אי אפשר להתעלם מסיפורו האישי של האילן. גשמים, שלגים, קור, חום, שום דבר לא מזיז אותו מהמטרה שלו.

מאת: יהושע הכהן רוזובסקי

 

ט"ו בשבט, החג הססגוני והמלבלב.

מהגיל הרך אנו משננים את הפזמון המרנין המבשר על בוא החג.

אבל מה זה באמת?! מה קורה בט"ו בשבט?

מה אכפת לי שהשקדיה פורחת? ובפרט שזה יום רגיל, לא חג עם איזו תפילה מיוחדת או משהו בסגנון.

אז מה קורה ביום הזה?!

בואו נתבונן יחד מהו היום הנפלא הזה. וגם, נראה שיש לעץ השקד משהו חשוב לומר לנו:

המעניין בט"ו בשבט שחג זה אינו חג שכתוב בתורה.

אולי אנו מתלבשים קצת יותר חגיגי משאר ימים, אך איננו הולכים בו בבגדי שבת, אין שום איסור לעשות בו מלאכות (בשונה משבת

וחג), בקיצור – יום לכאורה רגיל.

אבל – זה כל הרעיון!

שורש חג זה, הוא מנהג שהנהיגו רבותינו. מנהג שהלך והתפשט בכל תפוצות ישראל.

חג שבא דווקא מאיתנו. הפנמנו משהו ואנו מגישים אותו לבורא עולם ב'עיצובי פירות'.

ונבאר את הענין מהשורש ונמשיך לענפים ולפירות:

  • ראשית כל – לכל דבר בעולם יש התחלה וסוף. עובדה שכולנו עדים לה.

 

שנית – לכל דבר יש תכלית, ולכל אחד יש תפקיד מסויים שבא למלאות. עליו להיות נאמן לשליחות (גם בימים פחות נעימים).

לא נאריך כעת בדוגמאות, ונדבר כאן מה שנוגע לענייננו:

לאחר שנה שלימה מגיע היום שנקרא – ראש השנה.

שנה עברה, כל אחד מגיע ליום זה עם חשבונית של כל הדברים שהוא פעל, חשב ודיבר במהלך השנה שעברה.

מצד אחד, זהו יום של התחדשות, הקדוש ברוך הוא מעניק כוחות חדשים לכל הבריאה ומאציל מברכותיו עלינו לקראת

השנה החדשה.

 

ומצד שני, הוא עובר על ה'פנקסים' שלנו בכדי לראות, האם אנו ממלאים את התפקידים שלנו?

האם באמת ה'מפעל' הזה שווה? האם אנו ראויים להתחדשות הזו?

אך עלינו לזכור, גם אנו צריכים לעבור על הפנקסים שלנו!

אנו צריכים לעשות חשבון עם עצמנו ולשאול את אותן השאלות ומה באמת אפשר וצריך לתקן ולהשתפר.

גם אם חלילה טעינו ולפעמים הפסדנו לו למפעל הקדוש, אנו יכולים להתחרט ולקבל על עצמנו להתחזק ולהבטיח לו שמעתה

והלאה נעשה לו רק רווחים.

 

הוא יאמין לנו – כי הוא מאמין בנו!

נפתח דף חדש ונצא לדרך, בעזרת השם.

לסיכום – מה שקורה בראש השנה, הוא שני הדברים שבהם פתחנו:

 

א) ראש השנה הוא תחילת השנה, יום של התחדשות.


ב)
יום שבו עושים חשבון נפש האם כל אחד ממלא את תפקידו כראוי וכמצופה ממנו.

 

כעת ניגש לנושא השני:

  • בכל יום אנו חייבים להודות לבורא עולם על כל החסדים שהוא גומל עימנו.

 

ובפרט בסוף/תחילת שנה, זה הזמן המתאים ביותר לתת לקדוש ברוך הוא תודה ענקית בחתימת השנה ולבקש הלאה שימשיך

להיות עימנו בכל רגע, לעולם, כי רק ממנו כל הברכות.

נתפלל שיתן לנו כוחות הלאה בכדי להמשיך ולעשות רצונו מתוך שמחה, קדושה וכל הברכות.

 

כעת אפשר כבר להבין מה זה ט"ו בשבט:

  • ט"ו בשבט נקרא "ראש השנה לאילנות".

 

למה? כיון שביום זה קורים שני דברים, ממש כפי שהזכרנו לגבי ראש השנה.

  • זהו יום של התחדשות. ביום זה עולה 'שרף' (מוהל) באילנות. הם מתחילים שנה חדשה. דף חדש.

 

[יש לזה אפילו השלכות בדיני ההלכה. יש מצוה הנקראת "הפרשת תרומות ומעשרות". בכל קציר/זמירה/ליקוט פירות

וירקות בכל עונה, לפני שאוכלים מהיבול החדש, יש להפריש כמות מסויימת של היבול ולתתה לכהנים, לויים ואנשים

הזקוקים לכך.

 

(לא נאריך בענין זה כעת, והעלנו את הנושא בקצרה לצורך הבנת ההקשר ל'ראש השנה לאילנות').

יש בסדר ההפרשה שינויים מסויימים. השינויים נובעים מסדר מסויים שקבעו רבותינו שבשנים מסויימות תינתן זכות

 

קבלת הפירות למישהו מסויים ובשנים אחרות למישהו אחר.

לפי מה קובעים מתי מתחילה שנה חדשה? ממתי בעלי הזכויות לקבלת הפירות יכולים לממש את זכויותיהם?

מתחילת השנה של – האילנות!

 

דהיינו – ט"ו בשבט. לא מראש השנה של תשרי. לאילנות יש חישוב שנתי משלהם].

אז בסדר.

ראינו שיש לאילנות יום חג.

אבל בדיוק עכשיו, באמצע החורף, מצא לו השקד זמן לבקש ממנו תשומת לב?!

ועוד שנלחין עליו שירים?!

כן! בדיוק! נגעת בנקודה.

 

האילן האמיתי הוא – האדם! אנחנו! כל אחד מאיתנו הוא נזר הבריאה, כל אחד הוא עולם קטן אך גדול.

זה הרי מדהים.

כל כך הרבה אנשים וכל אחד עם רגשות שונות, מחשבות שונות, תובנות שונות, מעלות שונות, פרצופים שונים.

כן. כי כל אחד מאיתנו הוא עולם ומלואו!

נמשיל זאת לגינה ענקית עמוסה בכרי דשא, באמצע מזדקר לו בגאווה גזע עץ.

אווו! סוף סוף עוד משהו חוץ מדשא.

כשנראה אותו מרחוק, נפתח ציפיות שכשנתקרב נראה אותו עשיר בענפים ומבורך בפירות עסיסיים.

רק שלא יאכזב אותנו..

ממש כך הוא האדם. האדם הוא עץ השדה האמיתי. ככל שירבה במעשים טובים, כך הוא יהיה יפה יותר.

גם כל השדה מסביבו יהיה חשוב יותר, מועיל יותר.

אך אם חלילה לא, השדה יהיה משעמם, ריק מתוכן, ובקיצור – ממש מאכזב.

אפילו לא נוכל להתנחם בעץ הזה ביום חם כאשר נרצה להסתתר מהשמש הקופחת..

וואוו. כמה אחריות.

אנו חייבים למלאות את תפקידנו, לייצר פירות טובים, להשרות טוב בעולם, לעבוד את השם, לתקן את המידות.

כך אנו – האילנות, נהיה יפים יותר, חזקים ויציבים יותר, וכמובן הגן – העולם, יהיה מתוקן ויפה יותר.

מוטלת עלינו האחריות לא לכלך את הגן היפה הזה.

ואת זה אנו לומדים מהאילנות.

כן! דווקא עכשיו מצא לו העץ זמן לפרוח!

דווקא בשיא החורף, בימים שהקור שורר, השמיים אפורים וכל אחד עם מצב רוחו השונה,

הוא בא להזכיר לנו, הלו?! תתעורר! יש חיים! כן! הלב בוער!

בתוך הגזע העבה הזה, יש מערכת שמתבשלת ופורצת החוצה. הקור לא הקפיא אותי. אני לא באמת ישן.

לא שכחתי שאני כאן בעולם כדי להביא פירות.

ולכן זה חג בסגנון 'יום חול'.

מסר כזה חשוב וקריטי, אין זו חכמה לומר ביום חגיגי ושמח כמו סוכות.

אנו זקוקים לעידוד הזה דווקא בשיא השגרה היומיומית.

כעת ניגש לחלק השני:

  • יום חג הט"ו בשבט, הוא יום מצויין לחשב עם עצמנו, האם אנו באמת מודים כראוי לקדוש ברוך הוא על כל מה שהוא דואג

 

לנו. על כל הטוב והיופי בעולם.

בזמן שפירות רבים ממינים שונים מונחים על שולחננו, זה הזמן המתאים ביותר להתחזק באמירת 'ברכות הנהנין' בכוונה.

להתבונן בקשר המיוחד שאנו, עם ישראל, זכינו, לדבוק בקדוש ברוך הוא.

(ניתן לקרוא באתר 'אחינו' מגוון מאמרים בנושא 'ברכות הנהנין')

 

פירות ארץ ישראל:

רבי יואל סירקיש זצ"ל מרבותינו פוסקי ההלכה, כותב (בספרו ההלכתי הנקרא "בית חדש") שבפירות ארץ ישראל יש קדושה מיוחדת.

בארץ ישראל עצמה יש קדושה שאין בשאר הארצות, וקדושה זו חודרת גם לפירות!

אם כן, ביותר יש לשמוח על כך שזכינו להיות מיושבי ארץ הקודש ולאכול מפירות הארץ.

זה הזמן להודות להשם על כך ולבקש ממנו שנזכה בקרוב לקיבוץ גלויות, שנזכה לארץ ישראל השלימה, לירושלים בתפארתה, להיכנס

לבית המקדש ולהרגיש את הקדושה הנפלאה בכל דבר במהרה בימינו, אמן.

שבעת המינים:

ישנם 7 מיני פירות שארץ ישראל נתייחדה בהם בכך שהם פירות משובחים וחשובים הגדלים בארץ ישראל.

אלו 7 המינים:

  • חיטה. ב. שעורה. ג.  גפן. ד.  תאנה. ה.  רימון. ו.  זית.  ז.  תמר.

על פי האמור למעלה, יש ענין גדול לאכול בט"ו בשבט משבעת המינים שנשתבחה בהם ארץ ישראל, כהודאה לקדוש ברוך הוא.

            

הערה. ישנם סוגים הנגועים מחרקים ויש לברר ולבדוק היטיב לפני האכילה שלא נכשל חלילה במאכלות האסורות!

 

במשך הדורות כשעם ישראל היה נפוץ על פני הגלובוס, ביום ט"ו בשבט היו מתאספים ואוכלים פירות ממינים שונים.

אם הצליחו להשיג מפירות ארץ ישראל, השמחה היתה פי כמה. השיח בין המשתתפים היה דיבורי תקווה ואמונה שבקרוב כולם

יזכו לעלות לארץ הקודש.

ברוך השם, חלק אחד כבר התקיים. רבים מעם ישראל זוכים להתגורר בארץ הקודש.

אך אנו חייבים להתפלל, שנזכה כבר לגאולה האמיתית והשלימה.

ט"ו בשבט האישי שלי:

אי אפשר להתעלם מסיפורו האישי של האילן.

גשמים, שלגים, קור, חום, שום דבר לא מזיז אותו מהמטרה שלו.

רצון עז! זה מה שיש לו וזה מה שאני צריך לזכור תמיד — דביקות במטרה ורצון.

 

בואו יחד, נתחדש, נמשש את ה'שרף' שעולה בנו. אנו האילנות האמיתיים של העולם. בואו נפרוץ בכוחות מחודשים,

נמלא את תפקידנו בעולם, בעבודת השם, בשמחה ובשלימות, נתחזק בהודאה לקדוש ברוך הוא על הכל

ונתמיד בתפילה לגאולה השלימה במהרה בימינו

אמן.

מה נראה לך אני אקנה לך שי ליומולדת באלפיים שקל? 'שי' זה שובר כניסה חד פעמי לג'ימבורי, עד גמר המלאי, הבנת? לא מתנה עכשיו באלפיים שקל

מאת: מענדי

שאלו פעם את שר האוצר איך זה לנשום אויר פסגות, להסתובב כל היום מחוייט עם עניבה, לשבת בוועדות עם אנשים מכובדים, איך זה מרגיש? ענה שר האוצר, 'אם פעם אני לוקה בזחיחות דעת עקב מעמדי הרם, אני מגיע הביתה אחרי יום עבודה בלשכה, אשתי היקרה מראה לי את הכיור שמלא בכלים מטונפים שמחכים לשטיפה, בבקשה… מהר מאד אני נזכר מאין באתי ולאן אני הולך…'

ובכן, אם גם שר האוצר הוא 'שוטף כלים' לאומי, אז גם אני הקטן אודה ולא אבוש, שזה התפקיד שלי בבית, שוטף הכלים. מלי שאלה אותי, (מלי זאת אשתי) מה היא יכולה לקנות לי שי ליום הולדתי ה-30, אמרתי לה, "מלי חיימשלי, יש לי רעיון פצצה בשבילך, תקני לי בבקשה מתנה מדיח כלים, זה ממש ישמח אותי."

"מה?" מלי נדלקה "מדיח כלים?, למה מה קרה, עד שיש לך תפקיד אחד לעשות פה בבית אתה מנסה להתחמק, חוצמיזה מדיח עולה אלפיים שקל, מה נראה לך אני אקנה לך שי ליומולדת באלפיים שקל? למה מי מת, יא חי בקלטת, שאלתי אותך איזה שי לקנות לך לא איזה מתנה, שמעת? איזה 'שי'. 'שי' זה שובר כניסה חד פעמי לג'ימבורי, או תלוש קנייה לקומקום חשמלי של אלקטרו חנן, עד גמר המלאי, בתוקף עד היום בערב. הבנת? לא מתנה עכשיו באלפיים שקל, מי שישמע יומולדת, אפשר לחשוב זה חתונת הזהב, כולה יומולדת עלובה של ילד מגודל נהיה בן שלושים. ובנוסף אני אומרת לך ככה בסוגריים, שאם יש לך מקום במטבח איפה שתשים את המדיח כלים, אז אני כבר שמה שם תנור חלבי שאוכל לאפות עוגות גבינה במקום לשים אצל השכנה המעפנא שעושה לי טובה. וככה יהיה לך גם עוד תבניות לשטוף…"

טוב, טוב, טוב, הבנתי שאני יכול לשכוח ממדיח כלים שיגאל אותי מהצרות שלי, לא משנה שאת הכסף ל'שי' יומולדת מלי מוציאה מכיס ימין שלי ומעבירה לכיס שמאל… בסוף היא קנתה לי במקס-סטוק 'שי'  – סינר שרקום עליו "מי שמבשל – לא מנקה", נִישׁבַּלַכֶם אמיתי. אני צילמתי את זה. אבל האמת היא שאני כבר לא מעניין אותי, הבנתי שלא יעזור לי בֶּתּ דין, ועם השנים פיתחתי לי שיטות איך להתמודד עם הררי הכלים שמצטברים על השיש ומחכים רק לי, לדוגמא אחד מהפטנטים שלי זה לצלם קולאז' "לפני-אחרי". אני מצלם את הערימת כלים לפני השטיפה, מצלם שוב את השיש הנוצץ אחר כך, עושה קולאז' יפה בטלפון ומעלה סטורי לחברים שלי. מידי פעם גוגל גם מזכיר לי את הקולאז'ים… זיכרונות מלפני שנה, לפני 5 שנים, לפני 10 שנים, כל הגלריה שלי בטלפון תמונות של כלים.

מלי משקיפה מהצד ונחנקת מצחוק, "פשששש מי ישמע ממש יצירת אומנות, ציור של פיקאסו, תפרסם לכל החברים שיעשו לך לייק, אשכרה שטפת כלים בבית, פשוט אומן"…, אבל אני למדתי כבר לא לענות למלי, למה אם אני אומן בשטיפת כלים, מלי אומנית בלשטוף אנשים, על כל מילה שאעז לצייץ, אקבל חזרה ממלי שטיפה רצינית ששווה כמו דלי ספונג'ה לפחות, אז למדתי לשתוק וזהו. אומר לעצמי שזה הדרך שלה להחמיא לי על העבודה היפה שנתתי.

הכי גרוע זה שאמא שלי משוויצה למלי, "את חייבת לי תודה גדולה מלי, זה הכל אני לימדתי אותו, מאז שהוא ילד הכרחתי אותו לשטוף כלים בבית ותמיד הייתי אומרת לו, אשתך עוד תּוֹדֶה לי, היא תבוא לנשק לי את היד על זה שבזכותי בעלה שוטף לה תַּ'כלים ולא עצלן יושב כל היום על הספה ולא עושה כלום"

פעם אחת היה לי משבר קטן בעניין, והתבכיינתי אצל חבר שלי מאיר, 'שומע מאיר, מלי כפרה עליה משפילה אותי כל יום לשטוף כלים, פשוט דורכת עלי, נמאס לי כבר'. אמר לי מאיר, "אין דבר כזה, מה אתה סמרטוט?, אתה גבר גבר, תקשיב מה תעשה, היום בצהריים אתה חוזר הביתה, נותן דפיקה על השיש ואומר 'זה נגמר! הבנת, זה נגמר!, תעשה מה מאיר אומר לך ותראה אותה פתאום חוזרת למעמדה הטבעי. ואל תשכח לבוא להודות למאיר על השיעור החשוב הזה בזוגיות, יהיה לך יותר זמן לבלות עם מאיר במקום לשטוף כלים".

אוקיי, מאיר אמר מאיר יודע, קיבלתי החלטה אני עושה את זה ויהי מה, הגעתי הביתה ונתתי דפיקה על השיש שעד עכשיו עוד כואבת לי היד מהעוצמה, 'זה נגמר! הבנתם?! פשוט נגמר!' צעקתי לחלל הבית ככה בלשון רבים יעני אני צועק על הילדים… פתאום מלי הגיע בסערה 'מה נגמר אה?! מי נגמר?' אז מרוב שנבהלתי ממנה עניתי לה בקול רועד "הסבון… הסבון של הכלים נגמר" – – –

טוב, כמובן שכל מה שכתבתי עד כאן זה סתם סאטירה בשביל לצחוק קצת, מקווה שזה ברור, כי האמת לאמיתה היא שבאתי לספר לכם שהכבוד הכי גדול בשבילי שאני 'שוטף הכלים' הראשי בבית. כל שף הכי גדול התחיל בתור 'שוטף כלים' במטבח, אחרת אי אפשר להתקדם… כל עבודה מכבדת את בעליה. האדם עושה את התפקיד ולא להיפך.

מסופר על האדמו"ר מסאטמר ז"ל שאמרו לו שיש סגולה ל'שלום בית' לקפל את הטלית במוצאי שבת, ענה האדמו"ר בפיקחותו: "אני לא יודע מה הסגולה הזו, מה שבטוח שהסגולה הכי טובה זה לקפל את השרוולים במוצאי שבת ולשטוף את הסירים שנשארו משבת…"

החסד הכי גדול זה לעזור בבית, לפני שאני מחפש חסדים מחוץ לבית, דבר ראשון 'עניי ביתי קודמין', יש לי אשה וילדים בבית, אם זאת הייתה שכנה נזקקת שצריך לקנות לה מצרכים במכולת, לא הייתי הולך לעזור לה?! אז מה היא אשמה שהיא אשתי… אני רואה כמה היא עובדת קשה בבית, אני חצי שעה עם הילדים אני מתחרפן, והיא כל היום איתם בשיא הסבלנות, אז לפחות אני עוזר קצת במה שאני יכול, שוטף כלים, הולך למכולת, וכמובן התפקיד הכי חשוב של כל אב בישראל – להוריד את הזבל…

מלי, אם חלילה במקרה את קוראת את השטויות שלי פה את מבינה שאני לא התכוונתי ממש ברצינות… כן?!

יואו הלך עלי 🙁

אמרתי לעצמי בפליאה, מה קרה שה'נַנַחִים' עברו לרכבי פרייווט במקום הסוואנות הגדולות, אבל אז רואה שזה משהו שונה. "הַקוֹמפּלִימֶנטוֹר" רשום על האוטו בענק

מאת: מענדי

יש לי קטע כזה שאני אוהב רמזים מהשמים… לדוגמא לא מזמן בפרשת תולדות קיבלתי עלייה לתורה והשורה האחרונה שקראו בתורה היה זה "וימצא בשנה ההיא מאה שערים ויברכהו ה'…" וזה האיר לי ממש כי בדיוק אני גר ברחוב מאה שערים… או שבהגבהת התורה אני מתקרב לראות את האותיות מתוך הספר ואני רואה את הפסוק "לא נכחד מאדוני" וזה בדיוק הסתדר לי כי התלבטתי על משהו אם מותר לשקר לרשויות כדי להרוויח כסף…, או שיום אחד הזדמנה לי הזכות להתפלל בקבר רחל אמנו, ולאחר מכן נסעתי לירושלים לשיעור שבועי בפרשת השבוע ומיד שנכנסתי לשיעור שהיה כבר בעיצומו אני שומע את הרב מדבר בהתלהבות על רחל אמנו ואפילו מסתכל עלי ומהנהן בחיוך מאיר עיניים…

יש כאילו שילעגו לדמיון המפותח שלי או לתחביבי המיסטיקה האלו, ויש שאף יטענו שזה איסור 'מנחש' ה"י, (שזה כמובן צריך להיות זהיר בפרטי הדינים) אבל אני מעדיף להאמין שבורא עולם מנהל את עולמו בהשגחה פרטית מדוקדקת והוא שולח לי חיוכים נחמדים מידי פעם, יכול להיות שזה מהדברים שביני לבין קוני, אבל חזקה עלי להגיד בקול מה שכולם חושבים בשקט…

אחד מהפעמים האלו היה השבוע במוצאי שבת השתתפתי במעמד קביעת מזוזה אצל ידיד שלי ושם קם מישהו לעורר על עניין אחדות ואהבת ישראל בפרט עכשיו שכלל ישראל נמצאים במצב לא פשוט ודם יהודי ניגר כמים רח"ל וכל יום שומעים על עוד חללים שנפלו רח"ל ששמותיהם 'הותרו לפרסום' ומהלב בוקע אנחה אוי טאטע עד מתי?! אז התפקיד שלנו להתחזק לאהוב את השני, לפרגן לזולת, להחמיא, להרבות טוב בעולם.

יצאתי משם וחשבתי הרבה על מה שדובר, הרי כל בוקר אני מתפלל שחרית ואומר פרקי תהילים לרגל המצב הקשה בארה"ק, ואני חושב לעצמי אני יושב כאן בעורף המוגן וממשיך את החיים כרגיל בזמן שהמון מאחינו בני ישראל החיים שלהם לעולם לא ישובו להיות כמו לפני המלחמה, ומה עם הערבות ההדדית שאני מחוייב בה, וחשבתי אולי זה יהיה באמת הצעד הקטן שלי לטובת המצב להתחזק קצת בעניין אהבת ישראל.

למחרת, יום ראשון בבוקר אני נכנס לרכבי עם עיניים שעצומות עדיין בחציין, כמאמר הכתוב "יומם השמש לא יככה" שהתרגום ביידיש זה שיום ראשון לא דופק כמו שצריך… (זון-טאג קלאפט נישט) ופתאום מגיח מלפניי רכב פרטי קטן אבל רועש, עם כל הווינקרים דלוקים מהבהבים, ברמקול שומעים מוזיקה "עם ישראל לא מפחד השם אלוקינו השם אחד" אמרתי לעצמי בפליאה, מה קרה שה'נַנַחִים' עברו לרכבים פרייווט במקום הסוואנות הגדולות, אבל אז רואה שזה משהו שונה. "הקומפלימנטור" רשום על האוטו בענק, על משקל מחמאה-קומפלימנט, ובצד שני של האוטו או ליתר דיוק ה'פירגונית' רשום "אח שלי איך אפשר לפרגן לך היום?…"

הפירגונית פנתה ימינה ואני המשכתי ישר אבל היא המשיכה לטייל במחשבותיי, מה גורם לבן אדם יום אחד לצבוע את רכבו בכל מיני משפטי פירגון פורץ דרך, הוא לא הסתפק בסטיקר סתמי 'קמת בבוקר כל השאר בונוס' אלא ממש הלך לאיזה מצבעה של רכבים (ככה קורים לזה?) ושילם לכאורה סכום לא מבוטל כדי ליצור עולם יותר שמח ומפרגן.

הרמתי טלפון שנים, (הרי אני צריך קצת חומר פיקנטי לכתוב לכם) ומתברר לי שהיהודי הזה קצת יותר מוכר ומפורסם ממה שחשבתי, רק שאני נתקלתי בו לראשונה, בנוסף התוודעתי שיש לו גם מיזמים כמו "דוכן המחמאות" או "סדנאות פירגונים" והוא כנראה גם מתפרנס מזה יפה ב"ה, ואני כמובן מפרגן לו את זה באהבה מכל הלב… אבל זה כבר נושא לכתבה נפרדת, אולי ראיון עומק עם המיסטר קומפלימנטור.

מה שבטוח שזה היה בשבילי ממש הארת פנים גדולה לחזק אותי בקבלה החדשה שקיבלתי על עצמי, להשתדל להרבות טוב, באנגלית אומרים: make the world better – ליצור עולם יותר טוב לחיות בו, הרי יש לנו כל כך הרבה הזדמנויות לגרום לאנשים לחייך, בין אם זה לאשתי והילדים שלי (כן כן גם להם…) ובין אם זה לנהג באוטובוס, או לבלן במקווה, או המנקה בחדר מדרגות, אני יוצא מחנות בגדים והמוכר נתן לי שרות מצוין אז אני מודה לו על כך בחיוך, מה אכפת לי, זה לא לוקח ממני שום דבר ואדרבא זה ממלא אותי, אני נמצא בעמדה של משפיע, על כל חיוך שאני שולח לאוויר העולם אני מרגיש שחוזרים אלי מלא חיוכים אחרים… לפרגן לפרגן לפרגן או בלשון הקומפלימנטור לקְלַפּמֶנט, או לקלף קלמנטינות לא משנה ווֹט אֶבֶר העיקר שיהיה בחיוך…

וזהו. זה הכול. ראיתי, אהבתי, שיתפתי…

 

פעמים רבות, כאשר הבחנתי בציפורים ובעופות שונים המשייטים מעל ראשי במעוף קליל, תהיתי ביני ובין עצמי מדוע רק הם זכו ליכולת מופלאה שכזאת

מאת: הרב אלעזר גולדברג

פעמים רבות, כאשר הבחנתי בציפורים ובעופות שונים המשייטים מעל ראשי במעוף קליל, תהיתי ביני ובין עצמי מדוע רק הם זכו ליכולת מופלאה שכזאת ואילו בני האדם לא קיבלו אותה מאת הבורא יתברך.

כאשר התחלתי ללמוד את הנושא, מלבד מה שקיבלתי תשובה לשאלתי, הופתעתי לגלות פרטים מרתקים על יכולת המעוף של הציפורים למיניהן. גיליתי גם כמה חכמה אלוקית טמונה בתעופתם של העופות, להבדיל מהחכמה האנושית שהצליחה ליצור כלי טיס שונים.

בואו נתחיל.

*

יש המוני סוגים של ציפורים, גדולים וקטנים, החל מהנשר הענק ועד הציפור הקטנה הנקראת 'יונק הדבש' שאורכה אינו עולה על סנטימטרים בודדים. אלו ואלו נראים כמעופפים בלי כל מאמץ. איך הם עושים זאת?

