השופט פנה לאבא שלי, ושאל אותו היכן עורך דינו. השיב אבי: "אינני זקוק לעורך דין, אני אייצג את עצמי"… "אם כן", שאל השופט, "מה יש לך לומר להגנתך?" ענה לו אבי: "הקב"ה מנהל את העולם, והוא זה המכניס במוחם ובפיהם של השופטים מה לחשוב ומה לומר. השופט הנדהם הכריז על הפסקה קצרה, הוא היה צריך להירגע…
בהזדמנויות רבות אנו נתקלים במצבים שמסבים לנו כאב, צער, או אף נזק ממשי לכאורה, ואיננו מבינים למה דווקא אנחנו, אחרי שהשתדלנו מאוד להיות טובים….
אך איננו רואים את כל התמונה במלואה וחושבים שסתם נגרם לנו הסבל הזה. עד לאותם מקרים שבהם היא כן מתגלית בשלמותה,
או אז אנו חשים כמה ראייתנו הייתה קצרה ושטחית ועד כמה כל התהליך כולו היה אך לטובתינו ולנו נשאר רק להודות לבורא העולם!
הצדיק רבי אריה שכטר בסיפור אישי שאירע במשפחתו.
בשנת תר"צ, כמה שנים לפני עליית הנאצים לשלטון, זייפה אמי מסמכים המעידים שהיא ואבי נולדו בהונגריה. מאחר ואם לא כן, הם היו מגורשים מהונגריה, ופולין לא היתה מכניסה אותם ושודדי הדרכים היו עושים את העבודה…
הזיוף התגלה לשלטונות ונערכו להם משפטים ארוכים ומתישים, וסכנת מאסר ריחפה על ראשם של אבי ואמי.
הורי היו אנשים בעלי מידות נעלות, שפעלו אך טוב וחסד לכולם ונהגו כל כך לפנים משורת הדין עם כולם, ואם כן מדוע איפה דווקא הם, שעשו זאת רק להצלתם, צריכים כעת לעבור סבל וקשיים מרובים?
לאחר שמונה שנים של משפטים ומאסרים לפרקים, הגיע עת המשפט המכריע. אבי שאל את עורך דינו מה הצפי, והלה השיב כי אם יצליחו להקטין את גזר הדין לשש שנות מאסר – יהיה זה הישג אדיר. בתגובה, הודה לו אבי וביקש ממנו שיטול את התשלום המגיע לו, אך יתכבד ויישב בביתו, ולא יופיע במשפט, ואבי ייצג את עצמו.
עורך הדין תמה לפשר ההחלטה המוזרה הזאת, אך כיבד את רצונו של אבי. מה רע לקבל תשלום מלא בלי צורך לטרוח ולבזבז זמן על הופעות המשפט…
הגיע יום המשפט. אבי הגיע לאולם המשפט בגפו. השופט פנה לאבי, ושאל אותו היכן עורך דינו, שייצג אותו ויציג את עמדתו. השיב אבי: "אינני זקוק לעורך דין, אני אייצג את עצמי"…
"אם כן", שאל השופט, "מה יש לך לומר להגנתך?".
ענה לו אבי באומץ ובביטחון: "הקב"ה מנהל את העולם, והוא זה המכניס במוחם ובפיהם של השופטים המכובדים מה לחשוב ומה לומר.
לכן אני פונה לבורא העולם, שיכניס במוחם של השופטים הנכבדים לזכות, ולהוציא דין אמת לאמיתה".
ובכך הדגיש והראה את בטחונו בבורא העולם לבדו, שרק הוא יכול להושיעו ו'אין עוד מלבדו'!
לאחר סבל כה רב שנמשך שמונה שנים, דיונים, בתי משפט, בתי סוהר, אבי יודע שזה המשפט הסופי והמכריע, ובכל זאת, הוא ניצב בבית המשפט, ומכריז באזני השופט ללא שום מורא, שהוא סומך אך ורק על בורא העולם, ובוטח בהחלטתו שתהיה הטובה ביותר בעבורו.
השופט הנדהם הכריז על הפסקה קצרה, הוא היה צריך להרגע… אחרי רבע שעה הוא חידש את הדיון, והודיע בהתרגשות: "אדון שכטר, אתה בעל אופי נעלה, אני פוטר אותך מכל אשמה, אתה זכאי!". הוא הקריא את גזר הדין המזכה את אבי, אך עם זאת פסק כי תוך שנה צריכים הורי לחסל את עסקיהם בהונגריה, ולצאת מגבולות המדינה.
