הבהלה לקניות בקניונים החזירה אותי אל התקופה שלמדתי בלונדון

הבהלה לקניות הקניונים החזירה אותי אל התקופה שלמדתי בלונדון

מאת: עמית אורן

 

ד"ר איציק אלפסי הביט בחוסר נוחות על תורי הענק בכניסה לקניונים, והחליט להציב מראה בפני הציבור בישראל,
כשהוא מבצע השוואה בין המאבק של הציבור החרדי על ערך החינוך למאבק שהתנהל במגזר החילוני סביב פתיחת חנויות הבגדים. הוא הופתע לגלות איזו סערה חוללו דבריו

ד"ר איציק אלפסי, 41, בעל הפודקאסט סטייט אוף מיינד העוסק בחברה ופסיכולוגיה,

רק ביקש להעלות על הכתב את מה שעלה בליבו כאשר צפה בתמונות של תורי הענק מול הקניונים שנפתחו,

לאחר תקופה ארוכה בה היו נעולים על מסגר ובריח בעקבות מגפת הקורונה.

בפוסט שפרסם בפייסבוק התייחס אלפסי להחלטת הממשלה שהתירה את פתיחת מרכזי הקניות,

ולבהלה שפרצה בעקבותיה עם המוני בני אדם שהסתערו על החנויות כדי לרכוש ממוצריהם.

שתי תמונות שהעלה אלפסי סיפרו את הסיפור כולו, ללא צורך להשתמש בהרבה מילים.

בהודעה שפרסם נכתב: "בסופו של דבר, כמו שאומרים, הטבלה לא משקרת:

תראו מה חשוב להם ועל מה הם נלחמים, ועל מה אנחנו… תחת המלל הזה הציב אלפסי שתי תמונות:

האחת, בה נראים המוני צעירים עומדים בשורה אחת לפני כניסה לחנות בגדים בקניון,

ובתמונה התחתונה נראה היכל ישיבה המאוכלס במאות בחורי ישיבה ההוגים בתורה כשהם מחולקים לקפסולות,

בהתאם להוראות משרד הבריאות. המסר היה ברור:

החשיבות שמייחס הציבור החרדי והערכים שעליהם הוא נאבק שונים לטובה מהערכים שעומדים בפני האוכלוסייה הכללית.

הפוסט האמור הפך להיות ויראלי והתפרסם ברחבי הרשת כאש בשדה קוצים;

הוא צוטט בכלי תקשורת ועבר מיד ליד בפלטפורמות החברתיות השונות.

האמירה החדה והברורה של אלפסי הדהדה כקול קורא במדבר. בשיחה עמנו הוא מספר על הפוסט שהעלה;

על התגובות שקיבל בעקבותיו ועל מחשבות נוגות בצל מגפת הקורונה.

 

פוסט עם עומק

מה הביא אותך לפרסם את הדברים הללו?

"קודם שהעלתי את הפוסט", הוא משיב, "חלפה בראשי מחשבה, שלא נתנה לי מנוח.

אני אדם חילוני אומנם, אולם התמונה הזו של אנשים העומדים בתור לקניון ועל כך הם נלחמים,

בו בזמן שהציבור החרדי, שהושמץ כל כך בתקופת הקורונה, נאבק על דברים חשובים בהרבה; ע

ל דברים שעליהם באמת צריך להילחם: החינוך והערכים שעליהם אנו גדלים.

מצב זה טלטל אותי. אמרתי לעצמי, רק לפני תקופה ראינו תמונות דומות מהמגזר החרדי,

אך שם ההצטופפות הייתה סביב בתי הכנסת ותלמודי התורה – דברים נעלים הרבה יותר,

בעוד כאן אנו רואים המונים שמצטופפים סביב הקניון. ביקשתי להציג בפני החברה שלי, החברה החילונית,

את מה שחשוב לנו מול מה שחשוב לציבור החרדי".

איציק אלפסי מוסיף ומבהיר כי הוא מוטרד במיוחד ממה שמתחולל בחברה המערבית, בניגוד לזו החרדית.

"גם החרדים קונים", הוא אומר, "אבל מה שצריך יותר ויותר להטריד אותנו הוא המאבק שנמנענו – החברה הכללית –

לקיים בעקבות סגירת מוסדות החינוך, והחצי-לימוד באמצעות הזום.

זה שהילדים לא הולכים לבתי הספר ולא פוגשים חברים זו עובדה קיימת שמלווה אותנו זה כתשעה חודשים,

ובכל זאת, המצב הבלתי נסבל הזה נשאר כך, כמעט ללא תגובה מצד הציבור הרחב. בניגוד לזה,

הקניונים היו פתוחים בחלק גדול מתקופת הקורונה. וזה קרה כי עליהם החברה הכללית כן נלחמה.

השאלה שצריכה להישאל היא מדוע לא נלחמנו על פתיחת מוסדות החינוך כפי שנלחמנו על פתיחת הקניונים?

אין זה כי הדבר לא כל כך חשוב עבורנו", משיב אלפסי וממשיך:

"מצב הדברים הזה מאיר באור בעייתי במיוחד את סדר הערכים של החברה הכללית בניגוד לזו החרדית".

