"כשחזרתי הביתה, הזדעזעתי לגלות שהחדר שלי התמלא בחגבים! לא היה לכך שום הסבר טבעי…"

עם ישראל קיבל מתנה מאת השם, תורה ומצוות, זאת המתנה הגדולה ביותר שיכולנו לקבל, החיים בצילן של קיום מצוות התורה הינם חיים אחרים, חיי גן עדן כבר בעולם הזה.

613 מצוות קיבלנו על עצמנו. בספר 'החינוך' מפורטות כל המצוות ושורש טעמיהן. אחת המצוות היא מצוה מספר 152: "שלא להכנס שתוי יין במקדש וכן שלא יורה שתוי". כלומר, שעבודת בית המקדש הלא היא עבודת הכהנים והקרבת הקרבנות ושאר עבודות שהיו עושים בבית המקדש, הייתה צריכה להיות בצלילות ולכן נאסרה על העובדים שתיית יין ומשקאות משכרים, וגם הרבנים שקובעים ומכריעים בהלכות ובהוראות כיצד ינהג עם ישראל במקרים שונים, גם להם אסור לתת הוראות במידה והם שתויים …

שורש טעם המצוה ידוע, שאין ראוי להתעסק בדברים יקרים וחשובים כל כך, כמו ענייני המקדש ודברי התורה, רק בעת שיהיה האדם מיושב בדעתו ומסוגל לכוון בכל מעשיו מה שנקרא 'מפוקס'…

למדנו מכאן שדברי תורה צריכים שכל מיושב ולא מעורפל ובטח לא מבושם באדי אלכוהול. וכן הדבר ידוע לכל לומד… שאם אין דעתו מיושבת, יקשה עליו להתרכז, וכשאין ריכוז, הלימוד יהיה בעל ערך נמוך. מהסיפור הבא נוכל ללמוד שמי שמפריע לישוב הדעת של לומדי התורה, נענש.

סיפר לנו תלמיד חכם המכהן כמשגיח רוחני באחת הישיבות הגבוהות באזור המרכז. לא תמיד אפשר לראות את האמונה בעיניים, אבל אם קורה שהשם מנהל את העניינים כך שכל מי שמתבונן, רואה שיש בורא לעולם, צריך אכן לפקוח את העיניים, ולראות!

שכן המתגורר בסמיכות לישיבה, הממוקמת באזור שקט במיוחד, יצא בתוקף נגד הרעש של לימוד התורה הנשמע מאחד המבנים. המדובר היה במבנה המשמש כאחד מחדרי השיעורים, והשכן תבע מהישיבה להפסיק את השיעורים, ולפרק את המבנה.

ראש הישיבה והמלמדים ניסו להרגיעו, ואף הבטיחו לו שידאגו להנמיך את הקולות הנשמעים מהחדר, אבל שום דבר לא עזר. השכן המשיך לתבוע להפסיק לחלוטין את אמירת השיעורים.

הישיבה נאלצה לציית לתביעת השכן, פירקו את המבנה, ובלית ברירה הועברו השיעורים למבנה אחר. ומה קרה בסופו של דבר?

בשטח עליו עמד המבנה הראשון, נוצרה שלולית מים לא גדולה במיוחד, ובפתע פתאום הגיעו לשם המוני-המוני צפרדעים שהחלו לקרקר בלילות, והרעש שנשמע היה ממש בלתי נסבל. השכן ניסה להפעיל אמצעים שונים על-מנת לסלק את הצפרדעים, אבל כל המאמצים שנעשו לא הועילו במאומה, ממש כמו במצרים…

הצפרדעים נשארו במקום, וגם מומחים שהגיעו לזירה לא הצליחו להבין מדוע הצפרדעים אינן מסתלקות, למרות כל האמצעים המקצועיים שנעשו בשטח, ולמרות שהשלולית לא הייתה גדולה. הרעש גבר מלילה ללילה עד שהשכן יצא מדעתו, ונאלץ לעזוב את דירתו בבושת פנים, ולעבור למקום אחר

לא נשאיר את המעשה הזה רק בשטח הישיבה ההיא, אלא נעתיק אותו גם אלינו, אל החיים שלנו, אל הבית הפרטי שלנו, ונבין שלא יתכן שאדם עושה דבר נגד רצונו של השם ויצא נקי. העונש בוא-יבוא, במוקדם או במאוחר. בעולם הזה, או בעולם הבא.

ולכן, אין לנו אלא לעשות תמיד רצון קוננו באהבה ובשמחה, מתוך הבנה שמי שעושה כך, הוא המאושר באדם.

 

מצוות בדיקת סימני חגבים

בתורה הקדושה, בחומש ויקרא מופיעות הנחיות ברורות מה מותר ומה אסור לאכול, התורה גם נותנת סימנים מיוחדים לחיות מסוימות, בעוד שחלק הזנים כשרים באכילה. זנים אחרים שיחסר בהם סימנים הרי הם אסורים באכילה

נספר כאן דבר מופלא שסיפרה לי הרבנית בת שבע קנייבסקי ז"ל. לבית של גיסי הרב חיים קנייבסקי, הגיע אדם צעיר שהיה נתון בסערת-נפש גדולה, ואמר שברצונו לבקש מחילה מהרב. כששאלו אותו מה קרה? סיפר את הסיפור הבא:

"בישיבה לבעלי תשובה בה אני לומד, הזדמן לנו ללמוד על כשרות החגבים, אלו זנים כשרים באכילה ואלו לא. מגיד השיעור סיפר שכאשר הרב קנייבסקי עסק בלימוד הלכות אלו, הגיע לפתע חגב אל החלון שלצידו ישב ולמד.

"הרב קנייבסקי צפה בסימני החגב, ועל פי מה שראה, כתב את ההלכות בספרו". זה היה סיפור פלאי איך שבתזמון מושלם, בורא עולם שולח חגב במיוחד לחלונו של הרב קנייבסקי וממחיש לו את לימודו.

הבחור המשיך לספר שכאשר שמע את הדברים יוצאים מפי המלמד שלו שמסר את השיעור, הגיב ואמר 'אני לא מאמין לסיפור זה'… "והנה, כאשר חזרתי לביתי, הזדעזעתי לגלות שהחדר שלי התמלא בחגבים! לא היה לכך שום הסבר טבעי, כי בחדרי הבית האחרים לא היה ולו חגב אחד, וגם בכל האזור לא הסתובבו חגבים.

"הבנתי מיד שהדבר בא אלי כעונש מן השמים, על שזלזלתי בכבודו של הרב קנייבסקי, ולכן באתי עתה לבקש ממנו סליחה", אמר הבחור בקול מלא חרדה.

הרבנית קנייבסקי סיפרה לי שבעלה שמע את הדברים, חייך בענווה מרובה, ואמר שכמובן הוא מוחל. הנוכחים בחדר התרשמו שענוותנותו היא כה גדולה, עד שאין הוא מתייחס לכך כלל.

לאחר מכן חזר הצעיר לביתו, ואז אירע הפלא השני, כל החגבים נעלמו כלא היו!

 

(מתוך הספר 'מצוות בשמחה' בעריכת הרב משה מיכאל צורן)