השופט הנדהם הכריז על הפסקה קצרה, הוא היה צריך להירגע…

השופט פנה לאבא שלי, ושאל אותו היכן עורך דינו. השיב אבי: "אינני זקוק לעורך דין, אני אייצג את עצמי"… "אם כן", שאל השופט, "מה יש לך לומר להגנתך?" ענה לו אבי: "הקב"ה מנהל את העולם, והוא זה המכניס במוחם ובפיהם של השופטים מה לחשוב ומה לומר. השופט הנדהם הכריז על הפסקה קצרה, הוא היה צריך להירגע…

 

בהזדמנויות רבות אנו נתקלים במצבים שמסבים לנו כאב, צער, או אף נזק ממשי לכאורה, ואיננו מבינים למה דווקא אנחנו, אחרי שהשתדלנו מאוד להיות טובים….

אך איננו רואים את כל התמונה במלואה וחושבים שסתם נגרם לנו הסבל הזה. עד לאותם מקרים שבהם היא כן מתגלית בשלמותה,

או אז אנו חשים כמה ראייתנו הייתה קצרה ושטחית ועד כמה כל התהליך כולו היה אך לטובתינו ולנו נשאר רק להודות לבורא העולם!

הצדיק רבי אריה שכטר בסיפור אישי שאירע במשפחתו.

בשנת תר"צ, כמה שנים לפני עליית הנאצים לשלטון, זייפה אמי מסמכים המעידים שהיא ואבי נולדו בהונגריה. מאחר ואם לא כן, הם היו מגורשים מהונגריה, ופולין לא היתה מכניסה אותם ושודדי הדרכים היו עושים את העבודה…

הזיוף התגלה לשלטונות ונערכו להם משפטים ארוכים ומתישים, וסכנת מאסר ריחפה על ראשם של אבי ואמי.

הורי היו אנשים בעלי מידות נעלות, שפעלו אך טוב וחסד לכולם ונהגו כל כך לפנים משורת הדין עם כולם, ואם כן מדוע איפה דווקא הם, שעשו זאת רק להצלתם, צריכים כעת לעבור סבל וקשיים מרובים?

לאחר שמונה שנים של משפטים ומאסרים לפרקים, הגיע עת המשפט המכריע. אבי שאל את עורך דינו מה הצפי, והלה השיב כי אם יצליחו להקטין את גזר הדין לשש שנות מאסר – יהיה זה הישג אדיר. בתגובה, הודה לו אבי וביקש ממנו שיטול את התשלום המגיע לו, אך יתכבד ויישב בביתו, ולא יופיע במשפט, ואבי ייצג את עצמו.

עורך הדין תמה לפשר ההחלטה המוזרה הזאת, אך כיבד את רצונו של אבי. מה רע לקבל תשלום מלא בלי צורך לטרוח ולבזבז זמן על הופעות המשפט…

הגיע יום המשפט. אבי הגיע לאולם המשפט בגפו. השופט פנה לאבי, ושאל אותו היכן עורך דינו, שייצג אותו ויציג את עמדתו. השיב אבי: "אינני זקוק לעורך דין, אני אייצג את עצמי"…

"אם כן", שאל השופט, "מה יש לך לומר להגנתך?".

ענה לו אבי באומץ ובביטחון: "הקב"ה מנהל את העולם, והוא זה המכניס במוחם ובפיהם של השופטים המכובדים מה לחשוב ומה לומר.

לכן אני פונה לבורא העולם, שיכניס במוחם של השופטים הנכבדים לזכות, ולהוציא דין אמת לאמיתה".

ובכך הדגיש והראה את בטחונו בבורא העולם לבדו, שרק הוא יכול להושיעו ו'אין עוד מלבדו'!

לאחר סבל כה רב שנמשך שמונה שנים, דיונים, בתי משפט, בתי סוהר, אבי יודע שזה המשפט הסופי והמכריע, ובכל זאת, הוא ניצב בבית המשפט, ומכריז באזני השופט ללא שום מורא, שהוא סומך אך ורק על בורא העולם, ובוטח בהחלטתו שתהיה הטובה ביותר בעבורו.

השופט הנדהם הכריז על הפסקה קצרה, הוא היה צריך להרגע… אחרי רבע שעה הוא חידש את הדיון, והודיע בהתרגשות: "אדון שכטר, אתה בעל אופי נעלה, אני פוטר אותך מכל אשמה, אתה זכאי!". הוא הקריא את גזר הדין המזכה את אבי, אך עם זאת פסק כי תוך שנה צריכים הורי לחסל את עסקיהם בהונגריה, ולצאת מגבולות המדינה.

