בואו נדבר על שוקולד.

לאכול שוקולד – זו הנאה או לא?

תלוי את מי אתם שואלים.

אם תשאלו, למשל, חייל אמריקני משנת 1937, הוא יעווה את פניו בסלידה. שוקולד? שוקולד הוא מוצר עבה,

קשה ולא טעים בכלל.

הוא צורך שוקולד, כן. יש לו ברירה? צבא ארצות הברית של השנים ההן ראה בשוקולד מנת קרב רבת אנרגיה.

חיילים, כידוע, זקוקים לאנרגיה רבה כדי להילחם, והשוקולד נתפס כחטיף אידיאלי בשדה הקרב.

ובכן, הלך קולונל פול לוגאן לפגוש את הנשיא והכימאי של חברת 'הרשי', יצרנית השוקולד הגדולה ביותר בצפון אמריקה,

וביקש: הכינו לי שוקולד שיתאים לתנאי השטח של שדה קרב. שיהיה קל, עמיד בחום ובעל ערך אנרגטי גבוה.

"אבל", הוסיף הקולונל דרישה רביעית, "אני רוצה שטעמו של השוקולד יהיה רק מעט טוב יותר מטעמם של תפוחי אדמה

מבושלים. אל תכינו לי ממתק משובח. אני לא מעוניין שהחיילים יאכלו אותו להנאתם, ויגמרו אותו לפני הזמן שבו הם יזדקקו לו באמת".

וכך, בין 1937 ל-1945, צרכו חיילי צבא ארצות הברית מיליוני טבלאות של שוקולד לא טעים בעליל,

אבל חיוני לתפקודם העֵר בשדות הקרב.

ובכן, האם לאכול שוקולד זו הנאה?

חייל אמריקני של אז יאמר שלא. אנחנו, צרכני מותגי שוקולד משובחים, נאמר כנראה שכן.

עכשיו שאלה אחרת: מי מאתנו מאושר יותר כשהוא אוכל שוקולד – הוא או אנחנו?

"מה ההבדל?" אולי אתם תוהים, ובצדק. כי הנאה ואושר מתערבבים אצלנו לעתים קרובות.

בואו נגדיר את המונחים:

הנאה היא תמיד זמנית. היא מקסימה, מענגת – אבל חסרת סבלנות כרונית. רגע כאן, וכבר נעלמה.

אושר, לעומת זאת, הוא נאמן הרבה יותר. לא תמיד הוא נוצץ כמו ההנאה, אבל הוא נשאר אתנו לאורך זמן.

את ההנאה קל לזהות. את האושר – פחות. לפעמים הוא מגיע יד ביד עם אתגרים סבוכים, מה שעלול בהחלט לבלבל.

דרך טובה לזהות אותו, היא לשאול 'למה'.

למה אכל החייל האמריקני שוקולד? כדי למלא פקודה. כדי לקבל אנרגיות. כדי לנַצֵח ולחזור הביתה בשלום.

השוקולד שלו לא היה הדבר המהנה בעולם, אבל היתה לו משמעות ומטרה. ולאכול מתוך ידיעה שאני עושה

את המעשה הנכון – גורם לנו להרגיש נפלא עם עצמנו.

לעומתו, נסו רגע להתרכז בהרגשה שלכם כאשר אתם טועמים שוקולד. נסו לחשוב על רגע שבו אתם משועממים

או עצבניים, ולכן קמים אל הארון, שולפים ממנו חפיסה מתוקה ושוברים ממנה שורה. טעים?

או שטעם הלוואי הקצת מריר מקלקל את הטעם?

ועכשיו תחשבו על אותו שוקולד ממש, כשאתם צורכים אותו בתור מנת מרץ קטנה כדי שיהיה לכם כוח להמשיך להתרכז

בלימוד, או כהפוגה ממלאת כוחות להמשך אחר צהריים עם הילדים. טעים? מממ.

זה, בתמצות מדויק, ההבדל בין הנאה נטולת חזון, שזמינה לנו כאן ועכשיו ומיד נמוגה – לבין אושר,

שהוא תוצר של חזון ארוך-טווח.

ועכשיו לאבחנה מעניינת: למרות הניגודים ביניהם, לאושר ולהנאה יש גם תכונה משותפת – אף אחד מהם

אינו מבטיח לנו את השני. הנאה לא מבטיחה אושר. אחרי שהיא תלך, בדרך כלל נרגיש מרוקנים, לא מאושרים.

השוקולד של רגעי העצבנות ישאיר אותנו נרגזים פי כמה על חוסר השליטה שלנו, על הדיאטה שהלכה לאיבוד

ועל הסיבה המקורית לעצבנות, שהשוקולד לא פתר בכלל.

גם אושר, מצדו, לא מבטיח הנאה. ממש לא. יש לו להציע דרך ארוכה, עבודה מפרכת ומהמורות. אנחנו לא ניהנה

בדרך אל האושר. נצטרך לוותר על הרבה קוביות שוקולד כדי להשיג את הרגע המאושר שבו נגלה שהגענו למשקל

היעד שלנו. וכמובן שמשקל היעד והשוקולד הם רק משל לדברים אמיתיים יותר.

השאלה הנשאלת היא, האם אנחנו מוכנים לקבל את תנאי האושר הללו? האם אנחנו מוכנים לסבול, כדי לטעום אושר

בסופה של דרך מייגעת? או מעדיפים את החיים הקלים, המהנים והזמניים?

אפשר לומר בזהירות, שרבים מבני הדור הזה הוטעו לחשוב שהנאה היא אושר. סגנון החיים שלנו מנסה לקצר תהליכים,

ומשכנע אותנו להעדיף תוצאות מהירות. זה מהנה יותר, ללא ספק.

אבל כמה אנחנו סובלים מההנאה הזו!

רוב הבעיות האנושיות של דכדוך, נחיתות, חוסר התמדה, יחסים מעורערים ויתר מכאובי העת הזו – הן תוצאות

של חוסר אמון בכך שהאושר מחכה דווקא בדרכים הארוכות.

אם חפֵצי אושר אתם, עליכם להאמין שהוא לא יוכל להיות מיוצג על ידי הנאה. הפנימו: אושר הוא תוצר של תהליכים

מכווני מטרה; גם אם התהליכים הללו מתישים, קשים ולא מסבירי פנים בכלל.

הגדירו את המטרה שאותה אתם רוצים להשיג. הֱיו מכוונים אליה בכל פעולותיכם, גם אם הן דורשות מאמצים גדולים.

עם הזמן תגלו, בעזרת השם, שזכיתם: אתם מאושרים.