לציפורים יש מספר מאפיינים המאפשרים להם לעוף. הכנפיים שלהם מעוצבות כמו כנפי אוויר, היוצרים עילוי כאשר האוויר זורם מעליהם. לציפורים יש גם שרירי חזה חזקים המחזקים את כנפיהם ועצמות קלות משקל שמקלות עליהם להישאר למעלה. וזו רק ההתחלה…

ציפורים יכולים להמריא שעות על גבי שעות, לתפוס טרף באמצע הטיסה ואפילו לעוף לאחור. מה הסוד שלהם? גורם מפתח אחד הוא השימוש שלהם בחוק הטבע הנקרא 'תרמיקה'. אלו עמודי אוויר חמים שעולים מהקרקע והציפורים מסוגלים לזהות אותם ולהשתמש בהם כדי לצבור גובה מבלי לבזבז אנרגיה רבה. על ידי סיבוב בתוך האויר ה'תרמי', ציפור יכולה לצבור גובה ואז לגלוש למרחקים ארוכים מבלי לנפנף אפילו בכנפיה.

לציפורים יש גם תחושת איזון וקואורדינציה מדהימה. המוח שלהם מסוגל לעבד מידע מהעיניים, מהאוזניים ומאיברי חישה אחרים, כדי לעזור להם לנווט באוויר. הם יכולים להתאים את מיקום הכנף והמהירות שלהם כדי לבצע פניות מהירות או להימנע ממכשולים, כל זאת תוך שמירה על שיווי המשקל והיציבות.

מדהימה העובדה שהציפורים יכולים לעוף בגובה של 20,000 רגל (כ-6 קילומטר!) ותועד אפילו מין אווז שהתעופף בגובה 29,000 רגל (כמעט 9 קילומטר!!). מדהים גם שיש ציפורים שיכולים לעמוד במהלך מעופם ואף לעוף לאחור! אלו הם 'יונקי הדבש', שגם מסוגלים לעוף כשהם הפוכים…

כאשר מדברים על עופות טורפים, מפליא לגלות שחלק מהם – כמו הנשר והנץ – מסוגלים לזהות טרף ממרחק של יותר מקילומטר, בזמן שהם עפים בגובה רב. אחדים מהם גם מהירים ביותר. כזה הוא 'הבז הנודד', שטס במהירות של קרוב ל-400 קמ"ש! במהלך צלילתו. עופות אחרים מתייחדים בכך שהם מסוגלים לשהות באוויר במשך חודשים מבלי לנחות. הם אפילו ישנים תוך כדי מעופם…

*

העובדות מדהימות, הנתונים מפעימים ופלאי הבריאה מתגלים באופן מיוחד במינו בתעופתם של הציפורים. אבל מה אנחנו, כבני אדם, יכולים ללמוד מכך?

קודם כל, עצם זה שלא קיבלנו את היכולת הזאת לעוף, היא עצמה מלמדת אותנו שלא היינו זקוקים לה. כי אחרי שראינו עד כמה כל פרט ופרט בבריאה מחושב ומתוכנן מאת הקדוש ברוך הוא, אנחנו יכולים להיות סמוכים ובטוחים שאין לנו צורך בתעופה כדי להתקדם בחיינו. ומן הצד השני, יש בכך כדי ללמד אותנו שמה שכן נברא בנו, צריך לשמש אותנו לעבודת הבורא יתברך.

הנה לדוגמה, לציפורים יש מערכת נשימה ייחודית המאפשרת להם להוציא חמצן בצורה יעילה יותר מהאוויר. זה עוזר להם לטוס בגבהים גבוהים שבהם האוויר דליל. הרי לנו שבורא העולם העניק להם בדיוק את התכונות שהם צריכים. אותו הדבר כבני אדם, כל אחד נברא עם הכוחות ועם היכולות שלו – ועל פיהם נדרש ממנו לעבוד את ה'.

ומעצם התעופה של הציפורים, אפשר לקחת מוסר השכל לחיינו. כאמור, הם משתמשים בטכניקות שונות שטבע בהם הבורא. כמו למשל היכולת לשמור על האנרגיה. ציפורים מסוגלים לעוף למרחקים ארוכים מבלי להתעייף, מכיון שהם משתמשים באנרגיה שלהם ביעילות. הם מנצלים את כוח ה'תרמיות', גולשים בכל הזדמנות אפשרית ומנופפים בכנפיים רק כשצריך. כדאי שגם אנחנו נלמד להשתמש בכוחות שלנו בצורה חכמה.

לרגל יום ההולדת שלכם קיבלתם במתנה צ'ק נחמד מהדוד, ונזכרתם שכשהדוד הזה חגג את יום הולדתו – הסתפקתם רק באיחולים טלפוניים, אפילו לא קפצתם לביקור. בושות.

מבצעים והנחות הם יצורים נחמדים, הלא כך? עובדה שכולנו אוהבים מהם ככל היותר.

'קנה אחד קבל את השני חינם'? קנינו. 'השני בשקל'? לקחנו. 'שלוש בעשר'? תן לנו חמש-עשרה, תודה.

עכשיו שאלה:

האם קרה פעם שהרגשתם לא נעים לקנות במבצע?

'לא נעים?!' אתם, מן הסתם, משתאים, 'למה לא נעים?'

תשמעו, בכל זאת, שילמתם רק עשרים שקלים וקיבלתם בתמורה גם בייגל וגם סלט קטן

וגם אייס-קפה. זה המון בשביל מחיר כל כך נמוך.

ולשלם עשרה שקלים על שלושה בקבוקי שמן, כשהמחיר הרגיל של כל בקבוק הוא שמונה שקלים

לפני מבצע… לא נעים לתת מעט כל כך ולקבל הרבה כל כך, לא?

רגע לפני שאתם צוחקים בשעשוע, נסו להיזכר בסיטואציות אחרות.

שכנים חדשים הגיעו לבניין, ואתם, אנשים אדיבים ונדיבים, קיבלתם את פניהם בעוגה ביתית נחמדה.

חודש אחר כך ערכתם קידוש לרכה הנולדת, והשכנים החדשים הפתיעו אתכם במגש פטיפורים יוקרתי ומרהיב.

מה הרגשתם? אוח, לא נעים בכלל. מה אנחנו נתַנו להם ומה הם החזירו לנו…

לרגל יום ההולדת שלכם קיבלתם במתנה צ'ק נחמד מהדוד, ונזכרתם בחיוורון שכשהדוד הזה

חגג את יום הולדתו – הסתפקתם רק באיחולים טלפוניים, אפילו לא קפצתם לביקור.

בושות.

ובכן, איך אנחנו, אותם אנשים ששמחים לנצל מבצעים ולקבל את הכי הרבה בעד הכי מעט –

הופכים להיות נבוכים כל כך מול אנשים שהענקנו להם מעט וקיבלנו מהם הרבה? מה ההבדל?

נראה שהתשובה כאן די ברורה: מול החנות אנחנו לא מנהלים מערכת יחסים אישית. המבצע

הוא לא 'טובה' שבעל העסק עושה אתנו, הוא גם לא חשב עלינו באופן אישי. לוֹ יש את השיקולים

העסקיים שלו, ולנו יש את השיקולים הכלכליים שלנו, ומפגש האינטרסים הזה הוא לא אישי –

ולכן גם לא דרמטי משום כיוון.

מול חברים ובני משפחה היחסים הם אישיים לגמרי, ולכן התמונה ממש שונה.

אם חבר מעניק לנו מתנה או מחווה – הוא מעניק אותן לנו, באופן אישי, מתוך חשיבה עלינו.

הגיוני, אם כך, שתיווצר אצלנו כלפיו הכרת תודה אישית, גם אם בכפייה בלתי מודעת,

ושנשאף להחזיר לו כגמולו הטוב.

כאלה אנחנו: יש לנו שאיפה לסימטריה ביחסים.

וזו טעות.

זו טעות, כי השאיפה הזו אינה מיישרת את היחסים, ולא הופכת אותם לסימטריים – אלא מעוותת אותם.

במקום זרימה טבעית של 'מה הוא צריך עכשיו' או 'מה אני יכול להעניק לו כרגע', נוסדת אצלנו

מערכת שיקולים כוחנית מצד אחד וחששנית מצד שני, של 'כמה אני צריך להחזיר לו' ו'מה מתאים שאתן לו'.

ובגלל מרכיב הכפייה, לפעמים זה אפילו מידרדר ל'אני מעדיף שהוא לא יתן לי כלום כדי שלא אצטרך

לשבור את הראש מה להחזיר', או 'אין לי שום עניין לתת לו, אבל אני חייב כי פעם הוא נתן לי'.

וככה נוצר הפרדוקס הבא: מערכות היחסים האישיות שלנו נעשות דומות יותר ויותר למערכת הקשרים

שלנו עם החנויות – עסקיות, כלכליות ועסוקות בתחשיבי פלוס ומינוס.

רק שבעוד מול בעלי עסקים אין לנו את חוויית חוסר הנעימוּת, הרי שכאמור – כאן אנחנו כן סובלים

מתחושת החובה וחוסר הנחת הזו, שגורמת לאובדן הנתינה הנובעת ממעיין הרצון האישי.

ואתם יודעים מה, זה יותר מזה:

לא רק שיחסי נתינה סימטריים הם טעות – הם בכלל לא יכולים להיות מציאותיים.

בואו נלך לאחת הסיטואציות הכי ראשוניות ביחסים בין-אישיים: אמא והתינוק שלה.

כמה אמא נותנת לתינוק? לא שייך לכמת.

השעות הארוכות של הטיפול בקטנטן, הכוחות האדירים שמושקעים בו, הסבלנות שמגויסת

גם כשנשארו ממנה רק פירורים, הוויתורים האינסופיים על נוחות ורצונות, ההתגברות על עייפות

קורעת למען שלוותו של הקטן; מדובר בנתינה עצומה.

והנה, כשהתינוק בערך בן שלושה חודשים, יום אחד הוא מחייך לאמא.

והיא מרגישה שבשביל החיוך הזה – הכל היה שווה.

אף אי-שוויון לא יצליח להכיל את חוסר הסימטריה הזו, של אינספור נתינות גדולות וקטנות למול חיוך אחד.

אבל בשביל אמא, החיוך הזה הוא לא רק חיוך. הוא עונה על הצרכים הכי עמוקים שלה: הצורך

להרגיש שהיא אמא טובה, שהתינוק שלה שמח, שהוא מכיר אותה, שהוא מתפתח היטב.

מבחינתה, היא קיבלה חזרה בדיוק כמה שהיא היתה רוצה לקבל.

נתינה נכונה, איכותית, כמו שהיינו רוצים לתת – היא כזו; לא פונקציה של גודל וכמות,

אלא של התאמה מדויקת לצורך ולרצון של הנותן ושל המקבל.

ולכן, מדידת הכמות של כמה אנחנו נותנים לעומת כמה שקיבלנו, לא תוכל ליצור סימטריה.

היא לא תוכל, כי ייתכן מאוד שמה שהזולת צריך מאתנו עכשיו הוא לגמרי לא משהו מקביל למה

שהוא נתן לנו. לפעמים, כוס מים קרים ברגע הנכון של צמא מציק, שווה כמו ארוחת-שלוש-מנות;

לפעמים מילים טובות הן תמורה הולמת לסכום כספי; לפעמים התעניינות כנה היא שוות ערך

למתנה ארוזה בצלופן.

וכל זה נכון, למרות שמנקודת מבט עסקית זה כל כך לא נכון. אבל זהו, שאנחנו מדברים על נקודת מבט

אישית מאוד, אנושית מאוד, שאמורה לבחון דברים בצורה שונה.

וזו המסקנה המעניינת: הסימטריה יכולה להתקיים – רק בתנאי שנוותר עליה.

 

מילון מונחים:

סימטריה – שני עצמים זהים המתייחסים זה לזה ויוצרים תמונה במרחב, בלי לתת זה לזה.

יחסי אנוש בריאים אינם סימטריים.

 

הדדיות – יחסי גומלין בין שני צדדים, בהם יש תועלת ללא נתינה זהה.

במצב יחסֵי הדדיות, היכולת לשרוד טובה יותר מאשר ביחסי סימטריה.

 

משהו לקחת לדרך:

לפעמים אנחנו נופלים לנתינה סימטרית – פשוט מטעמי עצלות.

קל, ברור ומוגדר יותר לתת לפי משקל, במידה דומה לזו שקיבלנו.

אבל אַל תתנו לנוחות הזו לבלבל אתכם. אם אתם מעוניינים באמת ביחסי אנוש טובים,

ותרו על המשקל לטובת הרגשת הלב, ותנו לזולת מה שאתם מרגישים שהוא רוצה לקבל.

 

משפט כוח:

בעולם שבו כל אחד נותן מה שהשני צריך – כל אחד מקבל את מה שהוא רוצה.

 

 

 

(פרק מתוך הספר 'רגעים של כוח'. ד"ר עוז מרטין פסיכותרפיסט בעל שם שספריו יצאו בהמדורות רבות. לרכישת הספר ולקבלתו במשלוח לבית ניתן להתקשר : 058-7676321)

 

 

'אני בסכנה. אם כולם יֵדעו על הכישלון הזה, אני גמור. אף אחד לא ירצה להכיר בי יותר. מי יסתכל עליי. אהפוך לאין ולאפס'.

הבה נצא לסיור במחוז זיכרונות הילדות, אל אחד הרגעים המרגשים שכולנו חווינו

בסביבות גיל שש או שבע.

המקום: כיתה ב'.

הזמן: היום הראשון ללימודים.

התחושות: ובכן, גם בלי לשמוע אתכם כרגע, בהתבסס על חוויות אוניברסליות

של מרבית התלמידים לשעבר, ניתן לקבוע שהינכם נרגשים, מאושרים וגם מתוחים.

המתח הגיוני. בסך הכל, השארתם מאחוריכם את כיתה א' החביבה והמוכרת,

את חומר הלימודים שהצטיינתם בו, את המורה הנחמד ואת מחמאותיו השופעות –

והגעתם לארץ לא נודעת. חומר חדש, מורה חדש ועתיד לא ברור: האם המורה יאהב אותי?

איך אתמודד עם הלימודים החדשים?

המתח מובן לגמרי.

ועכשיו שימו לבכם לשאלה: האם אתם מרגישים כעס על כך ששלחו אתכם מכיתה א'?

נכלמים מהעובדה שמעולם עוד לא הייתם בכיתה ב'? מעדיפים להסתיר את העובדה

המחפירה ש… אתם בכיתה חדשה?

ושוב נתבסס על חוויותיהם של הרוב הדומם, ונענה בשמכם את ה'הו, לא' שעומד לכם על קצה הלשון.

ברור שלא. הרי קיבלתם הכרה בכך שגדלתם, שעברתם בהצלחה את אתגרי כיתה א' וכעת

אתם בעלי כושר להתמודד עם אתגרי כיתה ב'. אתם כבר מתאימים לכיתה גבוהה יותר.

איזה מקום יש כאן לכעס? מה יש להתבייש? להפך, אתם מרגישים ממש מכובדים.

ככה עלינו כולנו כיתה פעם, כשהיינו קטנים.

***

גדלנו.

גם בבית הספר של החיים, אנחנו ממשיכים לעלות מכיתה לכיתה.

אבל… החוויה התמה, הנרגשת והשמחה של כיתה ב' עממי – לא ממשיכה ללוות אותנו, משום מה.

אולי כי אין שלט על הדלת לאמור 'כאן לומדת כיתה ב' הנחמדת'?

אין צלצול, אין שום דבר שמבשר לנו שעלינו כיתה?

בבית הספר של החיים, עליית כיתה נראית אחרת לגמרי: היא יכולה להיראות, למשל,

כמו פיטורין. כמו חילוקי דעות חריפים שמטרידים את הטוב והנעים. כמו מחלה, שלא נדע.

בקיצור: כמו מה שאנחנו רגילים לקרוא לו – משבר.

כי כל שינוי, גם כשהוא רצוי, מותח את גבולות האחריות ואת היכולת שלנו לעמוד מול

משימות שבשוטף; מציב אותנו בפני אתגרים חדשים, בלתי ידועים.

האם חשבתם פעם מהו הדבר הכי קשה לאדם שנקלע למשבר?

אולי מוזר, אולי מפתיע – אבל מה שהכי קשה והכי מפחיד לרובנו, עוד לפני ההתמודדות

עצמה, זה קודם כל: להודות שנקלענו בכלל למשבר.

בתרגום חופשי, את המילים 'אני במשבר' אנחנו מתרגמים כך: 'אני נחשל. אני נכשל.

אני לוזר קטן ולא יוצלח'.

בתרגום פחות חופשי, התחושה שכוססת בנו עמוק בפנים היא: 'אני בסכנה. אם כולם

יֵדעו על הכישלון הזה, אני גמור. אף אחד לא ירצה להכיר בי יותר. מי יסתכל עליי. אהפוך לאין ולאפס'.

זו הרגשה מפחידה ממש, להתאיין. מה הפלא שאנחנו פוחדים ממנה כל כך, עד שהיא מאיימת עלינו

עוד יותר מהמשבר עצמו?

הלוואי שנצליח להבין, שהסכנה הזו פשוט לא קיימת. לא!

משבר לא בא לקחת לנו את עצמנו. הוא בא לתת לנו אותנו בגרסה טובה יותר.

ונצליח להבין את זה, אם נזכור את עובדות החיים הכי בסיסיות, הכי פשוטות והכי נכונות:

המשבר לא 'קרה' לנו פתאום כי היינו טיפשים, כי לא ידענו, לא קלטנו, לא שמרנו, לא הבנו.

זו לא תקלה מצערת שכמה חבל, לא היה לנו שכל, כשרון או יכולת לחמוק ממנה בזמן.

משבר הוא חלק ממפת חיים. זוהי תכנית אלוקית מדויקת, מתוכננת ומושגחת, שבורא העולם

הכין בעבורנו בהתאמה אישית מלאה. ולכן, זמן משבר אינו שונה במאומה מאותו יום חגיגי,

מלא תקוות ויופי, שבו עלינו מכיתה א' לכיתה ב'.

בדיוק כמו אז, גם עכשיו קיבלנו הודעה: גדלתם, אתם כבר מסוגלים ליותר. קדימה, תתחילו ללמוד

דברים חדשים. אתם יכולים.

ולכן, בדיוק כמו אז, גם עכשיו אין שום סיבה אמיתית לטמון את הראש בין הידיים, להסתתר

מפני העולם ולהתבייש בהתמודדות שקיבלנו.

כשנתבונן בצורה הזו על מצבי קושי בחיינו, ייתכן מאוד שנגלה שמה שבאמת חסר לנו כרגע

זה לא כסף, בריאות, ביטחון פיזי, אומץ לשרוד, ידידות או תבונה.

נכון שהחסר החיצוני קיים, ולעתים הוא מעיק, מציק ומתיש, ואי אפשר להתעלם ממנו –

אבל ברובד הפנימי, מה שבאמת חסר לנו כדי להתמודד היטב, לצלוח את האתגר ולצאת ממנו

עם חיוך ועם עוצמה חדשה, זו האמונה בהשגחה הפרטית שהובילה אותנו לכאן.

החוויה האמונית הזו מייצרת התפעלות, התעלות, יכולת התבוננות רחבה יותר על מאורעות החיים –

והיא מזיזה בעדינות את הרהורי הדכדוך של 'איזה לוזר אני' או 'חיי בסכנה' ממרכז העניינים,

ומציבה במקומם את מה שבאמת ראוי להיות שם, במרכז: את רצונו של הבורא, את הקשר שלי

אתו, ואת ההבנה שברגע זה הוא מעניק לי הזדמנות מדהימה לגדול.

התלמיד עולה לכיתה הבאה!

 

מילון מונחים:

עלייה – תנועה ברגש, במחשבה ובמעשה, המכוונת להגיע ליותר. התנועה מחייבת השקעת אנרגיה.

התנועה מתחילה מתוך אמונה שהשינוי כלפי מעלה יגלה מציאות חדשה וטובה יותר.

 

אמונה – מצב שכלי ורגשי בו בורא עולם במרכז, וכל מאורעות חיי מוכתבים על ידו. אין לי שליטה

על התהוותם, אלא רק על התגובות שלי כלפיהם.

 

משהו לקחת לדרך:

הורים רבים אימצו את גישת ההורות הטרנדית, והמסר שלהם לילדם הוא: "כל מה שאני רוצה

זה שתהיה מאושר". מכיוון שאיננו הממונים על האושר העולמי ואיננו יכולים להבטיח את אספקתו

התמידית, אני מציע להחליף את האמירה הזו באמירה מדויקת ומעצימה הרבה יותר: "כל מה

שאני רוצה, ילדי, זה שבכל מאורע בחיים, יהיו לך הכלים הנכונים להתמודד אתו ולהפיק ממנו

את הטוב ביותר".

 

משפט כוח:

כשבורא העולם מעלה אותי כיתה, הוא מניח בילקוטי את מלוא הציוד שאזדקק לו.

 

 

(פרק מתוך הספר  ך'רגעים של כוח'. ד"ר עוז מרטין פסיכותרפיסט בעל שם שספריו יצאו בהמדורות רבות. לרכישת הספר ולקבלתו במשלוח לבית ניתן להתקשר : 058-7676321)

 

אני רואה אותו כל יום, בבית הכנסת התפילה מתנהלת לה בנינוחות והוא עומד בצד, חצי בפתח חצי בפנים ועסוק כמעט כל מהלך התפילה עם המכשיר שלו, עסוק מאד

מאת הרב ישראל היימן

רואה אותו כל יום, בבית הכנסת התפילה מתנהלת לה בנינוחות והוא עומד בצד,

חצי בפתח חצי בפנים ועסוק כמעט כל מהלך התפילה עם המכשיר שלו, עסוק מאד,

כנראה יש לו באמת הרבה דברים חשובים לעשות אז.

אני מכיר אותו הכרות שטחית, כעיקר מהשעה אותה אנחנו מבלים יחד כל יום בתפילה.

הוא לא מפספס אף יום, לא מחסיר אף פעם, אבל גם לא משנה את הפוזה הקבועה,

התפילה מתגלגלת לה בין כתלי בית הכנסת והוא בשלו, מנהל את כל העולם דרך המכשיר

דווקא בשעת התפילה.

יום אחד ניגשתי אליו, ניסיתי לדבר על ליבו שהדבר אינו ראוי, לא מתאים לעמוד בבית המלך

בשעת התפילה בצורה הזו, אמרתי לו, אולי כדאי להשאיר את העסקים והעיסוקים לאחרי התפילה,

הפצרתי, הוא שמע והנהן בראשו בנימוס אבל לשנות ממנהגו לא רצה.

תקופה מסויימת עברה ועולם כמנהגו נוהג, התפילה תפילה, המכשיר מכשיר, כל אחד עסוק בענייניו,

לא שזה עמד בראש מעייני אבל כל פעם שהייתי רואה את המחזה הזה הייתי מתבייש,

בעיקר בשבילו, זה היה ממש מפריע לי.

בהשגחה שמימית פגשתי אותו יום אחד בכותל המערבי, אני לא זוכר אם זה היה באיזה חג או סתם

ביום של חול, הנהנתי לו לשלום, הוא נכנס להתפלל ברחבה ואני הייתי בדרכי החוצה.

לא הספקתי לעבור כמה מטרים ספורים ומיד הסתובבתי לאחורי ובקדחתנות התחלתי לחפש

את מיודעי בעל המכשיר מבית הכנסת השכונתי בין האלפים ששהו אותה העת ברחבת הכותל.

כמה דקות יקרות חלפו עד ששלפתי אותו מאחת הפינות כשהוא שקוע בספר התהילים,

בוא איתי רגע, ביקשתי, לאיפה? הוא שאל, כבר תראה, עניתי.

זה הפתיע אותו, מה אני רוצה ממנו בכזו דחיפות ולהיכן אני מושך אותו אחרי בכזה חוסר נימוס,

גם אם הוא קצת כעס הוא שמר את טינתו עמוק בלב בעיקר בגלל הסקרנות שבערה בו לראות

מה אני רוצה ממנו בדיוק.

לקחתי אותו לרחבה העליונה, ביקשתי ממנו לצפות יחד איתי באיזה אמריקאי מדושן עונג, תייר ממוצע,

שעמד שם ובהנאה בלתי מוסתרת חילק לכל הקבצנים שעטו עליו שטרות של חמישים דולר.

מהומה קטנה התחוללה סביבו, שני בחורים צעירים, כנראה בנים שלו, ניסו לעשות סדר ולהעמיד

תור מסודר, הצלחה זו לא בדיוק המילה בה אפשר להגדיר את התוצאה, רעש ובלאגן סביב הנדיב

האלמוני שכנראה לא צונח כל יום ברחבת הכותל, קבצנים אמיתיים ומדומים נדחקים וכל אחד

מנסה לשכנע את הגבר המפוטם הזה בנחיצותם של חמישים הדולר שישכנו דווקא בכיס שלו…

כמה שניות של התאוששות והאיש שלצידי מתעשת ושואל אותי

 

מה?? מה אתה רוצה?? למה לקחת אותי לכאן?

 

שתקתי, החוותי בידי על המהומה הקטנה המתחוללת לנגד עינינו, אתה רואה? שאלתי,

וודאי שאני רואה, ענה האיש. שתקתי עוד חצי דקה, כשסבלנותו של העומד לצידי כבר כמעט

ופקעה לחלוטין סיננתי מבין שיני בלחישה רועמת, מה היית חושב אם היית רואה עכשיו קבצן

למהדרין שעומד בצד ומתעסק בלנהל את העולם דרך מכשיר הטלפון שלו, ממש כאן בקצה

המעגל שמקיף את הנדיב, לא היית בטוח שהוא משוגע? מחלקים חמישים דולר לכל אחד והוא עסוק?

חמש דקות לדחוף פה הוא לא מוכן להשקיע בשביל מה שיכול להביא לו רווחה לכמה ימים טובים?

למה אתה מתכוון? שאל האיש, כשהוא לא זכה למענה הוא סובב את ראשו רק כדי לגלות את גבי המתרחק.

למחרת כשראיתי אותו עומד בתפילה ומתנדנד מעל הסידור כשמכשירו שוכן לבטח במעמקי הכיס

הבנתי שגם הוא הבין את המסר.

 

אח יקר! קח גם אתה את ההבנה הזו איתך כל הימים, אם תפנים שהתפילה היא דיבור עם הנדיב

הגדול ביותר בעולם, מי שיכול להעניק לך מתנת חינם של הרבה יותר מחמישים דולר, גם לך יהיה

הרבה יותר קל להתנתק לקצת זמן ולהתרכז בבקשה מבורא העולם על כל מה שמעיק לך ועל כל מה

שאתה חפץ בו. והוא יתן לך, בעזרת ה' כל תפילותיך יתקבלו ברצון.

מה למדתי משגב הראל שהסכים להיות 'שפן הניסויים' של החיסון

מה למדתי משגב הראל שהסכים להיות 'שפן הניסויים' של החיסון

יעקב א. לוסטיגמן

 

אחד הרגעים המרגשים של השנה האחרונה היה כשבחור בשם שגב הראל,

התנדב להיות האדם הראשון שמקבל את החיסון הישראלי לקורונה, בשלב

הראשון של הניסוי. הוא בעצם הסכים לסכן את עצמו כדי לסייע בפיתוח החיסון

ולאפשר למדענים להתקדם ולהציל בעזרת ה' את חייהם של אנשים רבים בזכות

החיסון. התקשורת עסקה בו, ראש הממשלה המקורי וגם זה החליפי באו לבקר

אותו, הוא הצטלם איתם ועם כל המי ומי, והתהלך בהרגשת חשיבות,

הוא הראשון שקיבל את החיסון הישראלי, וכי קלה היא בעיניכם.

אכן, אין ספק שהוא ראוי לשבח על החלטתו ועל אומץ לבו להיות 'שפן הניסויים'

של החיסון, בזמן שאנשים אחרים מפחדים לקבל חיסון גם אחרי שמיליונים כבר

התחסנו ולא קרה להם דבר וחצי דבר… רק אחרי מספר חודשים התברר לשגב

הראל, שבעצם הוא בכלל לא קיבל חיסון… מסבר שכשעושים ניסוי, מקפידים

המדענים תמיד לבדוק את תוצאות הניסוי אל מול קבוצה נגדית שמשתתפת בניסוי

אבל לא מקבלת את אותו הטיפול.

פלצבו

 

במקרה של חיסונים, נותנים לחצי מהמתנדבים חיסון אמיתי, ולחצי השני נותנים

חיסון דמה, בשפה הרפואית הוא מכונה 'פלצבו'. לוורידים של שגב הראל החדירו

את ה'דמה' זה הכל.

