מה נראה לך אני אקנה לך שי ליומולדת באלפיים שקל? 'שי' זה שובר כניסה חד פעמי לג'ימבורי, עד גמר המלאי, הבנת? לא מתנה עכשיו באלפיים שקל

מאת: מענדי

שאלו פעם את שר האוצר איך זה לנשום אויר פסגות, להסתובב כל היום מחוייט עם עניבה, לשבת בוועדות עם אנשים מכובדים, איך זה מרגיש? ענה שר האוצר, 'אם פעם אני לוקה בזחיחות דעת עקב מעמדי הרם, אני מגיע הביתה אחרי יום עבודה בלשכה, אשתי היקרה מראה לי את הכיור שמלא בכלים מטונפים שמחכים לשטיפה, בבקשה… מהר מאד אני נזכר מאין באתי ולאן אני הולך…'

ובכן, אם גם שר האוצר הוא 'שוטף כלים' לאומי, אז גם אני הקטן אודה ולא אבוש, שזה התפקיד שלי בבית, שוטף הכלים. מלי שאלה אותי, (מלי זאת אשתי) מה היא יכולה לקנות לי שי ליום הולדתי ה-30, אמרתי לה, "מלי חיימשלי, יש לי רעיון פצצה בשבילך, תקני לי בבקשה מתנה מדיח כלים, זה ממש ישמח אותי."

"מה?" מלי נדלקה "מדיח כלים?, למה מה קרה, עד שיש לך תפקיד אחד לעשות פה בבית אתה מנסה להתחמק, חוצמיזה מדיח עולה אלפיים שקל, מה נראה לך אני אקנה לך שי ליומולדת באלפיים שקל? למה מי מת, יא חי בקלטת, שאלתי אותך איזה שי לקנות לך לא איזה מתנה, שמעת? איזה 'שי'. 'שי' זה שובר כניסה חד פעמי לג'ימבורי, או תלוש קנייה לקומקום חשמלי של אלקטרו חנן, עד גמר המלאי, בתוקף עד היום בערב. הבנת? לא מתנה עכשיו באלפיים שקל, מי שישמע יומולדת, אפשר לחשוב זה חתונת הזהב, כולה יומולדת עלובה של ילד מגודל נהיה בן שלושים. ובנוסף אני אומרת לך ככה בסוגריים, שאם יש לך מקום במטבח איפה שתשים את המדיח כלים, אז אני כבר שמה שם תנור חלבי שאוכל לאפות עוגות גבינה במקום לשים אצל השכנה המעפנא שעושה לי טובה. וככה יהיה לך גם עוד תבניות לשטוף…"

טוב, טוב, טוב, הבנתי שאני יכול לשכוח ממדיח כלים שיגאל אותי מהצרות שלי, לא משנה שאת הכסף ל'שי' יומולדת מלי מוציאה מכיס ימין שלי ומעבירה לכיס שמאל… בסוף היא קנתה לי במקס-סטוק 'שי'  – סינר שרקום עליו "מי שמבשל – לא מנקה", נִישׁבַּלַכֶם אמיתי. אני צילמתי את זה. אבל האמת היא שאני כבר לא מעניין אותי, הבנתי שלא יעזור לי בֶּתּ דין, ועם השנים פיתחתי לי שיטות איך להתמודד עם הררי הכלים שמצטברים על השיש ומחכים רק לי, לדוגמא אחד מהפטנטים שלי זה לצלם קולאז' "לפני-אחרי". אני מצלם את הערימת כלים לפני השטיפה, מצלם שוב את השיש הנוצץ אחר כך, עושה קולאז' יפה בטלפון ומעלה סטורי לחברים שלי. מידי פעם גוגל גם מזכיר לי את הקולאז'ים… זיכרונות מלפני שנה, לפני 5 שנים, לפני 10 שנים, כל הגלריה שלי בטלפון תמונות של כלים.

