סגולת החוט מקבר רחל – דווקא חוט אדום?

  1. מדוע הערבים אינם מפריעים לנו להתפלל בקבר רחל?

בספר 'שאלי שלום ירושלים' (לרבי משה נחמיה כהניו, הרב דחאסלאוויץ') הביא, שדבר מעניין הוא שהשאיר לנו שריד את קבר רחל, וכל אחד יכול לבוא שם לבכות ולהתפלל באין מונע ובאין פוצה פה ומצפצף, וגם הערביים אינם מפריעים לנו, שלא נמצא כן בכל קבר שהערביים מפריעים מלגשת. ואולי גם זה היה מכוונת יעקב אבינו ע"ה בקברו אותה על אם הדרך ולא הוליכה לבית לחם, כי ברוח קדשו צפה מראשית אחרית, והציל לנו על ידי זה את קברה להיות לנו לאחוזת נחלה בימי גלותינו כיום הזה.

וגם קרוב לומר, כי הוא מנבואת ירמיה הנביא 'קול ברמה נשמע רחל מבכה על בניה וכו' – דוקא רחל, 'כי יש שכר לפעולתך', רצה לומר, מידה כנגד מידה על שלא התקנאה באחותה לאה, והיתה צנועה, לא יתקנאו בנו הישמעאלים שהיא אמנו וקברה מוצנע מהם וגלוי לפנינו (הגרי"מ שטרן שליט"א, ארץ חמדה).

  1. הנס שאירע עם האבן שעל המצבה

הנוסע רבי בנימין מטודילה הביא, שהיה בקבר רחל וכתב שעל הקבר יש אחת עשרה אבנים כנגד אחד עשר שבטים. והוא מוסיף נופך משלו, מכיון שעדיין לא נולד בנימין אלא בצאת נפשה, לכן אין שם אבן כנגדו. ובסיבוב ר' פתחיה הובא, שעל י"א האבנים יש אבן גדולה מאד, והיא של יעקב אבינו, והכמרים לקחוה לבנין ע"ז ולמחר ראוה על הקבר כאשר בתחילה. כן עשו כמה פעמים עד שנמנעו מלקחתה עוד. וסיפור זה היה לפני יותר מאלף שנים (ארץ חמדה).

  1. המפתח הפלאי שהכין ר' זלמן בסן הירושלמי

מפתח מיוחד היה לשער של קבר רחל, שהותקן בידי ר' זלמן בסן הירושלמי, שהכין מנעול סודי מיוחד שע"י סגירת המנעול יצאו ארבע לשונות ברזל מכל צד כמו דלתות רב בריח של ימינו. סגולות מופלאות יוחסו גם למפתח המיוחד של קבר רחל. כל אימת שנתקף אדם במחלה חשוכת מרפא היו מניחים את המפתח למראשותיו כסגולה בדוקה לרפואה מהירה (ארץ חמדה).

  1. סגולת החוט מקבר רחל – דווקא חוט אדום, או גם לבן?

סגולה ידועה לזש"ק היא לקחת חוט אדום ולהקיף בו את מצבת רחל אמנו ז' פעמים ואחר כך ללובשו סביב היד או הצוואר. יש שעוררו על סגולה זו, וביניהם מרן הגרש"ז אויערבאך, כפי שהובא בשמו בספר 'חכו ממתקים' (ח"א עמוד רפא) שלא להקיף ולשאת חוט אדום, כי יש בזה משום דרכי האמורי. ובאמת במקור סגולה זו, שהוא מהרה"ק ה'ישמח ישראל' מאלכסנדר זי"ע, לא נזכר חוט אדום דווקא, וכפי הנראה התערבבו כאן שני דברים – חוט אדום, שהוא סגולה נגד עין הרע, ובזה יש חשש דרכי האמורי, כפי שדנו בהרבה ספרים; וחוט שהקיפו בו את קבר רחל, שיכול להיות גם חוט לבן (כן העיר הרב לוי פריינד בקובץ אור ישראל מאנסי שנה ז גיליון ב). ואכן בקונטרס 'ותפקדנו' הביא בשם הגרב"צ מוצפי שליט"א סגולה זו בחוט לבן.

  1. סגולה לא רק ללידה, אלא גם לרפואה ועוד

סגולת החוט מקבר רחל מועילה גם לרפואה ועוד, כמו שהביא בספר 'הקטן והלכותיו': "שמעתי לפני שנים מזקני הגה"צ רבי משה אהרן שטרן זצ"ל שקיבל מזקני ירושלים סגולה לחולה וכדו', ליקח חוט אדום ולהקיפו ז' פעמים סביב קבר רחל ואח"כ ילבשנו החולה על צווארו. וזקני עצמו עשה כן בשביל חולה וראו נפלאות". וייתכן שטעם סגולה זו הוא, משום שרחל אמנו נצטערה בלידת בנים, וממילא כל מה שקשור לשמירתם וגידולם של הבנים הוא גם כן בכלל סגולה זו (הרב לוי פריינד, קובץ 'אור ישראל' שם).

 

שיעורים מרתקים ומבוארים על התלמוד בבלי

הצטרפו אלינו ונלמד יחד

את התלמוד בבלי במתיקות התורה

עם הרב מאיר שפרכר

שיעורים מוסברים היטב במתיקות, בבהירות ובנעימות

 

 

 

להתחלת הלימוד בתלמוד בבלי במסכת 'ברכות' לחץ כאן. 

ללימוד למתקדמים בדף היומי לחץ כאן

 

 

דרמה בינלאומית: מדענים הצליחו להוכיח שנגיף הקורונה מדבק גם דרך האינטרנט

מדענים הצליחו להוכיח שנגיף הקורונה מדבק גם דרך האינטרנט

יעקב א. לוסטיגמן

יו"ר ארגון הבריאות העולמי תאודרוס אדהנום גברהיסוס, כינס הבוקר מסיבת עיתונאים דחופה שהתקיימה דרך ה'זום' בהשתתפותם של מאות עיתונאים מכל רחבי העולם, והודיע כי מדענים העובדים עם הארגון בדקו ומצאו כי נגיף הקורונה מדבק גם דרך האינטרנט.

"ההפתעה היתה גדולה, אבל זה הוכח מדעית בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים", אמר גברהיסוס, "איתרנו עד כה כמה מאות של מקרי הדבקה שאירעו דרך הרשת".

לדבריו: "חלק מהנדבקים פיתחו תסמינים לאחר שנחשפו לנגיף שנשלח אליהם בדואר האלקטרוני, אחרים נדבקו כשגלשו באתרי החדשות, ויש לנו גם כמה מקרים של אנשים שנדבקו בשעה שנכנסו לאתר של קופת החולים שלהם, כדי לבדוק תוצאות לבדיקות שעשו, ובעצם נדבקו בנגיף בגלל שבאותה עת נכנסו גם חולי קורונה לאותו האתר, כדי לבדוק את התוצאות לבדיקות הקורונה שעשו".

גברהיסוס הוסיף כי הארגון מגבש בשעה זו רשימת הנחיות, כיצד יש לנהוג מעתה ברשת האינטרנט, והבהיר כי על אף שהרשימה עדיין לא גובשה באופן סופי, ההמלצה המרכזית צפויה להיות הפסקה מוחלטת של השימוש ברשת למשך שבועיים לפחות, כשבזמן הזה יבוצעו בדיקות במחשבים שיחוברו לרשת בתנאי מעבדה, על מנת לבחון את דרכי המניעה או הפחתת הסיכוי להידבקות בנגיף.

דקות אחדות לאחר הודעתו הדרמטית של גברהיסוס הודיע ראש הממשלה בנימין נתניהו על כינוס דחוף של קבינט הקורונה, לצורך השבתה מלאה של רשת האינטרנט בכל רחבי המדינה, בהתאם להנחיות הצפויות של משרד הבריאות. כל עובדי המדינה קיבלו הוראה לצאת מהמשרדים להתרחק מהמחשבים שהיו מחוברים לרשת, ובימים הקרובים יגיעו צוותים של מד"א ושל פיקוד העורף, כשהם עטופים בחליפות הגנה, על מנת לאסוף את המחשבים ולהעביר אותם לחדרים אטומים, כדי להוריד את סכנת ההדבקה למינימום האפשרי.

"זאת תקופה לא קלה ולא פשוטה", אמר ראש הממשלה בהצהרה הקצרה שמסר לעיתונות: "האינטרנט הפך להיות חלק מאוד מרכזי וחשוב בחיים של כולנו. אנשים רבים יאבדו את כל כספם בגלל השבתת הרשת. רובכם לא תרוויחו שקל בחודש הקרוב בגלל הכאוס והבלגאן שיווצר, אני יודע שאנשים רבים יפסידו תורים לניתוחים, חלקם אולי ימותו, אסירים שהגיע זמנם להשתחרר מהכלא יצטרכו להמתין עד לחידוש הרשת והעברת הצווים שנותרו כלואים בתיבות הדואר האלקטרוני, אבל אין ברירה, נגיף הקורונה מסוכן מאוד לאנשים בקבוצות הסיכון, ואנחנו עדיין ממתינים ליסון שאמור לקבל אישורים סופיים ממש בשבועות הקרובים".

נתניהו הוסיף כי הוא גאה באזרחי המדינה ששמרו על הכללים עד כה, וציין כי אם יתברר שישנם אזרחים שעוקפים את התקנות ומשתמשים באינטרנט, הוא לא יהסס להטיל סגרים מקומיים בערים אדומות שבהן השימוש באינטרנט יהיה נפוץ יותר.

 

סיכוי לא קיים

 

מה הסיכוי שהתרחיש, הדמיוני כמובן, שכתבנו עד כה יתרחש בפועל? ברור שהסיכוי אפילו לא אפסי. הוא פשוט לא קיים.

לא רק בגלל החלק המדעי, והעובדה שנגיפים אינם יכולים לעבור דרך הרשת.

אלא גם, ואפילו בעיקר בגלל שאי אפשר להשבית את רשת האינטרנט. זה לא מציאותי. החיים של כולנו תלויים בה, ברשת. איך נוכל לחיות בלעדיה?

נכון, אפשר לוותר על הווצאפ (?…), על הזום, על הפייסבוק (!!!) ואפילו על הטיקטוק (לא באמת…). אבל איך אפשר לסגור את העברת הדואר האלקטרוני? איך אפשר להתנתק מכל המחשבים בעולם למשך שבועות ארוכים?

הכל יקרוס!!!

הבנקים, בתי החולים, הצבא, המשטרה, הממשלה, הכנסת, חברת החשמל וחברת 'מקורות'. כולם יקרסו בתוך רגע, אם ננתק אותם מרשת האינטרנט. שלא לדבר על כך שהחיים שלנו יהיו קשים מאוד בלי כל מה שהתרגלנו לעשות דרך האינטרנט.

אבל הוא מדבק, זה מסוכן.

נכון, גם אם נניח שהקורונה אכן מדבק דרך האינטרנט, עדיין כולנו מבינים שנצטרך להתמודד עם זה, לחיות לצד הנגיף, להשתדל לשמור מרחק מהמחשב והסמארטפון, להשתמש בו רק בעת הצורך לאחר עטיית מסכה וכפפות, אבל אי אפשר באמת לעצור את האינטרנט. הציבור לא ישלים עם צעד כזה בשום פנים ואופן!!!

 

התורה הקדושה לעומת (אלף אלפי הבדלות )-

האינטרנט

 

אנחנו שומעים בתקופה האחרונה לא מעט התקפות מילוליות, ולמרבה הצער גם פיזיות פה ושם, על הציבור החרדי.

איך אתם לא מבינים שצריך לסגור את הישיבות, באיזו חוצפה אתם מעיזים לפתוח את תלמודי התורה, למה אי אפשר לא ללמוד תקופה של כמה חודשים?

רגע רגע…

ואם זה היה להתנתק מהאינטרנט, הייתם מבינים שזה בלתי אפשרי?

אז אצלנו הניתוק מהתורה הוא בלתי אפשרי.

התורה היא החמצן של העם היהודי. ללא חמצן אין חיים!!

אנחנו מחוברים אליה כבר אלפי שנים. עוד הרבה לפני שהמציאו את החשמל, ואת המחשב, ואת האינטרנט ואת הסמארטפון.

כשסטיב ג'ובס עוד לא חשב להיוולד, הסבים שלנו חבשו את ספסלי בית המדרש ולמדו תורה בתנאים קשים מאוד, בקור האירופי ותחת רדיפת השלטונות במדינות השונות.

אפילו בגטו ורשה, בזמן המרד, כשבחוץ שרקו הפגזים, ובין הבניינים הנטושים הסתובבו להם נאצים מרושעים עם כלבי גישוש שחיפשו אחר יהודים נוספים לצורך השמדתם, תלמידי הישיבות שהצליחו לשרוד עד אז, ישבו במרתפים והגו בתורה, בחבורה, שמעו שיעורים מהרב, התפלפלו זה עם זה, ולאחר מכן התגנבו בחשאי החוצה, כשהם יודעים שבכל רגע הם עלולים לספוג פגיעה של כדור עופרת שיירה בהם חייל נאצי.

ואז באה הממשלה ומחליטה שבגלל נגיף הקורונה, יש לסגור את הישיבות.

מדובר בחוסר הבנה מוחלט של מהות לימוד התורה עבור העם היהודי.

לפתוח את בתי העסק הם מתירים, כי אי אפשר לעצור את הכלכלה, ולסגור את הישיבות ממהרים, כי "לא יקרה כלום אם כל אחד ילמד מהבית".

ההיפך הוא הנכון.

קודם הישיבות!!!  קודם החמצן היהודי!!

רק לאחר מכן, אם מצב התחלואה יאפשר זאת, אפשר לדאוג גם לדברים אחרים.

אתם לא חייבים להסכים עם הדרך שלנו, אבל אתם כן חייבים להבין אותה, להפנים עד כמה הדרך הזאת חשובה לנו, עד כמה ההיפרדות מהישיבות ומלימוד התורה היא בלתי אפשרית מבחינתנו.

אם מקבלי ההחלטות יבינו את זה, אין ספק שכל הגישה שלהם תשתנה. היחס שלהם יהיה אחר, ובמקום להטיח קללות וגידופים, במקום להסית את ההמונים, הם יבינו שיש כאן משהו עמוק יותר, חשוב הרבה יותר. אולי הם ינסו לבוא לקראת, לגבש מתווים ולחפש דרכים, כדי לאפשר את המשך קיומו של עולם התורה, בלי לנסות ולעצור אותו, אפילו לא לרגע אחד.

 

הרחתי ריח עז של תבשיל חרוך. שאלתי "האם זה מה שהרב יאכל עכשיו?" והשיב לי "כן".

היכרותי עם רבי ניסים קרליץ, היתה מילדותי, כשגדלתי ברמת אהרון והתפללתי בבית מדרשו. מה שתמיד הרגשתי במחיצתו, זה שתמיד התשובה ניתנה לשואל בנועם ובסבלנות שהשואל חש שהוא ושאלתו הכי חשובים ויש לרב בשבילו את כל הזמן שבעולם. זאת בזמן שהוא היה מהאנשים העמוסים בעולם, ת"ח ומתמיד עצום שדקותיו מדודות, ובכל זאת 'תלפיות' – תל שכל פיות יהודי העולם פונים אליו ומצפים להכרעתו, אם בהבנת עומק העיון בסוגיה מסוגיות הש"ס, אם בהלכה בכל חלקי השו"ע, ואם בהליכות הקהל והפרט היהודי באשר הוא בעולם.

מידותיו הנפלאות הטעוני מצעירותי לחשוב שגם עבורי יש לו זמן וזמנים טובא, ולכן במשך השנים ההם זכיתי ללוותו פעמים רבות מביהמ"ד לביתו לאחר תפילות ש"ק ולפעמים אף לעלות לביתו ולנצל זמן זה לבירור שאלות בסוגיות הגמ' וסוגיות הלכתיות שונות, מאור פניו והנועם המופלג בהם השיב לי, גרמו לי לאט לאט להעז יותר ויותר ולשאול גם מה הנימוק המלא לתשובתו, אולי אפשר לשאול עוד שאלה, מה נכון לנהוג במצב זה ובמצב אחר וכו'.

 

תוכלו לספר מעשה אחד מעניין מאותה תקופה?

אחד?! יש הרבה… אספר לכם משהו מאפיין. באחת הפעמים שעליתי לביתו לשאול שאלה, הרחתי ריח עז של תבשיל חרוך. היות וכבר הרחתי פעם אחת בבית מרן את אותו הריח השרוף, ניצלתי רגע של המתנה עד שאכנס לרב ושאלתי את נאמן ביתו המסור הרב אברהם ישעיה קרליץ הי"ו: "הריח השרוף הזה, מוכר לי, חבל שזה נשרף, האם זה מה שהרב יאכל עכשיו?" והשיב לי "כן". שאלתי, "האם מאכלו כל כך מסובך שזה לא מצליח ונשרף?" והראה לי שמאכלו של הרב פשוט במיוחד וקל להכנה – דומני דייסת קוואקר מבושלת בחלב, והסביר: הרבה פעמים אחרי יום עמוס, כאשר סוף סוף אני מצליח לגרום לכך שהרב כבר יתיישב לאכול את מנתו, נשמעות דפיקות בדלת, ואז הרב מצווה עלי לסלק משולחנו בזריזות את הדייסה ולהכניס מיד את השואל, כביכול הוא רק המתין לו ולשאלתו. הרבה פעמים השאלה מתארכת, כך שהאוכל התקרר לגמרי, ואז כשפלוני הולך, אני מחממו שוב ומהר כדי שהרב לא יודיע לי שהוא מוותר וכבר לא צריך לאכול או שמספיק מה שכבר טעם. קורה לא פעם ששוב נשמעות דפיקות וחוזר חלילה. וכשמחממים דייסה שכזו שוב ושוב או שמשאירים אותה על האש בתקווה ששוב ניתן יהיה להגישה, זו התוצאה, דייסה חרוכה.

