לפני כ-400 שנה, זכתה העיר קרקוב שבפולין, שכיהן בה אחד הרבנים המפורסמים ביותר בעולם היהודי: רבי נתן נטע שפירא זכר צדיק לברכה. הרב שפירא היה ידוע כצדיק וקדוש שזכה לרוח הקודש, עסק רבות בתורת הקבלה ובחכמת הנסתר, והיה גאון עצום גם בתורת הנגלה. הוא חיבר את ספרו 'מגלה עמוקות', שנלמד עד היום רק על ידי תלמידי חכמים מופלגים, כי לא כל אחד מסוגל להבין את הפירושים העמוקים שלו, המתבססים על ידע נרחב בכל חלקי התורה הקדושה.
לרבי נתן נטע שפירא היה תלמיד, רבי שבתאי כהן, שחיבר את 'שפתי כהן', ספר הלכה שמופיע בצמוד ל'שלחן ערוך' ונחשב לאחד המפרשים הידועים שלו. תלמידיו האחרים של הרב שפירא, היו גם הם גאונים עצומים, והעיר קרקוב זכתה להתברך בנוכחותם, מה שהסב כבוד רב לתושביה היהודיים והנוכרים כאחד.
והנה ביום בהיר מזמן הרב שפירא לביתו את 'ראש הקהל', שהיה כמו ראש העיר של היהודים: "אני מודיע בזאת שהחלטתי להתפטר מתפקידי", אומר הרב לראש הקהל שנבהל עד עמקי נשמתו: "מה קרה?", הוא מבקש לדעת, אבל הרב מסרב לענות לו: "בעוד שלושה ימים אני יוצא מכאן, ולא יעזרו ניסיונות שכנוע כאלו ואחרים".
ראש הקהל יצא מביתו של הרב בפנים נפולות ומיהר לבשר את הבשורה המרה. אבל כבד ירד על העיר, גדולי תלמידי החכמים ניסו לדבר עם הרב ולשכנע אותו, אבל הרב לא הסכים לשמוע על כך. הוא עוזב את העיר ויהי מה.
בצר להם החלו התושבים להיערך למסיבת פרידה ראויה. הם כולם אוהבים ומעריכים מאוד את הרב שפירא, קשה להם להיפרד ממנו, אבל לפחות הם רוצים להיפרד כראוי, עם מסיבה שתבטא היטב את הכבוד הגדול שהם רוחשים לרבם הנערץ.
עברו יומיים, וההכנות למסיבה הפכו קדחתניות. עוד רגע אמור הרב להיכנס ולשבת עם בני עדתו למסיבת הפרידה, שמיד לאחריה הוא יעלה על עגלה הרתומה לסוס, ויצא מהעיר יחד עם בני משפחתו ועם מעט הבגדים והכלים שצררו בתרמיליהם.
רגע לפני המסיבה קורא הרב לראש הקהל ומודיע לו: "התחרטתי. אני לא עוזב את העיר".
ראש הקהל אפילו לא עצר כדי לשאול מדוע. הוא יצא החוצה בשמחה ובצהלה, והחל לצעוק בקולי קולות: "הרב נשאר איתנו. הרב נישאר איתנו. הוא לא עוזב. איזה יופי".
מסיבת הפרידה הפכה לחגיגה ספונטנית ומתפרצת של תושבי קרקוב, אשר לא ידעו את נפשם מרוב שמחה על הבשורה המשמחת.
רק לאחר שנרגעו הרוחות פנו כמה מנכבדי הקהל, תלמידי החכמים והרבנים של העיר, וביקשו לשמוע מהרב שפירא, מה קרה שהחליט לעזוב את העיר, ומה גרם לו לשנות את החלטתו.
הרב שפירא הביט בהם בעיניו הטובות, חייך חיוך אבהי ופתח את פיו:
"לא אוכל לספר לכם למה רציתי לעזוב בתחילה, מטעם הכמוס עמדי, אבל למה החלטתי להישאר – אספר לכם: ביום האחרון לשהותי בעיר, שעות ספורות לפני מסיבת הפרידה המתוכננת דפקו אצלי בדלת שני בעלי דין, תובע ונתבע. התובע היה העשיר הגדול ר' יעקב, שתבע את ר' מוישה התלמיד חכם.
"מיהרתי אומנם להתארגן כדי לצאת מהעיר, אבל השניים הבהירו לי שמדובר בדיון דחוף מאוד בנושא שאינו סובל דיחוי. הם חייבים שאדון את הדין שלהם לפני שאצא מהעיר, כי מי יודע כמה זמן יעבור עד שימצאו רב חדש שידון ביניהם.
ר' מוישה הינו אברך תלמיד חכם, בעל משפחה ברוכה שהיה עומד ברחוב מידי יום ומוכר כעכים בעגלתו. בוקר אחד, עבר ברחוב ר' יעקב העשיר בכרכרתו המפוארת, ושמע את קריאותיו הקצובות של ר' מוישה, המזמינות את הקונים לבוא ולקנות מכעכיו.
