשר להפר הסכמים!" צועק ר' יעקב, "בוא נמהר לרב לפני שהוא עוזב"!

"הגיעו אלי שני בעלי הדינים והשמיעו את טענותיהם", ממשיך הרב שפירא לספר את הסיפור. "שאלתי את ר' מוישה: "למה הפסקת את ההסכם? אני מכיר אותך, אתה הרי רוצה ללמוד…."

"זה נכון, רבי", עונה האברך, "אני אכן רוצה ללמוד, אבל העסקה הזאת היתה טעות".

"מה? אתה רוצה תוספת?" נזעק ר' יעקב, "למה לא אמרתי לי שאתה רוצה יותר כסף? אשלם לך בשמחה".
"לא רוצה תוספות!" פוסק האברך.

"כאשר מכרתי את הכעכים, הייתי קם מידי לילה לאמירת תיקון חצות, ואחר כך ישבתי ללמוד עד התפילה. כאשר חזרתי הביתה מתפילת ותיקין, ניגשו כל בנות המשפחה למלאכה המורכבת של טחינת החיטים לקמח. מאחר והיתה זו מלאכה קשה ומסובכת, היו אשתי והבנות נושאות תפילה, להצלחת הטחינה, זו מתפללת ובוכה, וזו אומרת פרקי תהילים.

"סיימו לטחון את הקמח, עכשיו צריך לשאת תפילה על מלאכת הניפוי, שחלילה לא תיפול תקלה תחת ידינו ולא יגיעו תולעים או חרקים קטנים אל תוך הכעכים חלילה וחס, כי הרי אסור לאכול חרקים, ושוב, זו עומדת בפינה זו וזו בפינה אחרת, כולן מתפללות מעומק הלב ומתחננות לאבא שבשמים שהמלאכה תתבצע בצורה טובה, שהאוכל יהיה כשר וטעים. עכשיו צריך לשאת תפילה שתצליח הלישה, שהבצק יהיה רך וטוב, ולאחר מכן תפילה שהכעכים יצאו טובים, טעימים ומספיק פריכים, וכך על כל פעולה ופעולה תפילות ודמעות, כשגם אני מצטרף לתפילות.

"קירות הבית ספגו תפילות, והילדים ספגו את החינוך, שכאן בבית לא מבצעים שום פעולה ללא תפילה!

"ועכשיו, חודש שלם עבר עלינו בבית ללא התפילות הלוהטות של אפיית הכעכים, הרגשנו חסר בבית, ועל זה – קשה היה לי לוותר, מוטב לי לוותר על משכורת שמנה מאשר על קירבת אלוקים. אין לי על מי לסמוך, לא על אף עשיר ונדיב, אלא רק על הריבונו של עולם!"

"לאחר ששמעתי את דבריו של ר' מוישה", סיים הרב שפירא את דבריו, "התרגשתי מאוד ואמרתי לעצמי: אם בקרקוב מתגוררים כאלו יהודים יקרים – אני נשאר כאן!!"

מושיקו

"מושיקו העבריין השתגע"

סיפורים, ,

"מושיקו העבריין השתגע"

יעקב לוסטיג

 

סיפור נפלא סיפר רבי אליהו מני, רבה של העיר חברון לפני יותר ממאה שנה.

הסיפור אירע בשנות ילדותו של הרב, בעיר בגדד שבעיראק, שם נולד והתגורר עד שעלה לארץ הקודש.

בבגדד היה ילד יהודי בשם מושיקו. מאז שהיה צעיר מאוד ידע מושיקו צרות וכאב. בלימודים הוא לא הצליח,

הוריו היו עניים מרודים ואט אט הוא נפלט אל הרחוב והתחבר לנערים ריקים ופוחזים.

כשגדל מעט הצטרף מושיקו לכנופיית פשע שפעלה בעיר, ושהיתה מורכבת בעיקר מערבים,

אבל היו חברים בה גם כמה עבריינים יהודים שהתדרדרו אל עברי פי פחת, ולא בחלו בעושק, גזל ואפילו מעשי רצח בוצעו על ידם.

בכנופיה מצא מושיקו את שאהבה נפשו. כאן העריכו את זרועותיו השריריות ואת דיבורו הגס. חבריו העבריינים קיבלו אותו כשווה בין שווים,

גם אם 'לא היה לו ראש ללימודים', ולמרות שהוא לא הקפיד יתר על המידה לקיים את מצוות התורה. המעמד שלו היה טוב, וגם ה'עבודה' היתה חביבה עליו.

נשמה יהודית

יום אחד הסתובב מושיקו בסמטאות הצדדיות של האזור היהודי בבגדד, מחפש אחר אשה זקנה או אדם צנום וכחוש,

שממנו יוכל לשדוד בקלות את השעון ואת הארנק. יהודי העיר ידעו להיזהר ממושיקו ומחבריו, והשתדלו שלא לפגוש אותו בסמטאות צדדיות,

אבל הוא היה מפתיע אותם פעם אחר פעם ושודד מהם את רכושם הדל.