שאלתי: למה לא להכין לרב תבשיל חדש, זה חרוך בצורה קשה וריחו נודף כשרוף ולא אכיל? וענה לי, אתה חושב שלא ניסיתי? הרב אסר עלי ואמר לי שהוא אפילו מעדיף את זה ככה, שרוף.

הודעתי שאני הולך ואבוא בפעם אחרת. אמר לי הרב אי"ש קרליץ, שזה כבר לא יעזור. "אמרתי לו שאתה כאן והוא לא יאכל כעת עד אחרי שתסיים. עדיף שתיכנס ותשאל את מה שיש לך לשאול". בלית ברירה נכנסתי לרב שקיבלני במאור פניו, והטמנתי את שאלתי הארוכה והמסובכת אותה התכוונתי לשאול, ובמקומה שאלתי שאלה קצרה ופשוטה וקבלתי תשובה ברורה כתמיד. כאב לי מה שראיתי עם התבשיל, חשבתי להיות קצת 'חכם' והעזתי ושאלתי את הרב שאלה עקיפה: "מה הדין באחד שהכין תבשיל, ותבשיל זה נחרך קשות וריחו נודף וכנראה לא אכיל, אבל מכיוון שהוא מאוד עמוס או לא רוצה להטריח אחרים למענו, הוא אוכל זאת כך כשהוא חרוך – האם אפשר לברך עליו על אף הטעם השרוף העז?"

הרב חייך את חיוכו הבלתי נשכח והמלמד שהבין היטב את כוונתי הנסתרת – והשיב לי במילותיו המדודות שנצרבו כמכווה בתודעתי: "תלוי מה הסיבה שאדם אוכל. אם אוכלים גם בגלל שזה טעים, זה דבר אחד, אבל אם אין כל עניין באוכל כשלעצמו, ואוכלים רק לקיום הגוף לעבודת השי"ת, אזי אין כבר יחס לטעם וריח ואין שאלה"…

ואז הוא שואל אותי: "מה היתה השאלה האמיתית שבגללה הגעת?" עם דמעות בעיניי ביקשתי את סליחתו והתנצלתי על כך שלא ידעתי כלל שהרב דחה את ארוחתו בגללי ובאתי בלי תיאום, בקשתי שהרב יחוס עלי ושלא נדון כעת על הנושא הסובך ואשוב בהזדמנות אחרת ובס"ד הוא הסכים. מאז השתדלתי להגיע רק בשעות שאין בהם 'חשש סעודה' או בתיאום.

המצב שאליו הורגלתי במשך שנים לשאול את הרב בפרוטרוט, והנועם והחן בהם השיב לי, גרמו לכך שגם לאחר שנים, כשנהייתי לדיין בבית דינו הגדול, המשיך לאפשר לי להגיע, לשאול וללבן פס"ד שונים, כמו גם לבאר לי טעמם של הנהגות שונות שהנהיג בביה"ד ובענייני הקהל, בהם התגלו לפני ובמלא הדרם, מידותיו הנפלאות וחכמתו העצומה יחדיו – הכל כמובן לפי הבנת הכלי הקטן שלפניו.

 

מה למשל שמעתם על סדרי בית הדין?

הוא הסביר לי פעם בעקבות מאורע שאירע בביה"ד – מדוע בביה"ד שלנו אין שולחן נפרד לדיינים ושולחן נפרד ומרוחק יותר למתדיינים וכפי שנהגו בהרבה מקומות? הכי חשוב זה להגיע לחקר האמת ולנסות להשכין שלום בין הניצים – כשיושבים בריחוק זה יותר ניכור והסיכוי להשיג את האמור קטן. כשיושבים בקירוב, הסיכוי גדל ומרוויחים עוד כמה דברים:

כדי שירגישו 'היימיש', שהרי ביה"ד זה דבר מלחיץ, ויש אנשים שמעמד זה גורם להם להתבלבל בטענותיהם, אבל כשיושבים מסביב לשולחן אחד בנעימות כמו בסלון בבית, זה הרבה יותר נעים – שהרי כולנו יושבים לברר יחד את ההלכה ואת רצון ד' – כך גם גדל משמעותית הסיכוי להשכין שלום בין הצדדים – דבר שאכן קורה לא מעט במסגרת ביה"ד.

זאת ועוד, כשאדם מרגיש היימיש, הוא גם מספר דברים שתכנן להסתיר ולא לספר, פשוט נעים לו, דבר שלא ייתכן כאשר הוא מרגיש במקום קר ומנוכר.

דבר נוסף לפעמים הדיינים מרגישים שהסיפור לוט בערפל או שמישהו מסתיר משהו, הניסיון מראה שלפעמים בלהט הדברים הצדדים מתעמתים גם ישירות ביניהם בביה"ד, והם לוחשים סודות כלפי הצד שכנגד, תדע לך שאני יודע שבכך וכך… הרבה פעמים בכך טמון פתרון התעלומה, זה מועיל לדיין רק אם הוא קרוב אליהם דיו ואם הם אכן מדברים.

ובממתיק סוד הוסיף רבי ניסים: "בשביל זה כדאי לפעמים לדיין אפילו קצת להתנמנם"… ואז הלה לא יפחד לגלות סודותיו. כמה חכמה, כמה ענווה וכמה חתירה לאמת יש כאן, מי יודע מה חשבו בזמנו אותם בעלי דינים שראו את רבי ניסים מנמנם קמעה? טוב שלפחות עכשיו הם יידעו.

אתן לכם דוגמא נוספת. בעקבות מקרה מסובך נוסף שלובן בביתו, אמר לי: "כדאי שבכל הרכב יהיה גם דיין שבטבעו הוא 'גלאט במחשבתו' וממש לא 'מסולסל ומפולפל במחשבתו' – לפעמים יש מי מהצדדים שבאמת הוא 'גלאט בטבעו ובמחשבותיו', ואם יישבו לדין רק דיינים שבקיאים בסלסולים ובחשבונות רבים, ייתכן שלא יאמינו לו ויחפשו מה היו חשבונותיו, הגם שייתכן שלא היו כאלו, ולזה כדאי שיהיה לפחות דיין אחד שהוא 'גלאט במחשבתו', כך שיאמר דברי פלוני אינם מופקעים כלל ואל לכם לחשדו, גם אני הייתי עושה כך וכו'".

 

וכאן חוזר הגר"א אטיאס שליט"א לנושא הערכאות:

היה בביה"ד מצב דברים אחד, בו באופן קבוע ראו שהדברים אצל רבי ניסים שונים לחלוטין וזה – הליכה לערכאות!

כשראה שעומד מולו אדם שמתעקש ללכת לערכאות או שהלך כבר חלילה ומסרב לחזור בו, אזי צבע פניו הנעים השתנו באחת, החיוך והרוך התמידי נעלמו וגוון פניו סמקו – כשאני כשלעצמי פירשתי את הדברים לפי הבנתי הדלה, שהיה זה מכאב ומבושה:

'כאב' – על עוון המרידה, שאדם חרדי לכאורה בוחר לחלל ולעזוב כבוד שמים וכבוד תורתנו הקדושה, ולהמירה בחוקי הבל ובורות נשברים של ערכאות אסורות אשר לא יכילו המים. ו'בושה' – על שהגענו בדורנו למצב שכזה, בו אדם בוחר בחוקי השפחה הבזויה והנמאסת – ערכאות, וממליכה תחת חוקי הבירה הגבירה – חוקי תוה"ק, חוקי חיים ואמת שניתנו לנו ולאבותינו מהקב"ה בסיני ושמסרו נפשם עליה, ונמצא כבוד האדם נזר הבריאה מתחלל לפניו!

התפעלתי תמיד לראות איך השקט והשלווה המופלגים בכל עת – התהפכו ועוצמה נשגבת של האדם השלם, שהוא ראה יהודי ההולך לערכאות על כל המשתמע מכך – ואת כל זאת, נפשו השלמה והעדינה אבל האמונית וההלכתית היוקדת לא יכלה לסבול. ראו זאת מיד על פניו והכאב גם פרץ החוצה.

יש פן שהרבה פחות ידוע בציבור הרחב על חומרת הערכאות והוא:  על אף הרושם החיצוני שלכאורה יושבים בערכאות אנשי משפט מלומדים, הרי שעומק נגיעתם, טלאי חוקיהם וכלליהם המעוותים, כמו גם ה'עם ארציות' וחוסר יכולת ניתוח והבנה בסיסית של הסיפור אותו יודע לעשות יותר טוב כל בן שייבה מוצלח שעמל רבות בעיונו בים התלמוד – גורמים לא פעם לחוכא ואטלולא כזה, שצריך להיות 'קרומער' של ממש כדי לחשוב שכדאי ללכת לשם – שלא לדבר על השנים הבלתי נסבלות שעד לפסק שלהם והעלויות האדירות הכרוכות בכך.

 

מה ראיתם אצל רבי ניסים עוד בהקשר לערכאות?

היה מצב מיוחד שבו תמיד פני רבי ניסים הפיקו הנאה מרובה – כשהיו מספרים לו על 'שטות נכבדת' של שופטי הערכאות, או על מבוכה גדולה שהייתה למי מהם בשיקול דעתו וכיו"ב, או אז היה נראה כליו כעין מה שמסופר על מקן 'חפץ חיים' זצוק"ל, כי בעת שהיה לומד בעיון את עשר המכות שהקב"ה הביא על המצרים, היה שרוי בשמחה ובהנאה מרובה – שהרי במיעוט כבוד הערכאות מתרבה כבוד שמים ובמיעוט כבוד השפחה, מתרבה כבוד גבירתה, וזה עוד סימן ברור ומובהק לאהבת השי"ת שפיעמה במרן זיע"א.

 

תוכלו לתת לנו דוגמא?

יש רבות: פעם הופיעו בביה"ד זוג בעלי תשובה שעמדו להתחתן ובקשו שביה"ד יערוך ביניהם הסכם. מניסיון – אני מבקש שרודם כל הם ינסחו בעצמם נסכם כרצונם ובכתב ידם, ורק אח"כ אנו נשפר אותו כך שיחול קניינית וכו', כך אכן נעשה גם במקרה זה, כאשר סעיף מרכזי בו שניהם חפצו הוא: שבכל מצב וזמן חינוך הילדים ומקומות לימודם יהיו חרדים בלבד. הם התחתנו, נולדה להם ילדה והם נהגו כחרדים לכל דבר לרבות שליחתה לגן או בי"ס חרדי. לאחר כמה שנים האישה חזרה לצערינו לסורה, חפצה להתגרש ותבעה אותו בערכאות, שם התגלע ויכוח מר מכיוון שהאם חפצה לשולחה לחינוך חילוני והבעל לא יכול היה לחשוב על כך – מה עוד שהרי ישנו הסכם מפורש.

הג' טענה 'כנהוג' שההסכם נכפה עליה ע"י ביה"ד ושופטת הערכאות קפצה על המציאה והזמינה אותי לדיון פעם ופעמיים. בהוראת רבותיי ובראשם מרן רבי ניסים נאלצתי להופיע שם וכששמעתי את הטענות, הצגתי את כת"י של המתלוננת ובו היא דורשת זאת וכו' ותיארתי איך שהיא דרשה זאת בתוקף אף יותר ממנו וכו' ולכן לדעתי זכותו של הבעל לדרוש חינוך ואופי חיים חרדי מובהק.

ואז שאלה אותי שופטת הערכאות: "הרב אטיאס, אני יודעת שיש אצלכם מושג של רוב, ואם כן מדוע לא תבין שרוב חייה של הב' היא חיה כחילונית והולכים אחרי הרוב?"… בס"ד השבתי מיד: "האם מקובל עליכם שחייל בן 19 כבר נוהג ויורה בנשק ובטנק ומפציץ במטוס? הכיצד? והרי רוב חייו הוא היה קטין? וברור שמה שקובע הוא מועד קבלת ההחלטה ודעתו השלמה שהיתה אז". (היו אז עוד אנקדוטות משעשעות המשקפות בורות ושיקול דעת תמוה, אותם תיארתי בפני רבי ניסים – לא אשכח את הנאתו וחיוכו למשמע הדברים).

דוגמא נוספת:

פעם התקילו אותי עו"ד שניהלו בפני בוררות מורכבת בה חלק מהנושא היה איסור פנייה לערכאות, והעמידו אותי בפני מצב רגיש בו שוחח אותי שופט ערכאות בכיר ואמר: "שמעתי עליך, ואני מתפלא מדוע הנכם סוברים שאסור על פי הדין לבוא אלינו ושיש בכך גזל בעוד שאני סבור שעל אך שהנני אתאיסט, בכ"ז אני אדם ישר והגון ממונית עד מאוד".

העברתי נושא ופתאום שאלתי אותו: "הגיע אלינו לביה"ד פועל מוסלמי שתבע את מעסיקו היהודי. אחת מתביעותיו היו, שהיות וכל חבריו בעבודה ובסביבת מגוריו הינם יהודים, הוא רוצה לקבל מהמעסיק את חופשות החג שלו במקביל ליגע חבריו היהודים, פסח, סוכות וכו'".

"מה דעתך?" – הוא שאל אותי

"לדעתי הפועל צודק", השבתי, "סביבתו יהודית וראוי לאפשר לו זאת, אלא שחברי הדיינים חולקים עלי". "אני מתפלא עליך" אומר לי שופט הערכאות, "כיצד זה עולה על דעתך לתת לו את ימי החג של היהודים והרי הוא מסולמי ומה לו ולחגי היהודים? כנראה שזה רק משום שחגי היהודים רבים יותר"…

לתשובתו זו בדיוק המתנתי – "הלא הגדרת את עצמך כאתאיסט רח"ל, כזה שאינו חוגג שום חג יהודי, וכיצד זה תגדיר את עצמך כאדם הגון וישר בממונות הגם שהנך מקבל בתלושי המשכורת המכובדים מאוד שלך את כל ימי החגים היהודיים בהם אינך מכיר כלל?" הוא נבוך מאוד והשיב: "מענין, לא חשבתי על כך". השבתי: "אני מניח שכעת תבקש מחשב השכר שלכם שיחשב כמה ימי מועדים קיבלת במשך כל השנים ותורה להם לקזז זאת ממשכורותייך הבאות ובוודאי שתמליץ כך גם להמוני חבריך שדעותיהם זהים לדעותיך, ואני בטוח שזה יעשה הרבה רעש ונקרא על כך בעיתונות"… לא אשכח את הנאתו וחיוכו הרחב של רבי ניסים למשמע הדברים.

אסיים בדוגמא נוספת: לפני כמה שנים התפרסם ששופטת ערכאות אחת ביטלה את הדוחו"ת שעיריית ת"א חילקה לעסקים שהיו פתוחים בליל ש"ק רח"ל, בקבעה, כי לא כתוב בחוק מתי נכנסת השבת ומשכך, יש ללכת לפי התאריך הכלי, כלומר ששבת נכנסת וחלה רק מחצות ליל ש"ק כלומר מ-12 בלילה ומשכך, כל הדוחו"ת שחולקו קודם לכן בטלים!

הגר"א אטיאס שליט"א מסיים: ודאי זה לעילוי נשמתו של רבי ניסים זצוק"ל לחזק נושא זה. היתה לי מחשבה איך לחזק דבר זה אצל היראים, גם בכך שבכל עת ומקום בו נאלצים אנו להזכיר את בתי המשפט הערכאות שלהם או את שופטי הערכאות ופסיקותיהם ולרבות בעיתונות החרדית – נצמיד לכך תמיד את התואר 'ערכאות': שופט הערכאות פסק שכו"כ, בית משפט העראות פסק כך וכך וכו' או סתם להסתפק במילה ערכאות, כגון: ערכאת המחוזי פנתה היום וכו' – דבר זה ייצור חיץ בדיבור וממילא גם במחשבה.

(נערך מתוך –יתד נאמן, סוכות תשפ"א)

ואז הוא צעק בקול גדול: 'לכבוד שבת קדש'. הלקוחות נבהלו, וחלק החלו לנוס מהחנות

מעשה באדם, שלא היה כל כך שומר תורה ומצוות, שהזדמן לשיעור תורה ושמע מהרב שעל כל דבר שקונה לשבת יאמר: "לכבוד שבת קדש" לפי שהדיבור פועל הרבה בקדושה והוא קיבל על עצמו לנהוג כך.

ביום חמישי נכנס האיש לחנות וקנה מוצר לשבת. כשהגביהו קרא בקול רם: "לכבוד שבת קדש". האמת ניתנת להיאמר, שכל האנשים שעמדו לידו נבהלו, וגם הוא בעצמו התבייש, אך כל זאת לא מנע ממנו להמשיך בקבלה שקיבל על עצמו.

למחרת נכנס לחנות דגים גדולה בשוק, ולאחר שבחר דג שמן וטוב, הגביהו וקרא בקול רעש גדול: "לכבוד שבת קדש"… האנשים מסביבו הביטו בו בתמיהה, והוא לא ידע היכן לטמון את ראשו מרוב בושה. הוא מיהר לשלם את הכסף ולעזוב את החנות.