 

מילון מונחים:

אושר – מצב רגשי-שכלי, הקשור לחוויית החיים עצמה. בחוויה זו יש לאדם בהירות לגבי מקומו בעולם כאדם ערכי.

האושר מבטא חיבור למשמעות החיים.

הנאה – תוצאה של חוויה נעימה.

 

משהו לקחת לדרך:

כשאתם שואלים 'איפה נמצא האושר', סמנו לכם קודם כל איפה הוא כנראה לא נמצא: הוא לא קיים במקום שבו נמצאת ההנאה.

אחרי שאתם מסכימים לא ליהנות, תיפתח בפניכם הדרך לחפש ולמצוא, בעזרת השם, את האושר

 

משפט כוח

מטרה היא תנאי לאושר. התקדמות אל המטרה היא האושר בעצמו.

 

(פרק מתוך הספר 'רגעים של כוח'. ד"ר עוז מרטין פסיכותרפיסט בעל שם שספריו יצאו בהמדורות רבות. לרכישת הספר ולקבלתו במשלוח לבית ניתן להתקשר : 058-7676321)

בפעם הראשונה שנסעתי לחו"ל, לפני מספר עשורים, חוויתי חוויה שגרמה לי להבין משהו

חדש – ומפתיע – על יכולת הבחירה שלנו.

אנחנו אוהבים לבחור. אם מישהו או משהו ינסה לשלול מאתנו את היכולת לבחור, ניאבק בו.

אבל מה הייתם אתם עושים, אילו הייתם רגילים לחנות מכולת קטנה וחביבה שמציעה חמישה

סוגי גבינה – ופתאום נקלעים לסופֶּר שמקרר הגבינות שלו משתרע על פני מאה וחמישים מטרים?

האם הייתם מסוגלים לבחור?

אני זוכר את עצמי הולך לאורך המקרר ומביט בגבינות כמו שמסתכלים על מוצגים בגן חיות.

לקנות לא הצלחתי, השפע בלבל אותי.

יש כאן תופעה מרתקת.

דמיינו לעצמכם את הבחירה בצורה של קשת:

אנחנו עומדים בתחתית הקשת מצד ימין, במקום בו הבחירה כמעט אפסית.

ככל שאנו מתקדמים במעלה הקשת, מספר האפשרויות גדל, ויכולת הבחירה שלנו עולה בהתמדה.

בהתאמה, אנחנו גם מרגישים משוחררים יותר, כמו שהתרגלנו לחשוב ולומר:

'אני בוחר – משמע אני קיים'.

אבל אז אנו מגיעים לקדקוד הקשת – לשיא מסוים של אפשרויות בחירה, שממנו והלאה קורה דבר מפתיע:

ההיצע שעומד בפנינו ממשיך להתרחב – אבל יכולת הבחירה שלנו מתחילה לרדת!

זו תופעה שמתרחשת כשמספר האפשרויות העומדות בפנינו הוא גדול יותר מדי.

אנחנו יכולים לבחור בין לחם, לחמנייה או פיתה – אבל מתקשים להחליט מה לקחת מבין

עשרה סוגי לחמים ועשרים סוגי פיתות.

כשיש לנו יותר מדי מסלולי לימודים לבחירה, יותר מדי דברים שהיינו רוצים להספיק ביום החופשי

שלנו, יותר מדי שמות של מומחים שמתאימים לבעיה שלנו – אנחנו עוברים מהרגשה של 'אני קיים'

להרגשה של 'אני אבוד'.

ברמה הקיצונית, כשנהיה מוצפים ביותר מדי אפשרויות – נחזור למצב של אי יכולת לבחור.

מפתיע, נכון?

מבחינת האפשרויות התיאורטיות, קצה הקשת השמאלי – זה שמסמל את מרב האפשרויות – ממוקם

הכי רחוק מקצה הקשת ההפוך; אבל מבחינת יכולת הבחירה, כשאנחנו נמצאים במקום של השפע

הקיצוני הזה, אנחנו נמצאים פחות או יותר באותו מקום שבו היינו בתחילת מסלול הקשת: נטולי יכולת לבחור.

מה שקורה הוא, שכדי להתגונן מפני מצב של שפע מציק, אנחנו מפתחים לעצמנו הרגלים

שחוסכים מאתנו את הצורך לבחור.

כך, לדוגמה, התרגלנו לקנות גבינה לבנה שלוש אחוז, ואותה ניקח מהמקרר שבסופּר באופן אוטומטי,

בלי להבחין בכלל שיש בו עוד מאה סוגי גבינות.

זה חבל, כמובן, כי כך אנחנו מחמיצים הזדמנויות נוספות והתנסויות חדשות.

עקרון הקשת מציע כלל זהב: כדי לשפר את יכולת הבחירה שלכם – צמצמו את האפשרויות

שעומדות בפניכם.

אם הגעתם למצב של הצפה ובלבול, אות הוא שעברתם לצד היורד של הקשת – הצד שבו יש לכם

יותר מדי אפשרויות ופחות מדי בחירה.

אם תקטינו את האפשרויות – תחזרו למקום שבו יש לכם יותר יכולת לבחור.

כדי להקטין את האפשרויות, הרגילו את עצמכם לשאול מספר קטן של שאלות לגבי הבחירה

העומדת בפניכם.

לדוגמה, כשאתם מתלבטים איזה עסק לפתוח, שאלו את עצמכם: מה אני יודע לעשות?

מה אני אוהב לעשות? מה הציבור צריך?

כשאתם מתלבטים איזו משימה לבצע, שאלו את עצמכם: מה אני רוצה לעשות עכשיו?

מה אני יכול לעשות עכשיו? מה יהיה הנכון והיעיל ביותר?

כל האפשרויות שאינן עונות על השאלות הללו יישארו מחוץ להיצע, וכך יקטינו אותו.

ככל שתשכללו את מנגנון הבחירה שלכם, ותלמדו לשאול את השאלות הנכונות – כך תצליחו

להישאר עם מספר קטן של אפשרויות, ותעצימו את יכולת הבחירה שלכם.

 

מילון מונחים:

אפשרויות – נתונים שאפשרי לנו לבחור ביניהם.

הגדלת מספר האפשרויות, עד לסף מסוים, מגדילה את הסיכוי להגיע לתוצאות מיטביות.

 

מנגנון בחירה – פעולה מחשבתית מוגדרת, שמאפשרת קבלת החלטות על סמך נתונים וקריטריונים.

 

משהו לקחת לדרך:

אנחנו חיים בדור של שפע, גם מבחינת ההזדמנויות העומדות בפנינו.

לפעמים נראה לנו, שככל שיש לנו הזדמנויות רבות יותר – כך אנחנו נחשבים למוצלחים יותר.