באותה הפעם הבחין מושיקו במחזה קורע לב. אחד מחבריו לכנופיה, עבריין ערבי אלים ורע מעללים גרר אחריו ילד יהודי קטן,

כשהוא חוסם את פיו בידו שאיש לא ישמע את בכיו של הילד, ומושך אותו אל מחוץ לעיר.

מושיקו חשב להפנות את מבטו לכיוון האחר ולעשות עצמו כמי שלא ראה ולא שמע שום דבר, אבל רחמיו נכמרו על הילד המסכן,

והוא החליט לעקוב אחרי הערבי המרושע.

מחוץ לעיר נכנס הערבי אל תוך מערה קטנה, כשהוא נושא על כפיו את טרפו האנושי. מושיקו התלבט מעט,

ולבסוף החליט שהוא אינו יכול לעמוד מהצד. הוא התקרב למערה, ונכנס בלאט כשבידו אבן כבדה.

בעוד הערבי מנסה להשתלט על הילד המתפתל בידיו, הניף מושיקו את ידו והנחית מכה על ראשו של הערבי שצנח ארצה ואיבד את הכרתו.

הילד המבוהל נלקח על ידו אל העיר ומיהר לרוץ לביתו, כשהוא בכלל לא מבין מה קרה פה ומי הוא המלאך המושיע שחילץ אותו מידיו של הערבי.

מושיקו שב לחבריו העבריינים, המשיך לשדוד ולגנוב, אבל המעשה הטוב שעשה הפיח רוח חיים יהודית בלבו,

מושיקו תוהה בדרך חייו

הוא החל לעסוק במחשבות על כך שאולי הוא לא נמצא במקום הנכון, ושבעצם עדיף לו לעזוב את הכנופיה ולחזור בתשובה שלמה.

לרגעים החליט שהוא עוזב את הכנופיה וחוזר למוטב, אבל אז נזכר שבעצם יש חוק בלתי כתוב בין העבריינים,

הקובע שהכניסה לכנופיה היא חד צדדית אפשר להיכנס אליה, ולעולם אי אפשר לצאת ממנה. את חיי הפשע עוזבים רק בארון מתים,

ידעו כולם, ומי שמנסה לעזוב את חיי הפשע לפני מותו, דואגים חבריו העבריינים לחסל אותו

מחשש שהוא ילשין עליהם וימסור לרשויות עדות מפלילה אודותיהם.

באישון ליל הקיש מושיקו על דלת ביתו של הרב שהגה בתורה עד השעות הקטנות של הלילה.

הרב פתח את הדלת ונדהם לגלות את העבריין המפורסם שעומד בכתפיים שחוחות ומבקש בנימוס להיכנס כדי לדבר עם הרב.

בתוך החדר סיפר מושיקו לרב על מה שקרה אתו, הוא סיפר לו על רצונו העז להיטיב את מעשיו ולחזור בתשובה שלמה,

אבל גם את החשש שלו שחבריו העבריינים יהרגו אתו בלי להסס אם ידעו שהוא עזב את חיי הפשע.

הרב שקע בהרהורים ולבסוף שאל את מושיקו: "אתה באמת באמת רוצה לעזוב את חיי הפשע?

אתה מוכן לעשות כל מה שצריך כדי לחזור בתשובה??". מושיקו השיב בחיוב.

"שמע לעצתי, אמר לו הרב, מחר בבוקר תלך כהרגלך לפגוש את חבריך העבריינים, אבל כשהם יתחילו לדבר איתך,

תעשה את עצמך כמי שיצא מדעתו. תעשה את עצמך כאילם שנעתקה ממנו היכולת לדבר, ועל כל דבר שיאמרו לך תביט בפני המדבר במבט תמה ואטום,

עד שכולם יהיו בטוחים שנסתרה בינתך. אם חבריך העבריינים יאמינו שאתה באמת משוגע,

הם יניחו לך ולא תהיה להם סיבה לחשוש מפניך. כך תוכל לעזוב את חיי הפשע וגם לחיות בלי לחשוש מפניהם".

מושיקו המשוגע

מושיקו שמע את עצת הרב והחליט לקבל אותה. למחרת המתה העיר כולה. "מושיקו העבריין השתגע", סיפרו כולם,

"בטח קיבל עונש משמים על ההתנהגות העבריינית שלו". ומושיקו ה'משוגע' התסובב ברחובות,

הילדים צחקו עליו זרקו עליו קצת אבנים, והוא נשאר בשלו, אינו מוציא הגה מפיו ורק מתבונן בכולם במבט שכולו אומר טמטום וטפשות.

כשאף אחד לא ראה היה מושיקו לומד תורה, הוא היה מתפלל ומבקש מהקדוש ברוך הוא שיכפר לו על כל חטאיו,

ויעזור לו להמשיך ולעבוד אותו בלב שלם.

אחרי שנים אחדות נפטר מושיקו לבית עולמו, ואנשי החברה קדישא קברו אותו בקצה בית העלמין, בחלקה כמעט ריקה.

אף אחד לא רוצה להיות קבור ליד העבריין שהשתגע בגלל חטאיו הכבדים, וכך נותר השטח שמסביב לקברו של מושיקו ריק.