המשפט התקיים בשנת תרצ"ח, בערב מלחמת העולם השניה, כאשר קבלת אישור כניסה לארץ ישראל או לארצות הברית, היתה כמעט בלתי אפשרית. ואז אבי ביקש את רשות הדיבור, פנה לשופט ואמר לו: "אתה מורה לי לעזוב את המדינה, אבל אף מדינה לא תקבל אותי ואת משפחתי"…

אמר השופט: "אתה צודק! אני מטיל על ממשלת הונגריה את האחריות לארגן לכל משפחתך ויזות לאמריקה, או סרטיפיקטים לארץ ישראל".

אמריקה קרצה, היא היתה ארץ החופש והזהב, בארץ ישראל שרר עוני מחפיר. אך הורי ראו לנגד עיניהם דבר אחד – חינוך הילדים! השיקול היחיד היה, היכן תהיה להם אפשרות נוחה יותר מבחינה תורנית, לגדל את ילדיהם בדרך התורה והיראה. הם ויתרו על מנעמי אמריקה, והחליטו לעלות לארץ ישראל.

היתה זו תקופת המנדט הבריטי. המצב המדיני והכלכלי היה קשה, גם המצב הרוחני היה גרוע. הרבה ניסו להצר את רגליהם של שומרי התורה. אך בכל זאת העדיפו הורי לבוא לארץ ישראל, שבה סכנת חינוך הילדים קטנה יותר.

אבי האמין באמונה שלמה כי "אין עוד מלבדו", שום דבר בעולם לא בלבל אותו, ולא הסיט אותו מהאמונה היוקדת הזאת בבוראו. ואכן הוא זכה לראות בחוש איך הקב"ה שומר עליו ועושה לו נסים מופלאים לאורך כל חייו. כאשר בתאריך ד' בניסן תרצ"ט הגיעו לארץ ישראל, ולאחר שלוש שנים כבר התברר לעולם כולו כי רוב יהודי אירופה הוכחדו בשואה. שנתיים שלוש לאחר מכן, כבר ידענו שכמעט כל הקרובים שלנו נכחדו בשואה, ה' ישמור. השאלה "למה הקב"ה עשה כך למשפחה הזו, על אף שהם השתדלו מאוד לעשות רצונו ופעלו אך טוב וחסד עם כולם?" כבר קיבלה תשובה ברורה לגמרי. דוקא מכיון שהם כאלה, עשה איתם הקב"ה חסד, שיגרשו אותם מהונגריה ועוד שידאגו להם לאישורים הנכספים לכניסה לארץ וכך הם ינצלו מהשואה הנוראה.

אז התברר למפרע כי המשפט של הורי, וגזר הדין שהרחיק אותם מביתם, היוו את נס הצלתם. כל התלאות והסבל שעברו היו לטובתם. אבל, רבונו של עולם, למה הם היו צריכים לסבול שמונה שנים?

נראה לי שישנה תשובה חזקה לשאלה הזאת. הקב"ה ידע שתהיה שואה, ומחמת הגזרה תושמדנה הרבה משפחות נפלאות, השם ירחם! אבל את המשפחה הזו, בגלל המעשים הטובים שלה, הוא ירצה להציל. ולפיכך יבואו המלאכים וישאלו: "מה נשתנו אלו מאלו?".

לכן הוא נתן להם אופציה של מסירות נפש. רוב אחי ואחיותי נולדו במהלך שמונה השנים האלה.

אולם להורי לא היו שום חישובים מלבד רצון ה'. הקב"ה רוצה שנגדיל את המשפחה שלנו, וזה מה שנעשה. האם הילדים האלו יחיו או לא, זאת הבעיה שלו, לא הבעיה שלנו. אנחנו לא שואלים שאלות…

היתה זאת מסירות נפש של ממש, לא מסירות בגלל קושי בפרנסה, או קושי לנהל בית מסודר עם משפחה ברוכת ילדים…

דרך אגב, אספר שכאשר אשתי המנוחה חלתה, ונאלצה לשכב במיטה, היא אמרה לאחותי, שתהיה בריאה: "את זוכרת שפעם נאנחנו 'קשה, קשה'… אוי כמה הייתי רוצה שיהיה לי היום 'קשה' כמו אז"…

 

נזכור תמיד, כל מה שעושה הקב"ה זה רק לטובה!