כדאי לנו לזכור שהדרך להצלחה לא עוברת דרך ריבוי אפשרויות, אלא דרך החלטות נכונות.

במקום לנסות להגדיל את מספר האפשרויות העומדות בפניכם (לימוד של מקצוע נוסף, הצעות עבודה

נוספות, בדיקה של דירות נוספות לפני רכישת דירה, ועוד) – שכללו את מנגנון קבלת ההחלטות שלכם.

 

משפט:

הבחירה הראשונה היא – לבחור בין מה למה כדאי לבחור.

 

 

 

(פרק מתוך הספר 'רגעים של כוח'. ד"ר עוז מרטין פסיכותרפיסט בעל שם שספריו יצאו בהמדורות רבות. לרכישת הספר ולקבלתו במשלוח לבית ניתן להתקשר : 058-7676321)

 

ההגנות שאנחנו בונים סביב הנפש שלנו כדי להגן עליה מפני כאב והרס, הן מתוחכמות

ומורכבות במידה עוצרת נשימה. והן עשויות גם להיות מפתיעות.

כולנו כבר יודעים לזהות שהכחשה והדחקה, למשל, הן הגנות. כך גם לגבי אדישות, ריחוק,

ואפילו עליזות-יתר. כל אלה עשויים לעזור לנו לברוח מעצמנו כשאנחנו כאובים מדי, כדי לא להישבר.

אבל, האם ידענו שגם הצלחה עשויה להיות מערכת הגנה?

כן, זה נשמע מוזר… הרי כולנו רוצים להצליח, ומאחלים הצלחה גם לכל היקרים לנו.

לא יכול להיות שאנחנו מאחלים להם – ולנו – בסך הכל מנגנון בריחה משוכלל, נכון?

ובכן, קודם כל, נדייק: לא כל רצון להצליח הוא ניסיון בריחה. לפעמים אנחנו שואפים להצליח

כדי לעשות טוב עם הכלים שקיבלנו. זה נפלא.

אבל יש פעמים אחרות. ובפעמים האחרות הללו, אנחנו כן מחפשים חליפת הצלחה כדי להסוות

בה את הבריחה שלנו מהשטח. ועל הפעמים האלו נדבר עכשיו, כי שווה לנו להכיר אותן.

ובכן, ממה, בעצם, אנחנו רוצים לברוח בחסות ההצלחה?

אולי מההיסוס הפנימי של 'מה אני שווה, בעצם'.

אולי מתגובות הרסניות שקיבלנו בעבר כשנכשלנו.

אולי מההרגשה הכואבת שאנחנו, כפי שאנחנו, איננו ראויים לידידות.

הרבה פחדים וכאבים משתתקים מתחת למעטה ההצלחה.

לא תמיד זה רע, כמובן. הצלחה יכולה להיות גם הגנה בריאה וחיובית. בהחלט עדיף לעמול

ולהצליח מאשר להפוך לאדיש, לאגרסיבי, לרטנוני או למבוהל.

אבל – יש גם אבָל. כי הצלחה בתור הגנה עלולה גם להיות הרסנית.

וכאן ניאלץ לעשות שימוש במילה השחוקה: תלוי. תלוי מה אתם מרגישים בקשר להצלחה

ההיא, שאליה אתם חותרים.

האם אתם חותרים אליה מתוך הבנה שאתם עושים כמיטב יכולתכם, ותהיו מרוצים גם אם

תשיגו אותה רק באופן חלקי?

אם כן, תנו לה מדליה. היא עושה לכם שירות נהדר.

אבל אם אתם נשטפים זיעה קרה למחשבה שאולי לא תגיעו להצלחה מלאה כפי שהגדרתם אותה,

כדאי לכם להתייחס אליה בחשדנות.

אולי, מרוב רצון להגן עליכם, היא בעצם מזיקה לכם.

איך יודעים? איך ממיינים הצלחות ל'רעות' ול'טובות'?

מתבוננים ובוחנים:

האם אתם מסוגלים לקבל את האפשרות שלא תהיו הטובים ביותר בתחומכם?

שלא תזכו למשוב הנלהב שאתם מצפים לו?

שלא תוכלו לאפשר לעצמכם את דירת החלומות שרציתם?

או שהמחשבה על כך גורמת לכם לחוש לא שווים, לא אהובים ולא מסוגלים?

אם האפשרות האחרונה נכונה, אם המחשבה על חוסר הצלחה נוטלת מכם את האוויר –

ההצלחה המקווה הזו פועלת בשירות האויב. היזהרו ממנה!

היא לוקחת את הערך העצמי שלכם ותולה אותו על שבשבת מול הרוח; היא גורמת לכם

להתנדנד כל החיים על השבשבת הזו ימינה ושמאלה: הצלחתי? אני מדהים.

לא מספיק הצלחתי? אני כלום.

ועם הצלחות כאלה, מי בכלל צריך כישלונות.

הן כה גרועות, ההצלחות-האויבות הללו, עד שגם אחרי שנכנענו לרצונן והשגנו אותן

במלואן – הן לוקחות את הערך העצמי שלנו בשבי, וממשיכות להתעלל בו.

הרי אי אפשר לפרנס את הערך העצמי מהצלחה אחת לכל החיים. ערך עצמי שניזון

ממקור חיצוני, נעשה מהר מאוד רעֵב שוב. לכן, כשיפוג הרושם של ההצלחה הנוכחית,

הערך העצמי ישתוקק לעוד אחת ולעוד אחת. לא רק שההצלחה לא חיזקה אותו –

היא הפכה אותו לחרד ולנזקק עוד יותר.

הדרך הנכונה לגרום להצלחה לעבוד בשבילנו ולא בשירות האויב – היא להפריד בינה

לבין הערך העצמי שלנו. אל תרשו לשניים האלה להתיידד.

את ההפרדה הזו עושים כשמתייחסים אל ההצלחה בסלחנות. כשאומרים לה

: "אנחנו לא ממש חייבים אותך באופן מלא. גם תשעים אחוז ממך יהיו בשבילנו בסדר גמור".

כשלא תהיו להוטים להשיג את ההצלחה המושלמת – תפסיקו להרגיש שחייכם תלויים בה.

וכשחייכם לא יהיו תלויים בה – היא תפסיק להיות בריחה.

ויכול להיות, לגמרי יכול להיות, שתגלו אז בהפתעה שבעצם, אתם בכלל לא מחפשים לברוח.

 

מילון מונחים:

הצלחה – תחושת  עוצמה של יחיד או של קבוצה שהגיעו למטרה שהוגדרה מראש.