איש לא ידע על מעשיו הטובים. עברו שנים, ורב העיר נפטר. תושבי העיר הגיעו הלוויה המונית,

למרות מזג האוויר הסוער. כשהסתיימו ההספדים והחלו לנוע לעבר בית העלמין,

החלו לרדת גשמים חזקים במיוחד, ואך בקושי הצליחו להגיע לבית העלמין,

לחפור במהירות חלקת קבר ולהטמין את הרב בין רגבי האדמה הבוצית.

למחרת, כשהתבהרו השמים, הזדעזעו תושבי העיר לגלות שהרב נקבר בסמוך לקברו של מושיקו המשוגע.

"הכיצד אירע לנו דבר כזה", תמהו הכל. הם ידעו והעריכו את גודל קדושתו של הרב, ולא הבינו איך קרה דבר כזה שבלי לשים לב

הם קברו את הרב בסמוך לקברו של העבריין המשוגע.

הייתכן?

רבני העיר צמו ותוודו על חטאתם, וביקשו שיגלו להם משמים מדוע ולמה קרה להם הדבר הנורא הזה.

בלילה הגיע הרב בחלום לרבני העיר, וגילתה להם את האמת על מושיקו, שבאמת לא היה משוגע אלא בעל תשובה גמור,

שכיפר על כל חטאיו, זיכך את נשמתו ולמעשה היה צדיק גמור באחרית ימיו.

מהיספור הזה אנחנו לומדים שני דברים חשובים: קודם כל אנחנו לומדים שסוף הכבוד לבוא, וגם אם בימי חייו איש לא העריך את מעשיו של מושיקו,

איש לא ידע שהוא הקריב את כל כולו כדי לכפר על חטאיו ולחזור בתשובה שלמה, אבל אחרי מותו התברר לכולם גודל קדושתו וצדקותו.

דבר נוסף שאנחנו לומדים מהסיפור הזה הוא שכל אדם, ואפילו עבריין גמור, שודד ורוצח, יכול לשנות את דרכיו ולכפר על חטאיו החמורים.

והלוואי שנזכה כולנו לשוב בתשובה שלמה, ולהתקרב לאבינו שבשמים.

מעובד מתוך 'שבת טיש'.

תפוזים

מדוע הרב סירב בתוקף לאכול תפוזים

סיפורים, עולם היהדות, צדיקים וסיפורים, ,

מדוע הרב סירב בתוקף לאכול תפוזים?

יעקב לוסטיג

 

התפוז הוא פרי ארצישראלי מובהק. כל אזרח ישראלי אוכל מדי פעם תפוזים,

שותה מיץ תפוזים וטועם סלט פירות שבו מעורבות גם פיסות תפוז עסיסיות וערבות לחיך.

אבל הרב מרדכי לייב מן זכר צדיק לברכה, לא אכל תפוזים. לא בתוך סלט, לא כמשקה סחוט, ובדאי שלא בפני עצמו.

בני משפחתו חשבו שהרב פשוט לא אוהב תפוזים, ולא כל כך הצליחו להבין איך זה שהאבא הצדיק שלהם,

שאף פעם לא עושה עניין מאוכל, הופך את טבעו כשמדובר בתפוזים.

לפני שהוא טועם מסלט פירות הוא מוודא כמה פעמים שאין בו תפוזים,

וכשמגישים לו מאכל כלשהו שתיבולו נעשה במיץ תפוזים הוא מסרב לטעום ממנו.

התעלומה נשארה תעלומה. איש לא ידע להסביר אותה.

רק אחרי פטירתו של הרב, שמעו בני משפחתו את הסיפור המלא מאחד מחברי הנעורים שלו, וכך היה המעשה:

הרב מן גדל במזרח אירופה. בצעירותו, כשגרמניה הנאצית החלה לצחצח חרבות ולכבוש אדמות,

עלה הרב מן לארץ ישראל, כדי לחונן את עפרה ולעסוק בתורה במקום שליו ורגוע יותר.

בהגיעו לארץ פנה הרב מן לפתח תקוה, שם למד בישיבת לומז'ה המפורסמת,

שנחשבה אז לאחת הישיבות הטובות בעולם.

באחד הימים יצא הרב מן לטיול רגלי קצר בסביבות הישיבה. הוא שאף מלוא ריאותיו את אווירה של ארץ הקודש,

והזין עיניו בנופיה המלבלבים. והנה לפתע נגלה לעיניו מחזה מופלא: שורות שורות של עצי פרי מוריקים,

שמענפיהם משתלשלים פירות כתומים, תפוחי זהב אמתיים.

מימיו לא ראה הבחור הצעיר תפוזים. במזרח אירופה לא גדלים פירות הדר,

ותפוזים נחשבו אז למצרך יוקרתי מאוד במדינות אלו. הוא התבונן סביבו והבחין בתפוז אחד שנשר מהעץ,

מונח על הרצפה כאבן שאין לה הופכין.

הקרב הבחור הצעיר, הרים את התפוז, התבונן בו, ניסה לטעום והבין שצריך לקלף אותו. קילף את התפוז,

בירך עליו בכוונה גדולה את ברכת 'בורא פרי העץ', ואכל בהנאה מרובה.