ביום ראשון הזדמן שוב לאיזשהו שיעור תורה, ושמע את הרב – שאותו לא הכיר – אומר לציבור שדרך ארץ קדמה לתורה נאמר גם לגבי קיום מצוות, ועל האדם לקיים מצוות בצורה נינוחה, שלא תזיק לבריות, ושלא תגרום חילול השם.

כדוגמא לדברים, הביא הרב, שביום ששי האחרון, הוא היה בחנות דגים בשוק, ולפתע הגיע אדם לקנות דג, והחל לקרוא בקולי קולות: "לכבוד שבת קדש", בצורה שהבהילה מאד את הלקוחות שהיו בחנות.

"כך לא מקיימים מצוות", הדגיש הרב. "זהו שיבוש גמור", הוסיף ואמר. "דרך ארץ קדמה לתורה".

הלה שמע את הדברים, ולבו התכווץ. הוא מיהר לביתו וסיפר לאשתו: "אין לך מושג איך הרב דיבר כנגדי בשיעור. אמנם אף אחד מהשומעים לא הבין שהכוונה אלי, ומכל מקום לפי דבריו לא עשיתי טוב, ואני אנה אני בא? בסך הכל התכוונתי לעשות מצוה".

האשה רצתה לנחמו ולעודד את רוחו, והחליטה לצאת אתו לטיול רגלי. בהיותם מהלכים בדרך, עברו ליד מסעדה של דגים, וריח הדגים התפשט לרחוב. היא ביקשה מבעלה להיכנס למסעדה ולהזמין להם מנה קטנה, הבעל מצא בכיסו שטר של עשרים שקלים, ותו לא. נכנס עם אשתו למסעדה וביקש מבעל המסעדה שיביא להם חתיכת דג קטנה – בשווי עשרים שקלים ולא יותר – רק כדי להשיב את דעתה של אשתו המעוברת.

"אין כל בעיה. הסר דאגה מלבך", השיב בעל המסעדה, "שבו כאן, ובעוד דקות ספורות, אגיש לפניכם את המנה שביקשתם".

כעבור כמה דקות הגיע בעל המסעדה ובידיו מגש עמוס בדגים.

"הדגשתי לך מראש שאין לי יותר מעשרים שקל", קרא לעברו הבעל ההמום.

"אמרתי לך להסיר כל דאגה מלבך", השיב לו בעל המסעדה. "תאכלו בהנאה, לבריאות, וכשתסיימו אספר לכם מדוע הגשתי לפניכם את המגש הזה".

לאחר שסיימו, החל הלה לספר:

"הייתי אדם מסורתי. השתדלתי לשמור שבת וללכת לתפילות. דא עקא, השקעתי את ראשי בעסקים ואט אט עזבתי גם את המעט שקיימתי. התקיים בי מקרא שכתוב (דברים לב, טו): 'וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעָט שָׁמַנְתָּ עָבִיתָ כָּשִׂיתָ וַיִּטֹּשׁ אֱלוֹהַּ עָשָׂהוּ'.

"והנה לאחרונה אשתי החלה לדבר על לבי לשוב לכל הפחות לְמַה שֶׁהָיִינוּ בתחילה, ולשמור שבת. ואני השבתי לה: 'אם הקב"ה ישלח לי סימן מן השמים – אקבל על עצמי לשמור שבת!'

"היות ויש לי מסעדת דגים, הלכתי ביום ששי האחרון לבדוק כמה חנויות דגים בשוק. סקרן אותי איך הולך שם המכירות. נכנסתי לאחת מהחנויות, ולפתע נכנס לשם יהודי וקנה דג, וצעק בקול גדול: 'לכבוד שבת קדש'. הלקוחות אמנם נבהלו, וחלק מהם החלו לנוס מהחנות, אבל אני הבנתי את הסימן שהקב"ה שלח לי כבקשתי. את השבת האחרונה כבר שמרתי.

"מיד כשנכנסת למסעדה זיהיתי אותך. אתה האיש שֶׁלּוֹ אני חייב את חיי! בזכותך שבתי לשמור שבת, ובע"ה להוסיף ולהתחזק עוד ועוד!"

"מה הוא, אפוא, מגש דגים לעומת מה שאני חייב לך"? סיים בעל המסעדה את סיפורו.

תמים תהיה עם ה' אלוקיך. ה' אוהב את התמימות הזאת.

אותו יהודי תמים, שקיים את ההלכה ששמע מהרב הראשון בתמימות ובלי להתבייש, זכה לחזק יהודי אחר בשמירת שבת, וברית ידידות נרקמה בין השניים שהוסיפו לחזק זה את זה, ביתר שאת וביתר עֹז, לשמור תורה ומצוות.

ולגופה של הלכה, שאלו את אחד הפוסקים איך כדאי לנהוג? והוא השיב שכל אחד יעשה כרצונו, יאמר בקול רם או בלחש, ובלבד שיכוון לבו לשמים. וכשכוונתו לשם שמים – מעשהו רצוי לפני בוראו, והשי"ת יצליח דרכו.

 

(מתוך הספר 'משכני אחריך)

"למה אתם, הרבנים!" פנה אלי הפרופסור, "לא יכולים להתגמש קצת עם ההלכה??… מה יש? קצת גמישות… ולא תרחיקו כל כך את החילונים…"

באחת מנסיעותי לחוץ לארץ, נזדמן לי מקום מושבי שבמטוס, ליד יהודי שאינו שומר תורה ומצוות, ואדם זה, כפי שסיפר לי בתוך הדברים, היה מהנדס גדול, וגם פרופסור לא קטן… ובקיצור- איש מדע, שחושב שיודע הכל ומבין בהכל.

היה חסר לו ב'השכלתו' רק למצוא יהודי כמוני שנראה רב גדול, עם זקן גדול, ולהטיח בו את טרוניותיו על הרבנים, ושאלותיו על התורה וההלכה.

"למה אתם, הרבנים!" פנה אלי הפרופסור, "לא יכולים להתגמש קצת עם ההלכה??… מה יש? קצת גמישות… ולא תרחיקו כל כך את החילונים…"

עניתי לו- "שאלתך דורשת, אכן, הסבר, אך קודם, נניח מעט את שאלתך וספר לי: מה מקצועך?"

"אדריכל ומהנדס", השיב. "וכעת אני בדרך לחו"ל, להביא תכנית של בנין רב קומות, שהוא פרויקט מיוחד".

"התוכל בבקשה להראות לי את התכניות שהינן, מן הסתם, בתיק הנמצא לידך?"

"בבקשה… אבל מה כבר יוכל כבוד הרב להבין במבט חטוף על תכנית מורכבת ומסועפת?"

"אמת היא שלא אוכל להבין הרבה, אבל להתרשם קצת מעבודתך, עם קצת תוספת הסברים אוכל להבין משהו".

האיש התרצה, והוציא בהנאה גלויה צרור ניירות. הוא פרס לפני דפים על גבי דפים. הוא מתאר ומסביר, ואני מגלה התעניינות מעמיקה בתכניות. משתפסתי מעט במה המדובר, בקשתי ממנו: "כעת תן לי שקט בבקשה שנים שלושה רגעים להתבונן בתוכניות".

קימטתי את מצחי, כאדם שמבקש לעיין בעיון נמרץ… ונטפלתי לאחד מהקווים המסמנים אחד מיסודות הבניין, שהלכו ובאו בקווים לא ישרים.

אחר כמה רגעים הרמתי את ראשי ושאלתי- "תאמר לי בבקשה מדוע הקו התחתון שנמצא בפינת דרום מזרח, לא יכול לנוע מעט לכיוון מזרח…" וכשיהיה ישר, גם יהיה יפה יותר, ופחות מסורבל?? מה יש, קצת גמישות פה, וקצת גמישות שם, והכל יראה יותר טוב?"

-"ממתי רבנים מבינים בהנדסה?!".. השיב לי בלגלוג, הרי כל הכח והחוסן של הבניין תלוי בעיקר באותם קווים, וכל תזוזה של מילימטר אחד מסכנת את הכל!"

חוקי ההנדסה חדים וברורים ואין לסור מהם ימין ושמאל כמלא נימה- סיים את תוכחתו הנוקבת…

-"וממתי מהנדסים מבינים בהלכה?! השבתי לו כגמולו, הרי כל קיום העולם תלוי בקיום התורה, וכל חוקי התורה שניתנה משמים מיד ה', מלאה חוקים ברורים, ואיך מלאך לבך לתמוה למה אין גמישות פה ושם…

כשאני מבקש גמישות בסך הכל על בניין אחד, ורק על חכמה של מהנדס בשר ודם אחד, ששבועות מספר, או חודשים בודדים עמלת על תכנונם, הנך כה סר וזועף, ותורתנו שניתנה לפני אלפי שנים, כאן אתה מבקש מהרבנים המופקדים על שמירת ההלכה שיתערבו בחוקי ה' ויגלו 'גמישות'"…

עוד אמרתי לו: "אספר לך סיפור":

פעם היה ילד בן עניים שאסף פרוטה לפרוטה עד שהגשים את חלומו שיוכל לקנות נעליים חדשות לכבוד חג הפסח. כשצרור מטבעות בידו, הלך אל השוק הערבי שבו הייתה סחורה בזול, ומצא נעליים כלבבו, אלא שלמרבה הצער, רק נעל אחת התאימה לרגל ואילו השנייה מאנה להתלבש על הרגל.

הסוחר הערבי שהבחין בצערו של הילד ניסה את כל האפשרויות להתאים את הנעל, ומשלא הועילו כל הדברים, אמר לבסוף לילד: "יש לי פתרון עבורך: אם תרשה לי אחתוך מעט מהאצבע של הרגל והנעל תתלבש היטב"…

לכך נדמו כל השוטים המבקשים להתאים את התורה לרוח הזמן, ואינם מבינים שצריך להתאים את הזמן לרוח התורה, כשם שצריך להתאים את הנעל אל הרגל ולא את הרגל לנעל.

 

יום אחד, אני מבחין במשה נוסע ברכב ועל גג המכונית נחות להן עשרות קופסאות נעליים

היה זה בשלהי שנת תשכ"ח,(1968) עת דרכו רגליי במגדל העמק. אני, הירושלמי מבין החומות, הצפנתי לעיר האבנים והחולות. החיים בעיר ההיא היו קשים מנשוא, ברוחניות כבגשמיות. הפשע משה ברחובות העיר, והרגשתי צורך לקרב את היהודים האומללים הללו, שחיפשו קרבה וחום.

הייתי הולך אליהם, רוקד ושר עמם, עד שפתחו בפניי את סגור לבם. אביו של האחד בבית הסוהר, אחיו של משנהו בבית הסוהר. הבנתי שצריך לטפל בשורש הבעיה. כך דרכו רגליי לראשונה בכלא שאטה בשנת תשכ"ט.

בהיכנסי לשערי הכלא נקרע ליבי לרסיסים. קיבצתי את האסירים והתחלתי להרצות בפניהם פרקי אבות. היתה זו התשתית הדתית הראשונה בכלא .או אז הבינו במערכת שיש להקים "שיקום דתי" בנוסף לשיקום הכללי.

משה – שם בדוי לסיפור אמיתי – היה, גזלן, שכל הנקרה בדרכו היה קונה ב"משיכה". במשך תקופה ארוכה היה משה תעלומת המשטרה כולה. בתחבולות היה מצליח להערים על המשטרה ומלסטם את הבריות, עד שנתפס ונאסר לשנים ארוכות.

הוא היה שבור ורצוץ. לא היה לו כל טעם בחייו. במשך הזמן הכיר את האגף הדתי בכלא, נשבה בקסמיו, התחזק בתשובה והפך לירא שמים. לאחר ריצוי ענשו וניכוי שליש ממאסרו פנה משה לעבודת כפיים, משמש נהג משאית להביא טרף לביתו.

ביום בהיר אחד, בעוד אני יושב ברכב ומתכונן לקראת נסיעה, אני מבחין במשה נוסע ברכב פרטי, ועל גג המכונית נחות להן עשרות קופסאות נעליים, שנראות כמו עזבו זה הרגע את מפעל הייצור.

נהיה לי לא טוב על הלב. מה פתאום הוא נוסע עם נעליים על הגג?

 

מהיכן השיג אותן? לבי פרפר בחשש שמא שב משה לסורו ושוב חזר למלאכתו הישיבה. החלטתי לנסוע בעקבותיו. אמרתי לנהג המסור: "היצמד לפרייבט הזה, סע אחריו".

*

באחת השנים נערכה במוסדות "מגדל אור" התכנסות מסורתית לקראת השנה החדשה בהשתתפות שורה של כחמישים ממנהלי בתי הסוהר בישראל. בראשם הסבו מפקד מחוז צפון, גונדר מיקי חלפון, ורב השב"ס, העושה גדולות ונצורות למען האסירים, גונדר משנה הרב יהודה יקותיאל ויזנר.

בעיות כאלו ואחרות עלו על השולחן, פתרונות לענייני דת שבין הסורגים והצעות מעשיות לטובת האסירים, ולכולנו מטרה אחת: לתת מענה הולם לצורכי הדת בכלא.

שאלתי את הנוכחים שאלה קשה המנקרת במוחי זמן רב: חטאו של דור המבול היה, כפי שהכתוב מעיד בפרשתנו (בראשית ו, יא): ותמלא הארץ חמס. אף על פי שהיו בידם חטאים, עוונות ופשעים למכביר, אומרים חכמינו (סנהדרין קח, א): "לא נחתם גזר דינם עד שפשטו ידיהם בגזל".

רש"י מביא דבר נפלא: בניית התיבה ארכה 120 שנה, וכל כך למה? "כדי שיראוהו אנשי דור המבול עוסק בה ק"כ שנה ושואלים אותו: מה זאת לך? והוא אומר להם: עתיד הקב"ה להביא מבול לעולם, אולי ישובו".

לכשנתבונן בדברי הימים, לא נמצא אדם אחד, שבמשך 120 שנה שמע את נח הולם בפטישים ומנסר בכל כלי עץ – ושב בתשובה. היכן הם אנשי הארץ שראו את יגיעתו וטרחתו של נח, שלמענם התעכב בבניית התיבה כה הרבה שנים?

והשאלה מתעצמת שבעתיים: היום רואים יהודים, שהיו שקועים בחטאים קשים, רחוקים מעולם היהדות ת"ק פרסה, וביניהם אנשים שהיו כלואים יותר מתריסר שנים בין חומות הכלא, והפכו ליראים ושלמים. למה היום כן, ואז לא?

אכן, יש הבדל בין דורו של נח לדורנו-אנו. לבני נח לא היתה תורה ואילו היום יש לנו את התורה. כשיהודי שב בתשובה ומקבל על עצמו עול תורה, "המאור שבה מחזירו למוטב".

התורה נקראת כך מלשון הוראה, המורה לאדם את דרכי חייו ומצוותיו. בדורו של נח היה העולם חסר תורה, ולכן לא יכלו החוזרים בתשובה להידבק בחי העולמים.

*

משה הגביר מהירות ונסע לכיוון עפולה, ואנחנו דולקים אחריו. בעיקול הדרך עלה לכיוון גבעת המורה, שם יש לנו מוסד לילדים מבתים הרוסים ושבורים. אני רואה את משה עוצר את הרכב, ובזריזות ובמהירות משיל את ערמת הקופסאות מעל המכונית ומניח אותה ליד דלת הכניסה למוסד.

יצאתי מיד ושאלתי אותו: "משה, מה מעשיך כאן? ומה ערימת הנעליים הזו?"

 

ואז, כשדמעות חמות בעיניו החל לספר לי, כי מאז שב בתשובה בין חומות הכלא לא הניח לו מצפונו. גזלותיו הרבות עמדו על לוח ליבו בכל שעות היממה, והוא עצמו אינו זוכר ויודע את כל נגזליו הרבים ה' ירחם.

בהתאם להלכה הקובעת (שולחן ערוך, חושן משפט, סימן שסו ב) כי מי שגזל את הרבים – אך אינו יודע למי להשיב את הגזלה – יעשה מהן צדקה לרבים, ידע משה והבין שתיקונו הוא רק על ידי עמל ועבודה קשה ,כדי שיוכל להשיב לרבים על גזלותיו משנים קדמונית. לכן הוא כאן, מוסר נעליים – שרכש ביושר – לטובת הציבור.

פניתי ושאלתי את אישי השב"ב: "אמרו נא לי, האם בשיקום הכללי שמעתם על אדם שחזר בו מדרכו הרעה, ואץ-רץ לשלם ולהשיב על עוונותיו?! זה כוח התורה".

 

(מתוך הספר 'אור השבת')

הזכייה הגדולה של הלקוח ה"מליון" של רשת התכשיטים

אני תמיד אומרת שממצוות צדקה אף פעם לא מפסידים. תשמעו סיפור יפה על הכנסת כלה.

בקהילה רחוקה בדרום אפריקה, חי הגאון רבי אהרן פפויפר זצ"ל שפעל שם גדולות ונצורות והנהיג את קהילתו על מי מנוחות.

באחד הימים, הגיעה לביתו צעירה המתמוגגת בבכייה. מבין יפחותיה היא מצליחה לספר כי היא כלה יתומה העומדת לפני חופתה. זה עתה קיבלת תכשיטי זהב מצד החתן. ועל פי המוסכמות, גם עליה להעניק לחתן מתנה – שעון זהב, אולם אין לה מאומה. ואיך תיתן לו?