תחושה זו מגיעה לעתים מתוך האדם או הקבוצה עצמה, ולעתים מהסביבה העֵרה להישג.

עצכרה עצמיתשל יכולתת כאשר  ל

וגדרה מראש עם , מפעל או מכון מחקרות או במאמץ למטרה

ערך עצמי – הכרה מודעת ולא מודעת לקיומו של כוח פנימי.

 

משהו לקחת לדרך:

עוד דרך טובה להפריד בין ההצלחה לבין הערך העצמי, היא להפסיק לראות בה מקור גאווה,

ולהתחיל לקוות לה ביתר ענווה.

במקום להגדיר: "ההצלחה שלי תהיה כשאהיה המומחה הגדול ביותר",

עדיף להגדיר: "ההצלחה שלי תהיה כשאשתמש ביכולות שניתנו לי בצורה הטובה ביותר".

 

משפט:

מצליחן הוא אדם שסופר גם הצלחות חלקיות.

 

(פרק מתוך הספר 'רגעים של כוח'. ד"ר עוז מרטין פסיכותרפיסט בעל שם שספריו יצאו בהמדורות רבות. לרכישת הספר ולקבלתו במשלוח לבית ניתן להתקשר : 058-7676321)

 

אילו היינו יכולים לקחת תינוק, ולִצְפות בשלוש שנותיו הראשונות בהילוך מהיר, סביר להניח שהיינו נדהמים:

כמה מהר הופך תינוק מיצור שנהנה מכל פעילות – לילד שרק מחכה לדעת מה יקרה בסוף!

בגיל שנה הוא ניסה מאה פעמים ללכת, נפל וקם כדי לנסות שוב ללכת. סתם ללכת.

בגיל שלוש, כשאומרים לו: "בוא נלך", הוא מברר: "לאן הולכים?"

בגיל שנה וחצי הוא קשקש על הדף בהנאה, בגיל שלוש הוא מקפיד על התוצר: ציור של בית ופרח.

בעצם, למה שנדבר על ילד אלמוני? הרי הילד הזה הוא גם אנחנו.

האם נהנינו לאחרונה מקילוף בטטה ומקיצוץ סלרי? או שבזמן שבו קילפנו וקצצנו, ראינו מול עינינו

את המרק שעוד מעט יהיה כאן ואת הילדים השבעים?

בשביל רוב האנשים, יום עבודה הוא כך וכך שקלים בתלוש של סוף החודש.

הליכה היא כך וכך גרמים של ירידה במשקל.

תרגול בחשבון הוא כך וכך סיכויי הצלחה במבחן.

אנחנו חיים על מסלול ריצה שבסופו מהבהב לנו תמרור: זו המטרה שלך.

ולא לחינם. מאז שהיינו קטנים, חינכו אותנו להתאמץ כדי להגיע להישג – ובצדק. אנחנו רוצים חיים

בעלי משמעות והתקדמות, ולא דשדוש בכאן ובעכשיו.

אבוי לנו אם היינו נשארים פעוטות שנהנים מבניית מגדל קוביות שאין לו שום עתיד.

אבל לפעמים ההישג רחוק מאוד, והדרך אליו ארוכה ומעייפת.

אי אפשר לאכול כל הדרך הזו את מנת האושר העתידית. אנחנו צריכים משהו שיזין אותנו גם בינתיים,

עד שנגיע אליה.

מה גם שהאושר הזה הוא לפעמים פיקציה. לא כל מאמץ מייצר סיר מרק תוך שעה.

נלך לעבודה, נתאמץ, אפילו נוסיף שעות, נתמיד בכך חודש שלם – ואז מה?

האם יהיה לנו כסף להגשים חלומות?

בדרך כלל המשכורת שלנו מסיימת את חייה בחברת החשמל או האשראי, הרבה לפני שהיא מספיקה

להגיע לחלומות. ונכון שתשלום חשבונות הוא מטרה ראויה, אבל זה לא בדיוק מה שנותן לנו חשק לקום

לעוד יום עמל אפור.

ובינינו – גם המרק הוא לא בדיוק הגשמת חלומותינו. נהנינו ממנו, כן, אבל תוך כמה זמן נגמרה ההנאה

ונשאר רק סיר לשטיפה?

אכן, אי אפשר לבנות יותר מדי על האושר של סוף הדרך. או שהוא רחוק מדי, או שהוא קטן מדי,

או שהוא מתפוגג מהר מדי.

לא שבאנו לקחת את הטעם מהעשייה, כמובן. להפך, אנחנו כאן כדי להעניק לה טעם חדש:

הבשורה היא שאנחנו לא מוכרחים להישאר רעבים עד שנגיע למנת האושר הרחוקה.

אנחנו יכולים להשיג לנו מנות של הנאה גם בדרך.

אנחנו יכולים, וכדאי לנו מאוד, למצוא מה גורם לנו הנאה בתהליך עצמו:

למצוא משמעות ברגעים העייפים של השכבת הילדים, ולא רק לחכות שהם כבר יישנו, או מוטב, יגדלו.

לגלות איזה ערך אנחנו מעניקים לָעולם בעבודה שלנו.

לשים לב לנוף שבמסלול הליכת הבריאות שלנו. להתלהב מעצם העובדה שהתגברנו הערב על העצלות ויצאנו להליכה.

ואפשר גם לנסות מתכון חדש של מרק, סתם בשביל חדוות היצירה.

 

מילון מונחים:

מטרה –   הישג אישי או קבוצתי, המכוון לעתיד.

דרך – תהליך שהופך את המטרה ממצב עתידי שעדיין לא באמת קיים למציאות בהווה.

 

משהו לקחת לדרך:

בחרו פעולה פשוטה ביותר: צחצוח שיניים, שתיית קפה או כל פעולה שגרתית אחרת.

נסו להתייחס אליה, בלי חשיבה על התוצאה:

הרגישו את הכוח של מברשת השיניים על החניכיים, או שימו לב לטעם ולחמימות של הקפה.

כשאתם מרגילים את עצמכם להיות מודעים לתחושותיכם במהלך הפעולה, אתם מלמדים את עצמכם לשים לב לתהליך ולא רק לתוצאה.

 

משפט:

הטייס האוטומטי יכול להגיע רחוק, אבל כשתכבה אותו תוכל להגיע גבוה.

 

 

 

(פרק מתוך הספר 'רגעים של כוח'. ד"ר עוז מרטין פסיכותרפיסט בעל שם שספריו יצאו בהמדורות רבות. לרכישת הספר ולקבלתו במשלוח לבית ניתן להתקשר : 058-7676321)

 

נניח שיש לכם הזדמנות לפגוש את אחד מהשלושה הבאים:

את העבר שלכם, את ההווה שלכם או את העתיד שלכם.