המשפט התקיים בשנת תרצ"ח, בערב מלחמת העולם השניה, כאשר קבלת אישור כניסה לארץ ישראל או לארצות הברית, היתה כמעט בלתי אפשרית. ואז אבי ביקש את רשות הדיבור, פנה לשופט ואמר לו: "אתה מורה לי לעזוב את המדינה, אבל אף מדינה לא תקבל אותי ואת משפחתי"…
אמר השופט: "אתה צודק! אני מטיל על ממשלת הונגריה את האחריות לארגן לכל משפחתך ויזות לאמריקה, או סרטיפיקטים לארץ ישראל".
אמריקה קרצה, היא היתה ארץ החופש והזהב, בארץ ישראל שרר עוני מחפיר. אך הורי ראו לנגד עיניהם דבר אחד – חינוך הילדים! השיקול היחיד היה, היכן תהיה להם אפשרות נוחה יותר מבחינה תורנית, לגדל את ילדיהם בדרך התורה והיראה. הם ויתרו על מנעמי אמריקה, והחליטו לעלות לארץ ישראל.
היתה זו תקופת המנדט הבריטי. המצב המדיני והכלכלי היה קשה, גם המצב הרוחני היה גרוע. הרבה ניסו להצר את רגליהם של שומרי התורה. אך בכל זאת העדיפו הורי לבוא לארץ ישראל, שבה סכנת חינוך הילדים קטנה יותר.
אבי האמין באמונה שלמה כי "אין עוד מלבדו", שום דבר בעולם לא בלבל אותו, ולא הסיט אותו מהאמונה היוקדת הזאת בבוראו. ואכן הוא זכה לראות בחוש איך הקב"ה שומר עליו ועושה לו נסים מופלאים לאורך כל חייו. כאשר בתאריך ד' בניסן תרצ"ט הגיעו לארץ ישראל, ולאחר שלוש שנים כבר התברר לעולם כולו כי רוב יהודי אירופה הוכחדו בשואה. שנתיים שלוש לאחר מכן, כבר ידענו שכמעט כל הקרובים שלנו נכחדו בשואה, ה' ישמור. השאלה "למה הקב"ה עשה כך למשפחה הזו, על אף שהם השתדלו מאוד לעשות רצונו ופעלו אך טוב וחסד עם כולם?" כבר קיבלה תשובה ברורה לגמרי. דוקא מכיון שהם כאלה, עשה איתם הקב"ה חסד, שיגרשו אותם מהונגריה ועוד שידאגו להם לאישורים הנכספים לכניסה לארץ וכך הם ינצלו מהשואה הנוראה.
אז התברר למפרע כי המשפט של הורי, וגזר הדין שהרחיק אותם מביתם, היוו את נס הצלתם. כל התלאות והסבל שעברו היו לטובתם. אבל, רבונו של עולם, למה הם היו צריכים לסבול שמונה שנים?
נראה לי שישנה תשובה חזקה לשאלה הזאת. הקב"ה ידע שתהיה שואה, ומחמת הגזרה תושמדנה הרבה משפחות נפלאות, השם ירחם! אבל את המשפחה הזו, בגלל המעשים הטובים שלה, הוא ירצה להציל. ולפיכך יבואו המלאכים וישאלו: "מה נשתנו אלו מאלו?".
לכן הוא נתן להם אופציה של מסירות נפש. רוב אחי ואחיותי נולדו במהלך שמונה השנים האלה.
אולם להורי לא היו שום חישובים מלבד רצון ה'. הקב"ה רוצה שנגדיל את המשפחה שלנו, וזה מה שנעשה. האם הילדים האלו יחיו או לא, זאת הבעיה שלו, לא הבעיה שלנו. אנחנו לא שואלים שאלות…
היתה זאת מסירות נפש של ממש, לא מסירות בגלל קושי בפרנסה, או קושי לנהל בית מסודר עם משפחה ברוכת ילדים…
דרך אגב, אספר שכאשר אשתי המנוחה חלתה, ונאלצה לשכב במיטה, היא אמרה לאחותי, שתהיה בריאה: "את זוכרת שפעם נאנחנו 'קשה, קשה'… אוי כמה הייתי רוצה שיהיה לי היום 'קשה' כמו אז"…
נזכור תמיד, כל מה שעושה הקב"ה זה רק לטובה!
(נערך מתוך 'אריה שאג')