 

(נערך מתוך 'אריה שאג')

 

כבוד בית הכנסת ניצח במשפט

קוראי העיתונות היהודית בארצות הברית, מתאריך ערב שבת קודש פרשת משפטים תשי"ג, הופתעו לקרוא את הידיעה הבאה:

"בשבוע שעבר נסתיים בבית משפט בפילדלפיה משפט שתחילתו עוד לפני שלוש שנים. בשנת תש"י נשכר צעיר דתי בשם הרשל פישר על ידי גבאי בית כנסת בפילדלפיה לעבור לפני התיבה בימים הנוראים. אולם על אף ששני הצדדים חתמו על חוזה, לא התפלל פישר בבית כנסת זה בימי החג…

היות שכך, סרבו גבאי בית הכנסת לשלם לו את המשכורת שהוסכם עליה מקודם, אולם הצעיר דרש אותה בטענה שהגבאים אחראיים להפרתו של החוזה. הוא דרש מגבאי בית הכנסת לבוא עמו לדין תורה. לאחר שאלו לא נענו להזמנות התכופות הגיש את תביעתו בהסכמת הרבנים לבית משפט אזרחי, וכאמו נסתיים המשפט בשבוע שעבר.

פסק הדין המנומק שהוצא על ידי שופט גוי נוצרי ממוצא אירי היה לטובת הצעיר, והוא עורר סערה בקרב יהודי ארצות הברית…".

את הסיפור המרתק העומד מאחורי כתבה זו פרסם הרב משה שרר, נשיא 'אגודת ישראל' בארצות הברית, בגליון השני של ירחון 'דאס אידישע ווארט', שיצא לאור בחודש שבט תשי"ד. הרי הוא לפניכם:

הרשל פישר לא היה רב ולא גאון, אלא איש מכירות פשוט. חבר מן השורה בסניף 'אגודת ישראל' בבואו פארק. מעולם לא ראוהו דוחק עצמו לשררה. תמיד היה הוא מתפלל בפינתו, נחבא אל הכלים אך בהגיע השעה ביצע ר' הרשל פישר מעשה אמיץ של קידוש ה' המהוה דוגמא מופתית למסירות נפש יהודית.

פניה של היהדות הדתית באמריקה בשנות התש"י היו שונות לחלוטין מפניה היום. אולם דוקא באותה תקופה חומרית ומגושמת כאשר ה'דולר' השתלט על הנשמה ושיחד אותה עד כדי התכחשות עצמית לזהותה, התרחש אותו הסיפור. ומעשה שהיה כך היה:

היה זה בקיץ תש"י. ר' הרשל פישר שהיה מפרנס יחיד במשפחתו, מצא עצמו באותם ימים מחוסר עבודה. מתוך שניחן בקול נעים, ביקש לנצל את כשרונו כדי להשלים את הכנסותיו. המזל האיר לו פנים ובשלהי הקיץ של אותה שנה חתם על חוזה עם בית כנסת בפילדלפיה כחזן לימים הנוראים תמורת שכר שלא אלפים ומאה דולר – סכום עצום באותם ימים.

כיהודי חרדי ברר מראש שמדובר בבית כנסת אורתודוקסי הנוהג לפי כל המנהגים המקובלים. אלא שחודש לאחר חתימת החוזה, נודע לפתע לר' הרשל פישר כי גבאי בית הכנסת נסחפו אחר המרוץ החולני של המודרניזם שפשה אז בארצות הברית, והחליטו לבטל את המחיצה שהיתה קיימת עד אז בבית הכנסת, כך שהחל מראש השנה ישבו בו גברים ונשים יחד.

ר' הרשל פישר היה נסער כולו, אך הוא לא רץ לחפש התרים וגם מנע עצמו מלהיות מושפע מחשש אבדן הפרנסה. הוא אף לא הושפע מפתויי היצר המקובלים שזו אפילו מצוה להתפלל שם כדי לקרב רחוקים. דרכו היתה ברורה לפניו; כיהודי חרדי אסור לו בתכלית לשמש חזן בבית כנסת כזה.

בתחילה ניסה להאבק. הוא התקשר לגבאי בית הכנסת וניסה להשפיע עליהם לשנות את החלטתם; מלבד טענותיו כלפיהם על עצם שינוי אופיו של בית הכנסת, העלה בפניהם אף טענה משפטית, לפיה שינוי אופי בית הכנסת משמש הפרה של החוזה שנחתם עמו. ובפרט שהיות שהוא התודע לכך רק בערב ראש השנה אפסו סיכוייו להשיג לעצמו מקום אחר לתפילה תמורת שכר הוגן.