את מי תעדיפו לפגוש?

חִשבו על כך פעם נוספת לפני שאתם עונים:

מדובר בפגישה אישית. תהיה לכם אפשרות להעלות כל שאלה שתרצו, להביע כל משאלה.

יהיה זמן להכיר, להגיע לתובנות מחַדְשות, ללבן נושאים ולהגיע יחד למסקנות.

ובכן, את מי תעדיפו לפגוש?

ניתן להניח שרוב בני האדם יבחרו, ללא היסוס, בעתיד.

העתיד הוא מסקרן. הוא צופן סודות. הוא טומן בחובו תוצאות של בחירות עכשוויות שלנו.

כמעט כל אחד יתלהב מההזדמנות להציץ קדימה, ולקבל מושגים על העומד להתרחש.

יהיו, כנראה, גם כאלה שיבקשו לפגוש את ההווה.

אלו יהיו אנשים תכליתיים שרוצים להשקיע בתקופת חייהם הנוכחית, או כאלה שמרגישים

שהזמן בורח להם מהר מדי, וישמחו לזמן איכות עם ההווה.

אבל מי יסכים להיפגש עם העבר?

אולי רק כאלה שבוחרים לדשדש בו ולבכות על פצעיו.

אנשים שרוצים להתקדם, לא ימצאו עניין בעבר. מה שהיה, כבר היה. עברנו חוויות טובות יותר או פחות,

זה בלתי ניתן לשינוי. העבר מת, התקוות לגביו אפסו, אנחנו רוצים ללכת הלאה.

בבסיס, זו גישה בריאה. אין טעם להיתקע בעבר, נכון.

ובכל זאת, יש טעם להתייחס אליו.

וכאן המקום לבשר בשורה מדהימה:

העבר לא מת.

הוא ממשיך לחיות בתוכנו. לא רק בצורת זיכרונות, אלא באופן מעשי ומשמעותי הרבה יותר.

הוא קיים כדי להשפיע.

שימו לב כמה פעמים מתעוררות בתוככם חוויות עבר שחשבתם שהן אינן עוד, ומזכירות לכם

את קיומן; מציקות לכם, חוסמות וטורדות מנוחה.

העבר עשוי לשתוק שתיקות ארוכות מאוד, ולפתע להתפרץ ולתבוע את תשומת לבנו.

הוא חי, והתעלמות לא תהרוג אותו. אין טעם להכחיש את קיומו, כפי שאין גם טעם להתאבל על לכתו.

ובכן, מה אנחנו יכולים לעשות כדי לחיות אתו טוב יותר?

חשוב להבין, שעבר אינו מורכב רק מהמאורעות שהתרחשו בו, אלא גם מהדינמיקה בינינו

לבין אותם מאורעות.

את המאורעות אין לנו אפשרות לשנות, אבל את הדינמיקה – כן; ומכיוון שכך, אנחנו מסוגלים לשנות

את האופן שבו העבר משפיע עלינו.

נסו להקדיש לעבר שלכם תשומת לב. בחרו חוויה שהכאיבה לכם בעבר, אולי עדיין כואבת, והסכימו

לפגוש אותה שוב. הצטיידו לפגישה במשקפיים אחרים, לא אלה שבהם התבוננתם בחוויה הזו עד כה.

התבוננו בחוויית העבר הזו, וחִשבו:

מה היה טוב בקושי ההוא?

מה הוא תרם לחייכם?

האם הוא פיתח בכם יכולות חדשות?

האם הוא גילה כישורים נסתרים? כוחות חבויים?

כולנו יודעים לומר ש'הכל לטובה' אבל לא פעם, הכאב שחווינו לא מאפשר לאמירה הזו לחלחל לתוכנו.

כשנבחן את חוויות העבר מתוך מטרה להבחין בתרומה החיובית שלהן לחיינו,

האמירה 'הכל לטובה' תהפוך להיות ממשית וברורה הרבה יותר.

נגלה לפתע שהכאב ההוא הביא גם טוב לחיינו, טוב שאולי היה עד עתה נסתר מעינינו,

או שלא קישרנו את קיומו לחוויה ההיא.

אכן כן, כדאי לכם מדי פעם לפגוש את העבר. זו דרך נהדרת לנרמל את היחסים ביניכם לבינו,

ולחיות אתו הרבה יותר בשלום.

 

מילון מונחים:

עבר – מקבץ של עובדות, מחשבות ורגשות, שהפירוש שלהם משפיע, לטובה או לרעה, על ההווה.

עבר טוב – עבר טוב הוא תוצאה של תהליך רגשי, שכלי ורוחני, המאפשר לעובדה מהעבר להועיל בהווה.

 

משהו לקחת לדרך:

חשוב לזכור את השילוב הנכון בהתייחסות אל העבר:

מצד אחד –המאורעות כבר היו ואינם עוד. לא נוכל לשנות את מה שהיה.

מצד שני –ההשפעה של המאורעות קיימת וממשיכה להשליך על חיינו בהווה,

ואת ההשפעה הזו אנחנו יכולים לנסות לשנות.

המטרה איננה להתבוסס בעבר, אלא להבין אותו מחדש בצורה שתאפשר לנו לצעוד קדימה.

 

משפט:

העבר הוא כמו ילד: הוא יתנהג גרוע אם לא נקדיש לו תשומת לב; הוא יתנהג גרוע אם נקדיש לו

תשומת לב שלילית; הוא ישפר את דרכיו אם נקדיש לו תשומת לב חיובית.

 

(פרק מתוך הספר 'רגעים של כוח'. ד"ר עוז מרטין פסיכותרפיסט בעל שם שספריו יצאו בהמדורות רבות. לרכישת הספר ולקבלתו במשלוח לבית ניתן להתקשר : 058-7676321)

 

סיפור קטן ששמעתי, והוא שווה שיתוף:

קבצן ישב בתחנת הרכבת יום אחרי יום; כפוף, לבוש קרעים, לצדו צלחת נחושת בעבור מתת-ידם

של העוברים ושבים, ובידו – שלט.

על השלט נכתבו שתי מילים: "אני עיוור".

מאות אנשים עברו לידו בכל יום. רק מעטים מהם שמו לב לקבצן העיוור. רק מעטים מתוך המעטים

הללו הטילו מטבע לצלחת שלו.

יום אחד עצר מישהו ליד הקבצן.

"אדוני", הוא שאל, "האם אני יכול להוסיף שתי מילים לשלט שלך?"