מלי משקיפה מהצד ונחנקת מצחוק, "פשששש מי ישמע ממש יצירת אומנות, ציור של פיקאסו, תפרסם לכל החברים שיעשו לך לייק, אשכרה שטפת כלים בבית, פשוט אומן"…, אבל אני למדתי כבר לא לענות למלי, למה אם אני אומן בשטיפת כלים, מלי אומנית בלשטוף אנשים, על כל מילה שאעז לצייץ, אקבל חזרה ממלי שטיפה רצינית ששווה כמו דלי ספונג'ה לפחות, אז למדתי לשתוק וזהו. אומר לעצמי שזה הדרך שלה להחמיא לי על העבודה היפה שנתתי.

הכי גרוע זה שאמא שלי משוויצה למלי, "את חייבת לי תודה גדולה מלי, זה הכל אני לימדתי אותו, מאז שהוא ילד הכרחתי אותו לשטוף כלים בבית ותמיד הייתי אומרת לו, אשתך עוד תּוֹדֶה לי, היא תבוא לנשק לי את היד על זה שבזכותי בעלה שוטף לה תַּ'כלים ולא עצלן יושב כל היום על הספה ולא עושה כלום"

פעם אחת היה לי משבר קטן בעניין, והתבכיינתי אצל חבר שלי מאיר, 'שומע מאיר, מלי כפרה עליה משפילה אותי כל יום לשטוף כלים, פשוט דורכת עלי, נמאס לי כבר'. אמר לי מאיר, "אין דבר כזה, מה אתה סמרטוט?, אתה גבר גבר, תקשיב מה תעשה, היום בצהריים אתה חוזר הביתה, נותן דפיקה על השיש ואומר 'זה נגמר! הבנת, זה נגמר!, תעשה מה מאיר אומר לך ותראה אותה פתאום חוזרת למעמדה הטבעי. ואל תשכח לבוא להודות למאיר על השיעור החשוב הזה בזוגיות, יהיה לך יותר זמן לבלות עם מאיר במקום לשטוף כלים".

אוקיי, מאיר אמר מאיר יודע, קיבלתי החלטה אני עושה את זה ויהי מה, הגעתי הביתה ונתתי דפיקה על השיש שעד עכשיו עוד כואבת לי היד מהעוצמה, 'זה נגמר! הבנתם?! פשוט נגמר!' צעקתי לחלל הבית ככה בלשון רבים יעני אני צועק על הילדים… פתאום מלי הגיע בסערה 'מה נגמר אה?! מי נגמר?' אז מרוב שנבהלתי ממנה עניתי לה בקול רועד "הסבון… הסבון של הכלים נגמר" – – –

טוב, כמובן שכל מה שכתבתי עד כאן זה סתם סאטירה בשביל לצחוק קצת, מקווה שזה ברור, כי האמת לאמיתה היא שבאתי לספר לכם שהכבוד הכי גדול בשבילי שאני 'שוטף הכלים' הראשי בבית. כל שף הכי גדול התחיל בתור 'שוטף כלים' במטבח, אחרת אי אפשר להתקדם… כל עבודה מכבדת את בעליה. האדם עושה את התפקיד ולא להיפך.

מסופר על האדמו"ר מסאטמר ז"ל שאמרו לו שיש סגולה ל'שלום בית' לקפל את הטלית במוצאי שבת, ענה האדמו"ר בפיקחותו: "אני לא יודע מה הסגולה הזו, מה שבטוח שהסגולה הכי טובה זה לקפל את השרוולים במוצאי שבת ולשטוף את הסירים שנשארו משבת…"

החסד הכי גדול זה לעזור בבית, לפני שאני מחפש חסדים מחוץ לבית, דבר ראשון 'עניי ביתי קודמין', יש לי אשה וילדים בבית, אם זאת הייתה שכנה נזקקת שצריך לקנות לה מצרכים במכולת, לא הייתי הולך לעזור לה?! אז מה היא אשמה שהיא אשתי… אני רואה כמה היא עובדת קשה בבית, אני חצי שעה עם הילדים אני מתחרפן, והיא כל היום איתם בשיא הסבלנות, אז לפחות אני עוזר קצת במה שאני יכול, שוטף כלים, הולך למכולת, וכמובן התפקיד הכי חשוב של כל אב בישראל – להוריד את הזבל…

מלי, אם חלילה במקרה את קוראת את השטויות שלי פה את מבינה שאני לא התכוונתי ממש ברצינות… כן?!