משנפלו בקשותיו על אוזניים אטומות, ניסה להזמין אותם לדין תורה, אלא שגבאי בית הכנסת סרבו בשאט נפש ללכת לבית הדין, ותחת זאת בחרו להוציא לפועל את תכניתם.

נקל לתאר מה התרחש בלבו של ר' הרשל; נשארו ימים ספורים עד לראש השנה. חובותיו לחצו והעיקו, בשעה שעליו לפרנס אשה וילדים וכבר מתקרב החורף… אך בהיותו חדור אמונה פשוטה חיזק עצמו ושינן את הפסוק בתהילים (נ"ה, כ"ג): "השלך על ה' יהבך והוא יכלכלך".

לכך לאחר השתדלויות מרובות קיבל משרת חזנות בבית כנסת צדדי, תמורת שכר מגוחך של מאה דולר בלבד.

אף כעבור הימים הנוראים התקשה ר' הרשל פישר לעבור לסדר היום. הוא היה משוכנע כי מדובר בפרשה שאסור להחריש עליה; מלבד הנזק הכספי, היה כאן ענין עקרוני של פריצת מוסכמות מסוכנת: בית כנסת זה אף לאחר שהנהיג ישיבה מעורבת של גברים ונשים בשעת התפילה, המשיך להציג עצמו כבית כנסת אורתודוקסי, והסיכון כי בתי כנסת אחרים ילכו בעקבותיו היה גדול.

תהליך מסוכן זה של טשטוש ושל סילוף דמותה של היהדות החרדית עורר כאב עמוק בנשמתו הרגישה של ר' הרשל פישר והוא החליט לעשות מעשה:

כאמור, לאחר שגבאי בית הכנסת התעלמו מכל הזמנותיו לדין תורה, באישור רבותיו תבעם ר' הרשל לערכאות.

המשפט שנמשך לאורך כשנתיים תמימות התנהל סביב טענתו של פישר, שאף הביא רבנים חשובים כעדים לכך, כי בית כנסת אורתודוקסי שמכניס מנהגים אסורים מאבד את זכותו להקרא אורתודוקסי. והואיל וכך הרי שאותו בית כנסת הפר את החוזה שנחתם עמו.

לעומתו טענו הגבאים כי למרות הנהגת התערובות, נשאר בית הכנסת בגדר אורתודוקסי; הפרדה בין גברים ונשים – ניסו הגבאים ה'למדנים' לטעון – אין לה יסוד בתורה, ולפי זה דוקא פישר הוא שהפר את החוזה לאחר שסרב לשמש כשליח ציבור בבית כנסת אורתודוקסי.

המשפט נמשך למעלה משנתיים ובסיומו פרסם השופט סמיטה, נוצרי ממוצא אירי, את החלטתו הברורה. מקריאתה עולה כי בשכלו הגויי הפשוט הבין אותו שופט את העיקרון הבסיסי שאותו ניסו גבאי בית הכנסת לטשטש.
החלטתו היתה כי פישר צדק בסרובו להתפלל שם, וכי גבאי בית הכנסת חייבים לשלם לפישר את אלפים הדולרים שהפסיד בעטים. מלבד זאת בחר השופט להדגיש את נימוקים שעליהם ביסס את פסק דינו, כשבין הדברים כתב את דעתו הנחרצת:

"היהדות האורתודוקסית מחייבת מחיצה בין גברים לנשים בבתי הכנסת. מקור החיוב הוא בתורה, ברמב"ם ובדיני ההלכה של הרב יוסף קארו. חזן אורתודוקסי איננו יכול אפוא בשל צו מצפונו להתפלל בבית כנסת 'טרפה', כלומר בית כנסת המחלל את ההלכה היהודית".

דבר המשפט ופסק הדין היו לשיחת היום בקרב יהודי ארצות הברית והעולם, והשפיע רבות על עתידה של יהדות ארצות הברית, אשר נפעמה לראות כי גם שופט גוי מבין בהגיונו הפשוט כי בית כנסת שמתכחש להלכה ברורה נהפך ל'טרף'.

'מוסף שב"ק' מקץ תשנ"ח

וכל מאמינים // גליון 259 פרשת שמות