כשסיים לקנח את עסיס הפרי שעלה בשפתיו, נחרד הרב מן: "הרי עכשיו אני כבר בארץ ישראל,

וכאן בארץ הקודש יש מצוות של הפרשת תרומות ומעשרות. אולי לא נהגתי כשורה כשאכלתי מהפרי?

שכחתי לבחון את הנושא הזה לפני שבירכתי ואכלתי!".

הוא נזכר שבעצם מותר לאכול את הפרי בלי להפריש תרומות ומעשרות, כי פירות הפקר פטורים מכך,

מה גם שהוא אכל אותו בסמוך לעץ ועדיין לא נעשתה בפרי 'גמר מלאכה'.

אבל עצם העובדה שהוא אכל את הפרי לפני שבירר היטב עם עצמו ועם רבותיו את ההלכה,

הציקה לו עד מאוד ולא נתנה לו מנוח.

לאחר מחשבה רבה, החליט הרב מן לקבל החלטה, ולהעניש את עצמו על כך

שאכל פרי בלי לבחון את הנושא במבט הלכתי.

"מעתה לא אוכל עוד תפוזים כל ימי חיי", החליט בנחישות, ואת החלטתו זו קיים עד יומו האחרון.

עכשיו כבר הבינו בני המשפחה והתלמידים הרבים של הרב מה היתה הסיבה לחשש הגדול

שחשש בכל פעם שאולי שמו לו תפוזים באוכל. לא היתה זו סלידה מטעמם של התפוזים,

אלא סלידה מהאפשרות שהוא יעבור על ההלכה. הספיקה לו פעם אחת בה כמעט נכשל בדבר הלכה,

כדי שימנע מעצמו אכילת תפוזים כל ימי חייו.

סין פרופסור

הרב הוא לא פרופסור

סיפורים, , , , , ,

הרב הוא לא פרופסור

יעקב לוסטיג

 

את הסיפור הבא מספר רבי ישראל גרוסמן זכר צדיק לברכה,

אביו של הרב יצחק דוד גרוסמן שליט"א, רבה של 'מגדל העמק'.

"כשהייתי בחור צעיר", מספר רבי ישראל, "ישבתי פעם בבית הכנסת ללמוד תורה.

הימים היו ימי ערב פסח וגבאי בית הכנסת ניגש אלי וביקש בעדינות שאעבור ללמוד

בבית כנסת אחר, כי הוא מנקה עכשיו את המקום לכבוד פסח. עברתי לבית כנסת אחר

ושוב חוזר המחזה על עצמו. הגבאי המקומי ניגש אלי ומציע לי שאעבור לבית כנסת אחר

כי הוא מנקה עכשיו לפסח. "חשבתי לעצמי מה אעשה? הרי אני רוצה ללמוד תורה

ובשום מקום איני יכול ללמוד. לפתע נפל במוחי רעיון, אגש לביתו של הרב איסר זלמן מלצר,

מחבר הספר 'אבן האזל', ומי שהיה אחד מהרבנים הגדולים ביותר באותם ימים, ואדבר איתו בדברי תורה.

"הרב מלצר, למרות הגאונות הגדולה שלו ועל אף שנחשב באותם ימים לאחד מגדולי התורה בעולם כולו,

היה אדם מאוד פשוט ועניו. הוא היה מתייחס לכל אחד כאילו היה החבר הכי טוב שלו,

גם אם לפניו עמד בחור צעיר לימים. "הקשתי על דלת ביתו של הרב, הוא פתח את הדלת

והכניס אותי למטבח, שם היו על השולחן לחם וכמה ממרחים. הרב שאל אותי מה רצוני ואמרתי לו

שבאתי כדי לדבר איתו בדברי תורה, כי בבתי הכנסת מנקים עכשיו לפסח.

"עד היום אני לא סולח לעצמי", מספר הרב גרוסמן זצ"ל. "למה לא חיכיתי עוד כמה דקות

שייטול את ידיו ויאכל משהו לארוחת בוקר. הרב לא חשב בכלל שיש כאן משהו מוזר,

הוא פשוט התחיל לדבר איתי בדברי תורה בשמחה גדולה, שאל אותי שאלות,

האזין בהנאה רבה לתשובות שעניתי עליהן והשיב לשאלות ששאלתי אותו בחזרה,

כאילו היה חבר בן גילי, וכאילו שהוא לא תלמיד חכם עצום, שהרמה התורנית שלי

היתה נמוכה משלו בהרבה מאוד דרגות.

"אחרי שעתיים נכנסה הרבנית ששבה מקניות שערכה לכבוד החג. עם כניסתה

לבית הבחינה הרבנית בכך שהרב עדיין אל אכל את האוכל שהיא הניחה לו על השלחן

ופנתה אליו בטענה, למה הוא לא אכל עדיין ארוחת בוקר.

"מה את רוצה ממני", השיב לה הרב בתמיהה, "איך אני יכול לאכול כשהגיע לכאן

הבחור היקר הזה, כזה תלמיד חכם גדול והתחיל לדבר איתי בדברי תורה?!

שאני אגרום לו להמתין ואשב לאכול? זה הרי לא ייתכן".