עולמה חרב עליה והיא באה לרב הקהילה, עומדת וגועה בבכייה.

ריחם עליה הרב פפויפר זצ"ל, חיפש בכליו ומצא שם את שעון הזהב היקר, שקיבל לנישואיו מכלתו הרבנית. צחצח אותו היטב מעקבות הזמן שאחזו בו, ארז אותו כראוי והעניק אותו בשמחה לכלה הבוכיה – כדי שתתן אותו במתנה לחתנה.

שמחה הכלה עד מאד וכשדמעות בעיניה הלכה לדרכה בטוב לבב.

לפתע, ננער הרב והרהר לעצמו, מה יאמר לרעייתו הרבנית נוות ביתו – אם יום אחד היא תבקש לדעת לאן נעלם השעון ואיננו, והלא גם היא קנתה שעון זה ברוב רגש ובדמים מרובים!

הלך אפוא לאחד מידידיו ולווה ממנו סכום של אלפיים דולר. שם פעמיו אל המרכז המסחרי בעיר ונכנס לאחת מחנויות התכשיטים הידועות. הוא בחר שעון זהב הדומה לשעון שהיה לו ונעמד בקצה התור לפני הקופה, בהמתנה לשלם בעבור השעון שבחר.

בעודו ניצב בציפיה שיגיע תורו, תהה הרב פפויפר לעצמו, כיצד ישלם את חובו הטרי מהיום המסתכם בהון רב של אלפיים דולר טבין ותקילין. אך לרגע לא התחרט ושמח עד מד על המצוה הגדולה בה זכה.

פתאום, ברגע בו הגיע תורו לשלם בקופה, הוא שומע ברמקול של החנות הכרזה האומרת, כי הנה זה עתה הגיע לקופה, הלקוח ה"מליון" של רשת התכשיטים. לרגל זאת, הוא יקבל את המוצר אותו קנה – בחינם.

הרב פפויפר זצ"ל ניעור באותו רגע ממחשבותיו, הביט אנה ואנה וראה כי הכרוז מכוון אליו-  הוא הוא הקונה ה"מליון", את שעון הזהב שבחר הוא יקבל בחינם.

תראו איך הרב פפויפר קיבל את פירות שכרו מן השמים.

 

(מתוך הספר 'שלישי באשמורת' כל מה שסיפרה לי הרבנית קנייבסקי ע"ה)

אמרתי לו 'אם אין לך בלמים ואינך מסוגל לא לעשן בשבת, אתה בהמה! אתה בהמה!" את המילים האחרונות הוצאתי מפי בשאגה, וציפיתי לתגובה קשה

אמרתי לו 'אם אין לך בלמים ואינך מסוגל לא לעשן בשבת, אתה בהמה! אתה בהמה!" את המילים האחרונות הוצאתי מפי בשאגה, וציפיתי לתגובה קשה

בין אדם לבהמה

 

ההבדל בין אדם לבהמה הוא הבחירה. מהי בחירה? איך מגדירים בחירה? נבאר זאת על פי משל.

כאשר יש בבית עוזרת שעושה עבודה נפלאה, כולם מעריכים ומשבחים אותה! הבית נקי ומצוחצח. הכביסה מכובסת, מעומלנת, מגוהצת ומונחת יפה במקומה. האוכל מתובל לפי טעמם של בני הבית, ומוגש בסבר פנים יפות… מי לא יעריך עוזרת כזו?

מדוע אם כן אין מי שמעריך את מכונת הכביסה. היודעים אתם מה המכונה עושה עבורנו?

 

כדי להבין זאת עלינו לתאר כיצד נראה יום כביסה של פעם, לפני עידן מכונות הכביסה. באותם ימים כדי לכבס היה צורך להשרות את הבגדים בדודי מים רותחים שעמדו על גבי הפרימוס. לאחר מכן היו מוציאים את הבגדים בעזרת מלקחיים, וסוחטים אותם באופן ידני.

בשלב מאוחר יותר הומצאה מכונה בעלת שני גלגלי גומי שביניהם היו סוחטים את הבגדים. זה כבר היה נחשב כלוקסוס!

ואילו היום מכניסים את כל הכביסה למכונה, לוחצים על כפתור המכוון בדיוק את מידת הסחיטה. הכל מותאם כפי הצורך. לאחר שהמכונה מסיימת את פעולתה, מכניסים את הבגדים למייבש. שוב לחיצה על הכפתור, והכביסה יבשה ומוכנה.

והנה ראו זה פלא! על אף שהמכונה כה מקלה עלינו וכה טורחת עבורנו, מעולם לא ראינו אדם העומד ומודה למכונה על כל עמלה. וזאת משום שלמכונה אין בחירה, מכונה אינה יכולה לסרב, מכונה חייבת להיות ממושמעת לבעליה.

זהו גדר החילוק בין אדם לבהמה. בעל חיים הוא כמו מכונה ביחס לאדם. הוא פועל על פי אינסטינקטים ועושה כל מה שעולה על רוחו. עקרונית ניתן לאלף חתול שיתייצב על שתי רגליו, לבוש מחלצות, ויחזיק מגש נושא משקאות וכוסות. אבל חתול נשאר חתול. כאשר הוא יראה לנגד עיניו עכבר, הוא ישליך הכל ארצה, ויצא לצוד את טרפו. גם אם המאלף יבטיח לו: "זו שמפניה יקרה, אל תגרום לי נזק כזה ,מחר תקבל חמישים עכברים!" זה לא יעזור, כי החתול אינו מסוגל לשנות את טבעו כי החתול נשאר חתול – נטול יכולת בחירה!

רק לאדם יש בחירה, ובכך מתבטאת מעלתו על פני הבהמה בניגוד לבהמה, כאשר עומדות לפני האדם שתי אפשרויות, הוא מסוגל לבחור בטוב או ברע. ועל כך אכן מגיעה לו הערכה, כאשר הוא בוחר בטוב ולא ברע.

סימן ההיכר המבדיל בין האדם לבהמה הוא הבלמים. לבהמה אין בלמים, בהמה שרוצה משה ואינה יכלה להשתהות. היא תובעת הכל כאן ועכשיו. לעומת זאת לאדם יש בלמים, גם אם 'בא לו' לעשות דברים לא טובים, הוא מסוגל להתאפק, כיון שהוא יודע שהוא עתיד לשלם על כך מחיר בעולם הבא ואפילו בעולם הזה.

אדם שאין לו בלמים ואין הוא מסוגל להתאפק, הוא אדם כפייתי. אדם אינו מסוגל להגיד לא, כמוהו כבהמה. לעומת זאת מי שמתגבר על נטיותיו הטבעיות והחומריות, ראוי לכינוי 'אדם'. וככל שהוא קונה לעצמו את כח ההתגברות ולומד להגיד 'לא' לתאוותיו, כך מתעצמת מעלת האדם שבו.

*

אדם הוא מי שגובר על תאוותיו

 

באחד הימים נסעתי עם אחד מידידי להתרים יהודי עשיר. בתחילה סברנו כי הוא גר בשכונת הר נוף בירושלים, אך לאחר חצי שעה של חיפושים התברר לנו כי רחוב זה נמצא בכלל בשכונת רחביה.

האם בזבזנו לשוא חצי שעה יקרה? האם נסענו סתם? לא נסענו סתם!

נהג המונית עמו נסענו היה יהודי כבן חמישים. לאור הסמן שבו שהינו יחדיו ברכב, הוא נפתח וסיפר כי אשתו חרדית לכל דבר. אבל הוא אינו רוצה לחיות בלי סיגריות, ומשום כך הוא מעשן גם בשבת רחמנא ליצלן! וזה מה שגורם לו לעבור גם על כל המצוות.

הוריתי לו לעצור את הרכב, והסברתי לו כי ההבדל בין האדם לבהמה זה הבלמים. "כמה שיש לך יותר בלמים כך אתה יותר בן אדם. ואם אין לך בלמים ואינך מסוגל לא לעשן בשבת, אתה יודע מה אתה? אתה בהמה! אתה בהמה!"

את המילים האחרונות הוצאתי מפי בשאגה, וצפיתי לתגובה קשה. אך לפתע פתאום הוא חיבק ונישק אותי. "כבודה רב, אתה לא יודע מה עשית לי, מהיום אני לא בהמה, מהיום אני בן אדם! לאשתי יש היום יום הולדת, אני מתכונן לנסוע עכשיו הביתה, ולומר לה, נולד לך בעל חדש, מהיום אני לא מחלל יותר בשבת, מהיום אני רוצה להיות בן אדם!"

רק למי שיכול להתגבר על יצריו ישנה צורת אדם אמיתי. כאשר אדם מתחיל להתגבר על דבר מה פעם אחת, פעמים או שלוש פעמים, פניו מתחילים להאיר. הגוף שלו מאיר והופך מחומר לצורה, ונשמתו מאירה עליו.

 

האדם בנוי מארבעה יסודות: אש, רוח, מים ועפר. בין היסודות הללו יש דברים המנוגדים זה לזה כגון אש ומים – האש מאדה ומכלה את המים, ואילו המים מכבים את האש. אך הקב"ה ברוב חכמתו עשה ביניהם שלום כדי שיוכלו לשמש יחדיו.

הראיתם פעם אש ומים מתקיימים יחד. הרי המים מכבים את האש, והאש מאדה את המים!

 

אלא שבעת שהמים מכונסים בסיר, המים רותחים והאש ממשיכה ודולקת, כלומר הסיר עושה שלום בין המים לאש, ומאפשר להם קיום משותף.

מבאר ה"אור החיים" הקדוש (ויקרא כב יב) כי כך הוא גם האדם. וזו לשונו הטהורה: "אין הרוח עומד בגשם בלא אמצעיות הנפש", כלומר הנשמה אינה מוצאת מקום בגוף החומרי, בלי הנפש שממצעת בין הרוח והגוף. הנפש היא כמו הסיר שמפריד בין הגוף לנשמה, כן הנשמה לבדה אינה יכולה להימצא בגוף גס וחומרי. ולשם כך באה הנפש הבהמית שמפרידה כמו הסיר, בין הנשמה לגוף וממזגת ביניהם, פלא פלאות!

הנשמה האצילית, הנשמה האדירה, המורגלת בתפנוקיה הרוחניים, נשלחת לחיות יחדיו עם גוף שללא נשמה כמהו כבשר נבלה. ולתוך הגוף העכור הזה מכניסים נשמה גבוהה על מנת שיחיו ביחד.

כיצד יתכן הדבר?

 

כולם מרגישים את הנשמה! גם אלו שאינם שומרי תורה ומצוות, חשים משהו מרומם בשבת, בשבת כולם מרגישים את הנשמה!

שאלתי פעם קבוצת בעלי תשובה, מה היה הזמן הקשה ביותר עבורם, אצל כולם המענה היה מוצאי שבת. למה דוקא מוצאי שבת? כי כשהנשמה היתרה של שבת עוזבת, אופפת את האדם תחושת שיממון. רוב עם ישראל מרגישים בליל פסח התרוממות רוח, כל אחד לפי דרגתו. ומי שמרגישה היא הנשמה הטהורה!

זה מה שאנו מכנים 'אורות'. הקב"ה מאיר עלינו מאורו. וככל שגובר האור כך מתעצמת תחושת ההתעלות והרוממות!

הקב"ה מצידו משפיע מאורו על כולם. אבל למרות זאת אחד מרגיש יותר ומשנה פחות. והדבר תלוי באדם עצמו. אדם שעובד על עצמו ומזכך את עצמו, זוכה ומקבל אורות בהירים וזכים. וככל שיפתח את לבו, יקיים מצוות ומעשים טובים וייעשה בית קיבול, כך הוא ירגיש את עצמת האור. אבל אם חס ושלום הוא לא יסיר את מחיצת העוונות, כיצד יחדור אליו האור?

ישנה דרך להזדככות מוחלטת ומאירה – וזו תשובה מאהבה. על ידי תשובה זו הופכות זדונות לזכויות, ובבת אחת מגיע שפע של אור שהתקבל מכל העוונות שנהפכו לזכויות.

 

(מתוך הספר 'אריה שאג')

ואז הגיע הקורונה ונותרתי ללא עבודה, או אז נזכרתי בסגולה הקדושה שכה רבות שמעתי עליה

ואז הגיע הקורונה ונותרתי ללא עבודה, או אז נזכרתי בה, הסגולה הקדושה שכה רבות שמעתי עליה

יהושע לייבזון

'ימי הקורונה' הביאו לפתחן של משפחות התמודדויות רבות ומגוונות, שכמותן לא הסכינו עד כה, אשר חלק מרכזי מהן נוגע לענייני הפרנסה. מזונותיו של אדם קשים כקריעת ים סוף מאז נגזר עליו 'בזיעת אפיך תאכל לחם', אולם בתקופות שכאלו הפכה התמודדות זו לקשה ביותר. לפניכם מכתב שפורסם לאחרונה בארצות הברית, שבו סיפור אחד מיני רבים שהתרחשו בתקופה זו וקיומה של עצה זמינה ופשוטה לקיום, סייעה לצלוח משבר קשה זה.

כך מספר בעל המעשה:

 

בין המוני אחינו בית ישראל שפרנסתם נפגעה בתקופה זו, נפגעה גם פרנסתי. בימים כתיקונם אני משמש כנגן כינור מבוקש המופיע מידי ערב, כחלק מהרכב של תזמורת או כנגן יחיד, ומעיסוק זה אני מפרנס את משפחתי ברווח בעזרת ה' ,אולם הכל הסתיים בהגיע 'ימי הקורונה' ; החתונות נערכו באופן מצומצם, ה'דינרים'- דרך הטלפון, ואני נותרתי ללא עבודה, כאשר דאגת ההווה והעתיד משמשות בי בערבוביה.

בתקופה הראשונה השתמשתי בחסכונות שצברתי, אולם מיום ליום התכווץ הארנק וגדל החשש. או אז נזכרתי הסגולה הקדושה שכה רבות שמעתי עליה ומאז ומתמיד חפצתי לקיימה, והיא- התחזקות משמעותית בברכת המזון, לאומרה בכוונה מתוך הכתב.

החלטתי לקבל זאת על עצמי ברצינות. חשתי שזו שעת כושר מיוחדת, ובליבי הייתי בטוח שכדברי הקדמונים, תהיה קבלה זו פתח לסייעתא דשמיא בפרנסת משפחתי. חשבתי שהדבר יקח זמן, אולם הסגולה פעלה מהר מהצפוי…

בתקופה קשה זו, הורה הממשל המקומי בניו יורק לסגור את כל בתי הכנסת, כמו בארץ ישראל, גם בבורו פארק, מקום מגורי, התארגנו מאות מנייני תפילה מקומיים, כשהאחד מצטרף ממרפסתו, ומשנהו מחצרו ומדלת ביתו. גם אנו, דיירי כמה בתים סמוכים, התארגנו להתפלל במניין מצומצם, מתוך שמירה על תקנות הבריאות.

בשבתות כתיקונן, נוהגים בקהילתנו לקיים את מצוות 'סעודת שלישית', בצוותא, וכיוון שחפצנו להמשיך במנהג מיוחד זה מבלי להקל ראש בתקנות הבריאות, הוחלט כי את עיקר הסעודה יאכל כל איש בביתו, ולאחר מכן נתאסף באחת החצרות לאכול כזית בצוותא, לזמר זמירות בדיבוק חברים ולברך ברכת המזון במניין על הכוס.

היה זה בשבת הראשונה להתחזקותי בברכת המזון. יתר חברי המניין סיימו לברך, ואילו אני שברכתי במתינות ובכוונה עדיין אחזתי בתפילת 'רצה והחליצנו',  היות שהיינו מנין מצומצם, נאלצו יתר החברים להמתין עד שאסיים, ורק לאחר מכן להתחיל בתפילת ערבית.

בסיום תפילת ערבית ניגש אלי אחד מהמתפללים והביע את התפעלותו מהאופן שבו בירכתי על המזון. הוא לא הצליח לכלוא את תמיהתו על כך שעד עתה לא הכיר אותי כמי שמברך במתינות ובכוונה שכזו, וכדי ליישב את דעתו סיפרתי לו את השתלשלות הדברים. כיצד גדעה גזירת הקורונה את מקור פרנסתי כנגן כינור בחתונות ואירועים, וכתוצאה מכך נקלעתי למצב כלכלי קשה וסגולה לישועת ה' החלטתי להקפיד על מצוות ברכת המזון בהידור רב. שכן בין תיבותיה, צפונות הברכות הגדולות ביותר לפרנסה.

כאשר סיימתי את דברי, הבחנתי בזיק שנדלק בעיניו של בן שיחי; "תתפלא לשמוע" , הוא אמר לי , "אך יתכן שבידי רעיון מצוין עבורך. אלך לביתי ואבדיל על הכוס, ולאחר מכן אהרהר בדבר ואשוב אליך עם הפרטים".

 

שבתי לביתי  כשבראשי מתרוצצות מחשבות של תקווה, וליבי נושא תפילה לסייעתא דשמיא. שעה לאחר מכן הגיע הטלפון המיוחל. מעבר לקו נשמע קולו של שכני המבשר לי בשמחה: "הסגולה שלך פעלה… תשמע, לפרנסתי אני עובד ב'מעון הורים' גדול ומפורסם. לאחרונה שמעתי את בעל המקום, יהודי ירא וחרד, המביע את צערו ודאגתו על הבדידות המרה שבה שרויים הישישים תושבי המעון, כאשר מכורח הנסיבות איש אינו יכול לבקר. כאשר שמעתי מפיך על עיסוקך, החלטתי להציע לבעל המעון שישתמש בכישרונך המיוחד לפרוט בכינורך על נימי הרגש, כדי שתשוב השמחה ויעלה האור בעיניהם ובליבם של דייר המעון הקשישים.