אבל מדובר במידע סודי שאפילו הרופאים אינם יודעים בשעת מעשה אם מדובר

בחיסון אמיתי או לא. הם רושמים רק את המספר הסידורי של החיסון, וכשמגיעות

תוצאות הניסוי ולאחר שנאספים כל הנתונים, או אז הם בודקים מי הוא זה ואיזה

הוא שקיבל את החיסון האמיתי ומי קיבל את ה'פלצבו', או אז הם יודעים להשוות

בין הנתונים.

כל זה נועד כדי למנוע מניפולציות וכדי למנוע מצב שבו בעלי העניין ינסו להשפיע

בצורה לא טבעית על תוצאות החיסון באמצעות הדבקה מכוונת של המחוסן או כל

דרך אחרת. כמובן שאכזבתו של הראל היתה גדולה, אבל אנחנו יכולים ללמוד מכך

מסר חשוב לחיים… לפעמים אנחנו חיים ב'נדמה לי'. אנחנו מקבלים מכה ונדמה לנו

שהיא כואבת, או להיפך, אנחנו מקבלים מכה והיא בכלל לא כואבת כי באותו רגע לא

הרגשנו בה.

ידוע הסיפור אודות השניים שישנו בחדר משותף בבית מלון, ובלילה הלין אחד מהם

שקר לו וסגר את החלון, השני טען שחם לו ופתח את החלון, וכך המשיכו השניים

להתקוטט, זה סוגר וזה פותח, עד שעלתה חמת זעמו של האחד, זרק נעל על זולתו

וקול ניפוץ הזכוכית בישר להם שהחלון בעצם נשבר ולכן אי אפשר לסגור אותו.

במשך כל הלילה המשיך האחד לילל שקר לו ואם רק היה יכול לסגור את החלון

היה עושה זאת וישן בשלווה, והאחר השמיע גרגורים של הנאה ממשב הרוח

הקריר שבוקע מהחלון המנופץ ומלטף את פניו. כשהאיר הבוקר הם גילו

לתדהמתם שהחלון נותר סגור ואטום, והזכוכית שהתנפצה, היתה של

המראה הגדולה שהיתה תלויה לצד החלון. מסתבר שלא היה לאיש קר,

ולחברו לא היה נעים, רק הדמיון גרם להם להרגיש כך. ואם זה נכון בגשמיות,

על אחת כמה וכמה ברוחניות. כמה פעמים שקוע האדם בצער גדול על מה

שהפסיד כביכול או על מה שהיה יכול להרוויח ולא הרוויח, וכן שמחה על דברים

של מה בכך, כשבעצם כל זה הוא מכוחו של הדמיון בלבד. אז אם לדמיון יש כזה

כח עצום להשפיע עלינו ועל הרגשות שלנו, בואו נשתדל לפחות להשתמש בו

לדברים מועילים ולא חלילה להפוך אותו לגורם המעכב את הצמיחה הרוחנית שלנו.

להקות ענקיות של יתושים ריחפו במבנה החדש של ביה"ח  'הדסה'

להקות ענקיות של יתושים ריחפו בחלל של המבנה החדש של ביה"ח  'הדסה'

יעקב א. לוסטיגמן

 

אנו זוכים להביא השבוע שיחה מפיו של הגאון רבי יחיאל מיכל שטרן שליט"א,

רבה של  שכונת 'עזרת תורה' בירושלים, ומחברם של עשרות ספרים במגוון

מקצועות התורה, כפי שנמסרה על ידו, לעורר הלבבות ולהתחזק בענייני

עבודת ה', מתוך שמחה של מצווה.  "נמצאים בתקופה קשה במיוחד בתולדות

עם ישראל, ובתולדות האנושות בכלל. דבר אחד אנחנו יכולים ללמוד מכל

הקורות אותנו בשנה האחרונה: נמצאים אנו בעידן שבו כל העולם מלא מדע

וחכמה, נפתחו שערי שמים והעולם מלא וגדוש בהמצאות משוכללות שלא

שערום אבותינו, ואין לך מחלה שלא מפתחים לה תרופה, או בעיה שאין לה

פתרון טכנולוגי או כימיקלי וכדו'. והנה בתקופה של קידמה כל כך גדולה שילח

הקדוש ברוך הוא, נגיף קטנטן ובלתי נראה לעין, כעין מה שאמרו בגמרא שהיתוש

מטיל אימה על הפיל, והפיל הענק והכבד לא יכול להתגבר על היתוש הקטנטן,

וכבר אמרו חז"ל שאדם המתגאה צריך לזכור שיתוש קדמו בבריאת העולם.

בעניין זה כדאי לספר מעשה נפלא, הגאון רבי חיים יעקב קלפהולץ היה לומד

בחברותא עם מרן הגאון רבי שלמה זלמן אויערבאך זצ"ל. הוא סבל ממחלות

לב קשות, ואושפז בבית החולים הדסה-זיו (בית החולים הגרמני) ששימש אז

כסניף של המרכז הרפואי הדסה. וכשבנו את בית החולים הגדול של הדסה,

התנהל מבצע מורכב מאוד כדי להעביר את הרב קלפהולץ לבית החולים החדש,

ממש כמו מבצע צבאי, כי היה מחובר למכונת הנשמה, עם הרבה מכשירים,

והיו צריכים להעביר אותו יחד עם כל המכשירים, ולשמור על כך שהם גם יהיו

פעילים לכל אורך המעבר, וששום צינור לא יזוז או יתנתק חלילה ממקומו, ולכן

היה זה מבצע מאוד מאוד מורכב ומסובך.

 

הקידמה

 

המבנה החדש של הדסה היה אז ממש סמל לגאווה הישראלית באותם ימים,

המדינה הצעירה הצליחה לבנות בית חולים אוניברסיטאי בסטנדרט שנחשב אז

למתקדם מאוד, לעומת בתי החולים האחרים ששכנו בצריפים ישנים שעוד נותרו

מהתקופה בה שימשו כבסיסים של הצבא הבריטי וכדו'.

אבל למרות כל הקידמה והטכנולוגיה והחדשנות והשכלול, במבנה החדש של 'הדסה'

היו להקות ענקיות של יתושים שריחפו בחלל וממש העכירו את האווירה, ומאוד הפריעו

לחגיגה ולתחושת הגאווה הגדולה, וכמה שניסו להדביר את היתושים ולהתפטר מהם,

הדבר לא הצליח, לפחות לא בימים הראשונים.

ימים אחדים לאחר שהרב קלפהולץ הועבר בהצלחה לבית החולים החדש, הגיע למקום

ראש הממשלה דאז, הלא הוא ראש הממשלה הראשון של מדינת ישראל. כחלק מהביקור

נכנס בן גוריון, גם לבקר חלק מהחולים שהיו מאושפזים במקום וכך הגיע לחדר האשפוז

של הרב קלפהולץ, וביקש לדבר איתו ולשאול לדעתו אודות בית החולים החדש. הרב

קלפהולץ שלא התבלבל מהמבקר המפורסם אמר שבית החולים אכן חדש ומשוכלל

וראוי לשבח את העוסקים במלאכה, אבל משמים חששו שאולי הם יתגאו חלילה ולכן

שלחו יתושים, כדי להזכיר להם ש'יתוש קדמך', כמו שאמרו חז"ל שזה עיקר תכלית

בריאתם של היתושים…

 

גאווה

 

ובאמת צריך לדעת שכל היאוש והתסכול באים ממקום של גאווה גדולה, כי אדם

שאינו מתגאה ואינו חושב שהוא מנהל את העולם ואפילו לא את עצמו, אינו

מתבלבל מהמאורעות ומפגעי הזמן, כי הוא יודע שכל חייו נתונים בידי הקב"ה

ואותו קב"ה שפעם החליט שאתה תאחר את האוטובוס או שתכאב לך הרגל או

תרוויח מיליון שקל בלוטו, הוא אותו האלוקים שעכשיו החליט שתצטרך לעטות

מסכה ולהתגונן מפני נגיף בלתי נראה. נו… מה קרה? השתנה משהו? הכל היה

מנוהל אז על ידי הקב"ה והכל מנוהל על ידו גם היום. לא השתנה שום דבר.

רק מי שמדמיין שהוא מנהל את עצמו ואת החיים שלו, יכול להתייאש ולהיכנס

לתסכול ולעצבות גדולה כשהתוכניות שלו משתבשות.

בהקשר זה היה מרן הרב שך זצ"ל מספר שכשהמציאו את הרכבת היו כמה

כפריים נבערים שתמהו כיצד ייתכן הדבר שקרון יסע בלי סוסים. "מוכרחים לפתור

את התעלומה ולבדוק היכן מתחבאים הסוסים" הם אמרו, ושלחו שני נציגים

שיחקרו את הנושא לעומק ויחזרו עם מסקנות ברורות.

 

המסקנה

 

אחר חצי שנה של חקירות ודרישות שבו 'החוקרים' והודיעו לחבריהם בהתלהבות:

"הצלחנו לפתור תשעים אחוז מהתעלומה!!!". הכפריים שמחו מאוד לשמוע, והתמלאו

הערכה ופליאה להצלחתם האדירה של ה'חוקרים' שהצליחו לפתור את רוב התעלומה,

למרות שלא היה להם שום ידע מוקדם בנושא. "הגענו לזירה, פרקנו ציוד והתחלנו

להתכונן לעבודת המחקר", מספרים השניים כשהחזה שלהם מנופח בארשת חשיבות.

"סקרנו את האובייקט מכל צדדיו ולאחר בדיקה חוזרת ונשנית הגענו למסקנה

ברורה שמדובר ברכבת בעלת קטר ועוד תשעה קרונות שמחוברים אליו. הקטר

נוסע בראש, אחריו הקרון הראשון, אחריו נוסע הקרון השני, אחריו השלישי וכן הלאה…

"עכשיו אנחנו צריכים רק לברר איך הם נוסעים בלי סוסים", ממשיכים ה'חוקרים'

לתאר את הקורות אותם, "החלטנו שכדאי להתחיל מהסוף. "בדקנו את הקרון

האחרון, מצאנו שהוא באמת לא מחובר לסוסים ולפלא איך הוא נוסע בכוחות עצמו.

אחרי חקירות ודרישות גילינו שהקרון התשיעי מחובר ב'וו גרירה' לקרון השמיני.

"בשלב זה עברנו לבדוק את הקרון השמיני, איך הוא נוסע? בדקנו ובדקנו עד

שגילינו שיש לו מנגנון חיבור, 'וו גרירה' שמחבר אותו לקרון השביעי, ובעצם

הקרון השביעי הוא זה שמושך את השמיני שבתורו מושך את התשיעי…

"כך בדקנו אחד אחרי השני, ובכל הקרונות גילינו תופעה מדהימה, ממש

פלא עצום שכל אחד מהקרונות מחוברת לה שלפניו, ואפילו הקרון הראשון

גם הוא מחובר ב'וו גרירה' אל הקטר שנוסע לפניו… ובאמת אין זה פלא

שלכל הקרונות אין סוסים, הם לא צריכים בכלל סוסים שיגררו אותם,

כי הם ממש מחוברים כל אחד לקרון שלפניו".

תושבי הכפר הביטו בהם בהשתאות, מוקסמים מהתיאור המפרט, שמסביר

שלב אחרי שלב איך כל הקרונות נמשכים זה אחר זה, בלי שיהיה מעורב

בעסק אפילו סוס אחד. זה לא פחות ממדהים!!

כשנדמו קולות ההתפעלות, קם אחד הנוכחים, ובעיניים נוצצות מסקרנות יוצאת

דופן ביקש לדעת את ההמשך של המחקר: "רגע…", הוא קרא ל'חוקרים'… "עוד לא

הסברתם לנו איך נוסע הקטר, זה שגורר אחריו את כל הקרונות. איך הוא נוסע?

גם הוא לא מחובר לסוסים?!".

החזות המנופחים של ה'חוקרים' הגאים, איבדו קצת מנפיחותם הגדולה, וירדו אט אט

לגודלם הטבעי…

"תשמע", משיב לו ה'חוקר' המבוגר מבין השניים, "הנושא של הקטר הוא באמת

נושא מורכב שהמדע עוד לא הצליח לפתור ולפצח את התעלומה שלו.

"בדקנו את הקטר, שלא תחשבו שלא בדקנו, אנחנו ניהלנו מחקר מקיף מאוד, וגילינו

שאין לו שום סוס שגורר אותו והוא גם לא מחובר לשום דבר אחר. כן מצאו 'וו גרירה'

אחד' אבל הוא בחלקו האחורי של הקטר, ואליו מחובר הקרון הראשון מבין התשעה.

עם זאת אנחנו עדיין לא יודעים לומר כיצד הקטר נוסע בלי סוסים, ולכן הקדמנו מראש

והבהרנו שהצלחנו לפתור רק תשעים אחוזים מהחידה, ועשרת האחוזים הנותרים

עדיין תלויים ועומדים, ואנו מקווים לגלות גם אותם במחקר ההמשך שאנחנו מתכננים

לערוך בעתיד…"

 

זה לא רק הם

 

הסיפור הזה אירוני מאוד, הוא נשמע כמו מעשייה מגוחכת שכולה להתאים לכפריים

נבערים שלא ראו מימיהם מכשיר טכנולוגי, אבל האמת שכולנו מתנהגים כך, ושוכחים

שיש מנהיג לבירה. לכל דבר יש סיבה, אבל אנחנו שוכחים לבדוק מי גרם לאותה סיבה.

באים החזאים ומודיעים על תחזית מזג האוויר, כשיש להם גם הסבר מפורט מדוע

צפוי מזג אוויר סוער, בגלל שישנו אפיק ברומטרי מעל אגן ים התיכון שהגיע מכיוון

קפריסין הוא מעורב עם אוויר קר שהגיע מסיביר, לכן בצירוף של שניהם יחד צפוי

מזג אוויר סוער, וכן על זו הדרך בכל תחומי המדע.

מה עשינו בזה? מה גילינו? בסך הכל מצאנו את הקרון הקודם שהוא זה שגורם

לסערה שמתחולל כאן, אבל מה מניע את אותו אפיק ברומטרי? מה הביא את מזג

האוויר מסיביר? מי יצר את מזג האוויר בסיביר ולמה הוא קר כל כך, כי הוא רחוק

מהשמש? מי יצר את השמש וגרם לכך שהיא תשפיע חום באופן מוגבלת במידה

ובמשורה? היכן ה'קטר' שמניע את כל ה'קרונות' הללו? מה מניע את הרוח?

מה גורם לאפיק הברומטרי? מי מוריד את הגשם? במילים אלו פותח הרמב"ם

את חיבורו הגדול 'משנה תורה'" "יסוד היסודות ועמוד החכמות לידע שיש שם

מצוי ראשון והוא ממציא כל נמצא וכל הנמצאים משמים וארץ ומה שביניהם לא

נמצאו אלא מאמיתת הימצאו". את המילים הללו אנחנו צריכים לשנן ולחזור ולשנן,

כי בהם מונח הסוד הזה, מי שמכיר את המילים הללו ומבין אותם, יודע מה מניע

את הקרונות של אותה רכבת

לכן צריכים אנו להתפלל שנינצל מפגעי הזמן, תפילה עמוקה שנינצל מהנגיף

שנינצל מהנזקים הרוחניים והכלכליים, שנינצל מהנזקים הגופניים והנפשיים,

והקב"ה שהוא רופא כל בשר והוא רופא לשבורי לב, ירפא למכותינו ויחבוש

לעצבותינו, ונזכה לראות פני משיח במהרה בימינו אמן.

השאלה של הבת שלי באמצע קילוף הירקות שהכניסה אותי לסבך

השאלה של הבת שלי באמצע קילוף הירקות שהכניסה אותי לסבך

 

יש שיחות עם הילדים שנצרבות לנצח בזיכרון. בתור הורה בעל תשובה, השיחות

האלה הן התחלה של כדור שלג, כזה שמתגלגל במדרון, תופס תאוצה ועלול לדרוס

עוברי אורח תמימים בדרכו רבת העוצמה.

עם הראשון למלכות זו הייתה שיחה אקראית לחלוטין, בדרך חזרה מגן סיגל. שיחה

שהחלה כך: "אמא, אני חושב שהגיע הזמן שתלכי עם כיסוי ראש". בום. כמובן שתגובתי

ההגיונית והמתונה הייתה כמעט להתנגש ברכב שלפניי. האינסטינקט היה להתווכח עם

הקטקט, אבל הוא היה נחוש בדעתו ונימק היטב את משנתו. תארו לכם את הבלגן ואת

מאבקי הפנימי בנושא הרגיש, את השיחות עם בעלי לתוך הלילה בעקבות ההסבר המלומד

מפי בן השלוש וחצי על אימהות צדיקות ולבושן הצנוע. קל זה לא היה. את התוצאה אתם

מכירים. עם השני זו הייתה שיחה אגב שניצל ומג'דרה: "אמא, שתדעי שאם לא היית חוזרת

בתשובה, הייתי אומר לה' שלא להוריד אותי לבטן שלך". בום. השניצל, על אף היותו עסיסי,

נתקע בגרון. ההבנה הייתה אותה הבנה. לילדים שלי יש כלים גדולים משל הוריהם, בעלי

התשובה ההססנים, לחיות תחת שרביטו של הבורא, לחיות בעולמו ללא הסתר.

 

בלי פלפולים

 

עכשיו הגיעה השיחה הזאת, הפעם עם בת השש.

היא: אמא, מה יותר חשוב, תפילה או תורה?

אני, בתגובה, נחתכת מהקולפן בעת מילוי תפקידי כבעלת הפונדק הביתי. הילדה

בת שש. מאיפה היא הביאה שיחה על פילוסופיית השקפה יהודית באמצע היום?

אני: מה זאת אומרת מה יותר חשוב? (קבלו טריק אימהי עתיק – אם אתם נתקעים

עם שאלה ואתם לא יודעים מה לענות, תחזירו את השאלה בחזרה לילדים לביאור

נוסף. כך תרוויחו זמן ובדרך כלל תקבלו הבהרה למה הייתה כוונתם).

היא: מה יותר חשוב? תפילה או תורה?

אני: את מתכוונת למה שרבי נחמן אמר, לעשות מהתורות תפילות? שמעת את זה מאבא?

היא: מה?

אני: לזה את מתכוונת?

היא: לא אמא. מה יותר חשוב? תפילה או תורה?

אני: מה את חושבת?

היא: תורה?

אני: תפילה לא יכולה להתקיים בלי תורה, ותורה לא יכולה להתקיים בלי תפילה.

מתי קוראים בתורה? בתפילה.

היא: די אמא, מה יותר חשוב?

אני: נגיד שאני אומרת תורה. התורה כתובה בספר התורה. הספר יושב בתוך ארון

הקודש בבית הכנסת. אבל בזמן הקורונה למשל, לא יכולנו ללכת לבית הכנסת, והתורה

הייתה צריכה להישאר סגורה בארון. לא קראו בה. היא ישבה וחיכתה. תפילה, לעומת

זאת, יכולנו להתפלל כל הזמן. התפילה לא עצרה. אז מה יותר חשוב?

היא: תורה? לא. תפילה? רגע. מה?

 

אז מה אני עונה? נתקעתי. הילדה שלי צריכה תשובה ניצחת. חד־משמעית.

לא מעניינת אותה תשובת הא בהא תליא מפולפלת. מי כמוני יודעת שהתורה

יכולה להיות הדבר הכי רחוק מהלב. איך אני אמורה להסביר לה? הרי רוב חיי

עברו עליי כשהתורה רחוקה ממני שנות אור וכמה חדרים בבית. סדרת ספרי

התנ"ך בצבע ירוק מנטה, עם פירוש קאסוטו, הייתה תקועה במחסן של אמא

שלי ויצאה לנשום אוויר צח רק יום לפני המבחן. אין לתאר את האימה שמתעוררת

בילדה נטולת זיקה וזיכרון לקראת מבחן שבוודאות כולל את השאלה האלמותית

"מי אמר למי ובאיזה פסוק?". השאלה מעולה ושיטה בטוחה אם בא לך להשניא

את התורה על ילדים חילונים. שאלה פחות מוצלחת אם רוצים שילדים יהודים, מכל

קצוות האמונה וגם כאלו שלא יודעים שקיים דבר כזה ששמו אמונה, יתחברו אליה.

 

ליבי vs תמר

 

אז מה לענות? האם אני אומרת לילדה שלי שהתפילה זה הדבר הכי חשוב שיש?

הרי היא גם מכניסה את ה' יתברך פנימה, ללב, לראש, לדמעות, וגם מוציאה את

הכיסופים מהלב החוצה ומעלה אותם ישירות אל כיסא הכבוד. אם לא התפילה,

באמצע הלילה ברגעי משבר, מתי הייתי תוהה אם מישהו בשמיים מאזין לי? אם

לא הדמעות שזולגות ומורחות את הדיו בסידור, איך בכלל אפשר להרגיש חיבור

אל האבא הקשוב ביותר שיש, זה שברא את התפילה? איך אני אומרת את מחשבותיי

בלי להוריד ולו בפסיק מקדושת התורה?

ואולי התורה, שכתוב בה הכול, מראש ועד סוף, כולל כמיהותיי הפרטיות, היא בעלת

החשיבות הגדולה ביותר? היא הייתה קיימת תתקע"ד דורות לפני שכל העסק נברא.

הכול מתחיל ממנה, מכל אות ופסיק קדושים שהיו כתובים בה באש. פשוט שהיא

החשובה ביותר. כמה יצר הרע יש עליה, לאהוב אותה, להתחבר אליה, לחיות אותה.

כמה זילות יש כלפי הלומדים אותה. כמה העם שלנו הושפל, הובס ונרצח רק כדי

להמשיך ולקיים את שכתוב בה. כמה מסירות נפש, בימים ההם ובזמן הזה, צריך

בשביל לתת לה לעטוף כל צעד בחיינו. ואם היא החשובה, איך אני מחברת אליה

ילדה בת שש עם עיניים גדולות וחומות שבוהות בי כרגע?

 

אני: אהובה, אין תשובה אחת. תורה תלויה בתפילה. אנחנו הופכים את התורה לשלנו

[באמצעות התפילה. והתפילה תלויה בתורה. כי אם לא היה כתוב בתורה על מה ואיך

להתפלל, מה היינו עושים?

היא (בעיניים גדולות, חומות וכרגע גם מעט מיואשות בהבנה שהן לא מקבלות את

התשובה הנכונה): אמא, מה יותר חשוב? אני חייבת תשובה.

אני: תסבירי לי למה? למדתן על זה בכיתה?

היא (צוחקת במבוכה): כי לי קוראים ליבי, והייתה לי שיחה עם ילדה בשם תמר מהכיתה.

היא אמרה שהשם שלה יותר קדוש כי הוא נמצא בפרשה. ואני אמרתי שהשם שלי קדוש

כי הוא בתפילה. אז מה יותר חשוב?

מסתבר שהייתי צריכה לשמוע לעצתי שלי. מהשיחה הזאת יצאתי חומוס. עכשיו אני רק

מתפללת להיות זבוב על הקיר בשיחת המסקנות של ליבי מהתפילה ותמר מהתורה.

('באדיבות 'ערוץ 7)

הקדוש ברוך הוא אנחנו אוהבים אותך

 

יעקב לוסטיג

 

אם ניקח קבוצה של אנשים שמאמינים בבורא העולם ונבקש מהם שיגידו לנו, כל אחד בנפרד, מה האסוציאציה שעולה בראשו כשאומרים לו "אלוקים", סביר להניח שרוב רובם יענו: "פחד".

כל אדם שמאמין בבורא העולם, יודע ומבין שיום אחד הוא יצטרך לתת דין וחשבון על מעשיו. מי שעשה מעשים טובים וציית לפקודותיו של הבורא, יקבל כמובן שכר גדול. לעומת זאת מי שלא ציית לפקודותיו של הקדוש ברוך הוא, ועשה מעשים רעים, עדיף שלא נתחיל לדבר על מה שיקרה לו כשיבוא רגע האמת והוא יתייצב לפני בית הדין של מעלה.

זה מצוין. כדאי וצריך לפחד מהקדוש ברוך הוא. כתוב בתורה במפורש: "ויראת מאלוקיך". אחד מ-13 עיקרי האמונה שכל יהודי חייב להאמין בהם והם הבסיס הכי יסודי ליהדות הוא "אני מאמין באמונה שלמה שהבורא יתברך שמו גומל טוב לשומרי מצוותיו ומעניש לעוברי מצוותיו".

שומעים? צריך לדעת ולהאמין שהקדוש ברוך הוא מעניש את מי שעוברים על מצוותיו.

אבל יש דבר יותר חשוב מיראת שמים.

אהבת השם, היא מידה גדולה וחשובה הרבה יותר מיראת שמים. התורה מצווה אותנו גם לאהוב את הקדוש ברוך הוא כמו שנאמר בספר דברים "ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך".

אבל יש כאן כמה שאלות שצריך לברר אותן:

  • איך אפשר לאהוב את הקדוש ברוך הוא? הרי אנחנו מפחדים מפניו עד מוות…
  • מה יגרום לי לאהוב את ה'? איך עושים את זה בפועל?
  • למה אהבת הקדוש ברוך הוא חשובה יותר מהיראה מפניו?

התשובה לשאלה הראשונה פשוטה מאוד: הביטו ימינה ושמאלה ותראו לא מעט ילדים להורים סמכותיים. תראו את הילד מפחד מאוד מאבא שלו או מאמא שלו, הוא מציית להם ואינו מעז להמרות את פיהם, ובכל זאת הוא אוהב אותם אהבה עזה. כי הפחד אינו סותר את האהבה, אני מפחד מהקדוש ברוך הוא כי הוא יעניש אותי אם לא אשמע בקולו, אבל אני גם אוהב אותו כי הוא נתן לי את כל הדברים הטובים שיש לי.

השאלה השניה היתה איך עושים את זה בפועל. איך מצליחים לאהוב את השם יתברך. ומה יעשה מי שלא מצליח לאהוב את השם?

התשובה גם כאן לא מאוד מסובכת. האדם צריך לעורר בלבו את האהבה לקדוש ברוך הוא, ואפשר לעשות את זה בקלות: תתחיל להיזכר בכל הדברים הטובים שהקדוש ברוך הוא נתן לך: הורים, בגדים, כסף, אוכל, חברים ועוד. אפילו אם אין לך את כל אלו, או שהיית מעדיף לוותר עליהם כי הם לא גורמים לך אושר, אתה צריך לדעת שהקדוש ברוך הוא אוהב אותך בכל לב. הוא רוצה להיטיב לך, וגם אם קשה לך זה לטובתך. כמו אדם ששוכב על מיטה, ואיש אחר חותך לו את הבטן עם סכין, אפשר לראות את זה מבחוץ ולצרוח שמדובר במחבל אכזר, אבל מי שנמצא בתוך החדר יודע שהאיש ששוכב על המיטה הוא חולה שסובל ממחלה קשה, והאיש שחותך עם הסכין הוא מנתח מומחה שכעת מציל את חיי החולה. כך גם אם הקדוש ברוך הוא מציב בפניך אתגרים וקשיים שונים, זה לטובתך ומתוך אהבה אליך.

השאלה השלישית והאחרונה היתה: למה יותר חשוב לאהוב את הקדוש ברוך הוא, מאשר להתיירא ולפחד מפניו.

הפעם נענה באמצעות משל למלך שהחליט לראות כיצד מרגישים האזרחים בממלכתו. הוא לובש בגדים אזרחיים ויושב בבית קפה, כדי להאזין לעם ולהבין על מה מדברים האזרחים. הוא שומע אדם שמספר לחברו שהוא מתכנן לעבור על החוק, והחבר משכנע אותו שלא לעבור על החוק.

אופציה א': החבר אומר לו: "לא כדאי שתעבור על החוק. יתפסו אותך והמלך עלול לערוף את ראשך".

אופציה ב': החבר אומר לו: "לא כדאי שתעבור על החוק, אם יתפסו אותך, זה עלול לצער את המלך שאנחנו כל כך אוהבים. אתה לא רוצה לעשות למלך צער כזה גדול".