"ומה בכך", תהתה הרבנית בחזרה. "היית אומר לבחור הנחמד הזה שיחכה כמה דקות,

לא מדובר בארוחה שאורכת זמן רב…".

"הפעם היה הרב מופתע עוד יותר: "שהוא יחכה בשבילי? מה אני רופא?

אני פרופסור גדול שאנשים צריכים לחכות בתור כדי שיקבל אותם?!".

עוד

המת הגיע בחלום לרופא: למה הרגת אותי?

חזרה בתשובה, כללי, סיפורים, , , , ,

המת הגיע עוד בחלום לרופא: למה הרגת אותי?

יעקב לוסטיג

 

כששהיתי בבית החולים, הגיע אלי רופא. מוטרד היה בעליל, ביקש להתייעץ איתי:

"כבוד הרב" , הוא סיפר, "לפני ימים אחדים שהה במחלקה חולה אנוש, שהתייסר

בייסורים קשים ומרים. גופו היה אכול, המחלה הממאירה עשתה בו שמות. הוא נאנח

ונאנק ללא הרף, ולא היתה כל תקוה. "נראה היה שעדיף לו לחולה הזה למות, ובאופן

טבעי הוא כבר מזמן היה מת, אלא שהמכשירים השונים החזיקו אותו בחיים. בביקור

הרופאים האחרון הוחלט שאין עוד טעם בהארכת חייו. הרופא הבכיר הורה לי", כך מספר

הרופא, "להוציא את התקע מהשקע ולשים קץ לסבלו של החולה. עשיתי כדבריו והחולה

החל לפרכס. כעבור שלוש שעות בא הקץ לסבלו". ממשיך הרופא לספר: "הלילה התגלה

אלי אותו חולה, ופנה אלי בשאלה נוקבת, "למה עשית את זה?"

"גאלתי אותך מייסוריך", ענה לו הרופא.

"למה?!" התמרמר החולה. "הנשמה שלי עלתה לשמים, והודיעו לי שנקצבו לי עוד ארבעה

ימי התייסרות בעולם הזה כדי למרק את כל עוונותי וחטאי. אם הייתי סובל עוד ארבעה ימים

תמימים, הייתי נכנס לגן עדן באופן מיידי, אבל בגלל שאתה ניתקת את המכשירים והקדמת

את מותי, אני עכשיו צריך להיכנס לגהינם לתקופה ממושכת. למה עשית לי דבר כזה?".

והרופא הנסער בא לשמוע: זה באמת כך?! וכי למה לא יסבול בגהינום ארבעה ימים ולאחר מכן

ילך לגן עדן? מה? בגהינום אין אפשרות לייסר אותו ייסורים קשים לפחות כמו שסבל במהלך

המחלה שלו? מה ההבדל אם הוא סובל כאן או סובל שם?

אמרתי לו: " ודאי! העולם הזה קרוי בשם 'עולם הצמצום'. כל מצווה קטנה כאן פועלת גדולות

ונצורות בעולם העליון. ועבירה קטנה כאן מחשיכה עולמות. כך גם יסורים קטנים כאן, חוסכים

משהו מהגיהנום, שהרמב"ן כותב (בהקדמת פרושו לספר איוב) ששעה בגהינום גרועה יותר

מחיים שלמים של ייסורי איוב בעולם הזה. הוספתי וסיפרתי לו סיפור מהגאון מוילנא זצ"ל שישב

עם תלמידיו ואמר להם: "דעו, שכל מה שנאמר בספר 'ראשית חכמה' אודות היסורים הנוראים

של הגיהנום, הכל אמת לאמיתה, ולמעשה הייסורים בגהינום הם גרועים הרבה יותר מכפי שהם

מתוארים בספר זה. הדברים הרעישו כל כך, עד שאחד התלמידים חלה מרב פחד ובעתה.

באו והודיעו לגאון מוילנא, ואמר: "נלך אליו, ונקיים בו מצות ביקור חולים".

התלוו התלמידים אל הגאון והיו בטוחים שהוא ירגיע את תלמידו ויאמר שלא צריך לקחת כך ללב

את הדברים , ושבעצם הגהינום לא נורא כל כך. אבל כשהתאספו מסביב למיטתו של התלמיד

החולה אמר לו הגאון: "דע, שכל מה שאמרתי לך, הוא אמת לאמיתו, וזה בלשון המעטה. האמת היא

שאין לנו בכלל את היכולת להבין עד כמה יסורי הגיהנום הם נוראיים! אבל שכחתי להוסיף פרט אחד –

שאין לנו מושג כמה חוסכים יסורים שמתייסרים בעולם הזה! על כל צער קטן בעולם הזה, אנחנו חוסכים

לעצמנו ייסורים קשים מאוד בגהינום". אמרתי לאותו רופא, זה בעצם מה שהנפטר אומר לך, שהוא אמור

לסבול זמן רב בגהינום, כי ארבעה ימי יסורים בעולם הזה היו חוסכים לו הכל אלמלא היית מקדים את מותו.

נרעש הרופא, ושאל: "אז מה עלי לעשות?!"

אמרתי לו: "תשמע , הנפטר הזה יש לו דאגות משלו. הוא עומד להישלח אל הגהינום.