עם צאת השבת יצרתי קשר עם בעל המקום, ובחסדי שמיים הרעיון מצא חן בעיניו. הוא מעונין להעסיק אותך תמורת שכר מכובד בשלושת המעונות שבבעלותו , כדי שתעבור בין החדרים לפי רשימה מפורטת שימסור לך ותשמח את ליבם של דיירי המעון המבוגרים בניגון ובנעימה".

ברוך ה' מזה כמה שבועות שאני עוסק בהצלחה בתחום מיוחד זה. בכל יום מחדש אני מתמלא בסיפוק כשאני רואה את האור השב לעיניהם של הקשישים, כמה מהם התבטאו בפני כי 'החזרתי אותם לחיים', פשוטו כמשמעו. פירות מעשיי בעולם הבא, והקרן קיימת לעולם הזה בשפע ובהרווחה.

זה עתה הודיע לי בעל המקום כי גם כשתשוב ה'שיגרה', הוא אינו מוכן לוותר עלי ובתוכניתו להמשיך להעסיקני באופן קבוע. על כל זאת "אודה ה' מאוד בפי, ובתוך רבים אהללנו" ומכאן אני מציע לכל יהודי ויהודי לקיים את הסגולה המופלאה שנבדקה כבר מאות ואלפי פעמים לאורך כל הדורות, כדברי ה'אור זרוע' שקיבל מרבותיו שהזהיר בברכת המזון מזונותיו מצויים לו, ובעזרת ה' יזכו אף הם לסייעתא דשמיא ולפרנסה בשפע.  י.מ. – ברוקלין

 

(מתוך עלון 'וכל מאמינים'- סיון תש"פ)

חורף בריא :)

כל אלו שאוהבים מאוד את הקיץ ולא מתלהבים במיוחד מקור של חורף, שימו לב: החל מחג שמחת תורה, במשך כל החודשים הקרובים ועד חג הפסח, הקיץ הסתיים לו רשמית.

 

כן. אנחנו נמצאים בתקופת הסתיו והחורף ומשום כך התחילו לומר בתפילה "משיב הרוח ומוריד הגשם" במקום "מוריד הטל" וכעת כל שנותר לנו הוא לצפות שאכן יגיע לו הגשם…

 

את תפילת הגשם בברכת השנים, עדיין לא התחילו לומר אבל גם זה יגיע עוד זמן לא רב, בז' בחשוון…

 

אז בינתיים, שים לב שאתה לא טועה בתפילה, במידה וכן, עליך לחזור על התפילה שוב. חורף בריא לכולנו!

 

לכל הלכות משיב הרוח ומוריד הגשם – לחצו כאן

אולי יעניין אותך:

 

חורף בריא 🙂

למה כל כך חשוב להדליק נרות חנוכה?

מי מתפלל על הגשם באמצע הקיץ?

אמרתי לו 'אם אין לך בלמים ואינך מסוגל לא לעשן בשבת, אתה בהמה! אתה בהמה!" את המילים האחרונות הוצאתי מפי בשאגה, וציפיתי לתגובה קשה

בעל האטליז יצא בסערה לעבר ביתו של רב העיר והחל לצעוק: "אינך ראוי להיות רב"

אמרתי לו: תגיד, אתה עושה צחוק? מה עכשיו אילת באמצע הלילה?

'יהיו רופאים שייעלבו ויאמרו: סליחה, אני עשיתי את כל העבודה ואת מודה לקדוש ברוך הוא?!"

מה קרה בשמיני עצרת, ולמה אנחנו חוגגים את היום הזה?

יעקב א. לוסטיגמן

 

חכמי התלמוד תוהים מה היא המטרה בחג 'שמיני עצרת' – 'שמחת תורה', על מה ולמה אנחנו חוגגים אותו.

 

כמובן שאנחנו חוגגים את החג כי כך ציווה עלינו הקדוש ברוך הוא בתורתו הקדושה והטהורה. אבל עדיין אנחנו צריכים להבין למה הוא ציווה כך, מאיזו סיבה.

את חג הפסח אנחנו חוגגים זכר ליציאת מצרים והבצק שלא החמיץ, את שבועות אנחנו חוגגים כי ביום זה זכינו לקבל את התורה הקדושה במעמד הר סיני. את סוכות חוגגים זכר לנידודים שנדדו בני ישראל במדבר לאחר צאתם ממצרים והקדוש ברוך הוא סוכך עליהם בענני הכבוד.

אבל למה 'שמיני עצרת'?

לזכר מה אנו חוגגים אותו?

התשובה היא, מסבירים חכמי התלמוד, שהחג הזה בא לפי בקשה מיוחדת של הקדוש ברוך הוא מסיבה מאוד מאוד מיוחדת שאותה הם מסבירים באמצעות משל:

 

עוד סעודה אחת

 

היה פעם אב מבוגר שהילדים שלו גדלו והתחתנו והתפזרו כל אחד בעיר ובארץ אחרת.

לימים ביקש האבא מבניו שיגיעו כולם יחד, לשהות איתו כמה ימים בביתו, כולם באותה העת.

הוא שלח להם מכתבים מספר חודשים מראש, ובהגיע המועד התייצבו כולם לפי בקשתו, ושמחו מאוד לראות זה את זה.

המשפחה כולה נהנתה מהאיחוד הנדיר, וכך אחרי ימים ארוכים של שמחה גדולה, נאלצו כל אחד לשוב לביתו, למשפחה שהקים, לעסק שבבעלותו ולתפקידים שעליו למלא.

אמר להם האבא: "בניי היקרים… אני מבקש מכם בקשה אחת קטנה… לפני שאתם מתפזרים כל אחד לביתו, בואו חביבים שלי, בואו נעשה סעודה אחת קטנה נוספת, נשב עוד פעם אחת לארוחה משפחתית, כי קשה לי להיפרד מכם…".

אותו הדבר בחג 'שמיני עצרת' – שמחת תורה'.

הקדוש ברוך הוא כינס אותנו בבתי הכנסת, בחגים משפחתיים. חגגנו בצלו. אמרנו סליחות בחודש אלול, התפללנו בכוונת הלב בראש השנה, השתדלנו להיטיב את המעשים שלנו בעשרת ימי תשובה, צמנו והתפללנו מעומק הלב ביום הכיפורים, שמחנו בסוכות וקיימנו את כל המצוות של החג בשמחה ובהידור.

עכשיו כל זה נגמר. אנחנו כביכול עומדים להתרחק מהקדוש ברוך הוא חלילה וחס, כל אחד חוזר לעיסוקיו האפרוריים והשגרתיים. עבודה, לימודים, פרנסה, טיפולים, כל אחד והשגרה שלו.

 

עוד שמיני עצרת אחד

 

אומר לנו הקדוש ברוך הוא, ילדיי היקרים, יהודים חביבים, עם ישראל הקדוש שלי… בואו טהורים, בואו נשב פעם אחת נוספת כולנו יחד. בואו נתכנס עוד פעם בבית הכנסת, לתפילות של חג, תשבו בבית בסעודות משפחתיות, נשמח יחד עוד יום אחד.

כי קשה לי להיפרד מכם.

"קשה עלי פרידתכם…".

אני לא רוצה שתיפרדו ממני, ואני לא רוצה שתיפרדו זה מזה. בואו נדחה את הפרידה הזאת ביום אחד נוסף, שתראו כמה אני אוהב אתכם, כמה אני אוהב שאתם מאוחדים, וחיים בשלום ובשלווה, בחיק המשפחה והקהילה, שמחים יחד, אוכלים, שותים ומקיימים מצוות בשמחת הלב והתרוממות הרוח.

 

למה הם רוקדים במשך שעות בלי די ג'יי?

למה הם רוקדים במשך שעות בלי די ג'יי? – שמחת תורה

יעקב א. לוסטיגמן

 

 

את חג 'שמחת תורה', אנחנו חוגגים מיד אחרי חג הסוכות, צמוד ממש. אבל זה רק בארץ. בחוץ לארץ חוגגים יהודי התפוצות את שמחת התורה, יום אחד אחרינו.

מוזר, לא?

 

אז בואו נבדוק למה זה קורה לנו…

בעיקרון אין חג כזה במקרא שנקרא 'שמחת תורה'. היום הזה מכונה בתורה 'שמיני עצרת', וזה שמו האמיתי של החג.

אז למה אנחנו קוראים לו 'שמחת תורה'?

 

כי ביום הזה אנחנו מסיימים לקרוא את ספר התורה כולו, לאחר שקראנו כל שבוע פרשה אחת, פרשת בראשית, נח, לך לך, וירא, חיי שרה, וכו' וכו', הגענו לפרשה האחרונה בתורה, פרשת 'וזאת הברכה', ואותה אנחנו קוראים בחג 'שמיני עצרת'.

בגלל שאנחנו כל כך שמחים עם שמחת התורה, אנחנו לא ממהרים לקרוא בתורה ולהחזיר את ספר התורה לארון הקודש. כשמוציאים את ספרי התורה כדי לקרוא בהם, אנחנו רוקדים איתם, שרים וצוהלים, זקני הקהל מתחלפים וכל אחד מחזיק ספר תורה בתורו, רוקד עמו ככל שכוחותיו מאפשרים לו, ובהמשך גם הצעירים יותר רוקדים עם ספרי התורה, עד כלות הכוחות.

מכאן הודבק לחג הזה הכינוי 'שמחת תורה'.

 

שמחת תורה ושמיני עצרת

 

אבל רגע, מה הוא בכלל חג שמיני עצרת?

ובכן, בתורה כתוב שבחודש תשרי יש לנו ארבעה חגים: בראשון לחודש תשרי 'ראש השנה' או בשמו המקראי 'יום הזיכרון'. בעשירי לתשרי 'יום הכיפורים'. בחמישה עשר לתשרי חג הסוכות שנמשך שבעה ימים, ומיד לאחר מכן ב-22 לחודש תשרי, חג נוסף. 'עצרת'. בגלל שהוא בעצם היום השמיני של סוכות אנחנו מכנים אותו 'שמיני עצרת'.

אבל זה לא באמת היום השמיני של סוכות. ב'שמיני עצרת', או כמו שאנחנו מכנים אותו בלשון העם 'שמחת תורה', אנחנו לא יושבים בסוכה, לא מנענעים לולב ואתרוג, ובתפילות אנחנו לא מזכירים את חג הסוכות, אלא רק את חג 'שמיני עצרת'.

למה אנחנו חוגגים בכלל את שמיני עצרת? זה כבר נושא נפרד, וכתבנו עליו מאמר נפרד

אז בואו נסכם בקצרה:

 

בכל שבוע במשך השנה קוראים פרשה אחת בתורה, ומסיימים את כל ספר התורה בשמיני עצרת, ובגלל זה אנחנו שמחים ורוקדים בלי סוף.

כמובן שהריקודים הם בלי מוזיקה, כי בחג אסור להשמיע מוזיקה.

אבל רגע, מה קורע בחו"ל, למה יהודי ארה"ב או בריטניה ובלגיה ובכל מקום אחר בעולם חוגגים את שמחת תורה יום אחרינו?

התשובה היא שאצלם נהוג 'יום טוב שני של גלויות', כי בזמן שבית המקדש היה קיים היו קובעים את התאריך בכל פעם לפי 'מולד הלבנה', כלומר, כשהגיעו עדים לבית הדין הגדול בירושלים, והעידו שהם ראו את הירח מתחדש, לאחר שבסוף החודש הקודם הוא נעלם לחלוטין.

החגים כמובן קבועים לפי התאריך, והתאריך נקבע לפי הירח, כך שבחוץ לארץ לא ידעו מתי בדיוק חל חמישה עשר בתשרי ומתי יש לחגוג את חג הסוכות.

לכן הם עשו חג במשך יומיים, וההלכה הזאת נשארה לדורי דורות שבחוץ לארץ חוגגים כל חג במשך יומיים, חוץ מיום הכיפורים.

ומאחר ואצלם 'שמיני עצרת' נמשך יומיים, הם מסיימים את הקריאה בתורה, את פרשת 'וזאת הברכה', רק ביום השני של החג, ובו הם חוגגים את שמחת התורה.

 

אני מבין למה הם שמחים עם התורה, אבל איך זה קשור אלי?

אני מבין למה הם שמחים עם התורה, אבל איך זה קשור אלי?

אוהד אטינגר

 

עם ישראל חוגג את חג שמחת תורה בהתרגשות גדולה. יהודים מכל גווני הקשת מתאספים בבתי הכנסת ורוקדים במשך שעות, שמחים ומאושרים לכבוד התורה הקדושה ולכבוד לומדי.

יש כאלו שעומדים מהצד, ולא משתתפים בשמחה הזאת.

"אני מבין למה הם רוקדים", הם חושבים לעצמם, "אבל איך זה קשור אלי? הרי אני לא לומד תורה, וגם לא השתתפתי כל השנה בתפילות בבתי הכנסת, כך שלא שמעתי בכלל את קריאת התורה. למה אני צריך לשמוח כשאנשים אחרים לומדים תורה ומסיימים לקרוא את כל ספר התורה?".

תכל'ס, שאלה טובה.

 

נענה עליה עם סיפור…

 

לפני שנים רבות, היה רב חשוב שבשמחת תורה שמח מאוד עם התורה. הוא רקד בהתלהבות גדולה ובשמחה עצומה על כך שזכה לעסוק בתורה שנה אחת נוספת.

כשעצר לרגע לנוח מעט, הבחין הרב באחד מיהודי העיירה, סנדלר שבקושי יודע קרוא וכתוב, שרוקד גם הוא בשמחה גדולה.

רב חזר למעגל ורקד, וכששוב התיישב לרגע בצד כדי לנוח מעט, ראה את הסנדלר רוקד בכל כוחותיו.

בפעם השלישית, כשראה שהסנדלר אינו עוצר אפילו לרגע אחד, והוא כל כולו מלא שמחה, רוקד בכל הכח, שר בהתלהבות, מוחא כפיים, מזנק באוויר ואפילו מתגלגל על הרצפה מרוב שמחה שהוא לא מצליח להכיל, ביקש הרב ממישהו שעמד לצדו, שיקרא רגע לסנדלר, הוא חייב לדבר איתו.

אך בקושי הצליחו הסובבים לעצור את הסנדלר מהריקוד הנלהב שלו, והסבירו לו שהרב רוצה לדבר איתו.

הסנדלר התרגש מאוד. בחיל וברעדה הוא ניגש אל הרב שהיה גדול בתורה, ושאל לרצונו.

"תגיד לי בבקשה", אומר לו הרב לאחר שהורה לסנדלר לשבת לצידו, "מה אתה לומד במשך היום? תלמוד בבלי? תלמוד ירושלמי? משניות? תורה שבכתב? נביאים וכתובים?".

פניו של הסנדלר התכרכמו בעצב.

 

"כבוד הרב, אתה באמת לא יודע? אני הרי בור ועם הארץ, אני בקושי יודע לקרוא. רק את התפילות שאני מכיר אני מצליח לקרוא, וגם זה עם טעויות.

"לצערי לא זכיתי ללמוד בתלמוד תורה וגם לא בישיבה. מגיל צעיר נאלצתי לצאת לעבודה מדי יום כדי לסייע בפרנסת המשפחה. אבא שלי היה אדם חולה ולא הצליח לעבוד, אמא שלי היתה עסוקה בטיפול באבא ובאחים הקטנים, ואני עבדתי. בגלל זה יצאתי ככה, 'עם הארץ' גמור".

הרב הרגיע אותו: "לא התכוונתי לצער אותך חלילה. אכן עשית את המוטל עליך ועזרת להוריך. זאת מצווה גדולה מאוד. זה לא מה שמציק לי…".

"אז מה רצית, כבוד הרב", שאל אותו הסנדלר.

"רציתי להבין למה אתה שמח בשמחת התורה. אם לא למדת תורה השנה, מה גורם לך לשמוח כל כך".

עיניו של הסנדלר התעגלו בתימהון:

 

"הרב! אני באמת לא מבין אותך! מה זאת אומרת למה אני שמח? אם אח שלי יתחתן אני לא ארקוד ואשמח בחתונה שלו? בטח שאשמח. למה? זאת לא החתונה שלי… אבל זאת החתונה של אח שלי!

"אם אח שלי יזכה בלוטו אני אשמח בשמחתו? בוודאי. אם ייוולד לאח שלי ילד, אני לא אשמח? בטח שאשמח…

"אז עכשיו אח שלי מסיים את התורה. לא אח אחד. הרבה אחים, כל עם ישראל כולו מסיים את ספר התורה. כל עם ישראל שמח בשמחת התורה, אני אולי לא זכיתי ללמוד בעצמי אבל אני שמח שלפחות האחים שלי זכו לכך. בשבילם אני שמח!".

ארבעה מי יודע?

בכל תפוצות ישראל תוכלו לראות יהודים נושאים בחיקם את ארבעת המינים, שהם ארבעה צמחים, האתרוג, הלולב, ההדס, והערבה.

מצווה זו מקורה בספר ויקרא:

"ולקחתם לכם ביום הראשון, פרי עץ הדר כפות תמרים, וענף עץ- עבת, וערבי נחל".