יואו הלך עלי 🙁

אמרתי לעצמי בפליאה, מה קרה שה'נַנַחִים' עברו לרכבי פרייווט במקום הסוואנות הגדולות, אבל אז רואה שזה משהו שונה. "הַקוֹמפּלִימֶנטוֹר" רשום על האוטו בענק

מאת: מענדי

יש לי קטע כזה שאני אוהב רמזים מהשמים… לדוגמא לא מזמן בפרשת תולדות קיבלתי עלייה לתורה והשורה האחרונה שקראו בתורה היה זה "וימצא בשנה ההיא מאה שערים ויברכהו ה'…" וזה האיר לי ממש כי בדיוק אני גר ברחוב מאה שערים… או שבהגבהת התורה אני מתקרב לראות את האותיות מתוך הספר ואני רואה את הפסוק "לא נכחד מאדוני" וזה בדיוק הסתדר לי כי התלבטתי על משהו אם מותר לשקר לרשויות כדי להרוויח כסף…, או שיום אחד הזדמנה לי הזכות להתפלל בקבר רחל אמנו, ולאחר מכן נסעתי לירושלים לשיעור שבועי בפרשת השבוע ומיד שנכנסתי לשיעור שהיה כבר בעיצומו אני שומע את הרב מדבר בהתלהבות על רחל אמנו ואפילו מסתכל עלי ומהנהן בחיוך מאיר עיניים…

יש כאילו שילעגו לדמיון המפותח שלי או לתחביבי המיסטיקה האלו, ויש שאף יטענו שזה איסור 'מנחש' ה"י, (שזה כמובן צריך להיות זהיר בפרטי הדינים) אבל אני מעדיף להאמין שבורא עולם מנהל את עולמו בהשגחה פרטית מדוקדקת והוא שולח לי חיוכים נחמדים מידי פעם, יכול להיות שזה מהדברים שביני לבין קוני, אבל חזקה עלי להגיד בקול מה שכולם חושבים בשקט…

אחד מהפעמים האלו היה השבוע במוצאי שבת השתתפתי במעמד קביעת מזוזה אצל ידיד שלי ושם קם מישהו לעורר על עניין אחדות ואהבת ישראל בפרט עכשיו שכלל ישראל נמצאים במצב לא פשוט ודם יהודי ניגר כמים רח"ל וכל יום שומעים על עוד חללים שנפלו רח"ל ששמותיהם 'הותרו לפרסום' ומהלב בוקע אנחה אוי טאטע עד מתי?! אז התפקיד שלנו להתחזק לאהוב את השני, לפרגן לזולת, להחמיא, להרבות טוב בעולם.

יצאתי משם וחשבתי הרבה על מה שדובר, הרי כל בוקר אני מתפלל שחרית ואומר פרקי תהילים לרגל המצב הקשה בארה"ק, ואני חושב לעצמי אני יושב כאן בעורף המוגן וממשיך את החיים כרגיל בזמן שהמון מאחינו בני ישראל החיים שלהם לעולם לא ישובו להיות כמו לפני המלחמה, ומה עם הערבות ההדדית שאני מחוייב בה, וחשבתי אולי זה יהיה באמת הצעד הקטן שלי לטובת המצב להתחזק קצת בעניין אהבת ישראל.