אתה חושב שאין לו מה לעשות אלא לרדת לעולם הזה ולהתאונן בפניך על מה שעשית לו?!

סביר להניח שלא כל נפטר יכול לרדת כאוות נפשו, צריך לזה אישור מיוחד מהבית דין של מעלה,

ולמה באמת אישרו לו לבוא אליך? סתם כדי לעדכן אותך שתדע מה קורה שם? בוודאי שלא!

"הנפטר התכוון לרמוז לך שהוא רוצה שאתה תחזור בתשובה בזכות הסיפור הזה, שתתחיל

לקיים מצוות, והמצוות הללו יזקפו לזכותו". והרופא שב בתשובה שלימה!

 

מעובד ע"פ 'והגדת' יום כיפור.

סטפן קארי הוא הרבי שלי

מאמרים וכתבות, עולם היהדות, , , ,

אוהד אטינגר על האיש עם 'קרסולי הזכוכית', שנפצע פעם אחר פעם ונחשב לשחקן כושל, שהצליח להפוך למלך הבלתי מעורער של ה-NBA, רק בזכות כח הרצון • מה אנחנו יכולים ללמוד ממנו.

קוראים לו סטפן קארי, והוא שחקן כדורסל, רכז בקבוצת גולדן סטייט ווריורס בליגת ה-NBA ובנבחרת ארצות הברית שנחשב לאחד השחקנים הטובים בעולם.
הוא צובר 'שלשות' בקצב מעורר השתאות. הוא עדיין צעיר לימים, רחוק מסיום הקריירה שלו, ובכל זאת הוא מחזיק בשיא של הזמנים מבחינת מספר השלשות שהוא צבר וידוע בזכות הקליעה האבסולוטית גם ממרחק רב. הוא מצטיין גם בשליטה בכדור, במסירה ובאסיסטים.
"בעונת 2011/12 סבל קארי מפציעה חוזרת בקרסול והחמיץ את רוב המשחקים", כותבים אוריאל דסקל ורון גורדון במוסף 'כלכליסט'. "בפגרה עבר שני ניתוחים ועלה חשש שהקריירה שלו תסתיים מוקדם מהצפוי. אף על פי כן באוקטובר 2012 האריכה גולדן סטייט את חוזהו בארבע שנים תמורת 44 מיליון דולר. זה אמנם הרבה פחות מהארכה לחמש שנים תמורת 80 מיליון דולר, שלה היה זכאי לפי התנאים המקוריים, אך גם כך הגדירו הפרשנים את החוזה החדש הימור גדול, שטוב יותר לקארי מלקבוצה. הג'נרל מנג'ר של הקבוצה, בוב מאיירס, אמר בשעתו: "נדע רק במשך הזמן אם זה נכון, אבל מבחינתנו שמנו 44 מיליון דולר על השולחן כדי להראות את האמון שלנו בו. זה מראה על האמונה שלנו בבריאות שלו".
לקארי היה חלום להפוך לכוכב בכדורסל, אבל התנאים הפיזיים שלו לא התאימו. ב-NBA הכוכבים הם ענקים מארץ הנפילים, כשאתה אינך מתנשא לגובה של שני מטרים ויותר אתה בבעיה. התברר גם שהגוף שלו אינו מסוגל לשאת את המאמץ הרב, ומכאן הפציעות החוזרות והנשנות. אבל קארי לא וויתר, הוא חרק שיניים והחליט שהוא יהיה כוכב בכדורסל ויהי מה. הוא התאמץ, חזר, שינן, ביצע תרגילים, הלך למומחים שייעצו לו ולאורך כל הדרך המשיך לעבוד קשה עד שהגיע לתוצאה המדהימה.
"קארי שוקל 86 ק"ג, המתפרשים על 1.91 מטר", כותבים השניים ב'כלכליסט'. "הוא האנטיתזה לאבטיפוס של כוכב ה־NBA של שנות ה־2000: נמוך מהשחקן הממוצע ב־15 ס"מ ושוקל בערך 20 ק"ג פחות ממנו. הוא לא התקבל לקבוצת הקולג' של וירג'יניה טק ונאלץ לשחק עבור דיווידסון, מכללה לא מוכרת יחסית. ל־NBA הגיע כגארד השלישי שנבחר בדראפט (בחירה מס' 7). הוא הבין שהוא לא יוכל להתחרות באתלטיות של רוב השחקנים, אז הוא מצא לעצמו נישה שבה הוא היה יכול להיות הכי טוב: זריקה מקו השלוש אגב תנועה. בשנתיים האחרונות התבסס מעמדו של קארי כזורק השלשות הטוב בהיסטוריה.
"לפי "ESPN סיינס", קארי צריך רק 0.3 שניות כדי לעצור בזמן ריצה ולעלות לזריקה — המהיר בליגה. הוא גם משחרר את הכדור מהר הרבה יותר מכל שחקן בהיסטוריה — 0.4 שניות, שזה 0.6 שניות לפני שיגיע לשיא הקפיצה שלו. לכן הכדור משתחרר בזווית של 50־55 מעלות, גבוה בהרבה מהממוצע של 45 מעלות. הסיבה לשחרור הזה היא שקארי נמוך מיריביו, וזה עובד לטובתו. הקשת היפה והגדולה שהוא מייצר מגדילה את סיכויי הקליעה ב־19%. זה המון.