 

פרי עץ הדר, הוא האתרוג, כפות תמרים, זהו הלולב המתנשא בראש הדקל, ענף עץ עבות, הוא ההדס, וערבי נחל, אלו הערבות המלבלבות בגדות הנחלים.

 

הרבה סמליות יש מאחורי ארבעת המינים הללו, לפנינו כמה מהרמזים המאפיינים את המינים ונותנים להם משמעות סמלית.

 

אחדות ישראל

ארבעת המינים מאוגדים יחד מסמלים את אחדות ישראל, למרות שונותם, למרות מהותם השונה זה מזה, הם מאוחדים כאחד כלפי מעלה לאביהם שבשמים:

האתרוג, יש בו טעם וגם ריח, ומסמל אנשים שיש בהם גם תורה וגם מעשים טובים.

הלולב, הבא מעץ הדקל שיש בו פירות מתוקים אך חסר ריח, מסמל אנשים שיש בהם תורה, אך אינם עושים מעשים טובים.

ההדס, ריחני אך חסר טעם, מסמל את אלו שאין בהם תורה אך עושים מעשים טובים.

הערבהאין לה טעם ולא ריח, וההיא מסמלת את אלה שאין בהם לא תורה ולא מעשים טובים.

וכולם יחד מכוונים לאבינו שבשמים.

 

 

אברי הגוף ושמחת החג

 

במדרש אחר מצאנו הקבלה בין ארבעה המינים לאברי הגוף העומדים לפני ה' ומפארים את שמו בשמחת החג:

האתרוג דומה ללב, הלב המתרגש ומתכוון לעבודת הבורא.

הלולב דומה לעמוד השדרה המחזיק את הגוף כולו בקומה זקופה ונכון לעבודת הבורא.

ההדס דומה לעיניים המוליכות את האדם לקראת מטרותיו הנעלות בחיים.

הערבה דומה לשפתיים המדברות ומשבחות בתפילה את הבורא.

ועל כל אלו אמר דוד המלך (תהילים לה, י'): "כל עצמותיי תאמרנה ה' מי כמוך…".

 

 

הקדוש ברוך הוא אנחנו אוהבים אותך

 

רבי עקיבא אומר במדרש, כי ארבעת המינים כולם רומזים אל הקדוש ברוך הוא, ונטילתם מסמלת את אהבתנו אליו:

פרי עץ הדר זה הקב"ה שכתוב בו (תהילים קד) : "הוד והדר לבשת".

כפת תמרים זה הקב"ה שכתוב בו (תהילים צב) : " צדיק כתמר יפרח כארז בלבנון ישגה".

וענף עץ עבות זה הקב"ה שכתוב בו (זכריה א) :"והוא עומד בין ההדסים".

וערבי נחל זה הקב"ה שכתוב בו (תהילים סח) : "שירו לאלהים זמרו שמו, סלו לרכב בערבות…".

 

"חול המועד" – חול או מועד?

חכמים לציבור: אל תשכחו שזה חג!
היחס בתורה לימי חול המועד מורכב: מצד אחד, ימי חול המועד זוכים ליחס של כבוד מקודש בדומה מאוד לשבתות וחגים ובמובן הזה הם המשך ישיר לחג הראשון של סוכות, אבל מצד שני, איסור עשיית מלאכה שנאמר בתורה על שבתות וחגים, לא נאמר על ימי חול המועד. כלומר: עלינו לכבד ולקדש את ימי חול המועד (המשמעות המעשית בהמשך) אך אין צורך להימנע, מן התורה, מעשיית מלאכות. חכמים שינו מעט את התמונה וקבעו כי מתוך חשש שמא קדושתם וכבודם של ימי חול המועד ייפגעו, עלינו להימנע מעשיית מלאכות מסוימות בשלושה צעדים שישמרו על קדושת המועד:

צעד ראשון – שמירה על כבוד הימים
כדי לקדש ולכבד באופן מעשי את ימי חול המועד, יש ללבוש בגדים חגיגיים, לערוך 2 סעודות כמו בשבת ובחג, להזכיר בתפילות את קדושתו של חול המועד ולהקדיש מה שיותר זמן ללימוד התורה. בנוסף, קבעו חכמים, אין לעסוק במסחר ולנהל חיים עסקיים שגרתיים בחול המועד. לדוגמה: אין לקנות או למכור בחנויות בחול המועד, אלא אם מדובר על קניה או מכירה של מוצרים הנצרכים לימי החג עצמם או אם אי קנייתם או מכירתם בימי המועד תגרור הפסד כספי.

צעד שני – המלאכות שאסורות במועד
כצעד נוסף להגנה על כבוד וקדושת המועד, קבעו חכמים כי אין לעשות בחול המועד כל אחת מהמלאכות האסורות בשבת או בחג אלא באחד משני תנאים: 1. עשיית המלאכה נדרשת לצורך המועד, כמו: נסיעה ברכב, בישול, הדלקת אור וכדומה. 2. גם אם המלאכה לא נצרכת למועד עצמו, ההימנעות ממנה תגרור הפסד ולכן היא מוגדרת "דבר האבד" – כלומר – דבר שאם לא יעשוהו יגרור אבידה =הפסד.

צעד שלישי – איסור תספורת וכיבוס
לא רק כבוד ימי חול המועד הווה מטרה בעיני חכמים אלא גם כבודו של החג עצמו. חכמים רצו שכולנו נסתפר ונכבס את בגדינו כבר לפני החג כדי שלא נגיע לחג כשאנו לא מסופרים או לבושים בגדים שאינם מכובסים ולכן קבעו כי אין להסתפר או להתגלח בימי המועד, אפילו מי שרגיל להתגלח בכל יום ובנוסף – אין לכבס בגדים בימי חול המועד אלא אם כן מדובר על בגדים המתלכלכים מדי יום – כמו בגדי תינוקות וכדומה. רק מי שהיה לו אונס או חולי בערבו של החג, יכול להסתפר בחג.

לסיום: האם מותר לכתוב בחול המועד?
בעיקרון, אין לכתוב בחול המועד אלא אם כן מדובר על דבר האבד- דבר שאם לא תכתוב אותו, ייגרר לך הפסד. אולם, כתיבה על מחשב לדעת רבים מהפוסקים אינה נכללת באיסור הכתיבה וכמו כן צילום במצלמה והסרטה אין בהם איסור כתיבה. עם זאת, לפתח תמונות אסור בחול המועד ונאלץ להמתין עם זה עד לאחר החג.

חג שמח ומועדים לשמחה!

 

כשנשיא המדינה ויצמן חיפש הדסים…

נשיא המדינה לשעבר, ד"ר חיים ויצמן שהיה כידוע חילוני גמור, הגיע לירושלים בסוף שנת 1918 על מנת לטפל בנושאים שונים שהתעוררו בעקבות הכיבוש הבריטי של ירושלים שנה קודם לכן. מובן שהדאגה לצרכים הרוחניים של תושבי העיר, שרוב רובם המכריע היו שומרי מצוות, הייתה בתחתית סדרי העדיפות שלו.

והנה זמן קצר לפני מועד צאתו מן הארץ, כך מספר ויצמן בספרו, ניגשו אליו שני יהודים זקנים ובפיהם בקשה מוזרה. בהיות וחג הסוכות מתקרב ובחג זה מצווה ליטול הדסים, מבקשים הם מוייצמן שיפעיל את קשריו בצמרת הבריטית על מנת לאפשר אספקת הדסים טריות מחו"ל. אם לא די בכך ביקשו הזקנים שההדסים ישלחו מאיטליה שכן הדסים אלו מהודרים הם במיוחד.

בקשתם של הזקנים נראתה בעיני וייצמן הזויה לחלוטין. הן איטליה הייתה נתונה באותם הימים במלחמה נגד בריטניה ומה פתאום ששלטונות בריטניה ישתפו פעולה עם מדינת אויב לצורך עניין כה שולי כמו משלוח הדסים. ובכלל האם אין הזקנים הללו מבינים שאסור להטריד את ראשי הצבא הבריטי בבקשות קטנוניות   ובנושאים חסרי כל חשיבות. כותב וייצמן ביומנו: "הייתי שרוי בצער על האחריות שיש לי  לכמה אלפי אנשים, שחיו כדוגמת הזקנים הללו בעולם רחוק מעולמנו, שנראה לי מנותק מציאותי"

ואכן וייצמן הניח בצד את נושא ההדסים וכלל לא הזכיר אותו במהלך הפגישות המרובות שקיים בהמשך אותה נסיעה בקהיר. ברם, רגע לפני שעלה על האוניה שתיקח אותו לאנגליה עצר אותו ראש הכוחות הבריטים במזרח התיכון, הגנרל אלנבי, וביקש להזכיר לו דבר-מה.

כסבור היה וייצמן שאיש הצבא הבריטי מבקש לחלוק עימו איזו תובנה אסטרטגית או תחזית גיאופוליטית. מה רבה הייתה הפתעתו כשהגנרל שלף מכיסו מכתב מקומט שהגיע מירושלים ואמר לו: "דרך אגב, בנוגע לאותם ההדסים… אדוני יודע, שזהו עניין חשוב שהרי הוא נמצא בכתבי הקודש. קראתי על כך אתמול בלילה בספר נחמיה. בודאי שאדוני ישמח לשמוע שהסירונו את הסגר, ומשלוח של הדסים לארץ ישראל יגיע בעוד ממועד לחג הסוכות!'…

ועל כך נאמר 'רבות מחשבות בלב איש ועצת ד' היא תקום'

 

חמישה דברים שכדאי לדעת על חג הסוכות ומצוות השמחה

חג הסוכות הוא חג של שמחה, שרים רוקדים, סועדים סעודות משפחתיות שותים יין ואוכלים בשר – בואו נדבר על זה קצת.

 

  • מצווה גדולה לשמוח בחג הסוכות, וחייב כל אדם לשמח בחג גם את אשתו, בניו, בנותיו וגם אנשים מסכנים ואומללים בסביבתו, שאין מי שישמח אותם. חכמי התלמוד כבר לימדו אותנו שאת האשה צריך לשמח עם בגדים, תכשיטים או כלים נאים שקונים לה במתנה, את הילדים בממתקים וצעצועים ואת עצמנו צריך לשמח במה שמשמח אותנו. כמו כן מצווה לאכול בשר ולשתות יין בחג הסוכות כי הבשר והיין משמחים את האדם.

 

  • ישנם פוסקי הלכה הסבורים שבבשר אין כיום מצווה, כי המצוה לאכול בשר נאמרה רק על בשר הקרבנות שהקריבו בבית המקדש. עם זאת, שתיית יין היא מצווה לפי כל הדעות, ויש פוסקי הלכה שכתבו שמי שאינו אוהב את טעם היין, יכול לקיים את המצווה בשתיית מיץ ענבים.

 

  • המצווה נוהגת בכל יום מימי החג וגם בימי חול המועד סוכות. לכן כדאי להשתדל לאכול את ארוחות הצהרים בימי חול המועד מסביב לשולחן המשפחתי, לשתות כוס יין או מיץ ענבים למי שאינו אוהב את טעם היין ולהשתדל לאכול בשר.

 

  • בזמן שבית המקדש היה קיים, היו מנסכים בכל יום מימי הסוכות מים על גבי המזבח. את המים היו שואבים ממעיין השילוח ולאחר מכן מעלים אותם בשמחה וריקודים לבית המקדש, והיו רוקדים ושמחים כל הלילה עד שניסכו את המים על המזבח בשעות הבוקר. לזכר שמחה זו אנו חוגגים גם כיום את 'שמחת בית השואבה'.

 

  • צדיקי הדורות אומרים שמי ששמח בחג הסוכות, זוכה לשמוח כל השנה, ודרשו זאת על הפסוק "ושמחת בחגך – והיית אך שמח" – אם תמשח בחג הסוכות, תהיה אך שמח כל השנה ולא תדע צער בעזרת ה'.

 

הנחיות לצום יום כפור לחולי קורונה

מרן הגר"י זילברשטיין, בהנחיות לקראת צום יום כפור הבעל"ט

 

  1. חולה קל- שעבר את המחלה לאחר יומיים שלושה ללא שיירים (לא סימפטומים משמעותיים, לא אושפז) אין בעיה עם הצום , אולם יקפיד על שתייה מרובה מערב החג.

 

  1. חולה שפיתח סימפטומים משמעותיים, ו/או הסימפטומים ממשיכים יש להיזהר וכדאי לשאול פרטנית האם לשתות פחות פחות משיעור דהיינו כל תשע דקות 40cc.

 

  1. חולה שנמצא כעת במחלה ולא ידוע האם יפתח מחלה משמעותית או לא, במידת האפשר יקבל עירוי נוזלים במהלך הצום, במידה ואי אפשר ישתה מים מרים (דהיינו חליטת של 4 תמציות תה קמומיל בכוס רגילה של מים רותחים לרבע שעה ויכול לשתות ללא שיעורים), במידה וגם זה לא אפשרי, ישתה פחות מכשיעור, אם יכול לבא לידי סכנה היות וכאמור הנגיף מפעיל את מערכת הקרישה ובהינתן התייבשות מסוימת של הצום יכול לגרום לסיבוכים.

 

  1. חולה עם מחלה משמעותית (חום גבוה, שיעול , קוצר נשימה, ירידה בסטורציה וכו'), אם יכול לבא לידי סכנה, לא יצום. במידת האפשר יקבל עירוי נוזלים , במידה ולא ניתן ישתה כרגיל.

 

  1. חולה המאושפז לא יצום אם יכול לבא לידי סכנה. במידת האפשר יקבל עירוי נוזלים, במידה ולא ניתן ישתה כרגיל.

 

  1. חולה שהיה עם מחלה משמעותית או שהיה מאושפז בחודש האחרון, ויכול לבוא לידי סכנה, במידת האפשר יקבל עירוי נוזלים במהלך ה צום, במידה ואי אפשר ישתה מים מרים (4 תמציות תה קמומיל בכוס ויכול לשתות ללא הגבלה) במידה וגם זה לא אפשרי, ישתה פחות מכשיעור.

 

"בברכת והסירותי מחלה מקרבך"

 

חבר המועצת מרן הגר"י זילברשטיין כתב "רבי עקיבא איגר פרסם הנחיות לעיר פוזנא בשנת תקצ"ב בשעת המגיפה שם, וכתב שקשה לתת הנחיות כלליות ליום הכיפורים, ולכן יהיו שני רופאים נוכחים במשך כל היום בחדר הקהל, והזהיר שלא לשמור בסוד אף את המקרה הקל ביותר

 

לכייף ביום כיפור

לכייף ביום כיפור

אסור לאכול, אסור לשתות, אסור אפילו לשטוף את הפה או לרחוץ את הפנים, ואסור גם ללבוש נעלי עור. הסלולארי מושבת והאינטרנט מכובה. אין בלקברי, אין פייסבוק, או טוויטר או אפילו אימייל פשוט ופרימיטיבי. הטלוויזיה אמורה להישאר כבויה וברדיו אין מה לשמוע. בררר… איזה פחד, מה אפשר לעשות ביום כל כך מדכא? איך אפשר לשרוד 25 שעות של ניתוק מוחלט מכל אותם דברים שמכניסים לנו תוכן לחיים?…

אז זהו שהדבר בהחלט אפשרי. לא רק שאנחנו מסוגלים להתנתק מכל הדברים הללו למשך יממה אחת, אלא שהדבר אפילו חיוני לבריאות הרוחנית שלנו.

החיים הרגילים מציפים אותנו בכל כך הרבה גירויים ועיסוקים עד שאנחנו לא מצליחים לפנות לעצמנו קצת זמן כדי לפגוש את האדם החשוב ביותר עבורנו – את עצמנו.

תבינו, יש חבר'ה שמחזיקים בזיכרון הסלולארי שלהם את המספרים של חצי בית ספר, שיש להם מאות "חברים" בפייסבוק, שמכירים את כל האנשים הנכונים והצטלמו כבר עם כל הידוענים, אבל הם עוד לא הספיקו לעשות את הדבר הפשוט והבסיסי ביותר – לפגוש את עצמם.

אלו הם החבר'ה שמעולם לא קיימו שיחת נפש עם עצמם, שמעולם לא ניסו להכיר מי הם בעצם, מעולם לא טרחו לברר מה הנשמה שלהם רוצה. ההכרות שלהם עם עצמם מסתכמת באמירת 'שלום' חטופה למראה במעלית בדרך למטה…

זה לא באשמתם. החיים זורקים עליהם ועלינו כל כך הרבה עיסוקי לוואי שאנחנו פשוט לא מוצאים את הפנאי לכך. אנחנו מאוד רוצים להכיר את היצור העלום שנקרא 'עצמנו', ואפילו מכירים בכך שקיים איזה קשר משפחתי רחוק בינינו לבינו, אבל לוח השנה שלנו פשוט עמוס מדי…

וכאן נמצא הכייף האמיתי של יום כיפור. 25 שעות שבהם אנחנו פתורים מכל הלחצים והעיסוקים השגרתיים. אנחנו אפילו לא צריכים לאכול או לשתות. 25 שעות שבהן אנחנו מוזמנים לבלות עם היצור הקרוב לנו ביותר – עם עצמנו.