למחרת, יום ראשון בבוקר אני נכנס לרכבי עם עיניים שעצומות עדיין בחציין, כמאמר הכתוב "יומם השמש לא יככה" שהתרגום ביידיש זה שיום ראשון לא דופק כמו שצריך… (זון-טאג קלאפט נישט) ופתאום מגיח מלפניי רכב פרטי קטן אבל רועש, עם כל הווינקרים דלוקים מהבהבים, ברמקול שומעים מוזיקה "עם ישראל לא מפחד השם אלוקינו השם אחד" אמרתי לעצמי בפליאה, מה קרה שה'נַנַחִים' עברו לרכבים פרייווט במקום הסוואנות הגדולות, אבל אז רואה שזה משהו שונה. "הקומפלימנטור" רשום על האוטו בענק, על משקל מחמאה-קומפלימנט, ובצד שני של האוטו או ליתר דיוק ה'פירגונית' רשום "אח שלי איך אפשר לפרגן לך היום?…"

הפירגונית פנתה ימינה ואני המשכתי ישר אבל היא המשיכה לטייל במחשבותיי, מה גורם לבן אדם יום אחד לצבוע את רכבו בכל מיני משפטי פירגון פורץ דרך, הוא לא הסתפק בסטיקר סתמי 'קמת בבוקר כל השאר בונוס' אלא ממש הלך לאיזה מצבעה של רכבים (ככה קורים לזה?) ושילם לכאורה סכום לא מבוטל כדי ליצור עולם יותר שמח ומפרגן.

הרמתי טלפון שנים, (הרי אני צריך קצת חומר פיקנטי לכתוב לכם) ומתברר לי שהיהודי הזה קצת יותר מוכר ומפורסם ממה שחשבתי, רק שאני נתקלתי בו לראשונה, בנוסף התוודעתי שיש לו גם מיזמים כמו "דוכן המחמאות" או "סדנאות פירגונים" והוא כנראה גם מתפרנס מזה יפה ב"ה, ואני כמובן מפרגן לו את זה באהבה מכל הלב… אבל זה כבר נושא לכתבה נפרדת, אולי ראיון עומק עם המיסטר קומפלימנטור.

מה שבטוח שזה היה בשבילי ממש הארת פנים גדולה לחזק אותי בקבלה החדשה שקיבלתי על עצמי, להשתדל להרבות טוב, באנגלית אומרים: make the world better – ליצור עולם יותר טוב לחיות בו, הרי יש לנו כל כך הרבה הזדמנויות לגרום לאנשים לחייך, בין אם זה לאשתי והילדים שלי (כן כן גם להם…) ובין אם זה לנהג באוטובוס, או לבלן במקווה, או המנקה בחדר מדרגות, אני יוצא מחנות בגדים והמוכר נתן לי שרות מצוין אז אני מודה לו על כך בחיוך, מה אכפת לי, זה לא לוקח ממני שום דבר ואדרבא זה ממלא אותי, אני נמצא בעמדה של משפיע, על כל חיוך שאני שולח לאוויר העולם אני מרגיש שחוזרים אלי מלא חיוכים אחרים… לפרגן לפרגן לפרגן או בלשון הקומפלימנטור לקְלַפּמֶנט, או לקלף קלמנטינות לא משנה ווֹט אֶבֶר העיקר שיהיה בחיוך…

וזהו. זה הכול. ראיתי, אהבתי, שיתפתי…

 

אז יאללה חַבֶרִימוֹס, אני שמח ורוקד שזכיתי להניח היום תפילין, כל היום הזה אני הולך להיות באנרגיות טובות כי 'פתחתי תַּ'יום עם תפילין'…

מאת: מענדי ויזל

7:23 בבוקר, עוד 6 דקות יש לי אוטובוס לעבודה אבל עדיין לא התפללתי.

מהר לוקח את התפילין מניח כמה דקות, קורא קריאת שמע וחולץ.

7:31 אני רואה את האוטובוס מרחוק, עוד שניה אני מפספס, דופק ריצה של החיים והופ ברוך השם מספיק…

מתיישב באוטובוס מתנשף והמצפון שלי מתחיל לעבוד שעות נוספות… ככה יהודי מתפלל?