איזו משתי האופציות תשמח יותר את המלך? עם איזו תשובה הוא ישמח יותר? בוודאי שהאופציה השניה טובה יותר, למרות שגם הראשונה היא טובה ונכונה.

כך גם הקדוש ברוך הוא. הוא ברא את העולם כדי להיטיב לברואיו, והוא רוצה שנשמח ונקיים את המצוות באהבה ובהנאה. לצד האהבה אנחנו צריכים גם יראה ופחד, כדי שישמש כמעקה בטיחות שעוצר אותנו מליפול לתהום, אבל הסיבה העיקרית צריכה להיות האהבה לקדוש ברוך הוא.

תגיד תודה לקדוש ברוך הוא

 

יעקב לוסטיג

 

כל יהודי יודע שצריך להודות לקדוש ברוך הוא על החסדים הגדולים שהוא עושה אתנו, בין אם הוא עושה אותם לכל עם ישראל, ובין אם הוא עושה אותם לי ולך באופן פרטי. ההודאה לקדוש ברוך הוא היא יסוד גדול ביהדות, וגם קטעי התפילה מורכבים בין היתר מחלקים של הודאה. בתפילת העמידה הוקדשה ברכה שלמה להודות לקדוש ברוך הוא על הטוב שגמל עמנו, ברכת "מודים אנחנו לך".

אבל למה בכלל צריך להודות לקדוש ברוך? מילא אם חבר או שכן עושה לנו טובה, אנחנו צריכים להתנהג יפה, בנימוס, ולהגיד לו תודה רבה. זה חשוב שנראה לו שאנחנו מעריכים את מה שהוא עושה למענינו.

אבל הקדוש ברוך הוא הרי כבר יודע הכל. הוא יודע טוב מאוד שהוא עשה לנו נס, והוא גם יודע שאנחנו אסירי תודה על כך. אז למה אנחנו צריכים לומר לו את זה בפה?

את השאלה הזאת שואל ספר הזוהר הקדוש, שנכתב על ידי רבי שמעון בר יוחאי ותלמידיו הקדושים. השאלה כתובה בארמית, במילים קשות, אבל זה בדיוק התוכן שלה: למה צריך לפרסם את הנס ולומר אותו לפני הקדוש ברוך הוא, הרי הוא יודע על כך, הוא זה שעשה את הנס!!

התשובה שמשיב הזוהר הקדוש על השאלה הזאת היא עצומה, נוקבת ויורדת לעומקה של הנפש, ומעוררת ביתר שאת את הצורך להודות לקדוש ברוך הוא על כל דבר קטן וגדול שנתן לנו.

אומר הזוהר הקדוש: בוודאי שצריך להודות לקדוש ברוך הוא על כל דבר, כי כשאנחנו כאן בעולם הזה אומרים בפה שלנו שאנחנו מודים לקדוש ברוך הוא על חסדיו ועל הנס שעשה לנו, כל הפמליה של מעלה, כל המלאכים מתקבצים יחד, מקשיבים למה שאנחנו אומרים, ומודים יחד אתנו לקדוש ברוך. המלאכים כולם פוצחים בדברי שבח והלל לקדוש ברוך הוא ועושים לו נחת רוח גדולה מאוד.

כן כן, יושב לו נער בן 14 באופקים או בקריית שמונה, ואומר: "תודה לך ה' יתברך שהצלת אותי היום כשעברתי את הכביש ונהג הרכב שכמעט פגע בי הצליח לעצור בשניה האחרונה".

באותו הרגע הוא חושב לעצמו שזאת רק הודאה קטנה ולא חשובה, אבל האמת היא שהוא מפעיל מערכה שלמה בעולמות העליונים, ויחד אתו יש מקהלה של רבבות מלאכים שמשבחים את הקדוש ברוך הוא ביחד אתו.

כשאנחנו שומעים את הדברים האלו, איך אפשר שלא להודות לקדוש ברוך הוא על הטוב שגמל לנו?!

היית מסכים לרצוח?

יעקב לוסטיג

 

סביר להניח שלא שמעתם על דרן בראון, אבל באנגליה הוא אדם מפורסם מאוד. בראון עובד כאיש תקשורת, הוא מפיק תוכניות שבוחנות טבעים, פחדים, הפרעות נפשיות ועוד. במשך השנים הפיק בראון כמה וכמה תוכניות שהפכו נושא לשיחה במשך ימים ארוכים בכל רחבי אנגליה.

באחרונה העלה בראון תוכנית חדשה, שפותחת לא מעט שאלות קיומיות וחשובות מאוד עבור בני האדם.

בראון עשה מבדקים שבסופם העלה בחכתו ארבעה אנשים שאותם הוא הגדיר 'צייתנים'. אלו מסוג האנשים שאם תתנו להם פקודה לפתוח עבורכם את הדלת, הם יפתחו אותה. יהיה להם לא נעים לסרב לכם.

את הארבעה הללו הזמין בראון לערב גאלה של ארגון סיוע, כשכל הערב מתחילתו ועד סופו אינו אלא הצדה אחת גדולה. כל המשתתפים באירוע היו שחקנים, הארגון שערך את האירוע אינו קיים בכלל, ובכל פעם הגיע למקום רק אדם אחד שחשב בתמימותו שהוא אכן מגיע לאירוע התרמה.

כשאותו אדם מגיע למקום, הוא נופל מייד ברשתו של שחקן המציג את עצמו כמיליארדר מפורסם. הוא מתחיל לחלק לאורח התמים הוראות, מנחה אותו לקחת את התיק שלו וכדו', ואט אט מחזק אצלו את תחושת הנחיתות – אני נותן פקודות ואתה מבצע.

זה נמשך בכך שלתמונה נכנסים שחקנים נוספים, שגם הם נותנים לאיש פקודות קטנות, פשוטות וקלות לביצוע. אט אט זה הולך ומחריף, עד שבסופו של דבר המיליארדר המפורסם מת כביכול, ומנהל האירוע פונה לאורח התמים ומבקש ממנו לסייע בהסתרת הגופה כדי למנוע הפרעה למהלך האירוע.

בסופו של דבר המת קם לתחייה, ומאיים לתבוע את האורח התמים, הוויכוח עובר לגג כשבו נוטלים חלק כמה אנשים עסקים עשירים כביכול, והם כולם שמשכנעים את האורח התמים לדחוף את המיליארדר אל מותו, כדי להינצל מעונש המאסר הממושך הצפוי לו כביכול. כמובן שהאיש מתנגד לכך בתוקף אבל אחרי שהם מפעילים עליו לחץ פסיכולוגי כבד, הוא נכנע ללחצים, מגיע אל האיש ודוחף אותו אל מותו, מבלי לדעת שמדובר בשחקן הקשור היטב ברתמת בטיחות.

הניסוי הזה הוכיח שרק אחד מתוך ארבעת המשתתפים והמשתתפות בניסוי סירב בכל תקוף לרצוח את האיש. גבר אחר ושתי נשים צעירות הסכימו לבצע את הפקודה, ודחפו אדם כשהם בטוחים במאה אחוז שברגע זה הם מסיימים את חייו עלי אדמות.

הניסוי נועד לפתוח את השאלה הבאה: "האם בכל אחד מאתנו מסתתר רוצח קטן, שבנסיבות מסוימות מסוגל להפוך לגדול וממשי מאוד, ולדחוף אדם חי אל מותו?".

המסקנה של הניסוי היא חיובית. מסתבר שהרבה מאוד בני אדם יהיו מסוגלים להפוך לרוצחים שפלים אם יניחו אותם במקום הנכון ויאמרו להם את המילים הנכונות. חלקם אולי ישתכנעו רק אחרי שבועות ארוכים, אולי אחרי שנים של הסתה ושכנוע, אבל בסופו של דבר לרצוח אדם אחר זה בהחלט דבר שכל אדם מהשורה יכול לעשות.

המסקנה שנויה במחלוקת. חשוב לזכור שמלכתחילה לקח המפיק של כל האירוע דווקא ארבעה אנשים שמטבעם הם צייתנים יותר מאחרים.

אבל חסר כאן נתון חשוב מאוד במשוואה הזאת: האמונה בבורא עולם, והיראה מפניו. כשיש לך יראת שמים, גם אם אתה האיש הכי צייתן בעולם, אתה לא תתפתה לרצוח אדם אחר.

נכון, גם מי שאינו ירא שמים יכול להיות אדם ישר והגון, שלא רוצח אף אחד ולא גונב מאף אחד. אבל מהיכן הוא לוקח את הכללים של האסור והמותר? מהמוסכמה החברתית. מהמוסר החברתי. אם החברה תשנה את כללי המוסר, גם האיש הישר וההגון הזה ישתנה יחד עם החברה.

עובדה שמיליוני נשים הגונות וישרות סבורות שיש להן זכות אלמנטרית לסיים את חיי העובר שלהן!

עובדה שלא פעם ולא פעמיים לאורך ההיסטוריה ראינו נערים צעירים שלובשים מדים וטובחים ללא רחם בבני עמים אחרים, או אפילו בבני עמם שלהם. כשאדם חי בתוך תפיסה שדבר מסויים הוא אסור, הוא לא יעשה אותו אם הוא רוצה להיות אדם הגון וישר, אבל אם התפיסה תשתנה ומעשה מעין זה ייחשב למותר ואפילו רצוי, למה שהוא לא יעשה זאת?

אלא אם כן יש לו יראת שמים. מי שמחויב להלכה, אינו יכול לעשות מעשים חמורים כאלו רק כי הוא נמצא כעת בתפיסה חברתית שקובעת שזה מותר. כי הוא רגיל לקבל על עצמו את עול ההלכה, וגם כשנראה לי שזה הכי טבעי בעולם לכבות את האור לפני שהוא הולך לישון, הוא לא יעשה זאת בליל שבת, כי ההלכה קובעת שזה אסור.

לכבות את האור בליל שבת הוא לא מכבה, ולדחוף אדם אל מותו הוא כן ידחוף? בוודאי שלא! הוא חי על פי כללי האסור והמותר, ולא לפי כללי מוסר גמישים שנקבעו על ידי בני אדם, ומשתנים ללא הרף על ידי בני אדם.

זאת בדיוק הסיבה שיצחק אבינו אמר לאבימלך מלך גרר: "כי אמרתי רק אין יראת אלוקים במקום הזה והרגוני על דבר אשתי".

אם אין יראת אלוקים, הכל הגיוני. אם כללי המוסר וההגינות נקבעים על ידי בני אדם, הם יכולים גם להיות מעוותים בצורה מחרידה, ועדיין כולם יפעלו על פיהם.

אז תגידו לי אתם, לא עדיף לסמוך על כללי המוסר שקבע הקדוש ברוך הוא?!

למה אני לא נשר? למה אני לא חתול? להם יש חופש מוחלט

אוהד אטינגר

"אני גדלתי בקיבוץ 'בית אלפא', על ברכי החינוך של תנועת 'השומר הצעיר'. זכיתי לחינוך יוצא מן הכלל, אין מה לדבר. חינוך ערכי מאוד- להיות אדם טוב, אדם מבקש אמת. אני חייב את כל "חיפוש האמת" שלי לשומר הצעיר, כיוון שגדלתי על המושג הזה ש"שומר הוא איש אמת", זה נכנס לי בתור ילד, בתור נער שיש איזה אמת מסוימת שצריך לחפש אותה.  לשיטתם זה היה הקומוניזם אז, אבל אומרים 'מי שלא היה קומוניסט לפני גיל עשרים אין לו לב, אבל אם הוא אחרי גיל עשרים הוא נהיה קומוניסט, סימן שהוא דפוק בראש'.

באותם שנים לא חלמתי שהחינוך הזה, לחפש את האמת, יביא אותי לתורה ולמצוות. אצלם זה היה בדיוק הפוך. אצלם תורה ומצוות היו מין בדיחה כזאת. היהודי הגלותי היה אז דבר שהוא טוב רק כדי לצחוק עליו. יום כיפור היה היום הכי נחמד כי היה אפשר ללכת ל'סחנה' ולשחות שם, אף אחד לא היה, היה שקט בכבישים והכל, היה אפשר לעשות "על האש", על תשאל אותי ממה עשו על האש…

בקשת האמת הזאת לא נתנה לי מנוח. גם אחרי שכבר 'חזרתי בתשובה' המשכתי לחפש את האמת. האמת שאני לא כל כך אוהב את המושג הזה 'חוזר בתשובה', כי איך חילוני 'חוזר' בתשובה, אתה יודע משהו בכלל? אתה חוזר בשאלה! אתה מתחיל לשאול שאלות ומתחיל להגיד איזה חוזר בתשובה? לאן חזרתי בדיוק?

ידעתי לאן אני חוזר אבל בקשת האמת לא הניחה לי. הגעתי לקבוצה של תלמידי החזון אי"ש,  'החזונישניקים'. הרב חיים גריינמן היה הרב הראשון שלי, והוא באמת היה אדם ענק. איש מופלא. ראיתי את הצדיק רבי יעקב ישראל קנייבסקי, 'הסטייפלער'. ראיתי מה זה האריות של הדור הקודם, ומאוד התפעלתי בתור בחור צעיר שעכשיו יצא ממלחמת יום הכיפורים בשן ועין, מאוד התפעלתי מדמויות ההוד האלו, לראות אנשים זקנים כאלה יושבים עם חיות עצומה, מלאים אנרגיה מדברים בחיוניות. אנשים אחרים בגילם כבר עם חצי רגל בקבר וחצי רגל על קליפת בננה, בקושי רועדים, והם יושבים בחיות עצומה מדברים אתך… זה עשה משהו.

אבל בתור ספרדי יליד מצרים רציתי לחפש את השורשים אצל הספרדים, כך הגעתי לישיבת 'אהבת שלום' אצל הרב יעקב משה הלל שליט"א.

* היו לך חיים נהדרים בקיבוץ, הצלחת והיה לך מעמד כנווט בחיל האוויר וכו'. מה קרה פתאום שהחלטת שאת צריך לחפש משהו שונה?

בקשת האמת. זה מה שקרה לי. היה שם משהו חסר בקטע, היה תמיד אחרי כל דבר טוב נשאר איזה חיסרון, איזה כאב, איזה כאב שהוא לא ברור, ואני לא ידעתי מאיפה לפנות. היה איזה מין דיכאון כזה של גיל ההתבגרות משהו לא מובן פה, לא מסתדר, לא מסתדר לי ולמרות שבאמת כמו שאתה אומר היה לי הכל, אבל לא ידעתי לקרוא לזה בשם אז. בתור בחור צעיר הייתי אומר יש פה איזה תסכול. לא ידעתי איך להגדיר את זה, משהו חסר פה אתה מבלה אתה נהנה אתה פה טיולים דברים נהדרים כל מה שאתה רוצה, אבל בסופו של יום אתה מרגיש – 'טוב בסדר, אז כבר למה אני לא נשר? למה אני לא חתול? להם יש חופש מוחלט! הם קופצים הם רוקדים, ומה אני? מה אני בסופו של דבר?'

הבנתי שיש פה איזה משהו, אחרת בשביל מה כל השיגעון הזה? הכאב הזה כל הזמן הוא הצטבר והצטבר ולא ידעתי לזה פתרון – המקום האחרון שחשבתי למצוא פתרון זה אצל הדתיים, אצל הדוסים. אצלנו המוטו היה "דרוס כל דוס השמד את החרד, תן DDT (חומר הדברה) לדתי". לא ידעתי מי הם, אבל אנחנו צריכים לרדת עליהם כי הם המעכבים הגדולים של תקומת עם ישראל בארצו. הם המעכבים הגדולים שלא הולכים לצבא, הם פרזיטים, הם כאלה וכאלה. כמובן שבתור בחור תמים האמנתי להם. למה שישקרו? מה אני מכיר את החרדים? ראיתי אותם פעם? פאות חשבנו שזה משהו שיורד מהכובע בכלל לא ידענו שמגדלים אותם ככה מהראש.

* אחרי שהתחלת כבר את התהליך בטח נתקלת בקשיים רבים, כי היהדות הרי מציבה לא מעט מגבלות…

"המון קשיים, המון קשיים, קשיים ענקיים. לא יודע איך נשארתי. אז עוד לא היו ישיבות לבעלי תשובה, זרקו אותי שם לישיבת הנגב אתה יודע נכנסתי פעם ראשונה זה היה בדיוק ביום הולדת שלי, לפני 42 שנה. אני נכנס ורואה אולם ענקי, מלא אנשים צועקים, כולם עם חולצות לבנות כאלה, ברווזים כאלה, יושבים וצועקים זה צועק עליו וזה צועק עליו, וזה אומר לא זה, כן ככה, אמרתי רגע מה זה הדבר הזה? אמרו לי שמע, זה כך לומדים גמרא תתחיל ללמוד "שנים אוחזים בטלית" מה אוחזין איזה אוחזין למה אוחזים בזה בכלל, מה הם רוצים? לא הבנתי כלום, לא הבנתי כלום אני אומר לך הייתי בחור. אשתי הייתה אז חברה שלי אבל לא התחתנתי עוד, נכנסתי בתור בחור לישיבה לך תלמד גמרא עכשיו, לאט לאט הבנתי שיש פה אמת, קודם כל הגילוי הראשון אמרתי יש פה גילוי של אמת שאני עוד לא יודע, אבל אמרתי לעצמי אליהו תשתוק! תתבטל! תמתין אל תברח!

זה היה הנקודה: תמתין, אל תברח! תמתין, אל תברח!

זה קשה, זה לא מובן, שניים אוחזים בטלית זה אומר ככה זה אומר ככה, הם רבים הולכים לבית דין מי מצא אותה ראשון. מה אכפת לי מי מצא אותה ראשון? חבר'ה אתם אנשים טובים, תתחלקו תסתדרו תוותר לו… לא הבנתי. לא ידעתי שיש פה עומק עצום להבין למי באמת שייכת הטלית הזאת, לחקור פה באמת. יש פה תכנית בבריאה שצריך לגלות אותה את האמת. האמת, האמת היא שבערה בעצמות!

אחר כך לאט לאט פתאום פתחתי ספר 'מסילת ישרים'. ראיתי וואו מסילת ישרים, הרמח"ל כתב את הספר הזה. נמשכתי מאוד לספרי מוסר כמובן, הרבה יותר מלגמרא, אבל לאט לאט עוד שנה עברה פתאום גיליתי את הזוהר הקדוש. וואו הזוהר! ואיזה מאמרים עמוקים אני זוכר את המאמרים של הסבא מנובהרדוק.

אני חושב שהנקודה הכי קשה שלי הייתה שנחשבתי לבחור אינטליגנטי, מבין עניין, ופתאום אני לא מבין מה הם מדברים. נכנסתי לשיעור בישיבה ורואה את המגיד שיעור מתלהב ומדבר ואני לא מבין מה הוא אומר. יואו איזה קטע מה הוא אומר? אני לא תופס, לא מתקשר לי השאלה והתירוץ והקושיה שבאה אחרי התירוץ. אני מאבד את הקשב לגמרי ואני יושב שם ולא נעים לי. אני אומר לך לקח לי חודשים של יסורים, פשוט כפרת עוונות של גיהינום יום אחרי יום.

אבל אני חייב לומר שגמרא זה שפה חדשה, זה צורת חשיבה חדשה .לוקח זמן, אבל אל תישבר. זה דבר נהדר! אני זוכר שכשלקח לי זמן והתחלתי להבין סוף סוף, אני אומר את זה בברור גמור: אין תענוג גדול בעולם מאשר ללמוד דף גמרא, עם סוגיה עם ה'ראשונים' וה'אחרונים'! אין  תענוג כזה! זה פשוט דבר אדיר, אדיר, אדיר! זה המצאה אדירה! לא יודע מה שזה עושה לגוף ולנפש, קטונתי, אבל אני מדבר עכשיו על תענוג. אתה מחפש תענוג? תלמד דף גמרא! זה נורא קשה בהתחלה כי זה שפה חדשה, סינית, זה צורת חשיבה חדשה, זה קושיה זה תירוץ זה לא מתמטיקה עכשיו זה לא קובייה הונגרית, זה משהו חדש לגמרי.

* אני בטוח שאתה זוכר את השבת הראשונה ואני מאמין שזה חוויה מאוד מאוד מיוחדת. ספר לנו בבקשה מה אתה זוכר מהשבת הזאת…

האמת שקשה לי מאוד… זה לא בשביל המצלמה. קשה לי מאוד כי אני לא הפסקתי לבכות בשבת הזאת אני נזכר בזה, השבת הראשונה לא הפסקתי לבכות כל השבת. מה זה הדבר הזה? מה זה הדבר הזה? מה זה השירים האלה? פשוט זה היה גדול עלי ואני לא יכול לספר שום חוויה פשוט לא הפסקתי לבכות לא יכולתי לישון, ומדיבור לדיבור ומשיר לשיר, פשוט לא ידעתי מה לעשות, התביישתי נורא, אמרתי בואנה הבחורים, איך הם מסתכלים עלי, אתה באת אתמול חילוני…

אני בשבת הראשונה ישר הלכתי עם חליפה וכובע, היה לי חליפות יפות מאז שעבדתי ב'אל-על', לא בדיוק ישיבתיות. אמרו שבחור ישיבה הולך עם חליפה וכובע, אז כמובן הלכתי עם איזה חבר, קניתי כובע בבני ברק, כובע בורסלינו יפה ועניבות נהדרות שהיו לי, אני שמתי חליפה כמו כל הבחורים. הייתי מגולח כמו כולם, ו… באנו לשבת.

התחילה הארוחה ואני מתחיל לבכות. וואו, לא יכולתי להפסיק… אח"כ יצאתי ולא יכולתי לישון כל הלילה ורק בכיתי ואמרתי מה זה, מה זה, מה זה, מה עובר? לא יודע, אולי פעם נשמע הסבר על זה, אני לא יודע…

"אהבת התורה הדליקה לי את המנוע לעבודת השם"

אני משה בנישי. אני נולדתי במרוקו וגרתי שם עם ההורים עד גיל 17 וחצי. הסבים שלי שהתגוררו גם הם במרוקו היו יהודים יראי שמים, מדקדקים במצוות, וגם ההורים שלי היו שומרי מצוות, אבל הדור הצעיר נחשף  לדברים חדשים, כמו סרטים למיניהם ומשחקים למיניהם, שאפשר להגיע אליהם מכל מיני מקומות. אני, אפשר לומר שאולי מתמימות, אולי כמו כל הילדים האחרים, פשוט נסחפתי  לכל מיני מקומות כאלו.

האמת שזה יכול היה להיות הרבה יותר גרוע, כי אני בטבעי טיפוס קיצוני. אני  אמיתי עם הדרך שלי, לא רוצה להסתפק ב"חצי חצי". ברוך ד' תמיד שמרנו שבת, היה לנו אווירה טובה בשבת, היינו גם מתפללים את כל התפילות, הייתי מניח תפילין וכו'. אבל מעבר לזה  היינו חשופים לכל מיני דברים לא רצויים.

  • מתי בעצם החלטת שאתה רוצה לשנות כיוון ולהתחיל להתייחס בצורה רצינית יותר לנושא שמירת המצוות וההתרחקות מדברים שהתורה אוסרת אותם?

"זה התחיל בחופשה. היו לי חברים שלמדו יחד עם אחים שלהם בספר 'אור החיים' הקדוש. אני זכיתי שתמיד הייתה לי הערכה לתורה, והחלטתי שאני רוצה גם להצטרף לשיעור הזה. מאז שהגעתי לשיעורים האלו, הרגשתי אחרת, השיעורים גרמו לי הנאה גדולה מאוד, הייתי מתמלא שמחה רק מלראות את החברים מתקבצים לשיעור.

"מאד התפעלתי מהשיעור ומסגנון הלימוד. איך שואלים קושיות, לוקחים פסוק, ומפרקים אותו עם שאלות, ה'אור החיים' הקדוש שואל קושיה, מצליב נתונים מכל מיני מקומות, מכל מיני פסוקים בתנ"ך, ומכל מיני אותיות, ופתאום מתרץ עוד תירוץ ועוד תירוץ ועוד תירוץ. מאד נהניתי.

"עד כדי כך היתה השמחה שלי גדולה, אני זוכר שזה היה בימי שישי, הייתי רואה אנשים שמתכוננים ללכת לים – ואני רוקד בשמחה מאושר על כך שאני זכיתי לכזה שיעור תורה. ממש, זו היתה שמחה אמיתית. והייתי בז להם, איך? מה יש להם לעשות  ללכת לים? איזו הנאה יש בזה?

"התחושה הזאת,   של אהבת התורה, הדליקה לי את המנוע. מאז החלטתי שאני כבר לא רוצה להמשיך ללמוד באותו בית ספר. אמנם הייתי לומד שמה גם לימודי קודש וגם לימודי חול אבל  החלטתי שאני רוצה כבר ללמוד רק לימודי קודש. וכמובן, בשביל אדם כמוני, מחוץ לארץ , שלא שולט היטב בשפה העברית, לעזוב את מרוקו, ולגלות לארץ אחרת כדי ללמוד תורה, זה ממש דבר לא פשוט.

"אבל  ברוך ד' היתה 'סייעתא דשמיא' גדולה. עם כל הקשיים שהיו, אני יכול להגיד שאני מאד שמח בדרך שלי, וראיתי בכל הדרך הרבה סייעתא דשמיא. כך למשל הייתה תקופה שרציתי גם ללמוד אבל  בדרך שלי, המיוחדת לי,  ולא מצאתי בדיוק איפה אני יכול להיתפס להתעלות. הלכתי לכותל המערבי, והתפללתי בבכייה לה' יתברך שימצא לי מקום שבו אני יכול להתקדם. כעבור ימים אחדים מצאתי כולל לטעמי, כולל שאני יכול להתקדם בו, זה כבר ברוך ה' קרוב ל-13 שנים שאני נמצא פה בכולל, עולה, ומתעלה.

"המסקנה שלי היא מאוד ברורה: מי שרוצה לעלות על הדרך הנכונה, ואינו חושש מהקשיים, הקדוש ברוך הוא עוזר לו ומרפד לו את הדרך. צריך רק אמונה ותפילות, את כל השאר הקדוש ברוך הוא כבר מסדר בעצמו".

האיש שהקדיש את חייו לעזרת אחים

יעקב לוסטיג

 

כל מי שמתגורר בבית שמש מכיר את ארגון החסד 'עזרת אחים'. זהו ארגון שהבסיס שלו יושב בקריה החרדית, אבל זרועותיו שלוחות לכל עבר, והמתנדבים שלו מוכרים היטב גם בחלקים הוותיקים של העיר. כשבית שמש סערה וגעשה עם הבחירות לראשות העיר, והבחירות החוזרות שבאו לאחר מכן, כשהתקשורת כולה התגייסה כדי לסכסך ולפלג בין החרדים לחילונים, ובין הדתיים לבין עצמם, 'עזרת אחים' היה אי של יציבות ואיחוד לבבות. כאן קיבלו כולם עזרה וסיוע ללא כל אבחנה מאיזה מגזר הם מגיעים ובאיזה חלק של העיר הם מתגוררים.

'עזרת אחים' הוא ארגון המבוסס על התנדבות, ומעסיק מספר עובדים בשכר מלא, כשהמטרה היחידה היא להגיש עזרה וסיוע לתושבים.

בשיחה עם 'הרב של האינטרנט' מספר הרב אברהם קאפ, שייסד את הארגון לפני 15 שנים, ועומד בראשו גם כיום, שבעיקרון לא היתה לו תוכנית להקים ארגון חסד, וגם כשהוקם הארגון המטרות שלו היו היו מוגדרות בצורה ברורה. "גם היום אין לנו הגדרות", אומר הרב קאפ, "כשאני רואה תחום שבו צריך עזרה ואני יכול לעזור, אני מרחיב את הפעילות של הארגון לתחום הזה. לא משנה לי אם זה תחום רפואי, לוגיסטי או עזרה למשפחות שיושבות שבעה, מי שצריך עזרה אני משתדל לעזור לו".