אדם חכם לא ירשה לעצמו לפספס את ההזדמנות הזאת. מי יודע מתי שוב נקבל הזמנה חגיגית כזאת?…

כל המנהגים, התפילות הפיוטים והשירים של יום כיפור מכוונים למטרה הזאת – לחבר את האדם עם עצמו, להפגיש אותו עם הנשמה שלו, ולהעניק לו את ההזדמנות לפתח כמה תובנות בסיסיות על דרכו בחיים. אם מסתכלים על יום כיפור מהזוית הזאת 25 שעות נשמעות אפילו מעט מדי. יש לנו כל כך הרבה דברים להכיר, כל כך הרבה קבלות לקבל. חבל על כל רגע.

אז זהו בואו נצא להכיר את האדם המיוחד ביותר בעולם.

 

בואו ונכיר את עצמנו.

 

כל מה שרצית לדעת על יום כיפור

השנה שנת תשפ"א (2020)  יחל יום הכיפורים ביום שני.

יום הכיפורים הוא היום המקודש ביותר ביהדות. ואם גם אתה מעוניין להקדיש מעט מזמנך כדי להבין אחת ולתמיד את תוכנו ומשמעותו של החג הזה ועל הדרך להכיר גם את כל מה שנחוץ לדעת לקראת בוא היום הקדוש הזה, אתה מוזמן להצטרף ולקרוא את המאמר שלפניך.

מהו בעצם יום כיפור? מה חוגגים בחג הזה?

יום כיפור מהווה על פי המקורות, יום קדוש ורוחני, בו, כפי שמורה שמו של היום הזה, אנו זוכים לכפרת עוונות ולמחילה וסליחה עליהם מריבונו של עולם. כבר בדור המדבר, לפני אלפי שנים, כאשר עם ישראל חטא, זמן לא רב אחר קבלת התורה בהר סיני, בחטא העגל, כעס עליהם אלוקים ורצה להענישם במשך ימים רבים, עד שהגיע יום הכיפורים בו התקבלה תפילתו של משה רבנו והוא נענה בבשורה האלוהית "ויאמר ה' סלחתי כדברך". לכולנו נחוצה וקריטית מאוד הסכמת הסליחה של אלוקים. אין בנמצא ולו אדם אחד המעוניין לפתוח את השנה החדשה כאשר בשמיים יש חשבון פתוח איתו. לכן, השמחה לקראת היום הקדוש הזה, יחד עם התפילות ממעמקי הלב שאכן נזכה לסליחה מלאה על מעשינו וחטאינו, גודשים את לבבות כולנו לקראת יום כיפור.

מתי הוא מתחיל ומסתיים?

כמו כל חגי ומועדי ישראל המתחילים בשקיעת החמה של ערב החג ומסתיימים בצאת הכוכבים שבסופו וזהו תחום ההגדרה של "יממה" על פי היהדות, כך גם יום הכיפורים מתחיל בשקיעת החמה של ערב יום כיפור (השנה: שקיעת החמה של יום שלישי) והוא יוצא עם צאת הכוכבים של יום כיפור עצמו (השנה: צאת הכוכבים של יום רביעי). כך שהוא נמשך כ25 שעות.

לזמני כניסת ויציאת הצום בעשרות ערים בישראל לחץ כאן

למה צמים? ומה כולל הצום?

בשונה מצום תשעה באב או מצומות אחרים ביהדות שנקבעו כאבל על הגלות ואירועי חורבן בית המקדש, צום יום הכיפורים לא נקבע כאבל או כסמן עצבות כל שהוא אלא, אדרבה, זהו יום של שמחה והתרגשות. הסיבה לצום היא משום שכאמור אנו זוכים ביום זה למחילת עוונות ולשם כך עלינו להתעלות מדרגתנו הגשמית הרגילה בה אנו נהנים מחיי העולם הזה ורצים את מרוץ חיי היום יום, לדרגה רוחנית גבוהה יותר, בה אנו מנסים להתדמות למלאכים הקדושים ולהתנתק עד כמה שידינו מגעת מהנאות העולם הזה ומנעמיו.

לכן, נקבע בתורה כחובה מדאורייתא להתענות ביום כיפור ולהתנזר לחלוטין מחמישה דברים: אכילה, שתייה, רחיצה וסיכה, נעילת נעלי עור ומתשמיש המיטה (אישות).

דברים שחשוב לדעת:

איסור אכילה ושתייה תקף ביחס לכל כמות של אכילה ושתייה אפילו קטנה ביותר ולכן גם אין לשטוף את הפה וכדומה ביום כיפור. חולה הזקוק למזון יתייעץ עם רב קודם הצום.

איסור רחיצה כולל גם שטיפת פנים וידיים ולכן אף כאשר נוטלים ידיים בבוקר או לצורך התפילה וכדומה אין לרחוץ אלא עד פרקי האצבעות.

אין לנעול נעליים שמעורב בהם עור אבל בנעלי פלסטיק ובד אין איסור כלל.

הסעודה מפסקת והכפרות

למרות שכאמור יום כיפור מתחיל בשקיעת החמה בערב של יום שלישי, ישנן הלכות חשובות המתחילות כבר מהבוקר. מהן?

מצווה להרבות באכילה ושתייה בערב יום כיפור ולערוך בו סעודות כמו בשבת ויום טוב. בתלמוד מסופר על אחד החכמים שנהג להתענות על חטאיו כל השנה כולה אך בערב יום כיפור חרג ממנהגו והרבה באכילה ועל כך נאמר "כל האוכל בתשיעי (ט' תשרי, ערב יום כיפור) מעלה עליו הכתוב כאילו התענה תשיעי ועשירי"(-יום כיפור עצמו, י' תשרי). את הסעודה יש להפסיק סמוך לשקיעת החמה בזמן הדלקת נרות והיא נקראת "סעודה מפסקת".

אדם שפגע בעבר הקרוב או הרחוק באדם אחר, יבקש ממנו סליחה בערב יום כיפור, כי "עבירות שבין אדם לחברו אין יום כיפור מכפר עד שירצה את חברו".

נהוג לערוך כפרות לפני יום כיפור כפי נוסח התפילה המופיע בסידורים ולהרבות בצדקה שתעמוד לזכותנו ביום קדוש זה.

 

 

יום כיפור, בית הכנסת ואתה, הזדמנות של פעם בשנה

פעם אחת בשנה, ביום כיפור, עומדת לנו הזכות וההזדמנות להתפלל מכל הלב, יום שלם, ללא עבודה, ללא ארוחות וללא שום הפרעות, רק אנחנו אלוקים וסידור התפילה, באופן הישיר ביותר וגלוי הלב ביותר, על כל חיינו, צרכינו רצונותינו דאגותינו ותקוותינו. זוהי הזדמנות יקרה מפז שעשויה לשנות לנו לטובה את כל השנה כולה. שווה מאוד לנצל כל רגע.

גמר חתימה טובה

 

 

הלב מתחיל לדפוק בפראות. 'רגע, אני בשטח ערבי, אולי בשטחי הרשות הפלסטינית?'

הלב מתחיל לדפוק בפראות. 'רגע, אני בשטח ערבי, אולי בשטחי הרשות הפלסטינית?'

מאת: אוהד אטינגר

באחד הלילות של השבוע שעבר החלטנו לפקוד את מקום קבורתה של רחל אמנו ע"ה, ולהתפלל לשוכן מרומים, שבזכותה ישמע את קול תפילותינו וימלא את כל משאלות ליבנו לטובה.

השעה היתה קצת אחרי חצות הלילה, הדרכים המובילות לבית לחם מוארות באור קלוש, מוקפות באפלה עבותה. היה קצת מעונן ואורו של הירח כמעט ולא נראה על פני האדמה.

במעלה העליות החדות והמפותלות בואכה ביתר עילית, שרר ערפל כבד מאוד. זה היה מוזר, בגלל שאנחנו עדיין בעיצומו של הקיץ, אבל זה היה ערפל ממשי, שהגביל את הראות עד מאוד.

כמובן שהאטתי את הנסיעה, בהתאם לתנאי הכביש והראות הירודה, וכשעברנו את ביתר התבהר מזג האוויר, ושחרר לנו את הדרך.

ואז הגיע החלק המרכזי של הסיפור שאני רוצה לספר לכם היום. קצת אחרי שעברנו את ביתר ופנינו שמאלה בצומת ה-T שבסוף הכביש, נתקלנו במחסומים. לא המחסום הצבאי הקבוע שבכניסה לכביש המנהרות, אלא מחסומים זמניים שהוצבו בכניסה למנהרה הראשונה, והפנו את כל התנועה אל הנתיב החולף ימין למנהרה.

לרגע היססתי. סטייה מהכביש עלולה להביא אותי לתוך שטחי הרשות הפלסטינית. מה לי ולצרה הזאת? אולי כדאי להסתובב אחורה ולחזור הביתה?

אבל לא היו לי הרבה ברירות. הכביש הוא חד סטרי, אין שום אפשרות לחזור אחורה. הדרך היחידה היא להמשיך.

 

לתומי סברתי שהנתיב העוקף את המנהרה מימין, מתחברת מיד לאחריה עם כביש המנהרות.

לחצתי את הגז והתקדמתי הלאה… רק כדי לראות שאני ניצב בפני צומת שמציעה לי לפנות ימינה, להמשיך ישר או לחלופין לפנות שמאלה….

"ההיגיון אומר שאני צריך לפנות שמאלה", אמרתי לרעייתי בזמן שמכשיר הווייז שלי החלה לחשב מסלול מחדש. פניתי שמאלה, והלב שלי החסיר פעימה.

הווייז הפסיק פתאום לעבוד, 'אין קליטה' הוא מבשר לי. התמרורים שבצידי הכביש הפכו ישנים ודהויים. הכיתוב עליהם מופיע בשתי שפות בלבד. אנגלית וערבית.

הלב מתחיל לדפוק בפראות. רגע, אני בשטח ערבי, אולי בשטחי הרשות הפלסטינית?

איזה לחץ.

 

"לא יכול להיות", אמרתי לעצמי בקול, תוך שאני משתדל שרעייתי תשמע ותפנים את המסר המרגיע, "הם לא היו שולחים את הנהגים לשטחי הרשות הפלסטינית. אם חסמו את המנהרות והפנו אותנו לכאן, כנראה שזה עדיין שטחי ישראל…".

אז למה השלטים רק בערבית ובאנגלית? אני לא יודע. ולמה הוויז לא עובד? אולי זה בגלל שיצאנו את גבולות המדינה???

לא אלאה אתכם בסיפורים, אבל את אנחת הרווחה המאופקת שנאנחתי כשנגלה לפני שלט עם כיתוב בעברית בהמשך הדרך, ואת האנחה הגדולה והעמוקה שהשמעתי כשעברתי את המחסום והבנתי שאני עכשיו בטוח בטוח בטוח בשטחי ישראל – לא אשכח במהרה.

מה אני רוצה בעצם לומר בסיפור הזה?

 

את מוסר ההשכל שהפקתי ממנו.

 

ידידיי. לפעמים האדם מרגיש בטוח בעצמו. הוא מצליח בחיים, טוב לו, יש לו בית משפחה, עבודה, כסף (לי באופן אישי אין, אבל זה לא הנושא…), מעמד והרבה מאוד ביטחון עצמי.

ואז אתה סוטה עם הרכב שלך לרגע אחד קטן מהדרך הסלולה, ומגלה שאתה לא יותר מעלה נידף ברוח. פחדן קטן, חסר אומץ וזה למרות שברור לך שאין סיכוי שישלחו  אותך לנסוע דרך שטחי הרשות הפלסטינית רק בגלל שיפוצים בכביש, בלי לספק מעטפת הגנה הולמת.

ללמדך מה שעלולה הירידה מהדרך הסלולה לגרום לך, כמה אתה מאבד את כל היציבות ברגע שרק ירדת מהדרך המוכרת והבטוחה.

זה מלמד אותנו הרבה מאוד דברים על עצמנו ועל הסובבים אותנו, וזה בעיקר מכניס אותי לראש השנה עם לב נשבר, עם ידיעה שאני באמת באמת באמת לא שווה כלום, ושכל מה שיש לי זה הכל מאתו יתברך, כי הקב"ה יכול ברגע אחד לקחת מהאדם, רכיב אחד קטן מכל הטוב והשפע שהעניק לו, וברגע אחד מאבד האדם את כל היציבות שלו.

אז מי איש השנה שלי?

אז מי איש השנה שלי?

מאת: אוהד אטינגר

 

ביום ראשון השבוע, היה יום ההילולא של מרנא החפץ חיים הקדוש.

 

חשבתי על זה בעיצומו של יום, הסתכלתי בארון הספרים בביתי, וראיתי את המשנה ברורה של 'דרשו', את החפץ חיים שיש לי בכמה הוצאות (גם של 'דרשו' כמובן), את ה'שמירת הלשון, וה'אהבת חסד'.

אמרתי לעצמי שזה לא בסדר שעדיין לא קניתי את הסט "כל ספרי החפץ חיים", ואולי באמת הגיע הזמן לעשות זאת.

תחשבו על זה רגע… החפץ חיים נפטר לפני 87 שנים. אתם רוצים לנחש כמה עותקים היו מהספרים שלו עד אז? אני מנחש שלא יותר מכמה אלפים בודדים.

כמה סטים של משנה ברורה הספיק החפץ חיים למכור בחייו? בואו נזרוק ניחוש פרוע, נאמר שהוא מכר עשרת אלפים סטים, שזה מספר גדול מאוד, אם תשוו את זה ביחס למספר הסטים של המשנה ברורה הקיימים כיום ברחבי העולם, זה מספר אפסי.

גם ספרי 'חפץ חיים' ו'שמירת הלשון' הודפסו במאות אלפי עותקים.

מדובר במספרים אסטרונומיים.

 

הסתכלו סביבכם, אין בית של יהודים שומרי מצוות שאין בו את ספרי החפץ חיים, אין בית כנסת שאין בו כמה וכמה סטים של משנה ברורה וחפץ חיים ושמירת הלשון וכו'.

מה אני רוצה לומר? שכשהחפץ חיים נפטר לבית עולמו, הוא השאיר אחריו מתנה גדולה לעם ישראל, אבל אף אחד לא יכול היה אז להבין עד כמה המתנה הזאת גדולה, כמה היא משמעותית.

החפץ חיים איננו עימנו כבר כמעט תשעה עשורים, אבל הפעילות שלו לא פוסקת אפילו לרגע. ההיפך הוא הנכון, היא הולכת ומעצימה, הולכת ומתפשטת. המספרים בלתי נתפסים.

תחשבו על זה שכל אחד מאתנו שמניח תפילין, למד את ההלכות של הנחת תפילין במשנה ברורה!

כל אחד מאתנו שנוטל ידיים לפני ארוחת בוקר, למד את ההלכות במשנה ברורה.

 

גם אם מישהו לא למד ישירות מהמשנה ברורה את ההלכות, הוא שמע אותן מאביו או מרבו או מחברו שלמד אותן במשנה ברורה.

 

אנחנו מסוגלים להעריך בכלל את הכמות העצומה של הזכויות שנוספות למרנא החפץ חיים מדי יום ביומו? את הכמות המספרית, הטכנית… שלא לדבר על האיכות של הזכויות הללו, מבהיל רק מלחשוב על עוצם קדושת נשמתו של החפץ חיים והזכויות העצומות שנזקפו ונוספות לו בכל רגע נתון, מכל מקום בעולם שבו יש יהודים שומרי תורה ומצוות.

אצל הגויים נהוג לעשות בכל סוף שנה את רשימת האנשים המשפיעים, 'אנשי השנה', אלו שהשנה השפיעו על העולם.

אם נעשה זאת גם אנחנו, נגלה שהשנה השפיע החפץ חיים על העולם בצורה שאי אפשר לתאר. וגם בשנה שעברה ובזאת שקדמה לה, וגם בשנה הבאה בעזרת ה'.

אפשר ללמוד מזה הרבה מאוד דברים חשובים ונכונים, אבל אני רוצה להפיק מכך מסר אחד שאני מקווה שיהיה לי שכל להחזיק בו לאורך ימים: תראה כמה כח יכולה להיות לכל פעולה! איזה כח יכול להיות טמון בלבו של יהודי אחד בודד, שמחליט לעשות מעשה ולחבר חיבור שנראה בעיניו שיש בו צורך לעם ישראל.

 

ואם כבר מדברים על האנשים המשפיעים ביותר, אולי כדאי שנרענן קצת את ההבנה והידיעה שיש מי שאינם משפיעים בכלל עלינו ועל העולם, אלו הם המנהיגים הפוליטיים שחושבים שכל הכח נמצא בידיהם, ושהם יקבלו החלטות וינהיגו את העם כולו.

המאורעות בתקופה האחרונה מספקים לנו הוכחה ברורה עד כמה המנהיגים הללו הם בעצם מונהגים, כמה הם רועדים מקול עלה נידף, משנים את דעתם בין רגע לאחר שהופעל עליהם לחץ במינון המספיק, מה שאתמול היה מסוכן, מחר הופך לבטוח, ומה שבמקום אחד נחשב למדבק, במקום אחר ייחשב ל'זכות יסוד'.

 

אז כשאנחנו נכנסים לראש השנה, כדאי שנצרוב את ההבנה הזאת בעומק הלב שלנו, וכשנאמר בתפילת הימים הנוראים "וידע כל פעול כי אתה פעלתו… ויאמר כל אשר נשמה באפו", נכוון בעיקר על עצמינו, כל אחד על עצמו, הלוואי ואדע ואבין בהבנה שלמה ובידיעה גמורה, כדי שאוכל לומר בפה מלא ש"ה' אלוקי ישראל מלך, ומלכותו בכל משלה".