הקבצן הסכים, בלי להקדיש מחשבה רבה מדי לבקשה המוזרה הזו. אולי היתה זו הידיעה שאף אחד

ממילא לא מתעניין בשלט שלו, שהפכה אותו לאדיש כל כך.

אבל –

מהרגע בו הוסיף האיש את שתי המילים לשלט והלך לדרכו, חל מפנה דרמטי!

פסיעות ממהרות נבלמו שוב ושוב ליד מקום מושבו של הקבצן העיוור, ומטבעות צלצלו שוב ושוב

בצלחת הנחושת שלו.

עכשיו כבר היה הקבצן העיוור סקרן מאוד: מה הן שתי המילים, שתי מילים בלבד, שחוללו את השינוי

הלא מובן הזה?

כששוב עצר מישהו לידו, לא התאפק הקבצן ושאל אותו: "הי, בן אדם, מה כתוב על השלט שלי?"

האיש הקריא: "כתוב עליו כך: 'אביב עכשיו, ואני עיוור'".

שתי מילים.

בעצם, לא.

אלו לא שתי המילים. זה העולם הענק של הרגש שהן הקימו שם, מול עיניהם של העוברים והשבים.

אלו כל המשמעויות הנלוות לכל אחת מן המילים, והמשמעויות שמתקבלות מן הצירוף שלהן זו עם זו.

כי מילה היא לא רק הברות ועיצורים – מילה היא קפסולה של רגשות ומחשבות, תפיסות ודעות.

וכשאנחנו בולעים את הקפסולה הזו, משתחרר לתוכנו כל התוכן שהיה בתוכה, ומשפיע על תהלוכות חיינו.

עכשיו, כשאנו מודעים לעובדות הללו, בואו נדבר על שני ביטויים, כל אחד מהם בן שתי מילים בלבד –

ביטוי א': לא יכול.

ביטוי ב': לא רוצה.

ההבדל בין שני הביטויים נראה אולי זעיר, אבל זה רק ההבדל החיצוני.

אם נפרק את הקפסולות הסמנטיות הללו, נגלה שההבדל בַּתֹכֶן שהן מכילות – הוא אדיר.

ביטוי א' אומר כך: יש כאן משהו שאני סובר שהוא חיובי, ואני רוצה לבצע אותו, אבל אני קטן

וחלש מכדי לעשות זאת.

אין לי את היכולת ואת העצמאות לבחור. רצוני אינו רלוונטי, שכן אין לי אופציה לשלם שום מחיר

כדי לבחור בעשייה הזו. לא יכול!

ביטוי ב' אומר דברים שונים בתכלית. הוא אומר: יש כאן משהו שאני סבור שהוא לא חיובי בעבורי,

ויש לי כוח להחליט ויכולת לבחור שלא לבצע אותו.

אמנם, אם ארצה אוכל לעשות זאת – אבל יש לי אלטרנטיבות, ואני חזק ועצמאי מספיק

כדי לבחור במה שטוב לי.

ייתכן ואני טועה. אולי אחרים סבורים שהפעולה המדוברת כן רצויה וכן חיובית.

אבל לי יש מספיק חוסן ורוחב כתפיים כדי לקחת אחריות על ההחלטה שלי גם אם היא מוטעית,

ולא לעשות את מה שאני לא רוצה.

שתי מילים והבדל מדהים, לא?

באיזשהו מקום – האדם הוא רצונו. הרצון מבטא את ה'אני' הכי אותנטי שלנו.

אם נלַכּד את כל מרכיבי האישיות שלנו; הדעות, התכונות, המחשבות, ההיסטוריה, החלומות –

כשנזַקק את כל אלה, יישאר בידינו הרצון: מה אנחנו רוצים עכשיו, או מה אנחנו רוצים באופן כללי.

כשאנחנו מכַוונים את עצמנו לתדר של הרצון, ומבצעים דרכו את הבחירות שלנו – אנחנו מנכיחים

את עצמנו במלוא העוצמה.

לעומת זאת, כשאנחנו פונים לאפיק של 'יכול' או 'לא יכול' – אנחנו מגמדים את הנוכחות שלנו במרחב

הבחירה. אנחנו הופכים להיות מנוהלים, חסרי אונים; אנו מדכאים את העוצמה הפנימית שלנו.

למעשה, כמעט ולא קיים דבר שאנחנו לחלוטין לא יכולים לבחור בו. מה שכן, ייתכן שהבחירה תגרור

מחירים כבדים, שאנחנו לא מוכנים לשלם.

לכן, כשאתם עומדים מול שאלת 'לעשות או לא לעשות', נסו לחדד את נקודת הרצון שלכם בנושא:

מה אני רוצה בקשר לעניין הנידון? מה אני לא רוצה?

האם אני רוצה לצאת לנופש – למרות המחירים הכבדים שהוא ידרוש ממני מבחינה כלכלית

ומשפחתית, או שאני לא רוצה לשלם את המחירים הללו?

האם אני רוצה לישון עוד שעתיים בבוקר – או שאני רוצה להספיק דברים חשובים שיתנו לי הרגשה

של אדם שאינו עצל, נגרר ונקוף-מצפון?

אלו השאלות שצריכות להישאל.

את השאלה "האם אני יכול", תמחקו מהפרוטוקול. כן, אתם יכולים!

 

מילון מונחים:

רוצה – ביטוי של היותי קיים ובעל כוח בחירה.

ככל שיש לי יותר רצון ובחירה, אני יותר 'קיים'.

 

יכול – הערכת מצב הקשורה למציאות כפי שאני תופס אותה.

סיכום מצב האנרגיה שלי בהיבטים שונים.

 

משהו לקחת לדרך:

ככל שנאפשר לעצמנו לִרצות יותר, ולפעול על פי הרצונות שלנו –

נשפיע לטובה גם על הסביבה שלנו.

האנשים שסביבנו, שיראו את העוצמה שלנו לפעול מתוך רצון,

ירגישו שגם הרצונות שלהם לגיטימיים ושווים התבוננות.

נוכל להעצים את תחושת הקיום והערך של היקרים לנו,

על ידי שנִתרגל לפנות אל כוח הרצון שלהם.

במקום לשאול אותם: "האם אתם יכולים", נבחר בשאלה: "האם אתם מעוניינים?"

 

משפט כוח:

כל אי-רצון מתחיל ברצון שלא לשלם מחירים.

 

 

 

(פרק מתוך הספר 'רגעים של כוח'. ד"ר עוז מרטין פסיכותרפיסט בעל שם שספריו יצאו בהמדורות רבות. לרכישת הספר ולקבלתו במשלוח לבית ניתן להתקשר : 058-7676321)

 

סצנה א':

שני אנשים עומדים בחנות הירקות.