5 דקות מניח תפילין כאילו רק לצאת ידי חובה וזהו? פעם היו זמנים היית קם כל בוקר מוקדם

מתפלל כמו גבר מהתחלה עד סוף התפילה כולל כמה פרקי תהילים אחר כך. מה נהיה ממך?!

שולף ת'טלפון מנסה להעביר נושא… גולל ימינה שמאלה ואז קופץ לי מול העיניים סטורי…

חתיך יפה, משקפי שמש, בלורית יפה עם ג'ל ועליה תפילין של ראש. מתחת כתוב:

"הטיקטוקר שחורך את הרשת יַא-יַא (יוסף אליהו) סְוִיסַה, (שם בדוי) פותח תַּ'יום עם תפילין. תנו לייק".

ואז אני אומר לעצמי רגע רגע, הרי ה"יַא-יַא" הזה הניח תפילין הבוקר ומרגיש הכי צדיק בעולם,

פותח את היום בכיף ובשמחה ומרגיש שהיום הוא בפלוס אצל בורא עולם…

ממשיך לדרכו שמח ומאושר לעוד יום מוצלח, אז למה אני יושב לי פה בכזה דאון

כאילו עשיתי למישהו משהו רע?? אולי גם אני אעלה עכשיו סטורי "הבלוגר מענדי המכונה מֶענדַלֶה

פתח את היום עם תפילין" למה מה קרה, מה אני עז?!…

אבל המצפון שלי ממשיך את הדו שיח המעצבן שלו, "מה אתה משווה בכלל? אתה גדלת בבית חרדי,

למדת בישיבה, גדלת בתור דוס קשוח, לא הכרת משהו אחר, כל בוקר מתפללים, ואם אתה מבריז

אז מגיע לך מכות. אבל "יַא-יַא"? הוא יודע רק שפותחים את היום עם שייק חלבון וחדר כושר,

אתה יודע איזה כוחות נפש נדרשים ממנו לבוא ככה באומץ מול אלפי העוקבים שלו ולשתף שהוא

מתחזק בדת ובאמונה שרק בורא עולם עושה את הכל, זה תהליך ארוך ולא פשוט שהוא עובר ומגיע לו צל"ש.

ואז עולה לי מהאוב סיפור ישן מהפעמים הראשונות שהברזתי מתפילה במניין,

הייתי בחור צעיר בפנימייה בישיבה והתעוררתי מאוחר, לא ידעתי מה לעשות מרוב לחץ מהאיחור

אז התפללתי בחדר ליד המיטה. פתאום נכנס לחדר ראש הישיבה תפס אותי על חם…

אני זוכר כמו היום איך שהוא הסתכל עלי בזעזוע, מה??? אתה מתפלל יחיד? אתה לא מתבייש?

כל פרחח ברחוב מתפלל במניין. ככה הוא חזר על זה אולי עשרים פעם, אתה לא מתבייש?

כל פרחח ברחוב מתפלל במניין, תתבייש לך, אתה לא מתבייש? כל פרחח ברחוב מתפלל במניין, תתבייש לך…

אז אחרי שקיבלתי כזה חינוך מצוין די מובן איך אחרי 20 שנה אני עדיין בטראומה והמצפון שלי עובד פול טיים…

אבל מה האמת? איך באמת יוצרים את האיזון בין "אני לא שווה כלום כי עשיתי ככה וככה

ולכן אין מה להתאמץ יותר כי הכל כבר קיבינימט" לבין "אני היום הקרבתי משהו מעצמי לבורא עולם

ולכן יש לי אשראי פתוח עם רִבּוֹנוֹ לעשות עכשיו מה בא לי בראש"…

רופא הנפשות הגדול רבי נחמן מברסלב מגדיר את זה מאד יפה וברור. יש "התעוררות" ויש "התחזקות".

"התעוררות" הכוונה, בנאַדם תתעורר על עצמך, אייכה?, היכן אתה בעולם??? עוד רגע

אתה מסובב את הראש ואתה קולט את עצמך שנייה לפני הסוף, צריך להגיש דין וחשבון! העולם אינו הפקר!"