לדבריו, היחס של החברה הכללית לבתי הספר בתקופת הקורונה מושפע מההתנהלות סביב בתי הספר במגזר לאורך כל השנה,

גם בתקופות שגרה.

"ההרגשה היא כי בתי הספר הם יותר סוג של 'בייבי-סיטר' מאשר מקום חינוך המנחיל ערכים", הוא מציין.

"כל יומיים אנו שומעים איומים על סגירת בתי ספר על ידי איגוד זה או אחר, וגם המעמד של המורים נמצא בשפל".

אלפסי, שאביו משמש כמורה בבית ספר, מכיר היטב את מצב המערכת. לדבריו, "מציאות בעייתית זו מתבטאת, בין היתר, במעמד

המורה.

אבא שלי, לדוגמה, משמש כמורה במשך שנים ארוכות ואני מאוד גאה בו על כך.

אך, הוא אינו מקבל את התמורה והערכה הראויה שהוא אמור לקבל כאדם שמציל אנשים.

היחס למורים במדינת ישראל בעייתי במיוחד, אם זה במעמד; אם זה בתמורה הכלכלית שניתנת להם תמורת עבודתם,

ואם זה בהערכה שהם מקבלים על עבודתם.

הרי לא ניתן להשוות בין מורה שכל חייו עמל בהצלת חיים של ילדים, לאדם שמכר איזה סטארט-אפ,

שהופך להיות כוכב מפורסם בעקבות כך, בעוד דווקא מורי ישראל אינם מקבלים את הערכה והתמורה שמגיעה להם,

ובקושי סוגרים את החודש", הוא מוסיף בנימת עצב.

תגובות מנוגדות

אלפסי, בוגר אוניברסיטה הממוקמת בצפון מזרח לונדון, שם למד פסיכולוגיה חברתית ודפוסי תקשורת בין בני אדם,

לא דמיין – למרות עברו האקדמי – את תשומת הלב הציבורית שתיווצר סביב הפוסט שפרסם ואת התגובות הרבות שיגיעו לפתחו בעקבות כך.

הפתיעה אותך הסערה שפרצה בעקבות הפוסט?

"האמת שכן", הוא משיב. "אני כותב פוסטים מושקעים מאוד. בחלק מהמקרים, כחוקר אני מעלה פוסטים לאחר מחקר שאני מקיים ובאמצעות פרסום נתונים שונים שאספתי,

ולפעמים מסתבר כי דווקא כאשר כותבים מחשבה מסוימת שעולה בראש, היא זו שהופכת להיות ויראלית ומתפרסמת מאוד.

הדברים שכתבתי בפוסט, נגעו כנראה בנקודה רגישה", הוא מוסיף.

אלו תגובות קיבלת בעקבות הדברים?

"היו תגובות שונות. כאלו שתמכו בדברי וכאלו שהתנגדו. כך זה מטבע הדברים בעולם שבו אנו חיים.

אבל הרבה מאוד תגובות תמכו בדברי. אנשים שאינם חרדים ואף אינם שומרים תורה ומצוות כתבו לי כי אני צודק בדברי.

הם הסכימו לחלוטין עם העובדה שסגירת מערכת החינוך לתקופה כה ממושכת היא ביזיון,

וכי היא מראה בדיוק מהו הערך של החינוך עבור החברה הכללית, בניגוד, כאמור, לזו החרדית.

"למעלה מכך", מוסיף אלפסי, "הבהלה לקניות לאחר פתיחת הקניונים החזירה אותי לאחור, אל התקופה בה למדתי בלונדון.

אני זוכר באותה עת את הבאזז סביב האירועים הנוצריים, שכוללים בעיקר מסעי ענק של קניות,

כך שהאירועים החשובים ביותר בלוח השנה הנוצרי הם אירועים שעוסקים ברובם בקניות,

כאשר חודשים מראש מתכננים מה לקנות לאירוע הזה ומה לקנות למועד הזה.

הבטתי אז על כך ואמרתי לעצמי שהחגים שלנו, היהודיים, שונים כל כך. אלו חגים שמאחוריהם יש סיפור ונושא,

זה העיקר בחגים שלנו, לא דברים חומריים כמו קניית מתנות או בגדים, אלא הרבה מעבר לכך.

העובדה שאירועי הקניות חודרים לחיינו, כמו ה"בלאק פריידי" ועוד, זהו מצב בעייתי מאוד, שבמסגרתו מעודדים את תרבות הצריכה הבזבזנית ללא כל טעם, עבור סיפוק רגעי".

רגע לפני שאנו נפרדים, אלפסי מבקש לומר לסיום, כי לאמונתו, על העם בישראל לקיים דיאלוג בונה וטוב יותר בין האוכלוסיות.

"עלינו לכבד כל אוכלוסיה ולהבין עם מה היא מתמודדת. אני חושב שאם יהיה בינינו שיח טוב יותר, רק נרוויח מכך", הוא מסכם.