הרב קאפ מספר על ימי הבראשית של הארגון: "הגעתי לגור בבית שמש שהיתה אז עיר קטנה מאוד, וראיתי שאין כאן תשתיות של חסד ועזרה לזולת, הפעילות שנעשתה עד אז על ידי אנשים טובים, לא עמדה בקצב של גידול האוכלוסיה, ומטבע הדברים החלטתי שאני נרתם למשימה ומתחיל לעזור במה שאני יכול".

הרב קאפ רכש ריהוט אותו השאיל לבתיהם של אבלים היושבים שבעה על קרוביהם, הוא החל להשאיל ציוד, ורכש במקביל כלים רפואיים שהציבור צריך שיהיו בהישג יד כמו מכשירי אינהלציה, כיסאות גלגלים, קביים ועוד. אט אט התרחב הארגון לשלוחות נוספות. כשהגיעו לרב קאפ פניות רבות בנושא התחבורה הציבורית לבתי החולים בירושלים, והקושי העצום של תושבי בית שמש להגיע לבתי החולים הירושלמיים למרות הקרבה הגאוגרפית, ייסד הרב קאפ קו הסעות שלוקח חולים לטיפולי דיאליזה, אנשים שציריכים להגיע לבית החולים לביקורת או אפילו סתם לבקר את קרוביהם.

בהמשך רכש הרב קאפ מספר אמבולנסים ורכבי הסעה, והארגון התרחב עוד ועוד. הוקמה מרפאת שבת שמעניקה שירות רפואי על ידי רופא שאינו יהודי לתושבי העיר שומרי השבת שאינם מתפנים לקבלת טיפול רפואית בשבת במקרים שאינם בגדר של 'פיקוח נפש'. נפתחו גני ילדים ומסגרות הפעלה לילדים אוטיסטים, ילדים עם תסמונת דאון וכדו', בוצעה פרישה ענקית בכל רחבי העיר של תחבושות 'ברנשילד' וציוד לטיפול בכוויות, ועוד ועוד.

לצד כל אלו מכהן הרב קאפ גם כמפקד זק"א בית שמש, וכמתנדב בארגון הצלה. בזמן הפנוי המועט שנותר לו, הוא מנהל את הכנסת האורחים בחצרו של האדמו"ר מלעלוב, וכך הוא מסייע לבחרי הקהילה המגיעים לשבות או לעשות את החגים בצל האדמו"ר ליהנות מאש"ל מלא, במחיר סמלי.

כיום עוזר הרב קאפ עם הארגון שלו לכ-300 אנשים מדי יום, חלקם קשישים וגלמודים, חלקן אמיהות למשפחות ברוכות ילדים, בכל הגילאים מכל המגזרים ומכל המגדרים.

  • איך משיגים מימון לכזאת פעילות ענפה שכרוכה בהוצאות ענקיות?

"מתרומות. תרומות של אנשים. לא כל אחד יכול לעזור לאנשים בצורה פיזית, לא לכל אחד יש זמן או יכולת להרים אנשים קשישים אל הבית עם כסא הגלגלים שלהם, לא כל אחד יכול להסיע חולים לקבל טיפול דיאליזה וכדו', אבל הרבה מאוד אנשים רוצים שתהיה להם זכות בפעילות הזאת, והם תורמים כסף לארגון כדי שהארגון יעשה בשמם ועם כספם את כל החסדים הגדולים האלו".

  • נניח שלא היית אדם דתי, ולא היית מתחנך על פי דרך התורה, אתה חושב שגם אז היית עוסק בפעילות חסד ענפה כל כך?

"כן ולא. אני חושב שכל אדם באשר הוא אדם יכול לשאוב סיפוק מלעזור לזולת. כל אדם שיש לו לב רוצה לעשות טוב לאחרים, וזה לא קשור לשאלה אם הוא דתי או לא. אבל אין ספק שהגורם שמדרבן אותי להרחיב עוד ועוד את הפעילות, ומה שגורם לי להקדיש את כל החיים שלי לפעילות הזאת, זה רק האמונה. זה שאשתי מוכנה לוותר ככה על הנוכחות שלי בבית, ולא פעם היא הסכימה גם שאני אקח על עצמי חובות כבדים כדי לממן את פעילות הארגון, זה רק כי היא יודעת ומאמינה שכל מעשה טוב שאנחנו עושים נרשם למעלה בשמים, ושאנחנו נקבל שכר גדול על כל פעולה, אפילו קטנה, שאנחנו עושים למען הזולת.

"במילים אחרות, אם הייתי חילוני הייתי שמח לעזור לשכנים וחברים, אבל ארגון 'עזרת אחים' שעוזר ל-300 איש מדי יום, לא היה יוצא לדרך".

  • הארגון עוזר בעיקר לציבור החרדי? או שהוא פתוח לכולם במידה שווה?

"הארגון מעניק לכל אדם עזרה באשר הוא אדם, לא בודקים בציציותיו של איש, או בכיפתו. ההיפך הוא הנכון, במקרים רבים אנחנו עוזרים דווקא לחילונים יותר מאשר לחרדים, כי במגזר החרדי כל אחד נמצא בתוך קהיהל ויש לו עזרה מהסביבה הקהילתית שלו, מהמשפחה הקרובה והמורחבת ועוד. במגזר החילוני לועמת זאת אנשים חיים פחות בקהילה, ויש לא מעט אנשים שהם ממש בודדים וגלומדים, או אפילו מי שיש להם משפחה, יש להם רק ילד או שניים וקשה להם מאוד לעצור את כל החיים רק כדי לעזור לאבא או לאמא הקשישים להגיע לביקורת סדירה בבית החולים וכדו'. כשאנחנו רואים שאין מי שיעזור, אנחנו צריכים לעזור יותר, לפעמים לא מספיק להציע לנזקק הסעה לבית החולים, צריך גם לשלוח מתנדב שיעזור לו להתלבש, שיוריד אותו במדרגות ויעלה אותו על הרכב ועוד".

דווקא בתקופת הצבא הרגשתי צמאון לרוחניות

"אני מרדכי אוחיון, בן 39. החיים שלי היו תמיד כמו כל אדם מן השורה. שזה אומר בית ספר יסודי חילוני לגמרי, בית ספר תיכון, שסיימתי בו 13 שנים עם תעודה של טכנאי חשמל, ולאחר מכן התגייסתי לשרות הצבאי. שירתי 3 שנים. ובתקופה הזאת התוודעתי לחיי הרוח. אני באתי ממשפחה מסורתית, דתית, שמרנו שבת. אבל אף פעם לא לקחתי את זה כדרך חיים. לא ראיתי צורך לחיות על פי כל כללי ההלכה. שמרנו שבת, והכל, ברכנו ברכת המזון,  אבל לא היינו מחוייבים במאה אחוז להלכה.

"דווקא בתקופת הצבא הרגשתי צמאון לרוחניות. נתקלתי בכל מיני אנשים, ובסופו של תהליך, אחרי השחרור שלי, מצאתי את עצמי, ברוך ד', בישיבת אור החיים, שם למדתי כ-12 שנים. כמובן נשאתי, היום אני אברך בכולל  כבר 8 שנים, עם שלושה ילדים, שתי בנות חמודות וילד שנולד לי לפני שלושה שבועות. אתם פשוט לא יכולים לתאר לעצמכם, זה החיות שלי – אני מאושר. אני לא מוצא אפשרויות או אלטרנטיבות אחרות כדי להפיק את מרב הכוחות שיש בי.

"אני פה בכולל, מרגיש את הסיפוק,  את האושר שיש לי בעניים. זה ממש, זה ממש מחיה. מומלץ לכל אחד ואחד לנסות, אם לא בכולל, לפחות במסגרת של שיעורי ערב. במהלך השרות הצבאי שלי  הייתי הולך כל יום  לשיעורי ערב. היה לי רב שהתחברתי אליו, ובהמשך הדרך כשאדם מתחזק יותר והוא רואה את הנועם, את המתיקות של התורה, ומרגיש שזה האמת, ואין שום דרך אחרת".

  • מה היה הרגע שהחלטת שאתה רוצה יותר, אתה רוצה יותר תורה, אתה רוצה לשמור שבת כמו שאמרת, לפי כל כללי ההלכה, מה היה הרגע הזה ולמה הוא קרה?

"היה רב שהתקשרתי אליו , הייתי מדבר אתו, הייתי מתייעץ אתו על כל מיני נושאים. במשך הזמן -בתקופת כל השלוש שנים ששירתי הייתי חוזר כל יום הביתה, והייתי משתתף בשיעורי תורה. עצם המאור שבתורה זה מה שנתן לי את  הדחיפה הזאת , את ה"פוש" הזה –  באמת להגיע למשהו יותר עמוק יותר מאסיבי".

  • איך התורה נגעה בך כל כך – מה הרגשת?

"קודם כל הרגשתי שהתורה זה דבר שהוא ממלא את הנפש, ממלא  את כל החסכים שיש לך. פתאום הרגשת סיפוק .זה לא כמו פיצה שאתה אוכל,  8 דקות אתה אוכל וזהו, זה נגמר.

"אבל כשאתה יוצא משיעור תורה מחוזק, ואם אור בעניים, אתה אומר תשמע זה דבר שנשאר לך לנצח. אתה מרגיש את ההרגשה ואתה מרגיש את ההרגשה הזאת.

"עד היום אני מרגיש את ההרגשות האלו. כל שיעור תורה שנהניתי, כל חידוש שהתחדש לי, אבל כמובן זה עם הזמן, ההרגשה הזאת לא באה בפעם הראשונה שאתה לומד תורה".

  • תמיד היית שומר שבת, אבל בכל זאת, כשהחלטת שאתה "הולך על כל הקופה" השבתות שלך בוודאי השתנות. אתה יכול לספר על התחושה?

"תראה, שבת בצורה הטבעית שהיינו שומרים, היתה צורה רגילה  – לא נוסעים בשבת, לא מדליקים אור, כמובן עושים קידוש והכל –  והכל באווירה טובה .

"אבל כשהתוועדתי לכך שבשבת יש מעבר לזה, ששבת זה הקפדה על כל הלכות שבת, ואדם לפעמים זה נראה עליו כבד, פתאום הוא רואה ל"ט מלאכות, 39 מלאכות שבת- לא להדליק, לא פה ולא שם, ולא שם,  הוא פתאום מקבל איזה "נוקאאוט".  ת'שמע, זה גדול עלי…

"אבל שוב פעם, כשבן אדם עושה בהדרגה, וכמובן בהתייעצות עם רב  שינחה אותו בכל השלבים,  אז זה לא קשה…. הוא מעצמו כבר ירצה להוסיף  עליו גדרות וסייגים, וחומרות, וכל מיני דברים.

"החזון איש כותב שברגע שאדם מקפיד על ההלכה וכמובן על כל הכללים של ההלכה, עם כל החומרות של ההלכה, הוא פתאום נמשך אליה יותר, הוא מקיים אותה ביותר שמחה.  כשאדם נכנס לתורה והוא ממש מקיים אותה ברמ"ח איברים ושס"ה גידים אז התורה נכנסת בו, הוא מרגיש את האושר. זה נותן לו עוד תמריץ ועוד ועוד, כדי לעסוק בה ביתר שאת."

עשיתי קידוש. מלא אינדיאנים ישבו איתי והיה מדהים. הם חיכו לזה כל שבת!

אוהד אטינגר

לפני 17 שנה חזרתי בתשובה. אני מתגורר במבוא חורון, נשוי ואב לשלושה ילדים.

אני עוסק בחינוך ונוער. לפני שחזרתי בתשובה שוטטתי בכל מיני עולמות, בשלב האחרו

ן לפני שחזרתי בתשובה נכנסתי לעולם ההודי קצת, הייתי משקיע ביוגה, מדיטציות ועוד.

זה פתח לי את הראש ואת הלב לרוחניות.

מתי היה הרגע שהחלטת להתקדם מהעולם ההוא לתורה ויהדות ולהתקרב לקודש ברוך הוא?

זה חלק מתהליך ארוך, אבל אחד הרגעים החשובים היה כשהייתי בשבת פרשת בראשית בבית הכנסת,

לכבוד בר מצווה של קרוב משפחה. ישבתי שם בבית הכנסת כולי עטוף בכל מיני שאלים הודיים שעליהם

רקומים שמות של עבודה זרה, והתחילו לקרוא בתורה. אני מקשיב , אני שומע "בראשית ברא אלוקים

את השמים ואת הארץ", אדם וחוה ונחשים ובלגנים ואני בשוק. אני אומר "וואו, איזה סיפור מדהים,

אף פעם לא קראתי את זה".

"אני לא יודע בדיוק איך הגעתי להחלטה, אבל חזרתי מבית הכנסת כולי נפעם מהפרשה ואמרתי וואלה

קראתי ספרים מהדת הזאת ומהדת הזאת מהעניין הזה ומהעניין ההוא אבל את זה לא קראתי, בסדר,

למדתי בביה"ס מי זוכר את זה?!

הגעתי הביתה, הוצאתי תנ"ך, הסתכלתי עליו ונכנסתי ללחץ, כאילו איך אני אקרא את הספר הזה… ארוך.

ועוד אותיות קטנות.. אחותי או אבא שלי אמרו לי אפשר כל שבת לקרוא חלק ונכנסתי לקטע של פרשת שבוע.

וזהו התחלתי לקרוא פרשת שבוע, כל שבת. זה היה נקודה שבה התחלתי להיכנס לעולם התורה כשעוד

אני לגמרי לא בכיוון, אבל מה רע לקרוא את הטקסט היפה, הקדום הזה, הנחמד הזה?!

ואז זה הוביל אותך לשיעורי תורה?

לא. האמת שלא. עברתי עוד… טסתי לחו"ל עם התנ"ך שאחותי קנתה לי ובדבקות בלתי מובנת

התחלתי לקרוא כל שבת פרשת שבוע עם ההפטרה שלה, כשאני על חוף ים באיזה מקום אינדיאני לגמרי. יום אחד החלטתי שאני מתחיל לשמור שבת. לפתע פתאום. מאז התחלתי לשמור שבת.

איך היתה השבת הראשונה באמת?

היה מדהים. עשיתי קידוש, התקשרתי לארץ שיביאו לי טקסט של קידוש. עשיתי קידוש.

מלא אינדיאנים ישבו איתי והיה מדהים. הם חיכו לזה כל שבת, משפחה של אינדיאנים כל שבת

חיכו לקידוש שלי והיה חוויה מעניינת.

ושם כבר הצלחת לשמור שבת בצורה מוחלטת?

עוד לא ידעתי הלכות אבל התחלתי את המהלך וכשחזרתי לארץ יותר נכנסתי לעניין של תפילות

ובכל התהליך הזה אבא שלי היה מאד חולה. בעצם כשהוא נפטר נאלצתי להגיד 'קדיש'.

הסבירו לי שצריך ללכת לבית הכנסת, אז התחלתי ללכת לבית הכנסת, ושם כבר נפתחתי.

הייתי הולך לשיעורים מדי פעם, בבית הכנסת, הסבירו לי איך מתפללים ועוד.

גיליתי שעד אז התפללתי לא טוב. הייתי מתפלל בבית לבד והייתי מתפלל שמונה עשרה

עד שהיה כתוב 'ברכת כהנים' ואני לא כהן. אז שם הפסקתי… ואז אמרו לי לא,

יש עוד איזה קטע קטן אחרי זה. זה היה ההתחלה.

אני מניח שבתהליך כשנכנסת יותר לעומק יש שלב של קשיים

תראה. כל השמירת שבת שלי היתה מאד הדרגתית. אני לא התחלתי מיד מקיום ההלכה

לפרטי פרטים. שמירת השבת הראשונה שלי שם בים, זה היה מה שאני יודע על יהדות.

לא מדליקים אש ולא נוסעים באוטו. הייתי עדין הולך לקנות דברים וכו'.

בגלל שכל התהליך היה מאד הדרגתי אז שבת למשל היה לי מאד כיף. ממש תענוג.

הדבר שהכי היה קשה לי, אני זוכר, זה היה לשים ציצית. היה לי קשה. היה איזה חב"דניק

שהייתי מתפלל איתו שהיה לו חנות לתשמישי קדושה והוא אמר לי "בא אני אביא לך ציצית"

אמרתי לו "עזוב, למה צריך את זה, יש לי את השאלים שלי…". הוא אמר לי "לא, זה משהו טוב",

השתכנעתי. הלכתי אתו, הוא הביא לי ציצית. אני זוכר, הלבשתי עלי את הציצית והרגשתי טוב עם זה.

הוא אמר לי לברך… והרגשתי מצוין. הלכתי עם הציצית ופתאום ראיתי איזה חבר מגיע מרחוק.

נכנסתי למן מצוקה כזאת. מה אני עושה עכשיו. הוא יראה אותי עם ציצית, הוא יצחק עלי,

מה אני הולך עם החוטים האלה המוזרים?! בקיצור, אני מתבייש לספר, אבל הורדתי אותה,

קיפלתי אותה, שמתי בכיס ו… "מה המצב אחי, הכל בסדר?…" אחרי שהוא הלך שמתי אותה עלי

ואחרי זה ישבתי עם עצמי בלילה, אני זוכר, וקלטתי שזה לא זה. מאז שמתי את הציצית בכיף.

איזה רגעים יהודיים בתחילת הדרך מילאו אותך בהכי הרבה סיפוק ואושר?

הקידוש בג'ונגל שם. הקידוש היה חזק. ותפילין, כשהייתי בג'ונגל היתה לי השתוקקות מטורפת

להניח תפילין. לא יודע מאיפה זה בא. אין לי מושג. חיפשתי שם במקסיקו, לא מצאתי תפילין.

כחזרתי הביתה, ההורים שלי אפילו לא ידעו שאני חוזר. הייתי כמה חודשים בחוץ לארץ.

פותח את הדלת "אהלן אבא. אהלן אמא" הם שניהם מסתכלים לא יודעים מאיפה נפלתי להם.

נכנסתי, "תגידי את יודעת איפה התפילין?" שניהם מסתכלים, וואי הילד השתגע, קודם נהיה אינדיאני

אחרי זה נהיה הודי, עכשיו הוא מחפש את התפילין. הגעתי לתפילין, אני זוכר, הנחתי אותם…ווואיי…..

איזה כייף. ישבתי איזה שלוש שעות ככה עם התפילין. זה היה חזק!

איך אתה מתאר את ההרגשה של היום ביחס של לפני 17 שנה?

אה. אני לא יודע איך לתאר לך. אני מאד שמח היום. מאד מחובר לעצמי. אני רואה אנשים שקשה להם

נורא ואני מאד רוצה לעזור להם, להבין שהתורה והמצוות זה הדבר הכי מתוק, הכי נפלא. צריך להיות

בחדווה עילאית כל הזמן. כל מי שלא נמצא שם ליבי עליו. אני אומר לו "אחי, נתנו לך לאכל משהו לא טוב.

כואבת לך הבטן". צריך לאכול את היהדות בכיף. זה צריך להיות תענוג. לפעמים קשה, בסדר, אז מה,

אבל זה תענוג. מניסיון!

"תשכחו מהעבירות שעשיתם לפני שחזרתם בתשובה, תשכחו מזה!"

יעקב לוסטיג

 

"אם באים אלי בעלי תשובה אני מסתכל עליהם מלמטה למעלה. כי מה הגדולה באדם שהתחנך במשפחה דתית? הבעל תשובה עומד מול ניסיונות כאלה…". כך האדמו"ר רבי מנחם שמחה בצלאל רבינוביץ שליט"א.

האדמו"ר מביאלה, הוא אחד מזקני האדמו"רים בדור הזה, יליד תרצ"ה (1935), בוגר ישיבת פוניבז' ומנהיג קהילה של אלפי חסידים. בראיון מרתק שערך דן טיומקין מ'מענה', משיב האדמו"ר לשאלות שהופנו אליו, ומעודד את בעלי התשובה להקים קהילות נפרדות מהקהילות החרדיות.

האדמו"ר מספר על קהילה אחת כזו שהקים בבית שמש, ועל ההצלחה הגדולה לה זכתה, כשהוא מציין שלא פעם אנשים נרתעים מלחזור בתשובה מחשש שיצטרכו ללבוש בגדים שחורים ומשונים בעיניהם, בזמן שזה לא מצווה מהתורה ואפילו לא הידור מצווה, אלא רק עניין של סגנון לבוש ומנהג אבות.

"להיות חרדי זה נכון", אומר האדמו"ר. "אבל זה לא אומר שהוא צריך לגור במאה שערים. אפשר אפילו לעשות ישוב, או קהילה כמו במעלות או מקום אחר, ולא צריך להיות עם "גרביים לבנות" או שטריימל וכל הדברים האלה.

"להיות חרדי הכוונה שהוא שומר תורה ומצוות קלה כחמורה. ולהיות לא-חרדי זה שפעם מתפלל מנחה, פעם לא מתפלל מנחה. אני לא רוצה לדבר על החוגים האלה, שהוא מאמין בקב"ה, אבל לפעמים לא מתפלל ואפילו לא הולך בשבת לבית הכנסת. חרדי זה אחד ששומר קלה כחמורה אפילו שהוא לא לבוש בבגדים האלה.

"היהודים שגרו פעם בגרמניה היו חרדים, ו'אגודת ישראל' נוסדה על ידם. הלכו לבושים כמו, להבדיל, גרמנים. אפילו לעבודה היו הולכים בלי כובע (כיפה). היו יהודים חרדים ושמרו קלה כחמורה. רבי יעקב רוזנהיים היה ממייסדי וראשי 'אגודת ישראל', והלך לבוש בחליפה קצרה וכו' כמנהג הגויים אז, וישב עם כל גדולי ישראל.

"זו טעות לחשוב שחרדי צריך ללבוש שטריימל וחליפה ארוכה וזקן ארוך, [זה בסדר] אם הוא מוריד את הזקן בסם (משחה) או בדברים האחרים המותרים (ולא בסכין גילוח שזה איסור מהתורה). צריך ללכת לאט לאט, אחרת אני חושב שזה לא משפיע בצורה טובה".

האדמו"ר מדבר מקירות לבו בכאב רב על תופעה נוספת לה הוא נחשף בשיחות שקיים עם בעלי תשובה: "אם היו עושים אסיפה של בעלי תשובה הייתי מוכן לבוא ולדבר על זה", הוא אומר בכאב. "ההרגשה של בעלי תשובה שלדעתי היא חסרון גדול, ונגד ההלכה שברמב"ם, שהם כל הזמן חושבים על העבירות שעשו בעבר.

"הרי בעל תשובה הוא כ[תינוק] קטן שנולד! אני סבור שבעלי תשובה עושים 'תשובה מאהבה', וזדונות נעשו כזכויות. אבל הוא כל הזמן יש לו רגש נחיתות ונזכר בכל הדברים שהוא עשה. תשכח מזה! עכשיו אתה אדם אחר! כמו גר שנתגייר. האם הוא יזכור כל מה שעשה כשהיה גוי? הרמב"ם פוסק שבעל תשובה זה אדם אחר. זה גם חסרון גדול אצל בעלי תשובה.

עופר גיסין שואל את האדמו"ר: צריך לדבר הרבה על זה?

האדמו"ר מביאלה: "כן! אני מדבר מזה בכל פעם שיש לי הזדמנות: תשכחו מה שהיה!"

בסיום השיחה מבהיר האדמו"ר מה הדבר הכי חשוב אצל בעל תשובה: "שיהיה לו טוב. הוא צריך להרגיש טוב בקיום התורה והמצוות. לא דבר משונה. ושהאשה תרגיש טוב. זה מאד מאד חשוב".

"שבת היתה בשבילי עונש, כי ידעתי שאני מצער את הקדוש ברוך הוא"

"אני פלג, בן 26, מגיע ממשפחה שאינה שומרת מצוות. עד אחרי צבא לא ידעתי אפילו לפתוח סידור. אחרי הצבא התחלתי לאט לאט ללכת לשיעורי תורה, ונכנסתי לתהליך של חזרה בתשובה. במקביל למדתי הנדסאי בנין במשך 3 שנים, קיבלתי תעודה והתחלתי גם לעבוד בתחום.

"אחרי תקופה שבה עבדתי ביום, ובערב הייתי הולך לשיעור תורה, הבנתי שככה אני לא יכול לקנות בשום אופן תורה. קיבלתי החלטה גורלית, לעשות את הצעד הדרסטי המתבקש, ולהיכנס לישיבה ללימודים אינטנסיביים כל היום".

מה הרגע בו החלטת שאתה רוצה בכלל להפוך לאדם דתי? למה בכלל התחלת להתעניין יותר ביהדות?

"האמת אני בעצמי לא יודע להגיד לך איך הגעתי לשיעור תורה. האמת שאני עצמי לא יודע להסביר מה קרה לי פתאום, אבל זה היה יותר מתוך רצון למלא את הזמן. רוב החברים הטובים שלי יצאו אחרי הצבא לחו"ל, ואני נשארתי למשך תקופה בלי חברים כמעט. חבר אחד הציע לי לבוא אתו לשיעור תורה, ואני חשבתי שזה יכול דווקא להיות מעניין, לשבור מעט את השגרה המשעממת. משמיים נוצר מצב כזה שהחברים הרגילים שהיו לי עד עכשיו טסו לטיול, כדי שאני אגיע לבית המדרש".

ואיך אתה מרגיש עם זה היום? אם נכנסת לישיבה אתה בוודאי לא עשית את זה רק כי לא היו לך חברים שנשארו בארץ…

כל יום שאתה יושב ולומד, אתה מרגיש סיפוק. אני זוכר כשנכנסתי לישיבה למדנו כאן איזה דף גמרא, והיה לי מאוד מאוד קשה להבין אותו.  אמרתי לעצמי: "את הדף הזה אני חייב להבין", וישבתי עליו. זה היה אולי בשבוע שבועיים הראשונים שנכנסתי לפה. ישבתי עליו כמו שצריך ואז הסתכלתי על הדף הזה בגאווה ואמרתי 'זה הדף שלי, זה', 'הדף הזה בא איתי לעולם הבא'. זה רגע של סיפוק, ויש לי רגעים כאלו בכל יום".

"אחד הרגעים שאני הכי זוכר היה הפעם הראשונה שבה עליתי לתורה ויכולתי לקרוא לבד עם טעמי המקרא. אני בבר מצוה לא עליתי לתורה, לא לימדו אותי. רק אחרי הצבא התחלתי קצת ללמוד לקרוא עם טעמי המקרא, ובפעם הראשונה שהצלחתי, זה גרם לי להרגשה מאוד מיוחדת. הרגשתי שבפעם הראשונה אני חלק מהטקס של התפילה, ולא עוד תייר שיושב מהצד ומתבונן במה שהאחרים עושים".

היה לך קשיים בהתחלה? קרה שחשבת כבר להישבר ולחזור אחורה בכל הקשור לשמירת המצוות?

ה'משגיח' בישיבה אמר לי לפני כמה זמן, שיש דבר שהוא הכי כבד והכי קל בעולם: אמא שמחזיקה את התינוק שלה מבחינתה התינוק הזה הוא הדבר הכי קל שיש, אבל כל אשה אחרת שתיקח את התינוק של אותה אשה, תחזיק אותו זמן קצר ותרגיש שהוא כבד לה.

כשבן אדם עושה משהו שהוא אוהב, משהו שכיף לו, שמאתגר אותו, שמפעיל לו את הראש אז הוא שמח בזה והוא לא מרגיש קושי. אני לא יכול להצביע לך על נקודה קשה, אני חושב שאת הפעם הראשונה ההתמודדות מול המשפחה  זה לדעתי הדבר שהכי קשה.

השבת הראשונה אתה זוכר אותה?

כשהתחלתי לשמור, זה היה בהדרגתיות בהתחלה הפסקתי רק לנסוע ברכב אח"כ הפסקתי רק לראות טלוויזיה, בהמשך הפסקתי רק טלפון וכן הלאה.

וככל שאתה מפסיק מה אתה מרגיש?

