מאת: מענדי ויזל
מכירים את הסרטים הקוריאניים האלו על ילד חְנוּן עם משקפי מגדלת שיודע קצת לצייר או לנגן בפסנתר
אבל כולם לועגים לו, ואז מגיע המורה המיוחד הזה -שכמובן גם הוא עבר חוויה דומה בילדותו- והוא היחיד
שמאמין בו ומעודד ומטפח אותו ונותן לו כוחות עד שבסוף הוא זוכה בתחרות אליפות ארצית נגד
כל הסיכויים וכל החברה מהשכונה שצחקו עליו בולעים את הכובע…
אני חולה על הז'אנר הזה, למרות שזה די בנאלי, אולי בגלל שזה די מזכיר לי את עצמי.
תקופת הילדות
גדלתי בבית שההורים שלי עבדו מאד קשה להביא לחם הביתה, לא רוצה להגיד 'קשי יום' כי זה ביטוי קצת
מפחיד, אבל המשפחה שלי הייתה מאד קרובה לזה, הייתי ילד מופנם, אפס בתקשורת ובחברה, אבל נפש
הומייה… נשמה של אוֹמַן אמיתי… נמשכתי מאד לכל דבר שקשור לאומנות, למוזיקה ולציור, ולכל מה שקשור
ל'רוּחְני' (במלעיל)… פחות היה לי קשר עם העולם החיצון ואפילו המשפחה הקרובה שלי לא מידי התעניינה בי
כל עוד לא הפרעתי להם בעיסוקיהם.
בגדול הכול היה סבבה, הסתדרתי יפה עם הספרים והפסנתר שלי לבד בחדרי, אבל רק דבר אחד היה חסר שם
אף אחד לא ממש אהב אותי! – – –
ההורים שלי שיהיו בריאים הם באמת אנשים טובים, אבל היום במבט לאחור אני מבין שהם היו כל כך עסוקים
בלשרוד את מרוץ החיים המטורף הזה שהם פשוט לא שמו לב אלי, הייתי צמא למילה טובה, להכרה בסיסית
שמישהו ישים לב שאני קיים בכלל.
דייויד..
אבל זה לא יהיה הוגן להציג את זה כל כך גרוע כי כן היה מישהו אחד… מישהו אחד ויחיד שאני חב לו
את הילדות שלי ואת בריאות הנפש שלי.
דייויד – – –
דייויד הוא אח של אימא שלי, בזמנו היה גר בניו יורק שם היה לו ביזנעס, אבל אחת לחצי שנה בערך
היה קופץ לבקר בהוֹלִי-לֶנד כלשונו, ובשבילי הביקורים האלה שלו היו כמו מים קרים על נפש עייפה.
הוא היה מגיע לביתנו כולו שופע חום וחיוכים, כמובן שולף מתנות שוות מהמזוודה, ואז מכריח אותי
להצטרף אליו לנסיעה לכותל המערבי שם היה מתחבק עם כל חייל שפגש כאילו הוא האח האובד שלו
שלא פגש ארבעים שנה…
וזה היה עבור הנפש שלי כמו בלון חמצן, פתאום מישהו רואה אותי, מישהו רוצה לצאת איתי לטייל,
אני לא צריך לשחק אותה חולה במיטה כדי שמישהו יואיל בטובו להסתכל עלי.
בִּיקָאז איי לאָב יוּ בּייבּי
והאמת שזה היה נראה לי קצת מוזר, היו לי כל מיני סימני שאלה בראש, למה הוא עושה לי את זה
למה אני שווה את זה, עד שפעם אחת בדרך הביתה אזרתי אומץ ושאלתי אותו בשקט "דייויד,
למה אתה לוקח אותי לטיולים?" ודייויד הנבון שהבין מצוין למה אני שואל, דייויד היקר שראה
בעיניים שלי את הכמיהה למעט אהבה, התכופף אלי, תפס את שתי ידיי, הסתכל לי לתוך העיניים עמוק
עמוק ואמר – " בִּיקָאז איי לאָב יוּ בּייבּי, דֶטְס אִיט, גַ'אסְט בִּיקָאז איי לאָב יוּ…" ונתן לי נשיקה חמה במצח.
ואני הקטנצ'יק, שעוד לא למדתי אנגלית בסיסית, הבנתי מצוין מה הוא אמר, כי כידוע את שפת הלב,
שפת האהבה כולם מבינים. לב מרגיש לב. אז למרות שעברתי עוד כמה דברים בחיים, גדלתי והחכמתי
והתפתחתי בקריירה מצליחה בתור מוזיקאי, ואפילו כמעט התפטרתי מהתדמית של החְנוּן שדבקה בי
כל השנים… אבל עדיין כשאני בא לכתוב קצת על הילדות שלי, דייויד תופס שם מקום מרכזי מאד.
גַ'אסְט בִּיקָאז איי לאָב יוּ – – –
רגע רגע, עוד לא סיימתי…
האהבה שהבורא יתברך שמו, מעניק לנו הוא ללא גבולות..
אנחנו עם סגולה שהאלוקים בחר בנו, אנחנו בני העם היהודי הנבחר שלו., האהבה שלו אלינו היא ללא גבולות,
אז בוא נחזיר קצת אהבה… נעשה את רצונו, נשפר את דרכינו נתעלה ברוחניות ונזכה לאהבת עולם מהבורא