"לשם השוואה, קארי נמוך, חלש ואפילו אטי יותר מלברון ג'יימס. בשיאו ג'יימס מגיע למהירות של 32 קמ"ש. קארי מסתפק ב־30. לכן המשחק שלו תלוי בקבלת החלטות ובזריזות. בזמן שהוא משחרר את הכדור ב־0.4 שניות, לברון אפילו לא מתייצב לזריקה. לכוכב קליבלנד לוקח 0.56 שניות לשחרר את הכדור, פער של 40%. קארי גם עושה קרוס־אובר (הטעיה עם כדור) בפחות מרבע שנייה — ונהנה מהיכולת לייצר לעצמו קליעה ברמות שלא נראו בעבר".
מה חושבים הפרשנים?
"קארי המציא כדורסל חדש, בזכות יכולות קליעה לא נורמליות ומטווחים לא נורמליים", אומר גילי מוסינזון, כדורסלן עבר ופרשן בהווה. "מעולם לא היה שחקן שקלע באחוזים כאלה מטווחים מטורללים כאלה, ואף שחקן לא הפך את זה לנשק העיקרי שלו. היכולת לקלוע ממקומות שאיש לא חשב שאפשר לקלוע מהם היא נשק שמשנה את המשחק. זה גם מאפשר לקבוצה שלו, גולדן סטייט, לשחק כדורסל עם נמוכים ולשנות את הליגה שבמשך שנים התבססה על עוצמות ואתלטיות. קארי זה הכדורסל החדש".
אז זהו אנחנו לא במדור הספורט, ועם כל זה ברגע אחד שחשבתי עליו אמרתי וואווו, זהו: קארי הוא הרבי שלי…
וכל זה למה?
כי אמרתי לעצמי, רגע אחד, תסתכל מה אפשר ללמוד על חשיבותו של כח הרצון, ולא פחות מכך על
חשיבותה של הדבקות במטרה.
פתגם עממי ידוע קובע ש"אין דבר העומד בפני הרצון". ובכן, לא בטוח עד כמה הפתגם הזה מדוייק במאת האחוזים, אבל ללא ספק ברוב המקרים הוא די מוכיח את עצמו, וכשאנחנו באמת רוצים משהו בכל הכח, אנחנו גם משיגים אותו.
בשבוע שעבר פגשתי את אורן, שסיים את הצבא והחליט יום אחד, שנמאס לו מהעולם החומרי הזה, נמאס לו מהבלאגן של הרדיפה אחרי הכסף, התאוות והחיים ה'כאילו' יפים, והוא אמר לעצמו בוא נתחזק קצת ביהדות.
ואז הוא אומר לי: האמת, רציתי להתחזק ואולי אפילו ללכת קצת ללמוד בישיבה, להרגיש קצת 'רוחני' אבל פתאום הרגשתי שבעצם אין לי כח.. לאן, אני יכול כבר להגיע? לאילו הישגים? 'עזוב אותך', אין לי סיכוי…
ואז נזכרתי בכח הרצון של סטפן קארי, ואת ההישגים שלו, אמרתי לו 'אורן' תלמד מקארי, וזה יתן לו את הכח לשנות את חייך ולהקדיש את חייך ללימוד התורה. תתחיל לשקוד בתלמוד, אל תתחשב בכך שהכישרון שלך אולי לא מספיק חזק, שהזיכרון לא משהו, ושהיצר הרע מאיים לגבור עליך בנוק אאוט. תיצמד לספרים הקדושים, תלמד תלמד ותלמד עד שתהפוך לגאון עצום, כי לא הכישרונות, ואפילו לא הנתונים הפיזיים הם שיקבעו לך כמה תצליח. רק כח הרצון הוא זה שיכתיב לך את מהלך החיים. והוא הקשיב, הפנים, והתחיל..
לכן, סטפן קארי הוא ה'רבי שלי'.

צילום: מתוך ויקפדיה

"לבזות את אמא, זה גרוע פי אלפיים מאוכל בכשרות יותר נמוכה"