התעלות. פעם שבת היתה בשבילי עונש, כי גם כשהייתי מחלל שבת הייתי מרגיש עקיצה בלב מה אני עושה עכשיו, אני מצער את הקב"ה. אפילו כשהייתי בתור חילוני, ולא הייתי יודע לתרגם את זה. אני אספר לך סיפור כשהייתי פעם בתקופה של הצבא הלכנו למסיבה בשישי בערב ותוך כדי המסיבה אמרתי ריבונו של עולם, אני יודע שאני מצער אותך אבל אין מה לעשות, אני תקוע במציאות חיים הזאת. לא הצלחתי הרבה זמן אחר כך להסביר מאיפה באו לי הרהורי תשובה כאלו, אני בכלל לא הייתי בכיוון. מסתבר שהנקודה היהודית מתנוצצת גם במקומות הכי חשוכים. צריך רק לפתוח את העיניים כדי לראות אותה, ואת האוזניים כדי לשמוע מה יש לה לומר".

לפגוש את האלוקים דווקא בימים אפרוריים

חיה אפשטיין
יש אנשים שרואים בשגרה אויב, אחרים מתיידדים אתה. שיחה עם הסופרת אסתר טוקר חושפת שהיא שייכת ל'אחרים'. "בימים שבהם אנחנו יוצאות מהשגרה, השגרה אכן קשה לפעמים מההיבט הזה. חסרים לה הברק של החגים, ההתלהבות. השגרה מאלצת אותנו להיפגש סוף סוף עם עצמנו האמיתי. זה שקצת מדוכא כשלא מצליח לו, שמאבד עשתונות מול הקשיים, שמחפש את החוזק שלו בדברים חיצוניים. אבל דווקא במקומות הקשים האלה מחכה לנו ה' ברחמים מרובים. אנשים מנסים לברוח מהקושי, והם מחמיצים את הסיעתא דשמיא המיוחדת שממתינה להם דווקא בעומק הבור. 'קשה זה לא רע', אמרה לי פעם אישה חכמה. כשמבינים שגם רגע קשה הוא חלק מאיתנו ומהחיים שלנו, מסכימים לחוות אותו – מרגישים איך ה' תומך בנו הכי מקרוב שאפשר. אבל, כמובן ובלי סתירה, החיבה לשגרה או אי החיבה הן תולדה של אופי אישי. אני למשל, מרגישה טוב יותר בשגרה. למה? כי בימים כאלה, כשאני מתכנסת יותר לתוך עצמי, נדרשת למצוא בתוכי את התחושה והידיעה של קרבת ה' – אני מסוגלת לזה יותר. כך נראה לי, לפחות. כשאדם מצליח, מרגיש טוב במקום בו הוא נמצא, הוא למרבה הצער קצת פחות מחפש את אביו שבשמים. אבל כשקשה, כשלא הולך, כשנכשלים או סתם מסתובבים במעגל של יום יום, מחפשים יותר ולכן גם מרגישים יותר. בעיניי השגרה היא דווקא מרשם בטוח להתקרב לה'. מתי הרגשתי קשר מיוחד לה'? זה היה כשעברתי ניתוח בהרדמה חלקית. לא היה נעים פיזית, אבל היה נפלא להרגיש מחוברת, לדעת ממש שאני תלויה אך ורק בו. עד היום אני מתגעגעת להרגשה העילאית הזו שהרגשתי במהלך הניתוח ההוא. בשורה התחתונה, כשאדם מגיע למקום שבו הוא אינו יכול לעזור לעצמו, משמים לו, אפור לו, הנרות בחייו אינם דולקים – זה המקום והזמן לבקש את קרבת אלוקים לי טוב. ימי השגרה אינם ימים נסערים. הם בדרך כלל ימים רוגעים, יום חוליים – דווקא עכשיו כדאי להתקרב לה', להרגיש שהוא תומך בי, מחזק אותי ומצמיח אותי. זה מה שאני מרגישה בשגרה".
להתפלל
אביגיל שטיינוביץ היא מחנכת בעלת ותק של עשרות שנים. היא נושמת לעומק את האווירה בימי החגים, מרגישה את ההתרוממות הבאה איתם, ובכל השנים בהן היא מלמדת ומחנכת, מעולם לא נכנעה לשגרה. היא מנדבת לנו בשמחה את סודות המקצוע שלה: "אני לא מרגישה את הצבע האפור בשגרה", אומרת המורה אביגיל. "ואם את שואלת מה הסוד שלי – זה ממש לא סוד. זה פטנט שמוכר מימים ימימה. קוראים לו 'תפילה'. אני אומנם מורה מנוסה, עם גיבוי של עשרות שנות וותק מאחוריי, ועדיין, גם היום, אני מתפללת לפני שאני מוסרת שיעור קודש: תורה, נביא, דינים או יהדות. שה' יעזור, שלא אטעה חלילה, שאגיד רק דברים נכונים ומדויקים. הוראת מקצועות הקודש דורשת כל כך הרבה. במיוחד שיעורי יהדות שדורשים השקפה בהירה ויכולת להבהיר אותה גם לבנות. אז התפילה הולכת איתי, או נכון יותר, אני הולכת עם התפילה כל הזמן. בלי תפילה באמת אי אפשר. לכן אני כל הזמן מתפללת. תפילות קטנות על רגעים קטנים-גדולים. תמיד יש על מה להתפלל. על מה למשל? אפילו על כך שאצליח להגיע בזמן, שלא אאחר, וגם שהמנהלת לא תעמוד בשער כשאגיע. אני כבר לא תלמידה, אבל קורה שאני מאחרת קצת וזה לא נעים. על הדרך אני גם חושבת על מה שמצפה לי באותו יום גם בבית וגם בבית הספר, ושוב, אני מתפללת שהכול יעלה יפה. אולי זאת הסיבה שהשגרה לא נתפסת אצלי כמצב משמים ומאיים. היא לא מאיימת וגם לא משמימה, בטח לא כשכל יום מביא איתו את התפילות המיוחדות שלו. זה ה'סוד' שלי, שיהיה שם שמים שגור על פינו. יש תמיד עם מי לדבר, אל מי לפנות, גם ובעיקר בשגרה".

עץ צבע_165717875 (Small)

להודות
סמדר הלפרין מנהלת את השלוחה החרדית של המתנ"ס באחת השכונות החרדיות. עבודתה תובענית מאוד. סמדר מספרת שה' נמצא איתה בכל רגע תובעני כזה. היכולת הזאת לזכור שכל דבר שקורה איתנו הוא מה' יתברך, היא בעצמה מתנה. לפעמים אני ממש זוכה להרגיש את ה' קרוב ובעוצמה, ואין דבר מרגש מזה. הנה, לפני זמן מה התעוררה אצלי שאלה תורנית. התקשרתי לביתו של רב מסוים ולא הרימו לי. העניין ממש דחק לי. יצאתי למרפסת עם הטלפון ושוב ניסיתי. כנ"ל, אין תשובה. הרמתי עיניים למעלה לשמיים, וביקשתי: 'רבונו של עולם, תעזור לי להשיג את הרב, כדי שאוכל לשאול אותו את השאלה המעיקה עליי'. וחייגתי. כהרף עין הורמה מהצד השני השפופרת והרב בעצמו היה על הקו. שאלתי, קיבלתי תשובה, וקיבלתי הרבה יותר מתשובה. וזה קרה לי בסתם יום של חול. יום שגרתי. אגב יום שגרתי, השגרה לא בדיוק מצליחה להשתלט על יומי, ברוך ה'. העבודה שלי היא הרי לשבור את המקובעות שלה, לצאת מחוץ לקופסה, ליזום כל הזמן ולהפיק רעיונות. אבל בעבודה מחכות לי התמודדויות אחרות. במסגרת תפקידי אני צריכה לחשוב ללא הרף על אירועים שמתאימים לצבור שלנו, לגברים, לנשים, לילדים, לאתר את האנשים מאחורי כל מופע, להגיע איתם לעמק השווה, לפרסם ולחכות בלב הולם ליום האירוע: איך יהיה? יגיעו מספיק אנשים? ההרצאה או המופע יצליחו? כשיש ברוך ה' הצלחה, זה מספק לי ניסיון מסוג אחר. אני צריכה להיות מודעת שזה לא בכוחי ועוצם ידי. את החיל הזה עשה לי ה'. אני מקבלת לפעמים תגובות מאוד מחמיאות וחייבת להזכיר לעצמי שזו לא אני. ומצד שני, כשמצליח פחות מהמצופה וכשהקהל לא הגיע בהמוניו, אני צריכה להודות גם על זה ולהמשיך הלאה. בכל מצב, עם ההצלחה או בלעדיה, אני מנסה להיות קשורה כל הזמן לאבינו שבשמים. זה מה שאני מנסה לזכור. שהשגרה הזאת, על קשייה וניסיונותיה, על הצלחותיה ועל כישלונותיה, גם היא מאת ה'. והכול לטובה. אני מתפללת לה' שיכוון אותי, שאדע במה להמשיך וממה לחדול. ללכת עם התחושה הזאת זה לחיות בשגרה אבל בלי החסרונות של השגרה".
שבי עם עצמך ודברי אליו
לחיה הרצברג, סופרת ומרצה, יש המלצה משלה: להתבודד. "אבות האומה היו הראשונים שתיקנו את התפילות שחרית, מנחה וערבית. אדם עוצר בבוקר, בצהריים ובערב – שלוש פעמים ביום להתרעננות ואומר: עכשיו אני לוקח את הזמן שלי כדי לדבר עם ה'. ומאבות האומה והלאה, לאורך כל הדורות, הייתה התבודדות חלק מעבודתם הקבועה של כל הצדיקים, ורבי נחמן מברסלב שם אותה במרכז החיים הרוחניים שלנו, כיסוד וכשיטה. הנושא שלנו הוא הרצון להתחיל ולהתקיים. להיוולד. אני רוצה להתהוות בתוך הדברים. אני רוצה שהתורה והמצוות יפגשו אותי ושאני ארגיש שזה קורה. אני לא רוצה להיבלע ללא תחושה בתוך העשייה החיצונית, בשגרה. התבודדות היא המקום שאת פוגשת בו את עצמך. את באה עם כל היום שעבר עלייך ובודקת מה קורה איתך ואיך את מרגישה. אומרים לנו הצדיקים: אם הלכת לאיבוד בחושך, העצה היא שתדברי את הדיבור שלך באמת.
(מתוך עיתון פנינים – בקהילה)

איורים ותמונות shutterstock

אני לא מבין אתכם, הדתיים!' הוא כעס.

בתי הבכורה נולדה עם מום בלב, בכל פעם שהייתי מסתכלת על המלאכית הקטנה הזו שוכבת במיטת בית החולים, מונשמת, מורדמת, מלופפת צינורות מכל עבר – הלב שלי חישב להישבר
אביגיל מייזליק
צביה התקשרה לספר לי את סיפורה המרגש, ואני מביאה אותו כאן מכלי ראשון: "בתי הבכורה נולדה עם מום בלב, זהו משפט קטן שאולי כבר שמעת לא פעם, משפט שמקפל בתוכו ניסיון שאי אפשר כמעט להביע במילים. עד היום אינני מסוגלת לשכוח את הימים הארוכים בבית החולים, את השיחות המרעידות עם הפרופסור המומחה ההוא והפרופסור המומחה האחר את המתח, את הבכי בלילות, את התפילות…                                                               בכל פעם שהייתי מסתכלת על המלאכית הקטנה הזו שוכבת במיטת בית החולים, מונשמת, מורדמת, מלופפת צינורות מכל עבר – הלב שלי חישב להישבר. הרגעים האלו רק הביטחון והאמונה של בעלי והקשר הישיר לבורא עולם – הצליחו לתת לי את הכוח להמשיך הלאה, יום אחר יום.   "חווינו ניסים על כל צעד ושעל, למעשה – כל דקה ודקה הייתה סוג של נס ולא התייחסנו לכך כלל כאל דבר מובן מאליו. אחרי הניתוח מסובך שהיא עברה , זכינו לשמוע את הרופא  שלה מרשה לנו להיות אופטימיים. כעבור עוד יום ועוד יום – התחילו לדבר אתנו לשמחתנו הרבה על גמילה ממכונת ההנשמה. בכל אותה תקופה היא קיבלה הזנה דרך הווריד ולא אכלה בעצמה. "כעת, כאשר החיינו והגיענו לרגע הזה שבו היא מתחילה להחלים – אמר לנו הפרופסור כי הוא עומד לתת לה מזון תינוקות מיוחד המתאים למצבה. בעלי שאל אותו אם זה מחלב ישראל והפרופסור הניף את ידו בביטול, 'אילו שטויות! הילדה שלכם ניצלה ממות וזה מה שמעניין אתכם? שהחלב יהיה כזה או אחר? אני לא מבין אתכם, הדתיים!' הוא כעס.
בעלי ביקש ממני שבכל אופן אגש לתזונאית של המחלקה ואשאל אותה אם יש אפשרות לתת לה מזון תינוקות כשר למהדרין. הרי אפשר להשיג מזון כזה, והוא לא רוצה לחשוב שבדיוק עכשיו, כאשר בתו עומדת להחלים, היא תאכל חלב עכו"ם.
התזונאית דווקא התייחסה לדבריי בכבוד ואמרה שהיא תלך לבדוק. כעבור דקות אחדות הגיעה לחדר כשהיא נרעשת כולה. "היה לכם נס! מזון התינוקות שהפרופסור רצה שאתן לבת שלכם – פג    תקופה. היא עברה את התאריך, ולתינוקת כל לך רגישה אחרי ניתוח מסובך זה יכול להיות מסוכן! כשחיפשתי את ההכשר על הקופסא ראיתי פתאום את התאריך והתחלחלתי…"
"עברנו זו הייתה דרישת שלום מיוחדת מבורא עולם שהראה לנו כיצד שמירת המצוות לא רק שלא גורמת להפסד אלא אדרבה – הצילה את הבת שלנו.
הדיאטנית דאגה עבורה למזון כשר למהדרין, וכעבור זמן לא רב חזרנו לביתנו עם התינוקת בריאה, כשאיננו מספיקים להודות ולהלל…"
(ציטוט מתוך עיתון בתוך משפחה)

"אני פנאטית, אני דוסית, אני מחויבת להלכה"

אוהד אטינגר

 

סיוון רהב מאיר, היא אחת החוזרות בתשובה היותר מפורסמות. בראיון מפתיע שהעניקה ל'גלובס' היא מספרת בגילוי לב על המהפך שהתחולל לאחרונה בחייה, כשבמקום לשמור על שתיקה בכל הקשור לנושאים יהודיים וליהדות בכלל, היא החלה לדבר בקול רם על הנושא, בין אם בערוץ 2, ובידיעות אחרונות, ובין אם בפייסבוק, בטוויטר ובהרצאות השבועיות שהיא מוסרת.

"כשאתה נוגע בפרשה" היא מדברת על לימודי פרשת השבוע, "אתה אומר, 'אלה חומרי החיים שלנו'. עשרות דורות עצרו מדי שבת על פירוש מסוים של רש"י – בתימן, ברוסיה, בפולין, במרוקו, בסוריה, בגרמניה – וזה השיח הפנימי של העם היהודי".

סיוון לא מהססת להשתלח גם בשיח הציבורי המושפע במידה מרובה מהערוץ שבו היא משדרת: "נורא עצוב לי שבאנו לארץ ישראל, והדופק שלנו הוא החקירה של בר רפאלי ברשות המסים, או הסרטון החדש של 'אם תרצו'. אני לא קוראת לבטל את מהדורת החדשות לטובת הפרשה, אני לא ג'יהאד. אני רוצה לחיות בתקשורת טובה".

בהמשך נשאלת סיוון האם היא מאמינה ביהדות מתפשרת יותר, לנוכח זהותה כגורם מאחד ומגשר: "אולי לא הבהרתי עד שלב זה בשיחה כמה אני פנאטית", היא אומרת בחיוך. "אני דוסית, אני מחויבת להלכה, לא באתי כדי שניפגש פה כולנו באיזה מרכז משעמם כזה, יאיר לפידי, לא באתי לבנות פה קונצנזוס חמים לא מחייב. אני עשיתי מהלך בחיים, ואני מאמינה בזה. אני קמה בבוקר, מתפללת שחרית, אני שומרת שבת וכשרות. בהשקפתי האישית, אני צודקת. אבל בשיעור שלי, או בכתבות שלי במהדורה, אני לא מעבירה שיעורי הלכה מעשיים, אבל הם מדברים על מחויבות. עיקר הניסיון שלי הוא לגרום אולי לעוד אנשים לצאת למסע, גם אם הם לא יגיעו בדיוק למסע כמו שלי".

..מה שאני אוהבת מאוד במקום העבודה שלי, הוא שיש לי פתחון פה להגיד את זה. בפינה הפובליציסטית שיש לי ב'חדשות הלילה', ביקרתי פעם את הסיקור של הרכבת הקלה שהוא תל אביבי, ובפעם אחרת אמרתי שדיון על הדרת נשים מתגמד לעומת הפסקת הפרסומות שתשודר כאן מיד. אמרו לי, 'את יורה בתוך הנגמ"ש'. הפוך, צריך לשמוע בנגמ"ש הרבה קולות".

.."אין ספק שחדשות 2 זה מקום העבודה המרכזי שכיף לעבוד בו. לאורך השנים, ובפרט בשנה האחרונה, אני יותר משמעותית. להפך, אולי סוף–סוף התחלתי לממש את הפוטנציאל שלי שם".

  • כי את לראשונה בחייך מרגישה בנוח להגיד "אני אישה דתייה"?

"זה תמיד היה ברור לי ברמה הפרטית. אבל לעשות חיבור בין העובדה שאני דתייה לבין הפרהסיה – זה התעכב. ואני חייבת להודות לרבנית מאוד גדולה, אדמו"רית בהקשר הזה, שעשתה לי את התהליך, שלי יחימוביץ'".

  • מדוע?

"באותן שנים הייתה לי תפיסה שהיהדות שלי היא כמו צליאק. אני אלרגית למשהו. באחד הימים אמרו לי לעשות כתבה על תחרות מלכת היופי של העובדים הזרים, בתחנה המרכזית בדרום ת"א. לא ידעתי להסביר לעצמי אז למה זה לא מתאים לי, והמצאתי הלוויה של אחות של סבתא שלי כדי להתחמק. ואז שלי עברה במסדרון, ואותה מפיקה שהציעה לי את האייטם הזה, הציעה לה אותו כ'אייטם קליל ומגניב לסוף התכנית'.

"שלי עצרה, האוויר קפא, והיא פתחה בנאום שהתחיל בתנועה הפמיניסטית ובעובדה שתחרות מלכת היופי היא תועבה מוסרית, כי היא מדרגת אנשים לפי המראה החיצוני. זה המשיך לנאום על העובדים הזרים וכמה הם משועבדים פה, והיא סיכמה ואמרה שהתחרות הזאת היא שיעבוד על גבי שיעבוד, ולכן היא תועבה כפולה, ונזפה במפיקה שלא ראתה את זה בעצמה. אני עמדתי שם בצד, ובסוף נאום התוכחה הזה אמרתי לעצמי 'וואו, בחיים לא הייתי מעזה להגיד 'תועבה'".

  • לך, כדתייה, אסור להגיד את המילה הזו.

"אם אני הייתי אומרת 'תועבה מוסרית' על משהו, היו אומרים, 'מה, את נציגת אחמדינג'אד?!'. אבל לראות את שלי מביאה את עולם הערכים שלה לעבודה היה מרגש, ואמרתי לעצמי אני רוצה גם".

"שכחתי לעשן סיגריה בשבת"

אני דוד, בן 19, ממקסיקו. לפני שלוש שנים עליתי לארץ, באתי לתקופה של כמה חודשים בקיבוץ. המשפחה שלי לא דתיים, אבל תמיד שמרנו על כמה מצוות כדי לזכור שאנחנו יהודים. גרנו בין הגויים ובכך הבדלנו את עצמו מהם.

כשהגעתי לקיבוץ, שכחתי בכלל שאני יהודי, והפסקתי לקיים אפילו את מעט המצוות שקיימנו בבית. אמרתי לעצמי, הרי כולם כאן יהודים, ואף אחד לא שומר שום מצווה, אז למה אני כן צריך?

אחרי תקופה כבר התכוננתי לחזור הביתה למקסיקו. רציתי להזמין כרטיס טיסה, אבל בת דודה שלי שגרה בארץ, ושחזרה בתשובה, שכנעה אותי להצטרף לתקופה קצרה לישיבה של בעלי תשובה בירושלים.

בהתחלה דחיתי את הרעיון. אמרתי שזה לא בשבילי. מה לי וללימוד תורה? אבל היא לא ויתרה, וסיפרה לי שיש שם הרבה פעילות וטיולים, ושאני לא חייב בכלל להשתתף בפעילות הלימודית.

אמרתי למה לא? ננסה. נכנסתי לישיבה ובחודש הראשון לא עשיתי שם כלום. לא השתתפתי בלימוד כי לא הבנתי הרבה ולא היה לי כח להתאמץ, לא שמרתי מצוות ולא שום דבר. אבל אחרי חודש הביאו איזה רב מאוד מעניין וכל הבחורים התלהבו, אמרו לי שאני חייב לרדת לשמוע את ההרצאה שלו. ממש לקחו אותי בכח.

הרב ריתק אותי. ממש נהניתי בהרצאה, והחלטתי שאני יורד יותר להרצאות, גם של רבנים אחרים. אחר כך ראיתי שהבחורים יורדים ללמוד גם בבוקר, אמרתי אולי זה באמת מעניין. החלטתי לנסות וכך לאט לאט נשאבתי פנימה.

אבל האמת שלא תכננתי לשמור שבת. גם זה קרה מעצמו. שבת אחת יצאתי יחד עם כולם לרובע, בעיר העתיקה, ושם מגיעים בחורים מכל הישיבות והמדרשיות באזור, ושרים שירי שבת, שירים של דביקות. זה היה מיוחד במינו. הרגשתי נהדר, ופשוט שכחתי לעשן. גם בבוקר התפילות והפעילות בישיבה פשוט סחפו אותי וכשכבר כן רציתי לעשן חשבתי לעצמי שלא יקרה כלום אם אדחה את הסיגריה עוד קצת. כך עד שיצאה השבת וכשהחברים כבר רצו לקום ולעשות הבדלה, התחננתי אליהם שישבו איתי עוד קצת, כי אני לא רוצה לצאת מהשבת.

כך היה גם בנושא של כשרות ובכל הנושאים האחרים. אני נשאבתי פנימה בלי לתכנן את זה מראש.

נתקלת בקשיים בכל התהליך הזה?

כמובן,  זה לא היה קל.  הייתי צריך לוותר על דברים שאהבתי, על המוזיקה, על סגנון החיים, על המסיבות  שאהבתי להשתתף בהן, פתאום אומרים לי איך להתנהג. זה לא קל. זה אפילו קצת חונק.

אבל , כשאתה מתבונן ואתה מתחיל לקבל את הדברים, אתה מסתכל על הכל בצורה  אחרת לגמרי, ואז אתה שם לב שזה לא מה שחשבת. זה לא כזה גרוע. יש עוד עולם אחר, חוץ ממה שאנחנו מכירים. אתה מתחיל להתעניין יותר בתורה, ואתה מרגיש שאם קורה משהו וזה לא אותו הרגשה של פעם. זה טעם אחר, הסתכלות אחרת על הדברים.

הגעתי לשלב שבו הייתי צריך להחליט מה אני רוצה יותר, את ההנאות שהיו לי לפני כן, או את הטעם המיוחד שאני מרגיש עכשיו. עשיתי חשבון, כל מה שהיה לי, איפה הוא עכשיו? נעלם! לא נשאר מזה כלום!  אבל  כשאני לפעמים יוצא מהבית מדרש או מאיזשהו שיעור  טוב, אני יוצא עם סיפוק. זה נשאר לאורך זמן, אני נזכר בזה ולא הייתי מחליף את זה לעולם.

"אני מרגיש שהקדוש ברוך הוא מרים אותי"

קוראים לי נתי דן ואני בן 22 וחצי. לפני 3 שנים בערך, התחלתי תהליך של חזרה בתשובה. הייתי כדורגלן בהפועל אשקלון, מגיל 15 בערך. אחרי שנתיים בקבוצת הנוער עליתי לבוגרים, הרגשתי מאושר. הייתי בהתלהבות גדולה, אבל הקב"ה אמר 'אל תתלהב יותר מידי, כי זה לא הדרך שלך'. כבר במשחק הראשון עם הבוגרים ספגתי פציעה שגרמה לי לכאבים עזים ברגל. לא נשבר לי עצם או משהו, אבל נפגע לי העצב. במשך שנה וחצי הייתי מושבת ממשחקים, ובשנה וחצי הזאת התחלתי ברוך ד' לשמור תורה, להתחזק, להתחזק,  שבתות, הכל,  לאט לאט.

אחרי שנה וחצי, כשהחלמתי מהפציעה התקשר אלי המאמן ואמר לי: "שמע,  מתחילים את העונה בקרוב, אני רוצה שתהיה הקפטן. אני רוצה אותך פה". אמרתי כן. כדור רגל זה היה בשבילי הכל. חזרתי לשמה. זה כבר לא היה אותו הדבר בנושא של שמירת מצוות. שבתות הייתי מתחיל לשמור.  מתחיל…  אם היה לי משחק באשקלון אז הייתי עושה שבת באשקלון. ואם היה לי משחק במקומות אחרים הייתי מתארח אצל קרובי משפחה באותה עיר אם יכולתי. אבל כשהיה משחק במקומות שהייתי חייב לנסוע אליהם אז הייתי מתחיל לשמור שבת, מתפלל בליל שבת, הולך לשיעור תורה ובשעות הבוקר היה מחכה לי אחבר שלקח אותי באוטו שלו ואני לא מחלל שבת כי אני בלי טלפון- הייתי קובע אתו שעה לפני שבת.

עד שעוד הפעם הקב"ה נתן לי קצת להבין ששבת שווה יותר מהכל. קיבלתי פציעה קטנה, ואחרי ששוב החלמתי לא המשכתי עם הקבוצה. אחרי תקופה חזרתי לשחק כדורגל, אבל בקבוצה ששומרת שבת.

אחר כך כבר התחלתי אני ואחד החברים שלי פה הכי טובים בישיבה, התחלנו להתחזק ביחד, עד שברוך ד' נכנסנו לישיבה. הרב שלנו הוא הרב דני הרב מרגולס מקרית גת , מי שמכיר, הוא היה הרבה נותן היה לוקח אותנו בלילות,  מקווה, תפילות , הרבה תפילות להקב"ה, וזכינו להיכנס לישיבה.

איפה הנקודה בלב שפתאום התחלת בכלל להימשך ליהדות – מאיפה זה התחיל?

"אני מבית דתי – ההורים שלי דתיים . תמיד הייתי בבית דתי. אבל הנקודה האמתית היא זה בלב. כל יהודי יש לו  את הנקודה הזאת. פתאום בוער לך. אתה יודע שאתה עושה טעות. ואיתי זה היה התקופה שחזרתי אחר כך לכדור רגל  והייתי מחלל שבתות. לפני זה הייתי משחק  כל פעם. שמירת שבת לא עניינה אותי.  אבל אחר כך כשחזרתי, אחרי שהיו תקופות שהייתי שומר שבת, אחרי הפציעה והכל, כל שבת שהייתי נוסע הייתי מרגשי את הצביטה בלב. הייתי מרגיש רע עם עצמי. הייתי עושה שמע ישראל לפני משחק, הייתי מדבר עם בורא עולם  כל הזמן – הוא נתן לי כוח. הייתי אומר לו לא יודע, לא יודע, תעשה איתי מה שאתה רוצה אבל תעזור לי….

כשנכנסת יותר חזק לתשובה, היו לך קשיים?

היו קצת. כשבאתי לישיבה התקשרו אלי מהקבוצה והציעו לי להצטרף אליהם בליגה א. רצו לתת לי משכורת, הכל. זה היה ממש כשהייתי חדש פה בישיבה. אמרתי וואלה וואלה איפה אני. בורא עולם  זה בכלל לא משנה מה יקרה – אני אמות, תהרוג אותי, לא אכפת לי מכלום. תעשה אתי מה שאתה רוצה.

ויתרת על הקריירה בספורט…

לא וויתרתי. הרווחתי! נשארתי פה במקום הטוב. זה לא שהפסדתי משהו.