אחד מעדיף לקחת אבוקדו.

השני בוחר לקחת אבוקדו.

סצנה ב':

שני ילדים בוחרים פרס אצל רופא השיניים.

אחד מעדיף מדבקות.

השני בוחר מדבקות.

סצנה ג':

שתי נשים, כל אחת בביתה, מעיפות מבט אל השעון. השעה חמש אחר הצהריים.

אחת מעדיפה ללכת עכשיו להתפלל מנחה.

השנייה בוחרת ללכת עכשיו להתפלל מנחה.

***

אתם כמובן שואלים עכשיו: למה הוא מעדיף והשני בוחר? מה ההבדל?

אבל יש כאן שאלות פרומו:

מה זה מעדיף?

מה זה בוחר?

בואו נדבר על זה רגע.

***

גם כשאנחנו מעדיפים וגם כשאנחנו בוחרים, אנחנו מבצעים פעולה דומה:

מכריעים בין שתי אפשרויות (או יותר).

הפרמטר שיגדיר אם ההכרעה היתה העדפה או בחירה, הוא מה שמונח מאחורי ההכרעה.

קבלו את מאחורי הקלעים של הסצנות הפותחות.

סצנה א':

לקוח אחד לוקח אבוקדו, כי הפרי הזה טעים לו.

השני לוקח אבוקדו, מתוך מחשבה על התועלות הבריאותיות שלו.

סצנה ב':

ילד אחד לוקח מדבקות, כי זה מה שהוא מחבב.

השני לוקח מדבקות, כי אין שום דבר מעניין בקופסת הפרסים, אבל הוא לא רוצה להתלונן.

סצנה ג':

זוהי הסצנה המעניינת ביותר, ועליה נדבר בהמשך.

מספיקות לנו שתי הסצנות הראשונות כדי להגדיר, בקלות רבה, את ההבדלים:

כשהשיקול הוא "נעים לי, טעים לי" – זוהי העדפה.

כשהשיקול הוא "כך נכון לעשות" – זוהי בחירה.

עד כאן החלק הקל, המובן והפשוט.

הכל מתחיל להיות מעניין יותר כשהעסק מסתבך, כמו בסצנה ג':

שתי נשים עזבו את עיסוקיהן הדחופים ופנו להתפלל מנחה. לכאורה, שתיהן עשו בחירה טובה. אבל הנה מאחורי הקלעים:

אי פעם, לפני שנים רבות, החליטה האישה הראשונה להתחזק בתפילת מנחה. היא קבעה לעצמה כלל ברזל: בשעה שלוש

(בחורף. בקיץ זה בחמש) עוזבים הכל, לא משנה כמה ההכל הזה מעסיק, ונעמדים להתפלל.

זו היתה בחירה לא ממש קלה, כי שעות אחר הצהריים הן תמיד אמצע המרוץ היומי, אבל היא החזיקה היטב בבחירה שלה.

שנים עברו, תנאים השתנו, ילדים נוספו, הלו"ז זז, וכיום השעה חמש היא תמיד חמש דקות לפני שילדי הת"ת שלה פורצים הביתה.

אולי היה נכון להקדים את התפילה. אולי, אם יש יום שבו היא לא הספיקה להקדים, נכון לברר מה קודם למה – תפילת מנחה שלה

או הארוחה ותשומת הלב לילדים.

אבל 'חמש' כבר הפך אצלה לרוטינה. היא רגילה, נוח לה, ככה היא מצליחה להחזיק ראש.

היא מעדיפה להתפלל מנחה בחמש.

השנייה היתה רגילה להתפלל מנחה עם תלמידותיה בבית הספר, אבל מאז שיצאה לשנת שבתון, היא צריכה להזכיר

לעצמה בכל יום מחדש לעזוב הכל ולהתפלל. הבית שלה שקט בשעה הזו, קל לשקוע במשימות ולהיסחף, לכן היא קבעה

לעצמה את השעה חמש כעוגן בלו"ז היומי: זה זמן התפילה.

היא בוחרת להתפלל מנחה בחמש.

***

לא תמיד יש לנו גישה אל מאחורי הקלעים של ההכרעות, אפילו לא של ההכרעות שלנו עצמנו.

ושיקול דעת, מי כמונו יודע, הוא דבר מתעתע כל כך. כמה קל להשתכנע שאנחנו בוחרים במשהו מהסיבות הצודקות,

הנכונות והראויות, וממש לא מעדיפים אותו סתם כי נוח לנו.

האמת היא שהחיים שלנו מורכבים – בחלקם הגדול, ואולי אף ברובם – מהרגֵלים. זאת אומרת, שגם אם פעם בחרנו

משהו במאמץ, ייתכן מאוד שעם הזמן הוא הפך להרגל, וכיום הוא פשוט נוח לנו, כי אנחנו אוהבים הרגלים. לפעמים,

שדה הקרב של אתמול הופך לאזור הנוחות של היום.

אנחנו אמנם לא מחפשים מלחמות לשם מלחמות, אבל גם לא רוצים לשקוע באבק ההרגל ולהסתמא ממנו עד שלא

נבחין היכן האמת של חיינו.

ובכן, מה עושים? מרעננים. מוציאים מדי פעם את ההרגלים לאוויר העולם, מנערים מאבק, בודקים: האם הם עדיין

מתאימים לערכים שלי?

יותר מזה: האם ברור לי לגמרי מהם הערכים שלי? מהי האמת שלאורה אני חפץ להתנהל?

לפעמים נגלה שהשיקול שלנו ממשיך להיות מסוג 'נכון או לא נכון', ואשרינו. אבל אם נגלה שהוא נדד למחלקת

'נוח או לא נוח', כדאי יהיה לחזור שוב לעמדת שיקול הדעת, לבחון מחדש את הנושא מול האמיתוֹת שלנו –

ולבחור מחדש.

מילון מונחים:

העדפה – פעולה מחשבתית אוטומטית מהירה ולא צורכת מאמץ; לעשות את מה שנעים וטעים, כי אני מרכז העולם.

בחירה – פעולה מחשבתית לא אוטומטית, לעתים איטית וצורכת מאמץ; לעשות את הראוי והצודק, כי ערכיי ולא צרכיי

הם השיקול המרכזי.

משהו לקחת לדרך:

לא תמיד אנחנו מסוגלים להכריע בכוחות עצמנו מהו ה'נכון' הספציפי שלפיו עלינו לבדוק את בחירתנו.

חשוב לפני כל החלטה לברר, להתייעץ ולהיות בטוחים לגמרי שאנחנו יודעים מה באמת נכון לנו כעת.

משפט כוח:

אני בוחר להיות בוחר גם אם אני מעדיף אחרת.