דרכי התשובה, חזרה בתשובה, , , ,

מתוך ראיון עם קובי אפללו (אתר הידברות)
רבים הסיפורים ששמענו עליהם, בהם בא בחור צעיר שגדל במשפחה חילונית לגמרי, ומתחיל לנסות לחזור בתשובה, ועדיין גר תחת קורת הגג של הוריו. הוא מתחיל לשנות סדרי בראשית בבית, ואומר לאמא אני לא אוכל ככה ולא עושה ככה. והאמא שלו לא נמצאת בכלל במדרגה שלו, והיא לא יודעת מה לעשות.
מה אתה יכול להמליץ כדי לשמור עדיין על שלום הבית, על כיבוד ההורים? אני מדבר על בחור שמתחיל להתחזק ורוצה להתקרב והולך לשיעור, ובשיעור הוא שומע דברים מסוימים, הוא חוזר למציאות החילונית שהוא חי בה בעצם, אבל עם תודעה אחרת כבר.
הרב ארוש: לכן כל אחד שרוצה לחזור בתשובה, צריך שיהיה לו מדריך. אם הוא יעשה את זה בלי הדרכה, הוא יכול לעשות טעויות בדרך שיותר גדולות ויותר גרועות מכל המצוות שהוא עושה. כי עבירות ש'בין אדם לחבירו' זה יותר חשוב.
אדם יכול להעליב מישהו, הוא לא יאכל אצלו, יבזה את אמא שלו… זה יותר גרוע פי אלפיים מאשר אם יאכל עם כשרות יותר נמוכה!
לכן, לא אומרים לו שלא להתקדם ולהדר יותר בכשרות המאכלים. הוא באמת צריך להתקדם, אבל שההתקדמות תהיה לפי המקום שהוא נמצא בו, לפי האנשים שהוא נמצא איתם, ולדעת איך להסביר להם, לדעת איך לקרב אותם, באהבה.
באמת, בורא עולם חנן אותי ועזר לי מאד, יש לו כזו אהבה עם כל האחים שלי, עם כל המשפחה, ולא עזבתי שום חבירוּת, כי ה' עזר לי וחנן אותי להבין שאני מתחזק ועושה מה שאני עושה, עם שלום עם כולם, באהבה להסביר לכולם. אני אומר להם "תראו, זה טוב לי! בקשה, זה טוב לי".
גם להורים שלי, אתם תעשו מה שאתם רוצים, אני לא מכריח אף אחד, לי טוב לי ככה, לא מפריע לאף אחד. אחים שלי למשל, שהם לא שומרים מצוות, הם חילונים, אמרו לי: "זה טוב לך, אנחנו נעשה מה שטוב לך". כי אנחנו אוהבים אחד את השני. כי לא באתי אליהם בדרך של להכתיב להם, או להגיד להם מה לעשות. תעשו מה שאתם רוצים, אני לא אומר לאף אחד כלום, לי טוב ככה לעשות, אני התעוררתי ואני אוהב את הדבר הזה, זה הדרך שאני רוצה ללכת בה. לא צריך לתת מוסר ולהכריח מישהו אחר, לא. תמיד אמרנו "להעיר אסור, להאיר מותר".

מה ההגדרה של תשובה בעצם, כל פעם שאני שומע כל מיני חבר'ה "חזרתי בתשובה" והוא מדבר כאילו הסתיימה העבודה…
הרב שלום ארוש: יש כאלו, אחד שם כיפה – קוראים לו "בעל תשובה". זה לא נכון. הוא "בעל כיפה".
מראיין: פעם עלינו כמה חברים למירון, ועשינו על האש, מין סעודה כזאת, והיינו עם גיטרות ושמחנו, ואני לא אשכח את הרגע הזה שצרוב בזיכרוני, זה היה בחודש אלול. עבר לידינו איזשהו צדיק, זקן כזה, מבסוט, ואחד מאתנו שואל אותו "תגיד מתי זמן סליחות?", אז ההוא עונה לו "כל החיים"… זה הצחיק אותנו מאד.
הרב ארוש: הוא ענה לו נכון. כל יום אנו אומרים השיבנו אבינו לתורתך וקרבנו מלכנו לעבודתך, כל יום אומרים ברוך אתה ה' הרוצה בתשובה. לכן, אם היה זמן תשובה, כמו ששאלת, זמנים מסוימים, אז למה צריך להתפלל על זה כל השנה?
התחלתי להסביר, אחד שם כיפה הוא בעל כיפה. בעל תשובה זה אדם שעושה כל יום תשובה. על פי הזוהר הקדוש, על פי הרמח"ל, על פי כל הצדיקים, רבי נחמן מברסלב, אדם צריך שכל יום יהיה לו חשבון הנפש מה עשיתי מאתמול עד היום, ולעשות תשובה על כל פרט ופרט, אצלי למשל אין הבדל בין כל השנה לבין ראש השנה, ליום הכיפורים ולעשרת ימי תשובה. אין שום הבדל. תשאל אותי, למה אין הבדל? כי כל יום אני עושה תשובה. כל יום יש לי שעה שאני עושה תשובה.
מראיין: אתה בטוח שאין איזו שהיא נקודה שבר"ה אתה יותר מבשאר ימות השנה?
הרב: ברור שיש נקודות של התעלות. נקודות של יותר התעוררות. אבל מבחינה הזאת שאני עושה תשובה כל יום, אדם צריך לעשות תשובה כל יום. כל יום הוא צריך לעשות תשובה על אותו יום האחרון, כל יום אני עושה תשובה מה עשיתי מאתמול עד היום, כל פרט שלא היה בסדר אני עושה עליו תשובה, לא מחכה. וכי אדם יכול לעשות תשובה פעם בשנה על כל מה שהוא עשה, וכי הוא יכול לזכור מה הוא עשה במשך שנה שלמה? הוא רק יכול לעשות תשובה בכלליות, אני מבקש סליחה על כל מה שעשיתי השנה. אבל לבקש סליחה, לעשות ולתקן כל פרט ופרט, זה רק מי שעושה כל יום תשובה על היום האחרון. וזה נקרא בעל תשובה, שהוא עושה כל יום תשובה.