יש כאלה שמתחילים להיכנס לתשובה וההתמודדות קשה להם. הם רוצים משהו שיגרום להם פחות לפחד.

אני אני לא יודע איך להסביר. אני נכנסתי לפה במצב שגם עוד הייתי בצבא. ראיתי הרבה ניסים. אני ראיתי את הקודש ברוך הוא כל הזמן, בזכות התפילה. הרבה תפילות, הרבה תפילות. אבל היה לי איזה רגע כשהייתי פה תקופה בישיבה, ואחר כך חזרתי לבית וזה היה כאילו רגע שקשה להסביר אותו – פשוט הגעתי לבית ולא יכולתי לחזור יותר לישיבה, לא יכולתי. אני זוכר הרב מרגולס לקח אותי  בלילה – אמרתי לו  תשמע אני לא חוזר – הוא לקח אותי ב-5 בבוקר הלכנו למקווה הוא אמר תתחזק  תתחזק-  אמרתי בורא עולם תשמע, אני אוהב אותך אבל את  האמת אני יודע שבישיבה אני לא יכול להישאר, ואני עכשיו  הולך לישיבה פעם אחרונה. ואני יודע שללמוד אני לא יכול. אני הולך ושם את עצמי עליך. אז תעשה איתי מה שאתה רוצה.

אני מרגיש שמרימים אותי. זה לא אני,  זה בוודאי לא אני. פתאום אני לומד עד שעות מאוחרות, קם לתפילות כמו איזה  פנתר. זה לא אני.  אני בטבע שלי לא הייתי יכולת לעשות את זה בחיים. זה רק הקדוש ברוך הוא הרים אותי.

איך השבתות קודש בישיבה… ?

אני לא יכולתי בעבר להיות בשבתות ל בלי הבית. יש לי משפחה כיפית. הורים, אחים, זה חוויה לעשות אתם שבת. אבל עכשיו כל שבת אני פה בישיבה, אני לא יכול ללכת לבית. רק פעם בחודשיים. זה מרוב החיזוק שאני מקבל פה בשבת בישיבה, זה כוח לכל השבוע.

"הרב דידי הררי"

אוהד אטינגר

 

אפשר להגיד על דידי הררי הרבה מאוד דברים, אבל דבר אחד אי אפשר לומר עליו. הוא לא רב. במחשבה שניה, גם זה כבר לא בטוח…

דידי הררי, שדרן הרדיו המפורסם שמחזיק מעמד כבר 25 שנה כאחד השדרים היותר אהובים על הציבור, גילה באחרונה את עולמו המופלא של לימוד התורה, והתאהב.

בראיון לערוץ הידברות הוא מדבר בגילוי לב על השינוי שהוא חווה, ועל האהבה הגדולה שלו ללימוד התורה. בידיו הוא מחזיק חוברת 'ותן חלקנו', שמרכזת לימוד יומי קליל המותאם גם למי שלא גדלו בבית המדרש: "גמרת את עיתון הספורט בבוקר, לפני שתעבור על הידיעות הנוראיות על מה שקרה היום, תן מבט על הדף היומי, קבל חומר למחשבה ותוכל לרוץ עם היום הזה בצורה נפלאה", אומר הררי.

"אותי נורא מעניין העולם הפיזי, מה שמחכה לנו אחרי. בכל הנושא הזה של לפתוח את הבוקר עם תפילה שבה אתה אומר 'אלוקי נשמה שנתת בי טהורה', זה עושה לי תחושה הרבה יותר טובה. שאתה מודה על הבוקר, על זה שפתחת את העיניים".

הררי עובר למסור לנו שיעור ביהדות: "יש באחד הביאורים באחד מקטעי הגמרא, מישהו שיוצא מהבית ואומר כל בוקר, ריבונו של עולם, בורא עולם, תודה רבה על כל מה שאתה נותן לי היום, כי כל מה שאתה נותן לי היום זה מה שאני צריך.

"זה דבר עמוק מאוד! אני נסעתי לרדיו וכל הזמן חשבתי על זה. מה זה תודה על מה שאתה נותן לי מראש כי כל מה שאתה נותן לי זה בדיוק מה שאני צריך? תכננתי להגיע להרצליה בשעה מסוימת, אח"כ להגיע לרדיו ואז לאיזו פגישה, מהפגישה לחברים ואז למשפחה, לא הספקתי להגיע להרצליה כי היה פקק עצום ושיניתי תוכניות והגעתי למקום אחר ועשיתי משהו אחר… עד היום התחושה שלי היתה שהתפקשש לי כל היום. שום דבר לא הלך כמו שאני רוצה.

"פתאום הבנתי שזה לא. זה מה שהיה צריך לקרות היום, אם היה קורה מה שאני חשבתי אולי היו קורים לי דברים לא טובים. ומה שקרה לי היום זה בדיוק מה שתוכנן לי, אז עכשיו יוצא מהדלת של הבית, מסתכל החוצה ואמר ריבונו של עולם, תודה רבה על מה שאתה נותן לי היום כי מה שאתה נותן לי היום זה בדיוק מה שאני צריך.

"יש לי תוכנית אבל כשזה משתנה, זה בסדר. כי ככה זה צריך להיות.

"אתה חושב על זה גם… שכתבו את הגמרא הזו לפני 1,500 שנה בערך, זה מדהים כמה שזה אקטואלי ליום יום שלנו. אני מתחבר לדברים האלה, אני לומד בזמן האחרון מכל מיני מקורות, כי אני מרגיש שזה חשוב גם לדעת, וגם עם הידיעה הזאת לנסות ולעשות משהו בחיי היום יום".

האם דידי הררי כבר הזמין שטריימל חסידי אותו יחבוש בשבת הקרובה? מסתבר שלו. לדבריו הוא לא מרגיש שהוא החל תהליך של חזרה בתשובה. "זה לא עניין של חזרה בתשובה או התחזקות כזאת", הוא מסביר, "זה יותר אולי לתרגל את חיי היום יום שלנו ולנסות להיות טובים יותר".

ואיך בדיוק הגיע דידי הררי ללימוד הגמרא?

"האמת שהגעתי לזה דרך חברים שלומדים, כמו רוני בראון, רמי קליינשטיין ואחרים. ואז נתקלתי בספר הזה עם הרב קובלסקי, ושמעתי קצת על הגמרא, ועל מה שקורה בה, ועל זה שבעצם כל יהודי בעולם שלומד גמרא לומד את אותו דף כל יום. כשחושבים על זה כח עצום מאוד של תפילה עצומה מאוד של המון אנשים.

"יצרתי קשר עם הרב קובלסקי, לקח לנו זמן להיפגש, אבל כמו שהמשפט העתיק אומר "כשהתלמיד מוכן המורה נכנס", זה כנראה היה שאלה של זמן.

"זה כאילו הפך לאיזה מנהג כזה של לפתוח את הבוקר, עם הקפה של הבוקר, עם 'תן חלקנו' ביד. עם הדף היומי. לקרוא את זה, לקרוא את הפירוש של העניין, לנסות לראות איך זה משליך על חיי היומיום שלי. כל קטע כזה שמבואר, הוא מבואר בצורה כזו שאתה יכול להעביר אותה לחיי היום יום, ליום הרגיל.

"כשאני לומד, אז אני לומד גם כדי לדעת בצד השכלתני וגם כדי לראות איך אני מתרגם את זה לחיי היום יום שלי כי גם בזוהר שמצוטט פה וגם במקורות אחרים, אנחנו 'כלים' – כלים של קבלה ונתינה.

"אגב, זה גם משפיע עלי בשידור, דברים שלמדתי מהם, את השיחות שלי עם מאזינים יום יום, אני שואל אותם מה הם עושים וכו', שיחת חולין כזו, לפעמים הם מספרים משהו שקרה ופתאום אני נזכר במשהו שקראתי ואני אומר להם "אתם יודעים, קראתי כך וכך, תחשבו על זה בצורה כזאת".

"אחרי 25 שנה שאני עושה רדיו יכול להיות שיש לי איזה יעוד בקטע הזה של לדבר להמונים במספרים של 400 ו-500 אלף אנשים ביום. כל הדברים האלה מתערבבים ביחד ויוצאים החוצה. חלק ממה שיוצא ממני עכשיו, זה מה שאני קורא ומה שנשאר בי. אני מקווה מאוד שזה עובר למאזינים בצורה טובה.

"אני מקווה שאני משפיע טוב על העולם ועל המאזינים, אני מקווה. אני יודע שאני מצחיק אנשים, שאני משמח אנשים, שזו מצוה גדולה. גם בימים שזה לא קל. אני מאוד מקווה שאני עושה את זה. קטונתי מלהעיד על עצמי.

דידי הרירי אינו חוסך מחמאות מהחוברת 'ותן חלקנו':

"הספר הזה מאוד נוח לשימוש. ה'תן חלקנו' הזה, הוא בגרסה כזו שאני יכול לזרוק אותו לתיק אני פותח, קורא משהו, מנסה להבין עוד משהו קטן. הוא מסודר לך לפי הימים, כל יום, מה שצריך שם. הגעתי למצב שלא היה את הספר של החודש הזה, ולא יצא לי לפגוש הרב קובלסקי. אחרי שבוע התקשרתי אליו ואמרתי לו "תקשיב, זה לא עסק ככה. תביא לי את הספר, הוא חסר לי נורא בבוקר".

ואיך יראה העולם אם יותר יהודים ילמדו גמרא? לדידי הררי יש תשובה ברורה:

"אני חושב שאם יותר אנשים יקראו – שוב, זה לא חזרה בתשובה, זה לא "מנסים לשנות אותך". תהיה אתה, תלמד. המקסימום שיקרה הוא שאתה תהיה בנאדם טוב יותר. אם עוד אחד ועוד אחד ועוד אחד, ומיליונים יהיו בני אדם טובים יותר, סביר להניח שהכדור הזה יהיה טוב יותר והאנרגיה פה תהיה טובה יותר. מדברים טובים יבואו רק דברים טובים. לא קורה הפוך".

 

לינק לראיון בהידברות

http://www.hidabroot.org/he/video/191165

מתכוננים לבית המקדש השלישי

"ולירושלים עירך ברחמים תשוב", אנו אומרים בתפילה, "ובנה אותה בקרוב בימינו". כולנו מצפים בכיליון עיניים לבנייתו של בית המקדש השלישי. מייחלים להבאת הקרבנות, לשירת הלויים, להקטרת הקטורת, לעבודת הכהן הגדול ביום הכיפורים, בקודש הקודשים – המקום הקדוש ביותר בעולם.

אבל בזמן שרובנו לא יודעים בדיוק איך זה יראה, וכיצד יעשו זאת בפועל, יש מי שמקדישים את כל החיים שלהם למחקר ופיתוח של כלי המקדש, הם נערכים בצורה רצינית ועקבית לבנייתו של בית המקדש השלישי, ועושים זאת תוך השקעה של המוני שעות מחקר ועבודה.

הרב חיים ריצ'מן ממייסדי מכון המקדש, מסביר בשיחה מיוחדת שקיימנו שהמחקר מתחלק על פני כמה מישורים. "יש את החלק ההלכתי, אנחנו עוברים על כל המקורות של פוסקי ההלכה, קטעי התלמוד והמשנה העוסקים בנושא, עורכים השוואות ובדיקות חוזרות ונשנות כדי להגיע לתוצאה שתצא ידי חובת כל הדעות או לפחות רוב הדעות. בנוסף יש גם את המחקר הפיזי, השימוש בטכנולוגיה המתקדמת, ועוד ועוד".

הרב ריצ'מן מספר לנו על יצירת ה'חושן'. זהו אחד משמונת פריטי הלבוש המיוחדים לכהן הגדול. החושן מורכב למעשה מפיסת בד מיוחדת, שעליה קבועה טבלת זהב ובה משובצות שתים עשרה אבנים, עם שמות השבטים חרוטים עליהן. בתורה כתובים במפורש שמותיהן של אבני החושן: אדם, פטדה וברקת, לשם שבו ואחלמה, תרשיש שוהם וישפה, נופך ספיר ויהלום. הבעיה היא כיצד אנחנו יודעים מה היא כל אחת מהאבנים הללו. האם האבן שאנחנו קוראים לה יהלום, היא באמת היהלום שאליו התכוונה התורה? לא בטוח.

"עשינו מחקר מקיף מאוד על אבני החושן", מספר הרב ריצ'מן שהיה מעורב באופן אישי בכל שלבי המחקר: "חקרנו את הנושא במשך 11 שנים. עירבנו בו את גדולי המומחים בעולם שעוסקים באבני חן, וכמובן לקחנו בחשבון כל אחת מהשיטות המופיעות בפירושי המקרא והתורה שבעל פה. רק אחרי 11 שנים הוצאנו לפועל את כל ההשקעה ועשינו חושן בפועל".

הרב ריצ'מן מציין שאחד הקשיים הגדולים ביותר שעומד בדרכם, הוא לצאת ידי חובת כל השיטות, דבר שלא תמיד הוא אפשרי: "אם אנחנו מדברים על אבני החושן, אז אפילו מתרגמי המקרא, שחלקם חיו בזמן שבית המקדש היה קיים, וייתכן שהם ראו בעצמם את החושן, או שלפחות שמעו מאנשים שראו אותו, ובכל זאת הם חלוקים לגבי סוג האבנים", הוא אומר.

לסיום אנחנו שואלים את הרב ריצ'מן, איך הוא וחבריו יכולים לדעת שהם אכן צודקים במחקר שלהם, ושהתוצאה שאליה הגיעו אכן זהה לזו שהיתה בבית המקדש?

הרב ריצ'מן: "אנחנו לא יכולים לומר שהצורה שבה עשינו את הכלים כך הם גם היו בבית המקדש השני, אבל אנחנו כן יכולים לומר שהם כשרים וראויים לשימוש בבית המקדש השלישי, כי כמו שבזמן בניית בית המקדש השני הם עיינו בהלכה, ובנו את הכלים בהתאם, כך אנחנו גם עושים היום, ואנחנו משתמשים באותן הלכות כאבני דרך שמלמדות אותנו איך להכין את הכלים לבית המקדש".

כשהילד החמוד שאל אותי אתה יהודי?"

אוהד אטינגר

לפני 17 שנים היה דן קרן רכז חברתי בקיבוץ חילוני בצפון ים המלח, היום הוא מנהל תלמוד תורה מצליח לילדים של חוזרים בתשובה, ביישוב חריש. סיפורו של קרן מפעים ומעורר השראה, ולכן בחרנו להביא אותו כאן באריכות, כפי שדן עצמו סיפר אותו:
גדלתי במשפחה חילונית רגילה. אבא רופא, אמא מורה, ילדות כמו כל ילד חילוני, מסלול רגיל של תעודת בגרות וכו'. בצבא הייתי ביחידה קרבית, בסיירת של הנחל, והמשכתי עוד שנה בתור קצין. אחרי הצבא עשיתי טיול לאפריקה כמה חודשים, ובהמשך אוניברסיטה – תואר ראשון.
אני חושב שבאמת במעבר שבין הצבא לאוניברסיטה התחילו ככה כל מיני שאלות של התבוננות, מה קורה פה, האם אני הולך להמשיך את מסלול הנמלים הידוע שבטח אחזור מהטיול, אוציא תואר, אמצא איזו אישה, אתחתן, עבודה, או משהו אחר?
היה איזה שהוא קול פנימי שהתחיל באמת רק לקנן, ממש בצורה הכי התחלתית, רק להעיז לשאול את השאלות. הבנתי שאני עומד להמשיך במסלול הידוע, אבל תהיתי מה התכלית. זה היה באמת מאד מאד ראשוני. ואחר כך משמים (אז עוד לא ידעתי שזה משמים), היו כל מיני אירועים על הדרך שבאמת הכווינו אותי למקום שאני נמצא בו היום.
יש לך איזה רגע כזה להגיד לנו שגרם לך לעשות את השינוי?
אני חושב שהיו באמת כמה נקודות שעשו איזה שהוא זעזוע פנימי. קשה להגיד ביום פלוני בשעה כזאת, חזרתי בתשובה. היו אירועים שגרמו לי לאיזה שהוא זעזוע פנימי.
אחד המקרים היה כשכבר התחלתי לחפש ולבדוק והגעתי לישוב בת עין, והתארחתי שם אצל משפחה שחוזרת בתשובה. אני כמובן במראה חילוני לגמרי, הייתי אז עם רעמת תלתלים גדולה, חולצת טריקו, סנדלים, רחוק מכל סממן של יהודי דתי. כשאני דופק בדלת, פותח לי את הדלת ילד חמוד בן שלוש או ארבע, עם פאות, עיניים חומות גדולות והשאלה הראשונה שהוא שואל אותי: "תגיד לי, אתה יהודי?"
השאלה התמימה הזאת, קשה להסביר כי זה לא משהו שכלי, פשוט זעזעה אותי. התחלתי להגיד לו מה זאת אומרת, ברור שאני יהודי, מה זה קשור שאין לי כיפה ואין לי זקן, אבל ברור שאני יהודי. כנראה שאחרי חמש עד עשר דקות של נאום אמא שלו אומרת לי "דן, הוא ילד בן ארבע, אני לא בטוחה שהוא לגמרי איתך, שחרר…"
זה היה ממש זעזוע שפתאום קלטתי שבעיני ילד יהודי שגדל בקדושה, אני נראה לו כמו איזה חייזר, כאילו מה זה הדבר הזה, ככה לא נראה יהודי. זה עשה לי טלטלה מאד מאד גדולה.
מפגש שני שהיה בהמשך הדרך, שזכיתי להגיע לאיזה שהוא כולל של בעלי תשובה בשם 'נתיב בינה' בירושלים, וגם בתחבולות, ה' יתברך עשה סיפורי השגחה מופלאים שהכרתי בזמנו מישהי מהעבר שכבר למדה שם בתור בת מדרשה, והיא הזמינה אותי רק שאני אבוא לבקר. אני כביכול בלי שום קשר לקדושה רק בהתעניינות מגיע, ואז היא עשתה לי תרגיל מפורסם. כמובן שהגעתי לשם בהתרסה, עם חולצה כתומה ושרוול שהדוסים האלו כאן לא יחשבו לעצמם שמי יודע מה… ונכנסתי לשם לשאול איפה היא. היא יוצאת ואומרת לי "תשמע דן אני בשיעור אולי תשב פה איזה חצי שעה כי יש פה איזה רב נחמד ואני חוזרת" תגידו מה, עשו אותנו אתמול? מה זה השטויות האלה?! לא מתאים לך עכשיו, אני אלך אני אבוא פעם אחרת. אבל היא: "תפסיק, אתה כבד, חצי שעה תשב תדבר איתו יהודי נחמד, עוד חצי שעה אצא ונדבר. אמרתי "טוב, את יודעת מה, בסדר".
התחלתי לדבר איתו והגעתי כמובן עם כל הסטריאוטיפים של החילונים, למה הדתיים לא מתגייסים ולמה הם פרזיטים וכו' וכו', והוא באיזה שהוא שלב ענה לי באמת תשובות של שכל והגיון אבל החומה עדין היתה חומה מבוצרת. וכמו במקרה הקודם שזה משהו שזה מעל השכל מה שחדר את החומה שבאיזה שהוא שלב הוא הוציא ספר שנקרא 'שאגת הדרקון', ספר שכתבה ניצולת שואה. הוא הקריא לי פסקה קטנה, בפסקה שם מסופר איך הנאצים ימח שמם וזכרם מכנסים את כל יהודי העיירה ליד בית הכנסת, זורקים את כל תשמישי הקדושה מבית הכנסת על הרצפה, וקצין S.S קורא ליהודי הכי פשוט, היא מתארת שם, שואב המים של העיירה, לא יודע צורת אות, לא יודע א' ב'.
שואב המים נעמד לפני הקצין, הוא אומר לו "יהודי חזיר, תרים את הספר תורה". אותו יהודי פשוט מרים את הספר תורה, והוא אומר לו "עכשיו אני רוצה שתקרע אותו לגזרים". היהודי הזה רק עומד מחבק את הספר תורה עם דמעות בעיניים, והנאצי ממשיך בצרחות "לא שמעת מה אמרתי לך, תקרע את הספר תורה הזה לגזרים או שאני יורה בך" והיהודי הזה פשוט בוכה ומחבק את הספר תורה והקצין הזה באמת יורה והורג אותו במקום.
אני זוכר שגם פה, כל מה שיצא מאותה שיחה עם הרב לא זכרתי כלום רק בראש התנגנה לי המנגינה, אמרתי, משהו פה אני לא מבין. אם הסיפור פה היה שהרב של העיירה עשה קידוש ה' הייתי יכול להבין, גם אז בשכל שלי שהוא עוד לא שכל של יהדות, תורה, קידוש ה' וכו'. אבל יהודי פשוט שהוא אפילו לא יודע קרוא וכתוב למה שהוא יסכים למסור את החיים שלו בשביל ספר תורה שהוא אפילו לא יודע לקרוא בו?!
זו גם הייתה חוויה שהלכה איתי הרבה מאד זמן. הבנתי ואמרתי לעצמי, שמע דן, יש משהו מסתורי, סוג של צופן, הלוואי ואני אזכה לפענח, אבל יש כאן משהו חזק, אנשים של פעם לא היו פחות חכמים מהיום, יש פה איזה משהו מסתורי ששווה לנסות לפענח אותו.
ואני חושב שזה היו שני אבני יסוד שאחר כך הובילו עוד מפגשים עם אותו רב באותה ישיבה והשאלות והתהיות הובילו והפכו אח"כ להיות יותר ברורות. הייתי אגוז לא פשוט, כי הייתי עובד הרבה עם השכל והרבה עם ההיגיון, אבל באיזה שהוא שלב, כשאדם מחפש באמת את האמת אז מראים לו משמים את האמת, ולאט לאט צעד אחר צעד.

גם היתה לי השגחה מאד מיוחדת עם אשתי של היום שנפגשנו כששנינו עוד היינו ככה בברורים, בצפון ים המלח באיזה שהוא קיבוץ, והיה כך הרבה מאד עניינים של השגחה מאד מופלאה וזכינו ככה לאט לאט להקים בית יהודי.
התהליך הזה ודאי כרוך בהרבה קשיים. במה זה מתבטא לדעתך?
אני חושב שהקשיים של כל מי שחוזר בתשובה מתחילים בצורה הכי פשוטה של "מה יגידו", כמעט בכל הרמות. זאת אומרת מה יגידו אלו שעבדתי אתם , החברים, מה יגידו ההורים, מה תגיד המשפחה. אני חושב שאם הייתי צריך להצביע על רגע מאד מאד קשה של התשובה בהתחלה זה היה בעצם אולי יום או יומיים אחרי החתונה. את החתונה עשינו בתמימות גדולה וכביכול נגד כל הסיכויים, הזמנו להקה של דתיים חוזרים בתשובה כדי שיהיה בקדושה ובהפרדה וסה"כ רוב הקהל בכלל לא היה בכיוון, אבל גרנו אז בקיבוץ בצפון ים המלח והייתי שם בתפקיד של רכז חברתי, כמובן לא דתי, טיולים וצחוקים עם החברה הבוגרים שם. אז איך אני עכשיו פתאום אחרי החתונה שם כיפה על הראש, בסדר, בחתונה ברור שהייתי עם כיפה, כיפה לבנה, יפה, אבל איך עכשיו אני חוזר לקיבוץ, לחברה שם, איך הם עכשיו רואים אותי עם כיפה?! ואת אשתי שהם הכירו שם בתור רכזת חברתית, היא עכשיו תהיה עם כיסוי ראש?!
אני זוכר אותי ואת אשתי יושבים בחדר אחרי החתונה ושואלים את עצמינו מה אנחנו עושים עכשיו?! איך יהיה לנו אומץ להיכנס עכשיו לחדר האוכל וכל הקיבוץ יסתכל עלינו ויראה שאני עם כיפה והיא עם כיסוי ראש?! איזו בושה!
פשוט חיזקנו זו את זה. אמרנו 'מה זאת אומרת איזו בושה, והרי אנחנו יודעים שזאת האמת'. עשינו כזאת כברת דרך בשביל להלחם על האמת ולבנות בית יהודי בקדושה. בסדר, אז יצחקו עלינו, אבל אנחנו יודעים שזאת האמת. וככה היה. אנחנו נכנסנו שם לחדר אוכל, אני עם כיפה והיא עם כיסוי ראש, כל העיניים של בערך מאתיים אנשים מופנות אלינו. דממה בחדר אוכל. אני ככה עם יד קצת רועדת אבל יודע שזה המעשה הנכון ניגש, הבאתי מראש יין משלי וכוס משלי כי ידעתי שקשה לסמוך על מה שקורה שם ועשיתי קידוש ופתאום אחד אחרי השני הגיעו והתיישבו לידנו, זה היה פשוט פלא פלאות.
אחד אומר לי "אתה יודע, סבא שלי היה רב גדול במרוקו" (הסיפורים הרגילים) אחת אומרת לאשתי "אצלינו גם, לא היינו דתיים אבל אבא שלי היה עושה קידוש בבית". היה שם באמת קידוש ה' מאד מאד גדול, וזה היה רגע מאד מאד קשה מצד האומץ לדעת שאם יש לך אמת, נכון, יכול להיות שיהיו ביזיונות, ויהיו. אבל תלך עם האמת הזאת ואל תפחד מ"מה יגידו".
איזה רגעים חקוקים בזיכרונך כרגעים הכי מרוממים, הכי ממלאים?
אני חושב שאם הייתי צריך לתאר שני רגעים כאלה שמאד מרוממים בתהליך של התשובה, השיא אני חושב, זה היה בחתונה שממש הרגשתי כמו שחז"ל אומרים שכשאדם מתחתן ממש מרגיש כמו בן מלך, הרגשתי כאילו כל החתונה אני פשוט מרחף, לא נמצא שם בכלל, ועוד פעם אני מזכיר שרב הנוכחים לא היו בכלל דתיים, לא ידעתי להגדיר את זה במילים אבל היום כשאני משחזר אחורה, פשוט שכינה שרתה עלי, כפשוטו, מצד המאור פנים, מצד הברכות שכולם קיבלו, מצד השמחה העצומה, ממש קיבלתי שם נשמה חדשה. ואני חושב שזה היה ממש רגע שיא שכל פעם שאני מנסה להיזכר אחורה ולהתחזק ולהרגיש ברגע שממש קיבלתי נשיקה מהקב"ה כפשוטו, זה היה ברגע של החתונה.
עוד נקודה שאני חושב שהיא מאד חיזקה אותי שאני נזכר בה, זה עם החברותא הראשון שלי לגמרא ואחד המשפטים שהוא אמר לי, (הוא עצמו בכלל לא זכר שהוא אמר לי את זה), אני יושב מול טקסט של גמרא בארמית, לא מבין כלום והוא בטוב טעם מתחיל להסביר לי מה קורה, איך אומרים, איפה רש"י, איפה תוספות. אז שיתפתי אותו באיזו שהיא מצוקה שהייתה לי אז עם ההורים, הם לא מבינים אותי, ויש ריבים, אז הוא אמר לי "דן, אל תשכח שאתה בפרס הגדול כבר זכית".
המשפט הפשוט הזה שהוא אמר לי, נכנס לי כל כך חזק ללב, וליווה אותי הרבה שנים בתשובה וחיזק אותי בכל המשברים שוודאי שיהיו כי תמיד יש עליות וירידות, וסה"כ זאת באמת טלטלה מאד גדולה לעבור מעולם אחד לעולם שונה אבל המשפט הזה כל הזמן הדהד לי. אמרתי לעצמי כל הזמן "דן, אל תשכח בפרס הגדול כבר זכית!".
זכיתי לדעת שיש בורא עולם, שיש תורה, שיש אמת, שאני יכול לחיות עם אישה בקדושה ולאהוב אותה והזוגיות רק תלך ותשתפר, וילדים מתוקים.
וזה באמת משפט שלכאורה נראה סתמי תוך כדי לימוד, אבל ליווה אותי כל כך הרבה שנים וחיזק אותי בשנות התשובה.