ו"התחזקות" הכוונה, "בן שלי יקר ואהוב, אֵיי לַאב יוּ סוֹ מאַטְש, אני מתגעגע אליך ורוצה בקרבתך,

אני שמח בכל דבר קטן שאתה עושה בשבילי, כל פעם שאתה מתגבר לעשות משהו

אתה עושה לי נחת רוח עצום, אף פעם לא תוכל להבין כמה אני רק רוצה להיטיב לך

כל רגע ורגע וכמה אני מצפה שתרים את עיניך ותתקרב אלי".

הרעיון ברור?! אז קדימה בא נתקדם…

עכשיו רבי נחמן הביא לנו מתכון מאד ברור מבחינת כמויות. וכך אמר לתלמידו רבי נתן:

"על כל כפית קטנה של התעוררות, תן כנגד זה מצקת שלמה של התחזקות".

הבנתם? על כל כפית צריך כנגד זה מצקת!…

אז יאללה חַבֶרִימוֹס, אני שמח ורוקד שזכיתי להניח היום תפילין כי ככה רוצה ממני אבא שלי האהוב

בורא כל העולמות. כל היום הזה אני הולך להיות באנרגיות טובות כי 'פתחתי תַּ'יום עם תפילין'…

בכל תנועה ותנועה שאני עושה לכבוד בורא עולם, כל פעם שאני שם יד על העיניים וקורא 'שמע ישראל',

ואני שומר על העיניים שלי קדושות יותר, כל בִּיס שאני מתאמץ לאכול כשר, כל התאפקות מסתם רכילויות,

אני מַבּסוּט מזה וזה פשוט נותן לי חיים!!

לא משנה מה המצב שלי בדיוק כרגע ומה הסטטוס הדתי שלי במדוייק בימים אלו, "אין רצון טוב שנאבד!!"

כל דבר קטן שאני עושה לכבוד בורא עולם הוא מתפאר בזה בכל העולמות!

כל תנועה שאני נוטה לכיוון שלו כל המלאכים מזמרים בפמליה…

יחד עם זאת אני מקבל על עצמי בלי נדר שמחר אני קם מוקדם והולך להתפלל במניין ראוי לשמו…

סגור העניין?! על כל כפית חמש CC אתה שופך בקבוק חצי ליטר…

ביוש מותק. אוהבים אותך.

מכירים את הסרטים הקוריאניים האלו על ילד חְנוּן שיודע קצת לצייר או לנגן בפסנתר וכולם לועגים לו, ואז מגיע המורה המיוחד הזה..

מאת: מענדי ויזל

מכירים את הסרטים הקוריאניים האלו על ילד חְנוּן עם משקפי מגדלת שיודע קצת לצייר או לנגן בפסנתר

אבל כולם לועגים לו, ואז מגיע המורה המיוחד הזה -שכמובן גם הוא עבר חוויה דומה בילדותו- והוא היחיד

שמאמין בו ומעודד ומטפח אותו ונותן לו כוחות עד שבסוף הוא זוכה בתחרות אליפות ארצית נגד

כל הסיכויים וכל החברה מהשכונה שצחקו עליו בולעים את הכובע…

אני חולה על הז'אנר הזה, למרות שזה די בנאלי, אולי בגלל שזה די מזכיר לי את עצמי.

תקופת הילדות

גדלתי בבית שההורים שלי עבדו מאד קשה להביא לחם הביתה, לא רוצה להגיד 'קשי יום' כי זה ביטוי קצת

מפחיד, אבל המשפחה שלי הייתה מאד קרובה לזה, הייתי ילד מופנם, אפס בתקשורת ובחברה, אבל נפש

הומייה… נשמה של אוֹמַן אמיתי… נמשכתי מאד לכל דבר שקשור לאומנות, למוזיקה ולציור, ולכל מה שקשור

ל'רוּחְני' (במלעיל)… פחות היה לי קשר עם העולם החיצון ואפילו המשפחה הקרובה שלי לא מידי התעניינה בי

כל עוד לא הפרעתי להם בעיסוקיהם.