(פרק מתוך הספר 'רגעים של כוח'. ד"ר עוז מרטין פסיכותרפיסט בעל שם שספריו יצאו בהמדורות רבות. לרכישת הספר ולקבלתו במשלוח לבית ניתן להתקשר : 058-7676321)

בואו תשמעו את הגרסה האחרת של סיפור היהודי בתחפושת הדוב.

למי שלא זוכר, הנה גרסת המקור:

כמו בסיפורי הפריצים של פעם, יש בסיפור הזה חוכר יהודי עני שלא הצליח לשלם את דמי החכירה

והושלך לבור הכלא. כעבור תקופה, הציע לו הפריץ הצעה מרושעת: להשתתף במלחמת דובים

כשהוא לבוש בעור של דוב. אם יצליח לגבור על הדוב השני, חובו יימחק.

הבעיה היתה, כמובן, שהיה סיכוי גדול יותר שהוא לא יצליח, אבל הפריץ לא השאיר לו ברירות רבות.

וכך הוא מצא את עצמו ביום התחרות רועד מפחד מתחת לפרוותו הכבדה של הדוב.

מולו התקרב אליו הדוב השני, נוהם באיום, ובעוד היהודי ממלמל "שמע ישראל" –

הוא שומע את ה'דוב' השני משלים אותו בהמשך הפסוק.

ועכשיו, כמובטח, הגרסה האחרת:

פלוני ואלמוני קרובים מאוד זה לזה, אבל בסיטואציה הנוכחית הם נמצאים משני עברי המתרס.

איזשהו דיון שהפך לוויכוח וגלש למריבה, גורם להם לעמוד זה מול זה בעמדת קרב.

מתחת לעור הדוב, מקנן בכל אחד מהם פחד עצום.

ממה הפחד הגדול?

קיימים שני סוגי פחדים בסיטואציה כזו, של מתח במערכת יחסים קרובה:

מצד אחד, קיים הפחד להתאיין.

האדם החלש יותר במערכת הזו או בסיטואציה הספציפית הזו, חש פחד נורא שהוא יהפוך

לאין ולאפס בעיניו של השני. שההוא כבר לא יחבב אותו, לא יעריך אותו, לא יהיה מעוניין בקרבתו.

המקום הזה, של 'לא רואים אותי', הוא נורא. הוא גורם לנו להיעלם, להתקטן, להרגיש מחוקים.

כשהשני במערכת היחסים בוחר להתעלם מקיומנו, לשתוק, לא להזמין אותנו, לא להתייחס

למחוות שלנו – השדר של 'אתה לא מעניין אותי' מופנם לתוכנו, והופך לתחושה של 'אני אַין ואפס'.

מהצד השני של הסיטואציה, עומד הדוב החזק, הנוהם, ופוחד פחד אחר: הוא רועד מהחוזק שלו.

החוזק הזה, שגורם לו להשתלח, לזעום במלוא הכוח, להשפיל את הזולת, הוא חוזק מפחיד –

מכיוון שהוא עלול למחוק את האדם שממול. ואת זה האדם החזק לא רוצה לעשות.

מדובר, כזכור, במערכת יחסים שבה שני הצדדים משמעותיים זה לזה. זה יכול להיות אבא מול בן,

בני זוג, עמיתים בעבודה או כל קשר אחר בעל ערך. ובקשר כזה, גם הצד החזק לא מעוניין למחוק

את הצד השני, שחשוב לו ויקר בעיניו. הוא לא רוצה לגרום לו נזק שאי אפשר לתקן אותו, אך הוא יודע

שאם הוא יאפשר לתגובות שלו להיות עוצמתיות, כפי שהן באופן טבעי, הנזק יתרחש.

וכך עומדים שניהם זה מול זה, חושפים שיניים וציפורניים, ומבועתים זה מזה.

האם יש דרך להסיר את פרוות הדוב, להשאיר אותה תלויה על הוו, ולנהל את הסיטואציה בצורה

אמיתית יותר? בלי להפחיד זה את זה, בלי לפחד כל אחד מעצמו?

לגמרי כן.

זה יקרה כשנדע לתת ביטוי לפחדים שלנו.

זה יקרה כשנדע להטות אוזן ולשמוע את הד פחדיו של הזולת.

וזה יקרה כשנדע לנהל את הפחד שלנו.

כאשר אנחנו בצד החלש, המאוים, כדאי לנו להזכיר לעצמנו שזכות הקיום שלנו ניתנה לנו מבורא העולם,

והיא לא תלויה באף אדם, חזק ומשמעותי ככל שיהיה.

בואו נזכור שזה בסדר שלא כולם יאהבו אותנו כל הזמן. בואו נלמד להכיר לא רק את תחושת השייכות,

אלא גם את תחושת הנפרדוּת. נוכל ללמוד אפילו לחבב את החלק הזה שבתוכנו, שמסוגל להיות

שונה בלי להתאים את עצמו כל הזמן לרצונו של האחר.

כשאנחנו החזקים בסיפור, הפחד הוא לא איוּם עלינו, אלא להיפך. הוא בסדר גמור, הוא מונע מאתנו

להזיק, ולכן אין צורך להיאבק בו. כן יש צורך לנווט אותו, מכיוון שפחד הוא לא מנוע מוצלח למערכת

יחסים טובה. נשתמש בו כדי להצליח לבלום את עצמנו, לא להמשיך בצעדים דורסניים, אלא לדחות

את המשך הדיון לשש אחרי המלחמה. אחרי שהמתח יירגע והאמוציות ישככו.

כשנלמד לנהל נכון את הפחדים שלנו, נגלה עד כמה זה טוב. אחרי הכל, פרווה של דוב היא ממש

כבדה. בלעדיה, החיים קלים יותר.

 

מילון מונחים:

התאיינות – מצב חווייתי נוראי של 'לא להיות'. אובדן היכולת לזהות שאני קיים.

 

משהו לקחת לדרך:

כשאתה בוחר שותפים למסע חייך, בכל תחום שהוא, בחן בזהירות את התנהלותם של אנשים עוצמתיים מדי.

נסה לבחור רק את אלו היודעים לשמור על עצמם מפני העוצמה של עצמם.

 

משפט כוח:

זה או אנחנו או הפחד. אם נסלק אותו מהזירה, הוא יפסיק להבריח אותנו ממנה.

 

 

 

(פרק מתוך הספר 'רגעים של כוח'. ד"ר עוז מרטין פסיכותרפיסט בעל שם שספריו יצאו בהמדורות רבות. לרכישת הספר ולקבלתו במשלוח לבית ניתן להתקשר : 058-7676321)