עצר ר' יעקב את הכרכרה ומיהר לגשת לר' מוישה: "אמור לי, ר' מוישה, כמה שעות ביום הנך עומד כך ומוכר במקום ללכת ללמוד תורה?"
"שלוש שעות", ענה האברך בצער.
"וכמה אתה מרוויח בחודש?" ממשיך העשיר לשאול.
"2,000 שקל, ולפעמים 2,200 שקל לחודש".
"אם תסגור את חנותך ותשוב ללמוד – אשלם לך 7,000 שקל בכל חודש", מבטיח העשיר.
האברך הדל פוקח זוג עיניים גדולות ותמהות: "תשלם לי? מדוע?"
"אני רוצה לעשות איתך עסקת 'יששכר וזבולון'", ענה הגביר, "תלמד תורה יום שלם במנוחת הנפש ונתחלק בזכויות…"
ר' מוישה, מסכים לעסקה בחפץ לב, וסוגר את דוכנו אחר כבוד. כל אותו חודש הוא יושב בבית המדרש ולומד במנוחה ובשמחה.
הגיע ראש חודש, שליח דופק על דלתו ומושיט לו את המעטפה שמכילה, כמסוכם, 7,000 שקל. למחרת, שב ר' מוישה, התלמיד חכם, עם העגלה לקרן הרחובות וממשיך בממכר הכעכים כבימים ימימה. עובר שם ר' יעקב העשיר ומתפלא מה קורה כאן?? הרי עשינו הסכם?
הוא ממהר לרדת מן העגלה וקורא לידידו: "ר' מוישה! מה קרה לך?! האם לא שלמו לך את ההתחייבות?"
"בודאי שילמו לי", עונה האברך.
"אז למה הפסקת את ההסכם?" תוהה העשיר.
"כי אני לא מעוניין!" פוסק ר' מוישה.
"אבל היתה לנו עסקה, אי אפשר להפר הסכמים!" צועק ר' יעקב, "בוא נמהר לרב לפני שהוא עוזב"!
"הגיעו אלי שני בעלי הדינים והשמיעו את טענותיהם", ממשיך הרב שפירא לספר את הסיפור. "שאלתי את ר' מוישה: "למה הפסקת את ההסכם? אני מכיר אותך, אתה הרי רוצה ללמוד…."
"זה נכון, רבי", עונה האברך, "אני אכן רוצה ללמוד, אבל העסקה הזאת היתה טעות".
"מה? אתה רוצה תוספת?" נזעק ר' יעקב, "למה לא אמרתי לי שאתה רוצה יותר כסף? אשלם לך בשמחה".
"לא רוצה תוספות!" פוסק האברך.
"כאשר מכרתי את הכעכים, הייתי קם מידי לילה לאמירת תיקון חצות, ואחר כך ישבתי ללמוד עד התפילה. כאשר חזרתי הביתה מתפילת ותיקין, ניגשו כל בנות המשפחה למלאכה המורכבת של טחינת החיטים לקמח. מאחר והיתה זו מלאכה קשה ומסובכת, היו אשתי והבנות נושאות תפילה, להצלחת הטחינה, זו מתפללת ובוכה, וזו אומרת פרקי תהילים.
"סיימו לטחון את הקמח, עכשיו צריך לשאת תפילה על מלאכת הניפוי, שחלילה לא תיפול תקלה תחת ידינו ולא יגיעו תולעים או חרקים קטנים אל תוך הכעכים חלילה וחס, כי הרי אסור לאכול חרקים, ושוב, זו עומדת בפינה זו וזו בפינה אחרת, כולן מתפללות מעומק הלב ומתחננות לאבא שבשמים שהמלאכה תתבצע בצורה טובה, שהאוכל יהיה כשר וטעים. עכשיו צריך לשאת תפילה שתצליח הלישה, שהבצק יהיה רך וטוב, ולאחר מכן תפילה שהכעכים יצאו טובים, טעימים ומספיק פריכים, וכך על כל פעולה ופעולה תפילות ודמעות, כשגם אני מצטרף לתפילות.
"קירות הבית ספגו תפילות, והילדים ספגו את החינוך, שכאן בבית לא מבצעים שום פעולה ללא תפילה!
"ועכשיו, חודש שלם עבר עלינו בבית ללא התפילות הלוהטות של אפיית הכעכים, הרגשנו חסר בבית, ועל זה – קשה היה לי לוותר, מוטב לי לוותר על משכורת שמנה מאשר על קירבת אלוקים. אין לי על מי לסמוך, לא על אף עשיר ונדיב, אלא רק על הריבונו של עולם!"
"לאחר ששמעתי את דבריו של ר' מוישה", סיים הרב שפירא את דבריו, "התרגשתי מאוד ואמרתי לעצמי: אם בקרקוב מתגוררים כאלו יהודים יקרים – אני נשאר כאן!!"