השבת הראשונה ששמרת, קומפלט עם כל ההלכות והתפילות, אתה יכול לספר על ההרגשות המיוחדות שהיו לך בשבת הזאת?
קשה לי להצביע על שבת מסוימת שבה שמרתי את הכל, כי אני חושב שבגלל שזה תהליך כל פעם התווסף עוד דבר קטן. אחת השבתות שאני נזכר בהן בחיוך היא שבת שבעצם אני ואשתי ממש בתחילת הדרך אמרנו רגע, אבל בעצם פעם לא היה חשמל, אז בעצם לא מתוך החומרות של גנרטור וכו' אמרנו טוב, אז בא נעשה כמו פעם ופשוט אני זוכר שבערב שבת אשתי הדליקה הרבה הרבה נרות בבית וככה עברה עלינו השבת לאור הרבה נרות בבית, והגיעו שכנים והסתכלו ופשוט לא הבינו מאיפה נפלנו, הכל בסדר, אולי נפל החשמל, ואמרנו לא, לא, פשוט רצינו שבת ככה כמו פעם.
זו היתה שבת שבמבט לאחור הייתה מאד מאד מיוחדת.

אני חושב שמפתח חשוב להצלחה שלנו בשמירת שבת זה שהתארחנו המון. התארחנו אצל משפחות דתיות וספגנו הרבה מהאווירה, זכינו להתבוננות איך נראה בית יהודי שהמסורת עברה אב לבנו, זמירות שבת, יחסים בין הבעל והאשה, הלכות. זאת הדרך שאני חושב שבשבילנו עבדה בצורה הכי טובה, פשוט שהייה, התבוננות וככה לרכוש על הדרך עוד ניגון, עוד מזמור, עוד הלכה.
הרקע שלך של אז וגם היום הוא מרשים. היום אתה עוסק בדברים חשובים וגם אז הצטיינת ועשית תואר וכו'. איך אתה מתאר את עצמך כדן של היום וכדן שלפני שבע עשרה שנה?
אני חושב שאם אני צריך כרגע להשוות בין דן של היום לדן שלפני חמש עשרה, שש עשרה שנה אז הייתי אומר את זה במשפט שאמרתי את זה אז בזמנו לאמא שלי כשהייתי בתחילת הדרך. אמא שלי הייתה בהיסטריה שחזרנו בתשובה, היתה בטוחה כמו שהתקשורת מספרת שעכשיו, כדבריה, "ימחקו לי את הדיסק" ואני אתנתק מהמשפחה. עשינו מאמצים מאד גדולים לשמר קשר עם המשפחה כי הבנו באמת שזו השקעה לעתיד, שלנכדים יהיו סבא וסבתא שישקיעו בהם ויכבדו אותם. כמובן שבשני הצדדים היו הרבה הרבה ויתורים, בהתייעצות עם רבנים שהעסק באמת ילך בצורה טובה.
אחד המשפטים שאמרתי אז לאמא שלי, שה' הוריד לי אז משמים: "אמא, תשמעי, את היהלום שיש בי זה את ואבא נתתם לי, כל מה שעכשיו אני עושה זה רק לנסות ללטש בזכות התורה את היהלום, זה הכל". אני חושב שזה באמת היה משפט קצר שמתאר את ההרגשה שלי של היום, שמצד המידות, מצד הטבעים יש לי הרבה הכרת הטוב להורים שלי לצורה שהם גידלו אותי שזה הביא למידות טובות, ליושר, להגינות, לכבד כל אדם. אבל אין ספק שכל המהלך של התשובה והמפגש עם התורה ועם הצדיקים, וכל המהלך של הקדושה ברור שזה ליטש אותי בצורה מאד מאד רצינית לעומת איך שהייתי פעם ואיך שאני היום".

מאיפה הם לוקחים את האכזריות הזאת?

מאת: יעקב לוסטיג

העולם הזדעזע פעם אחר פעם ממעשי האכזריות של ארגוני הטרור הערביים הפועלים במזרח התיכון. בחצי האי סיני התפתח לו ארגון טרור בעל כח רב, שטובח באזרחים ובאנשי כוחות הביטחון ללא רחם. בתוך שנים אחדות כבר נרצחו שם יותר מאלף בני אדם, והיד עוד נטויה.

ברצועת עזה מבצעים אנשי חמאס מעשים אכזריים בבני עמם. הוצאות להורג אינן מחזה נדיר במיוחד, בעיראק כבר שנים שלא עובר יום בלי הרוגים. לפעמים קצב ההרג עומד על חמישה הרוגים ליום, ויש תקופות שהוא מגיע ל-50 הרוגים ליום, וזה עוד לפני שדאע"ש נכנס לתמונה והחל לשלוט בשטחים נרחבים. בתקופות השיא נרצחו בעיראק אפילו יותר מ-500 בני אדם ביום, ולא מדובר בהרוגים במהלך לחימה, אלא באנשים נשים וילדים שהועמדו ליד בורות ונורו מטווח קצר.

בתימן נרצחים יום יום המוני בני אדם במלחמות הקשות בין החות'ים ובין הסונים, כשאנשי אל קאעידה יושבים מהצד ומבצעים פיגועים נגד כל הצדדים, ובאחרונה הצטרפו אליו גם אנשי דאע"ש שנלחמים נגד אל קאעידה בעודם מתחרים בו מי יצליח לרצוח יותר אזרחים חפים מפשע.

אבל את שיא האכזריות ראינו דווקא בסוריה. הוצאות להורג הפכו לעניין שבשגרה, והן מבוצעות בפני קהל של צופים שמצלמים בסמארטפונים את האירועים ה'משעשעים'. פעם עורפים, פעם שוחטים, פעם זו יריה אחת ששמה קץ לחייו של האומלל, ופעם כולאים אותו בכלוב מסורג כדי לשרוף או להטביע, והכל מצולם ומשודר באיכות HD, עם מיטב אנשי המקצוע שמשקיעים בהפקה עצמה ובעריכת הסרט שמופיע לאחריה.

כשהקרבות קשים מדי, לבשאר אל אסד יש שלל של עצות באמתחתו. פעם הוא מטיל חביות נפץ על ישובים הומים מאדם, ופעם הוא מרעיב ערים שלמות תחת מצור כבד שבסופו נופלים אנשים נפוחי כפן ומזי רעב.

אנחנו עומדים מהצד, משתדלים לעצום עיניים כדי לא לראות את הזוועות הנוראיות הללו, ולא מצליחים להבין. איך? איך הם עושים דברים נוראיים כאלו לבני עמם? לא מדובר על אויבים זרים, אלא על אחיהם! אנשים שעד לפני חמש שנים ישבו לידם באותם בתי ספר, התפללו אתם באותם מסגדים, סחרו אתם וישבו לידם במשחקי הכדורגל. לפתע הם הופכים אכזריים כל כך, רוצחים אלו באלו בהנאה מרובה, ולא שוכחים כמובן להצטלם ליד הגופות המעוותות.

https://youtu.be/aOidKketNBI

איך אפשר??

שאלנו את הרב אליהו שלזינגר, רבה של שכונת קרית היובל בירושלים, שהשיב לנו תשובה נצחית.

"בתורה כתוב על ישמעאל, אביהם הקדמון של הערבים: "והוא יהיה פרא אדם, ידו בכל ויד כל בו". אמר הצדיק הגדול רבי אלחנן וסרמן הי"ד, שנרצח בשואה הנוראה, והוא אמר זאת בשם רבו מרן ה'חפץ חיים' הקדוש זכותו תגן עלינו. לכאורה צריך להבין מה זה "פאר אדם". מבחינה דקדוקית אין לזה משמעות. זה כמו לומר על מישהו שהוא "גבוה אדם" או "יפה אדם". על פי הדקדוק העברי יש לומר קודם את שם העצם ורק אחר כך את שם התואר. "אדם גבוה", "אדם יפה" וגם "אדם פרא".

אז למה על ישמעאל כתוב "והוא יהיה פרא אדם"??

אלא אומר החפץ חיים הקדוש: במקרה של ישמעאל, ה"פרא" זה שם העצם שלו. זה לא רק שם תואר. המהות שלו היא פרא. הוא נראה כמו אדם, אבל הוא פרא. הוא פרא שמתארים אותו כאדם. החפץ חיים הדגיש שבגלל זה לא משנה כמה הישמעאלי נראה לך אנושי, מוכשר, תמיד נשאר לו המהות של פרא, שעלולה להתפרץ החוצה בשעת מבחן.

הרמב"ם הקדוש, רבי משה בן מיימון, כתב לפני כ-900 שנה אגרת אותה הוא שלח ליהודי תימן שסבלו אז רבות מהמוסלמים שהציקו להם וניסו להכריח אותם להתאסלם. כותב להם הרמב"ם שהגלות תחת ידם של בני ישמעאל היא הגלות הקשה ביותר מכל הגלויות האחרות. למה? כי לישמעאל יש מהות של רצח. כשהוא רואה דם, זה נותן לו חיות. זה מרענן אותו ונותן לו כוח.

לכן כששואלים אותי מהיכן הם לוקחים את האכזריות הזאת, אומר הרב שלזינגר, אני בכלל לא מופתע. זה אצלם עמוק במורשת הגנטית שלהם.

הקשר המיוחד בין העם היהודי והכותל המערבי

מאת: יעקב לוסטיג

הכותל המערבי. שריד אחרון של בית המקדש המפואר שעמד על תילו ושימש בית תפילה מרכזי של העם היהודי בארץ הקודש. הכותל שאבניו המפורסמות חרוטות בלבו של כל יהודי, ושדורות על גבי דורות ערגו יהודים מכל רחבי העולם אליו, וקיוו שיבוא יום והם יזכו להתרפק על אבניו החמימות.

בשנים האחרונות עולה הכותל המערבי לכותרות מדי ראש חודש, ולא בהקשר חיובי. קבוצה של נשים פרובוקטוריות, שאינן שומרות מצוות ולא מעריכות את תורת ישראל ומסורת ישראל, החליטה שמאחר והכותל הוא של כל העם היהודי, הגיע הזמן לנצל אותו לצורכי תעמולה זולה ומלחמת חורמה נגד הכותל עצמו ונגד כל מה שהוא מייצג.

וכך, חודש אחרי חודש, הן משכימות ובאות במסירות נפש כדי לבזות את המסורת המקובלת בידינו מדור דור, קוראות בתורה ושרות בקול רם, בניגוד לדרך אבותינו ואמותינו, בניגוד לדרך שהתורה הקדושה מצווה, ובניגוד לכל מה שהיהדות מסמלת ומייצגת. גם כשבית המשפט פסק את פסוקו, הן לא הסכימו לציית לחוק, סירבו למלא אחר הוראות השוטרים והמאבטחים במקום, ופעלו ללא ליאות להפריע ולרמוס את קדושת המקום.

באחרונה החליטה הממשלה להקצות רחבת תפילה שלישית, בכותל המערבי. אחת לגברים ואחת לנשים כפי שהיה תמיד, ועוד אחת לטובת מי שטוענים ש"הכותל לא שייך רק לדתיים", ורוצים לעבור על מצוות התורה, ולפעול בניגוד למסורת היהודית בצמוד לאבני הכותל הקדושות.

פנינו לרב הכותל והמקומות הקדושים, הגאון רבי שמואל רבינוביץ שליט"א, וביקשנו לשמוע מפיו, על מה ולמה זכה הכותל המערבי למקום משמעותי כל כך בקונצנזוס היהודי. איך זה שדווקא האבנים שהיו החומה החיצונית לבית המקדש, הן שזכו להיות 'תל תלפיות', המקום שאליו מתנקזים יהודים מכל רחבי העולם, כדי לשפוך את לבם בתפילה לאביהם שבשמים.

"הכותל המערבי בראש ובראשונה, הוא שריד לבית מקדשנו", משיב הרב רבינוביץ. "זה המקום הכי קרוב לקודש הקודשים. לכן העדיפות שלו על פני הכתלים האחרים המקיפים את הר הבית.

"חכמנו זכרונם לברכה אמרו: "מעולם לא זזה שכינה מהכותל המערבי", לכן יש לו, לכותל, עוצמה רוחנית אדירה. שלמה המלך במלכים א' פרקים ח' ו-ט', יש לו תפילה שהוא מתפלל לקדוש ברוך הוא בעת שהוא חונך את בית המקדש הראשון. זאת תפילה מלאה רגש ומומלץ לכל אחד לעיין בה כדי להתחבר ולהבין את המשמעות של המקום הקדוש הזה. אומר שלמה המלך לקדוש ברוך הוא, אני מבקש ממך "להיות עיניך פקוחות אל הבית הזה". הוא מבקש שכל אדם בעולם שיש לו כל תחינה וכל תפילה לקדוש ברוך הוא, "ופרש כפיו אל הבית הזה, ואת תשמע השמים מכון שבתך".

"שלמה אינו מסתפק בכך שתפילותיו של העם היהודי יתקבלו בבית המקדש. הוא מבקש גם שתפלותיהם של הגויים שיושמעו בבית הזה, יתקבלו גם הן לרצון. "גם הגוי אשר בא מארץ רחוקה ולא מעמך ישראל". והקדוש ברוך הוא מקבל את תפילתו של שלמה ומבטיח לו: "והיו עיני וליבי כל הימים". כל הימים! גם כשבית המקדש קיים, וגם כשהוא חרב בעונותינו הרבים. גם כיום כשאנו כולנו טמאי מתים ואיננו יכולים להיכנס למקום המקדש, אינינו יכולים לגעת בקודש הקודשים, גם עכשיו אנחנו נמצאים במקום הכי קרוב לקודש הקודשים ומעתירים בתפילה, והקדוש ברוך הוא שומע.

"אין זה פלא, אם כן, שהמקום הזה נהפך לבית הכנסת הגדול ביותר, ליהודים מכל העולם. הוא גם המקום שבו נחשפת הנקודה היהודית העמוקה החבויה אצל כל יהודי, אי אפשר להסביר את זה, אלא אולי להשתמש במילים של הרב קוק שאמר על אבני הכותל שהן "אבנים עם לב של אדם". אתה רואה אנשים רחוקים מכל נקודה יהודית מגיעים אל המקום, מתרגשים מתעוררים ומתחברים לשרשרת הדורות. הם מתחברים אל העבר המפואר של העם היהודי, אל המהות של הדברים.

"אני אומר תמיד אנחנו לא חופרים כדי לגלות אבנים. מכוש החופרים בא לגלות שורשים. השורשים של עמנו נמצאים באבנים האלו, ומסבירים לנו את הזכות שנפלה בחלקנו להיות חלק מאותה שרשרת דורות נצחית".

  • מה באמת חושב הרב על פתיחתה של רחבה שלישית לכותל? האם באמת מדובר בפיתרון ראוי שימנע את החיכוכים והמתיחות סביב שמירת מנהגי היהדות הנאמנה ברחבת הכותל הישנה?

"אני חושב שזו החלטה שמוטב היה שלא היתה באה לעולם. לראשונה מאז שחרב בית המקדש בעוון שנאת חינם, חולקה רחבת הכותל לשבטים. בצד רחבת הכותל המסורתית, שבה התפללו יהודים במסירות נפש מאות בשנים, תפעל רחבה נוספת לתנועות החדשות והמחדשות.

"לו היו יכולים אבותינו ואמותינו להשתתף בדיון בממשלה, היו בוודאי מזכירים לכולנו את המחיר הנורא ששילם עמנו על הבדלנות והקנאות. הם היו מספרים לנו בדמעות על המחנות הנלחמים זה בזה עד שפיכות דמים בירושלים הנצורה, בשעה שמסביב כבר בונים הרומאים את מגדלי המצור. הם היו מזכירים לנו כמה יקר היה המחיר ששילמנו בפעם הקודמת בה ביקשו זרמים שונים לכפות את דרכם על ירושלים כולה. לו היו אבותינו ואמותינו יכולים להשתתף בהצבעה על קריעת הכותל למחנות ולפלגים – הייתה ההצעה מושלכת מן השולחן בשאט נפש. לפצל את הכותל? להפריד בין יהודים במקום הקדוש הזה? לשלול כל פשרה ובלבד שכל אדם יקבל, דווקא בכותל, את הבמה לבטא את חידושיו הדתיים? מי יעלה זאת על דעתו?

"איש לא ניצח בהצבעה אתמול. כולנו, כל עם ישראל, אנחנו וצאצאינו וצאצאי-צאצאינו, הפסדנו. הפסדנו את האחדות הנדירה שנוצרה סביב הכותל המערבי והייתה סמלו של העם היהודי בכל שנות גלותו הארוכה. לא אל קיר האבנים כספו יהודים במרוקו ובפולין, בפרס ובאנגליה; אלא אל גילוי השכינה המתגלה בקיבוץ שבטי ישראל בירושלים. "ויהי בישורון מלך, בהתאסף ראשי עם, יחד שבטי ישראל". תמיד היו דעות שונות ודרכים שונות, אבל ירושלים הייתה המקום האחד המאחד את כולם. המקום שאליו באים מתוך ענווה, ולא מתוך תחושה של בעלות וזכות. את כל זה – הפסדנו בהצבעה אתמול. כולנו.

"במשך שנים ארוכות פעלתי בדרכים גלויות וסמויות כדי להשיב את השלום אל הכותל המערבי. הסכמתי לויתורים מרחיקי לכת מתוך אמונה כי "גדול השלום". אך לנוכח המתקפה הקנאית הבלתי פוסקת על הכותל מצד ארגונים שונים, והאווירה המורעלת שהלכה והתפשטה בו, נאלצה הממשלה, בכאב לב ובלית ברירה, לקבל גזירת פיצול, ולהסיר מרחבת הכותל את אש המחלוקת שאיימה לכלות את הכל.

"עתה, משנגזרה הגזרה, לא נותר לנו אלא להתפלל כי נמצא במהרה את הדרך לשוב ולהתאחד. "הֲלוֹא אָב אֶחָד לְכֻלָּנוּ, הֲלוֹא אֵל אֶחָד בְּרָאָנוּ, מַדּוּעַ נִבְגַּד אִישׁ בְּאָחִיו לְחַלֵּל בְּרִית אֲבֹתֵינוּ?" (מלאכי ב). סהדי במרומים שעשיתי כל שיכולתי כדי למנוע את הפילוג. עכשיו עלינו לעשות הכל על מנת לשוב ולסלול את הדרך אל האחדות בירושלים".

מה שלמדתי מג'וני האחראי על המנוע במעבורת החלל

שלום יצחקי

לפני כשנה וחצי ביקרתי במרכז שיגורי החלל ע"ש קנדי בפלורידה, המקום ממנו שוגרו מעבורות החלל. אווירה עגמומית- משהו שורה על המקום. עם ביטול פרויקט המעבורת איבד המרכז את תכליתו, ובמהלך הביקור ניכר היה כי עובדי המקום מתאמצים להצדיק את קיומו.

מאות מהנדסים ופועלים עודם מתרוצצים בשטח, ואחד המדריכים שליווה אותי אף הצביע בהתרגשות על כן שיגורים חדש שבנייתו נשלמה באותם ימים. אבל המחשבה התגנבה ללב, שהסיבה העיקרית בגינה נאס"א ממשיכה להעסיק את האנשים הללו היא משום שזול יותר לשלם משכורת מאשר לממן חבילות יקרות של פרישה ופיטורין.

פגשתי את ג'וני, גבר בשנות השישים לחייו, עם רעמת שיער אפורה וזקן. ג'וני הוא מהנדס בדימוס שמאז צאתו לגמלאות מתנדב פעם בחודש כדי להדריך תיירים כמוני בנבכי תכנית החלל האמריקאית. ג'וני התגלה כאדם אינטליגנטי ומעניין. הוא ביקש לדעת כל פרט על החיים בישראל. בתמורה הוביל אותי מתחת למנועי ענק של חלליות ישנות והכניס אותי לחדרי פיקוד הנגישים רק לאח"מים.

שאלתי אותו איזה תפקיד בדיוק הוא מילא בסוכנות החלל האמריקאית.

"הייתי אדם חשוב", אמר, "אבל לא באופן שאתה חושב".

מעבורת החלל- כך הסביר- מורכבת משלושה חלקים: המעבורת, רקטות הדחף ומיכל דלק ענק המזין אותן. כל אחד מהחלקים הללו מורכב בעצמו מרבבות חלקים נוספים, כך שהמעבורת בכללותה היא המכונה המסובכת ביותר שהורכבה בידי אנוש.

ועל איזה מהחלקים הללו היית אחראי? שאלתי.

מסתבר שלמיכל הדלק הגדול מחוברים שישה מנועים קטנים. הללו מופעלים למשך כמה עשרות שניות במהלך השיגור, ותפקידם לוודא שהמיכל לא יתנגש עם המעבורת לאחר שהוא מתנתק ממנה.

"ואני", הסביר ג'וני כשפניו קורנות מגאווה, "הייתי האחראי הראשי על המנוע השני מלמעלה בצד שמאל של המיכל".

"זה הכל?" התפלאתי.

ג'וני פרץ בצחוק גדול. "תבין משהו: בנאס"א אין 'גדול' ואין 'קטן'. כל רכיב קריטי להצלחת המערכת. אם יש איזושהי בעיה במנוע המסוים הזה- כל ראשי נאס"א ובכיריו ימתינו בצד ויפנו מקום עבור ג'וני שיבוא עם המברג שלו ויעשה את הקווץ' המסוים שרק הוא יודע לעשות בצורה המדויקת ביותר. הסיבה שמכבדים ומעריכים אותי היא משום שאני המומחה הגדול ביותר בעולם למנוע השני מלמעלה בצד שמאל של המיכל. בתחום הזה אין לי מתחרים וכנראה גם לא יהיו לי לעולם מאחר ותכנית המעבורת כבר באה לסיומה".

דבריו של ג'וני המשיכו להתגלגל במוחי עוד זמן רב אחרי שנפרדתי ממנו, לא בגלל מה שהם לימדו אותי על תוכנית החלל האמריקאית, אלא בגלל מה שהם לימדו אותי עלינו כבני אדם. בכל אדם מקנן הצורך להיות חשוב, לחוש שחייו בעלי משמעות. אבל איך יוצרים חיים של משמעות? רבים סבורים שהדבר אפשרי רק אם אתה ממלא תפקיד 'חשוב', רצוי עם פרופיל תקשורתי גבוה. רק אם יקראו עליך בעיתון ושמך יתנוסס בכותרות תוכל לומר שיש לחייך "משמעות".

אבל התורה מלמדת שהסתכלות זו אינה נכונה. על המילים "ותן חלקנו בתורתך" מובא בספרים הקדושים שלכל יהודי יש "חלק" מסוים בתורה ששייך רק לו. זהו תיקון כלשהו בעולם שרק הוא- בשילוב הייחודי והחד פעמי של אישיות, יכולות ונסיבות חיים- מסוגל לתקן. אם ג'וני יכול לחוש שחייו מלאים חשיבות וערך בזכות המנוע הקטן הבוער במשך כמה עשרות שניות על גבי מעבורת חלל בת עשרות אלפי חלקים, כמה משמעות יש לחייו של כל יהודי שיודע שרק הוא מחזיק את המפתח לתיקון מסוים בלעדיו היקום כולו לא יהיה שלם?

(המבשר)

האח הגדול – נא להתנהג בהתאם

במערכת אתר הידברות התקבל צרור תובנות מתוכנית הריאלטי הנקראת "האח הגדול". .

אתם חייבים לקרוא את זה

פשוט מרתק!

33 תובנות מבית האח הגדול

תודה לצופה ששלח אותן למערכת.

1)    אף אחד לא נכנס לבית בניגוד לרצונו.

2)    לפני הכניסה לבית, מחתימים את באי הבית על התחייבות לשמור על חוקי האח.

3)    מצלמים ומשקיפים כל הזמן. כל הקולות מוקלטים, דיבור אחד לא נחסר. קורות ביתו מעידין עליו.

4)    עם הזמן מתרגלים ושוכחים שמצולמים כל הזמן. או שלפעמים בלהט היצרים בוחרים להתעלם
מקיום המצלמות.

5)    ישנן חוקי לא תעשה, ומצוות עשה במשימות המיוחדות.

6)    כשלון במשימות, ועבירות על חוקי האח, גורמות נזק לכל הקבוצה, גם לאלו שעמדו במשימות
ובחוקים.

7)    עמידה במשימה של פרט מהכלל, מזכה את כל הקבוצה.

8)    יש מצוות ומשימות מיוחדות שעליהם מתוגמלים בשכר גם בעולם הזה.

9)    כשמרגישים מועקה, אפשר לפרוס הכל בפני האח בחדר מיוחד, בהתבודדות. ותמיד  – אבל תמיד
– הוא נמצא בהקשבה.

10)    על אף הקבלה הראשונית לשמור על חוקי האח, ישנם משוהי הבית הבוחרים במודע לעבור על
חוקי האח. בהסברים שונים ומשונים.

11)    הבחירה חופשית – כל אחד יכול לבחור אם לעבור על חוקי האח, או לשמור עליהן. לעשות
משימות או לפוצץ אותן.

12)    יש מהדיירים המנסים לעצור בעד העוברים על חוקי האח, בטענה שהעבירה תזיק בסופו של דבר
גם להם.

13)    ישנו תקציב הנגזר מלכתחילה, שממנו אי אפשר לחרוג.

14)    מזמנים לבאי בית האח נסיונות שונים ומתחדשים חדשים לבקרים, בכדי לבחון כל הזמן את
יציבות הערכים והמוסר.

15)    כל יום יש רשימה סופית ותמצות ממה שקרה במשך היום בבית האח.

16)    התנהגות חברותית לא הוגנת, התנהגות רעה בין אדם לחבירו, גורמת להעמדה להדחה.

17)    מיטב הסיכויים לשרוד בבית האח, שמורים לאלו הנזהרים בענינים שבין אדם לחבירו.

18)    אלו שמחוץ לבית האח שונאים או אוהבים את הנמצאים בפנים, על פי מעשיהם וטוב לבם.

19)    כל רכילות קטנה, כל מעידה, מתועדת ומצולמת. אין אפשרות להסתתר מעיני המצלמות.

20)    גם אם נעשה מעשה שלא ייעשה, שגרם רושם רע, אפשר בהמשך הדרך להוכיח לדיירים ולאלו
שמחוץ לבית, שהדרך הרעה ננטשה.

21)    לדיירי הבית כוח עצום לקבוע גזירה להדחה, אבל ההחלטה בסופו של דבר נמצא בידי אלו
הנמצאים מחוץ לבית.

22)    מזמן לזמן יש הדחות. אנשים מודחים ומוצאים מבית האח, אם המקטרגים רבים מן המסנגרים.

23)    רוב באי בית האח לא רוצים להיות מודחים. כי הם בחרו מראש להיכנס למצב זה.

24)    כשנגזר על אדם לפרוש, מסנגרים עליו קרוביו ומכריו שנמצאים מחוץ לבית.

25)    לנמצאים בבית האח, הזכות לפנות לקרוביהם הנמצאים מחוץ לבית שיעזרו להם בתפילות
והצבעות שלא יודחו מהתוכנית.

26)    לפעמים יש יוצאים מן הכלל המבקשים ומוציאים את עצמם מבית האח. אע"פ שהם בבחירתם
בחרו לבוא לשם.

27)    הקרובים באים לקבל את פני המודחים, יחד עם קהל רב.

28)    בצאת האדם מהעולם הסגור של האח, מראים לו קטעים מהתנהגותו במהלך השהות בבית.

29)    ישנן תופעות והדחות שאינן מובנות לדיירי הבית, ורק הנמצאים מחוץ לבית מבינים למה הדברים
קורים כפי שהם קורים.

30)   במקרה של התנהגות רעה ומגעילה, הבושה הנוראית לאחרי ההדחה בפני אלו הנמצאים מחוץ
לבית, היא העונש הכי גדול על המעשים הלא טובים.

31)  הכניסה והיציאה לבית, מלווה בהכרזות וצעקות קולניות.

32)    המצליח לעבור את כל השהות בבית האח בשלום. ממתין לו פרס עצום בסוף הדרך.

33)     כשיש זוכה מתברר שכל התוכנית בעצם נועדה לאותו איש הזוכה המאושר. כל העולם לא נברא
אלא לצוות לזה.

אתר הידברות