 

בגדול הכול היה סבבה, הסתדרתי יפה עם הספרים והפסנתר שלי לבד בחדרי, אבל רק דבר אחד היה חסר שם

אף אחד לא ממש אהב אותי! – – –

ההורים שלי שיהיו בריאים הם באמת אנשים טובים, אבל היום במבט לאחור אני מבין שהם היו כל כך עסוקים

בלשרוד את מרוץ החיים המטורף הזה שהם פשוט לא שמו לב אלי, הייתי צמא למילה טובה, להכרה בסיסית

שמישהו ישים לב שאני קיים בכלל.

דייויד..

אבל זה לא יהיה הוגן להציג את זה כל כך גרוע כי כן היה מישהו אחד… מישהו אחד ויחיד שאני חב לו

את הילדות שלי ואת בריאות הנפש שלי.

דייויד – – –

דייויד הוא אח של אימא שלי, בזמנו היה גר בניו יורק שם היה לו ביזנעס, אבל אחת לחצי שנה בערך

היה קופץ לבקר בהוֹלִי-לֶנד כלשונו, ובשבילי הביקורים האלה שלו היו כמו מים קרים על נפש עייפה.

הוא היה מגיע לביתנו כולו שופע חום וחיוכים, כמובן שולף מתנות שוות מהמזוודה, ואז מכריח אותי

להצטרף אליו לנסיעה לכותל המערבי שם היה מתחבק עם כל חייל שפגש כאילו הוא האח האובד שלו

שלא פגש ארבעים שנה…

וזה היה עבור הנפש שלי כמו בלון חמצן, פתאום מישהו רואה אותי, מישהו רוצה לצאת איתי לטייל,

אני לא צריך לשחק אותה חולה במיטה כדי שמישהו יואיל בטובו להסתכל עלי.

בִּיקָאז איי לאָב יוּ בּייבּי

והאמת שזה היה נראה לי קצת מוזר, היו לי כל מיני סימני שאלה בראש, למה הוא עושה לי את זה

למה אני שווה את זה, עד שפעם אחת בדרך הביתה אזרתי אומץ ושאלתי אותו בשקט "דייויד,

למה אתה לוקח אותי לטיולים?" ודייויד הנבון שהבין מצוין למה אני שואל, דייויד היקר שראה

בעיניים שלי את הכמיהה למעט אהבה, התכופף אלי, תפס את שתי ידיי, הסתכל לי לתוך העיניים עמוק

עמוק ואמר – " בִּיקָאז איי לאָב יוּ בּייבּי, דֶטְס אִיט, גַ'אסְט בִּיקָאז איי לאָב יוּ…" ונתן לי נשיקה חמה במצח.

 

ואני הקטנצ'יק, שעוד לא למדתי אנגלית בסיסית, הבנתי מצוין מה הוא אמר, כי כידוע את שפת הלב,

שפת האהבה כולם מבינים. לב מרגיש לב. אז למרות שעברתי עוד כמה דברים בחיים, גדלתי והחכמתי

והתפתחתי בקריירה מצליחה בתור מוזיקאי, ואפילו כמעט התפטרתי מהתדמית של החְנוּן שדבקה בי

כל השנים… אבל עדיין כשאני בא לכתוב קצת על הילדות שלי, דייויד תופס שם מקום מרכזי מאד.

גַ'אסְט בִּיקָאז איי לאָב יוּ – – –

 

רגע רגע, עוד לא סיימתי…

האהבה שהבורא יתברך שמו,  מעניק לנו הוא ללא גבולות..

אנחנו עם סגולה שהאלוקים בחר בנו, אנחנו בני העם היהודי הנבחר שלו., האהבה שלו אלינו היא ללא גבולות,

אז בוא נחזיר קצת אהבה… נעשה את רצונו, נשפר את דרכינו נתעלה ברוחניות ונזכה לאהבת עולם מהבורא