 

 

הקישור לפודקאסט של אלפסי, על פסיכולוגיה, חברה ועוד

אבל אתה לא מבוסס כלכלית כמו שהיית בעבר, אמר יחזקאל

יעקב לוסטיג

 

יצחק ויחזקאל, כך נכנה אותם, לצורך הסיפור הבא שללא ספק ידהים אתכם. את שמותיהם האמתיים איננו יודעים, אך על מעשיהם שמענו גם שמענו.

שכנים קרובים היו יצחק ויחזקאל. כמעט בכל יום הם נפגשו בחדר המדרגות של הבניין הבני ברקי בו התגוררו, שוחחו מעט על דא ועל הא ונפרדו איש איש לביתו ולמשפחתו.

אבל הבדל גדול היה בין השניים. יצחק היה אדם מבוסס היטב, הוא עשה חיל בעסקיו ופרנסתו היתה מצויה לו בשפע.

לעומתו, ביתו של יחזקאל היה ריק מדברי מאכל. משפחתו התקיימה על ארוחות דלות, ובעבודה בה עסק, לא הרוויח סכומי כסף שיספיקו לו לפרנס בהרחבה את אשתו וילדיו.

באחת השבתות, הקיש יצחק על דלת ביתו של יחזקאל, וביקש להשאיל ממנו דבר מה. יחזקאל פתח את הדלת ואץ רץ בשמחה כדי להביא את מבוקשו של שכנו החביב.

כשהעיף מבט אל שולחן השבת של שכנו הקרוב, נדהם יצחק לגלות כי השולחן כמעט ריק מדברי מאכל. קופסת טונה וחלה יבשה – זה מה שאכלו בני המשפחה לסעודת השבת.

הוא הזדעזע מאוד, ושב לביתו כשהוא שקוע במחשבות.

במוצאי השבת, הקיש יצחק בשנית על דלת השכנים, וביקש מיחזקאל לשוחח עמו בארבע עיניים: "ראה ידידי", אמר לו יצחק, "כמו שאתה יודע, אני מתפרנס יפה מאוד, לא חסר לי דבר. אני רוצה לקחת חסות על סעודות השבת בביתך. אתה יכול לקנות במכולת מדי יום חמישי את צורכי השבת בלי להצטמצם ולהתקמצן, ולאחר מכן תרשום את הקניה על החשבון שלי במכולת השכונתית".

יחזקאל סירב בתחילה, אבל יצחק לא הותיר לו ברירות רבות, ולבסוף הצליח לשכנע אותו שיקבל את התרומה הקבוע, למען הילדים הרכים שבוודאי זכאים לקבל יותר ממה שהוא יכול להרשות לעצמו לתת להם.

מספר שנים עמדו שני השכנים בהסכם. יחזקאל קנה את צרכי השבת, ויצחק שילם ביד רחבה, בשמחה ובמאור פנים.

אחרי תקופה, הורע מזלו של יצחק. העסקים נקלעו לקשיים גדולים, וכעבור שבועות אחדים הוא נשאר עני וחסר כל.

יחזקאל ידע על כך, והחליט שהוא מפסיק לקנות את צרכי השבת על חשבונו של שכנו הנדיב. אבל יצחק גילה זאת מהר מאוד, וגער בשכנו על כך שהוא מפר את ההסכם הקיים ביניהם.

"אבל אתה כבר לא מבוסס כלכלית כמו שהיית בעבר", אמר יחזקאל, "אני לא יכול להרשות לעצמי לקנות אוכל לילדי על חשבון הילדים שלך".

יצחק מצדו השיב לו שמאחר ומדובר בהוצאות השבת, אין זה על חשבון ילדיו: "חכמנו זכרונם לברכה מגלים לנו שהקדוש ברוך הוא אומר "לוו עלי ואני פורע", אתם תקנו את הוצאות השבת ואני אחזיר לכם הכל עד הפרוטה האחרונה. לכן אתה תמשיך לקנות כפי שעשית עד כה, ואני אשלם לך בהלוואה – הקדוש ברוך הוא כבר יחזיר לי".

השניים המשיכו להתווכח, עד שהחליטו לבסוף לגשת לגדולי הדור ולשאול לחוות דעתם. את השאלה הם הפנו לשני הרבנים הגדולים בבני ברק, הגאון רבי חיים קנייבסקי שליט"א, והגאון רבי אהרן לייב שטיינמן זכר צדיק לברכה.

מעניין לציין ששני הרבנים היו חלוקים בדעתם: הרב קנייבסקי הסכים עם יחזקאל וטען שהוא צודק בכך שהוא מסרב לקבל את כספו של יצחק, ואילו הרב שטיינמן זצ"ל טען שצודק יצחק שטוען שמדובר בהוצאות השבת, כי אם הוא לא יכול להינות מסעודתו בזמן שהשכן שלו מסתפק בקופסת טונה, הרי שתשלום ההוצאות של השכן נחשב לחלק מהוצאות השבת שלו עצמו, ועל כך אמר הקדוש ברוך הוא "לוו עלי ואני פורע".

כיצד הסתיים הסיפור? אנחנו לא יודעים, אבל נראה שזה עיקר הסיפור, וההמשך שלו אולי מאוד מסקרן, אבל הוא כבר פחות חשוב…