כשנבין בהבנה מוחלטת ובידיעה אבסולוטית שהכל מאתו יתברך, ושהוא מנהיג לבדו את העולם כולו, נפסיק לכעוס על הטלתו של סגר כזה או אחר, ובכלל נפסיק להתייחס לכל מה שקורה אלינו כאילו זה מועיל לנו או מזיק לנו, כי התועלת האמתית היא רק מאתו יתברך, ושום נזק לא ייגרם לנו אם לא נגזר עלינו חלילה שכך וכך יעלה בגורלנו.

ואולי, אולי הקב"ה הביא עלינו את הנגיף וכל המאורעות הנלווים אליו, רק כדי שבסופו של דבר נלמד ממנו את השיעור החשוב הזה, ונבין שאין עצה ואין חכמה ואין גבורה לנגד ה', וברצותו הוא משדד את המערכות ומנער את העולם כולו. ממנו ניקח לעבוד את ה', ועם ההרגשות והמחשבות האלו נכנס לראש השנה.

ויהי רצון שתתחדש עלינו שנה טובה ומתוקה.

"ואז מגיע החלק הכי יפה בכל הסיפור הזה, מה שנקרא 'טוויסט בעלילה'"

"ואז מגיע החלק הכי יפה בכל הסיפור הזה, מה שנקרא 'טוויסט בעלילה'"

אוהד אטינגר

 

הרב יעקב ש. מתמודד בשנה האחרונה עם אתגר לא פשוט בכלל. ובכל זאת, כך לדבריו, הוא רואה את ההשגחה הפרטית המלווה אותו בכל צעד ושעל.

"זה ממש כמו שכתוב בשיר השירים", הוא אומר, "מציץ מן החלונות ומשגיח מן החרכים". הקדוש ברוך נתן לנו ניסיון גדול, עם הולדתה של בתנו הקטנה, ילדה חמודה שסובלת מבעיה רפואית מורכבת מאוד.

"כמובן שצריך הרבה כח ואמונה, וגם הרבה מאוד עזרה מהמשפחה והחברים כדי לעבור בשלום תקופה כזאת. זה אשפוזים ממושכים, חוסר ודאות, דאגה רבה, והרבה אכזבות לכל אורך הדרך.

"אבל ברוך ה', הקדוש ברוך הוא הקדים רפואה למכה ועטף אותנו במשפחה תומכת ובחברה שממש מחבקת אותנו ומסייעת לנו רבות.

"והנה, מתוך כל הקושי והאתגרים הרבים שכלולים בתוך האתגר הענק הזה, אנחנו רואים בכל פעם השגחה פרטית מופלאה כשהקב"ה מציץ מן החלונות כביכול ושולח לנו את עזרתו… אנו מודים ומהללים לקב"ה על כל הטובות שגמל עמנו בתפילה שיוסיף לגמול עמנו עוד כהנה וכהנה מאוצר מתנת חינם".

הסיפור שבגללו פנה אבי הילדה לשוחח עמנו, התחולל בשבוע שעבר, וקיפל בתוכו דרמה ענקית מלאת תקוות ואכזבות, וגם לא מעט דמעות היו שם. אבל אחרי הכל, הרים הרב יעקב את עיניו לשמים ואמר 'תודה' מעומק לבו, על החסד המופלא שגמל עמו הקב"ה כפי שתקראו בשורות הבאות.

"אחד מסימני התקופה", הוא אומר, "זה הצורך לוודא לפני כל טיפול רפואי אם אתה חיובי או שלילי…

"בימים כתיקונם החיובי הוא דבר רצוי והשלילי זה משהו שאנחנו מנסים להרחיק מאתנו כמטחווי קשת, אבל במקרה של מחלת הקורונה כמובן שהשלילי הוא החיובי האמיתי ואף אחד אינו רוצה להיות חיובי חלילה.

 

ניתוח רב תחומי

 

"ובכן, הבת היקרה שלי שכאמור נולדה עם כמה וכמה בעיות רפואיות מורכבות, היתה אמורה לעבור ניתוח רציני וממושך שאמור היה לכלול שלושה רופאים מומחים, כל אחד בתחום אחר: לב, ריאות וגסטרו, ובגלל גילה הקטן והמצב המורכב, חייבים לדאוג שכל הפעולות הללו יתבצעו במקביל במסגרת אותו ניתוח כולל.

"כמובן שכל אחד מהמומחים הללו יש לו לו"ז עמוס, ולכן לקבוע ניתוח עם שלושתם ביחד זאת לא משימה פשוטה. אז חיכינו לניתוח הזה במשך תשעה חודשים, כי לקח זמן עד שהוחלט בדיוק מי ינתח, איפה לנתח, מה הן הפעולות שיש לעשות בניתוח הזה ומה צריך לדחות להמשך הדרך. בקיצור, זה לקח זמן ולא מעט כוחות נפש, עד שלבסוף קבעו תור והצליחו לשבץ את כל שלושת המומחים ואנשי הצוות שלהם לאותו היום באותו חדר הניתוח.

"כשהתקרב מועד הניתוח, הסבירו לי שאני חייב לבצע בדיקת קורונה, כדי שיהיה אפשר לנתח את הילדה. בבית החולים שבו היה אמור הניתוח להתבצע, ביקשו שאגיע עם הילדה יומיים לפני הניתוח לבצע את הבדיקה, לאחר מכן אשוב אתה הביתה, ולמחרת אחזור שוב לאשפוז של לילה לפני הניתוח כשהיא צריכה להיות בצום ותחת מעקב.

"הסברתי להם שבגלל המצב הרפואי המורכב והמכשור שהילדה מחוברת אליו זה לא כזה פשוט להגיע אתה לבית חולים, זה לא משהו שאפשר לעשות באוטובוס ואפילו לא במונית רגילה. התחננתי על נפשי והם הסכימו שנעשה את הבדיקה בקופת החולים.

"כל כך שמחתי, ואכן בקופת החולים ביצעו את הבדיקה אבל כעבור יממה מגיעה התוצאה המאכזבת… הילדה חיובית לקורונה.

"עכשיו תבינו, זו לא ילדה שהולכת לגן. המצב שלה כל כך מורכב שאנחנו שומרים עליה כמו אתרוג. היא לא יוצאת מהבית אף פעם, וכל בני המשפחה מסוגרים ולא יוצאים בלי לחבוש מסכה וכפפות, תוך שמירת מרחק והימנעות משהייה במקומות סגורים עם אנשים אחרים.

"איך היא נדבקה? אוי ואבוי!

"בבית החולים שמעו את התוצאה ואמרו לנו שהם לא סומכים על הבדיקה של קופת החולים. הם רוצים לבדוק גם בעצמם.

"הפעם כבר לא התפנקתי, שכרנו טנדר ויצאנו לירושלים עם הילדה כדי לבדוק אותה לקורונה. ואכן עשו שם בדיקה ובתוך זמן קצר הגיעה התוצאה השלילית… לא קורונה ולא שום וירוס.

"אבל יש בעיה. הילדה מוגדרת במשרד הבריאות כחולת קורונה. אי אפשר לבצע לה ניתוח למרות שבבית החולים יודעים שאין לה קורונה. חייבים לעשות בדיקה נוספת, אבל בקופת החולים לא מוכנים כי הנוהל אומר שצריך להמתין לפחות עשרה ימים לפני בדיקה שנייה.

המערכת המסורבלת בעולם

 

"וכאן מתחיל מסע ענק של לחצים אדירים, עיתונאים, חברי כנסת, עסקנים רפואיים, למי לא פניתי. עם כולם דיברתי וניסיתי להניע משהו.

"מועד הניתוח מתקרב, והנה התקבל אישור לעשות בדיקה נוספת בקופת החולים, הם אפילו זירזו את התוצאה ונתנו לי תשובה שלילית בתוך שעות. אבל הרופא מסרב להוציא מכתב שחרור ולהכריז שהילדה אינה חולת קורונה, כי… יש נוהל! והנוהל החדש קובע שאין שחרור מקורונה לפני שחלפו עשרה ימים בלי תסמינים מאז ביצוע הבדיקה החיובית.

"בשערי צדק ניסו לפנות למשרד הבריאות לשנות את הנוהל במיוחד למקרה החריג הזה. זה לא עזר ובעודי מנסה לנצח את המערכת הכי מסורבלת וכבדה בעולם, כבר מגיעה השעה שבה הילדה אמור להיות בבית החולים כדי להתכונן לניתוח.

"פתאום אני מקבל תשובה שאפשר לעשות ניתוח בתנאי שהילדה תבצע בדיקת סרולוגית ויימצא שהיא כבר החלימה מהקורונה.

"ריבונו של עולם", צעקתי, "איך תהיה תשובה שהילדה החלימה מקורונה אם היא אף פעם לא נדבקה???

"חשבתי שאני מאבד את השפיות חלילה וחס, אבל אי אפשר להיאבק במציאות הקיימת, ומועד הניתוח מתקרב, אפילו אם עכשיו יהיה אישור זה כבר מאוחר מדי אי אפשר להכין את הילדה לניתוח בזמן שנשאר והניתוח נדחה למועד אחר.

"עכשיו מתחילה מערכה חדשה. לקבוע ניתוח חדש כמה שיותר מהר. הילדה זקוקה לניתוח הזה, זה לא סתם טיפול שאפשר לדחות, החיים שלה תלויים בפעולות הרפואיות הדחופות הללו.

"בשערי צדק מבטיחים לי שברגע שהילדה תוכל לעבור ניתוח מצד משרד הבריאות והנהלים הרפואיים, הם לא יעכבו אותו ויעשו כל מה שצריך כדי לקבוע ניתוח בהקדם.

"זאת הקלה מסוימת, אבל מצד שני יש לי כבר בעיה חדשה. אם הילדה תעבור ניתוח בשבוע הבא… היא תהיה מאושפזת בראש השנה, ואם בעוד שבועיים, היא תהיה מאושפזת ביום כיפור, או בסוכות, או בשמחת תורה, או גם וגם וגם. אי אפשר לדעת…

"כל הבית שלנו התהפך מאז שהיא נולדה. היינו מאושפזים כל כך הרבה פעמים, בשבתות וחגים. יש לנו עוד ילדים. לא מגיע להם אבא ואמא בחגים? לנו ההורים לא מגיע לשבת בסוכה שלנו בנחת במקום להתגלגל על יד מיטת אשפוז בבית החולים בעיצומו של החג???

"אבל מה לעשות. יש נהלים, וצריך לעבור בדיקות, ולפעמים מתקבלות תוצאות לא נכונות לבדיקה והניתוח מתבטל ונדחה למועד אחר… אפשר להתווכח עם המציאות???

 

תפנית בלתי צפויה

 

"ואז מגיע החלק הכי יפה בכל הסיפור הזה, מה שנקרא 'טוויסט בעלילה'", מספר לנו ר' יעקב בהתרגשות…

"ביום חמישי בערב, שעות לאחר שהניתוח כבר אמור היה להסתיים, מתקשר אלי הרופא מבית החולים, שמלווה אותנו לכל אורך התקופה, רופא נהדר עם לב חם שמאוד מאוד משתדל לעזור ולהקל עד כמה שאפשר.

"תשמע ידידי", הוא אומר לי, "אני רוצה לומר לך שהקדוש ברוך הוא דאג לכם…".

"מה??  על מה אתה מדבר?" שאלתי, "ברור שהקב"ה דואג לנו אבל מה גורם לך לומר לי את זה בדיוק עכשיו, ביום שבו הניתוח שחייה של בתי תלויים בו, התבטל בגלל תוצאה שגויה לבדיקת קורונה…?

"אם היית יודע מה קרה היום בבית החולים לא היית מתפלא", אומר לי הרופא, "היום בבוקר אירעה הפסקת חשמל בקומה של חדרי הניתוח שבה אמורה היתה הבת שלך להיות מנותחת. בעקבות התקלה היו צריכים לעשות תיקונים לא צפויים ובגלל שמדובר במכשור עדין כל כך לא לקחו סיכונים, ופשוט ביטלו את כל הניתוחים למשך שעות ארוכות.

"הבת שלך בכל מקרה לא היתה עוברת את הניתוח במועד שנקבע. בדיקת הקורונה החיובית שנעשתה לה חסכה לך את האשפוז של יום קודם, את ההכנות הנרגשות לקראת הניתוח המורכב, ואת האכזבה המרה והנוראה של ביטול הניתוח ברגע האחרון אחרי שהילדה כבר היתה בצום וקיבלה את כל התרופות והתכשירים שעליה לקבל לפני הניתוח".

"הסיפור עוד לא נגמר", אומר הרב ש. "ביום ראשון קיבלתי הודעה רשמית של קופת החולים, שמאשרת לי במסמך כתוב וחתום, שהילדה מעולם לא היתה חולה קורונה, והתוצאה החיובית שהתקבלה אחרי הבדיקה הראשונה מקורה בטעות!

"בעיקרון הייתי אמור להיות מאוד מתוסכל מסיפור כזאת. אבל אחרי שכבר שמעתי מהרופא ממה הצילה אותי הבדיקה השגויה הזאת, פשוט הרמתי עיניים לשמים ואמרתי לקב"ה, תודה אבא. תודה על כל מה שעשית למעני, ותודה שבסופו של דבר דאגת שאני שוב אראה שכל מה שאתה עושה, הכל לטובה, וגם אם לפעמים אנחנו לא רואים את זה, אנחנו יודעים ומאמינים שזאת האמת, ושהכל הכל הכל לטובה. עם ההרגשה הזאת אני נכנס לראש השנה המתקרב.

ויהי רצון שתכלה שנה וקללותיה ותחל שנה וברכותיה".

ואז היא צרחה סטטיק יהודי

ואז היא צרחה סטטיק יהודי

אוהד אטינגר

 

הוא הגיע לבית החולים כשהוא סובל מחולשה כללית, סחרחורת וחוסר איזון. הרופאים הובהלו אליו, ביצעו את כל הבדיקות הנדרשות ולבסוף קבעו: מדובר בתגובה טבעית של הגוף לסערה נפשית אדירה שטלטלה אותו לאחר שכל עולמו התמוטט למשך זמן קצר.

אחרי שקיבל קצת נוזלים ותרופות הרגעה, סטטיק, זמר הפופ המפורסם, התחזק והתאושש, והרופאים שחררו אותו לביתו, כשהם מורים לו להקפיד על מנוחה הגונה לפני שהוא חוזר לשגרת חייו.

אז מה בעצם קרה לו, לזמר הצעיר, ומדוע חרב עליו עולמו לזמן קצר.

מתברר שסטטיק הוא בן מאומץ במשפחתו. את זה הוא יודע כבר שנים רבות וזה לא היה סוד עבורו.

בתקופה האחרונה הוא נערך לקראת נישואיו המתקרבים, וכשניגש להירשם ברבנות והחלו לשאול שאלות על מוצאו, התברר לו שיש סיכוי שהוא בכלל לא יהודי. אולי הוא נולד  לאמא גויה לפני שנמסר לאימוץ?

אגב, בכאלו מקרים ההלכה נותנת פתרון, אפשר להתגייר. ילד שגדל כיהודי יכול לעבור תהליך גיור בקלות רבה, ובלי מאמץ מיוחד בשונה ממי שבא 'מבחוץ' מעם אחר ורוצה להצטרף לעם היהודי שצריך לעבור תהליך הלכתי מורכב יותר של סינון מתחזים ובירור רצונו האמיתי של המתגייר.

לאחר בירור קצר התברר שסטטיק אכן יהודי מבטן ומלידה, ואין שום חשש בעניין, אבל בזמן הקצר שעבר מאז שהועלתה השאלה ועד שנמצאה התשובה, הוא הרגיש שכל עולמו נחרב עליו.

 

מאוחר יותר תיאר סטטיק את אשר חווה בפוסט שפרסם: "עכשיו אמרו לי משהו שמטלטל את החיים עצמם. אני מאוד מקווה שזו טעות של הרגע, אחרת באמת שיהיה פה בלגן", כתב מתוך סערת הרגשות הגדולה שפקדה אותו.

אחרי שהתבררה יהדותו והוסר הספק, פתח סטטיק את סגור לבו ושיתף את העוקבים שלו בטלטלה האדירה שחווה: "רואים את המגן דוד הזה? זה התכשיט שתמיד עלי. כשאני מוריד את כל התכשיטים שאתם רואים, אותו אני לא מוריד. וזה מאז שקיבלתי אותו, בסוף כיתה י"ב מאימא שלי; זוכר איך נכנסנו יחד לחנות בקניון חיפה ורכשנו אותו. גם לאחי יש כזה, מסיום י"ב שלו. אתם יודעים… מעין מסורת".

"הוא מאוד חשוב לי, כי זה מאימא ובגלל מה שהוא מסמל. גדלתי מאוד קרוב לדת. ימי כיפור בבית כנסת, כל החגים, עליתי לתורה בבר מצווה וקידוש אנחנו עושים יחד עד היום. טוב, אולי הקורונה קצת הרסה את זה, אבל הבנתם. הכל רגיל עד כאן".

"אתמול שמעתי מילים שלא שמעתי בחיי, בפעם הראשונה. הנושא שהכי כואב לי וקשה לי בעולם, נחשף מתחת לאדמה, עמוק עמוק איפה שקברתי אותו בליבי. נושא כל כך רגיש וכואב, שאני כבר מבחוץ אדיש אליו כמערכת הגנה. כן, נכון, האימוץ. פתאום נהיה אישיו לקראת החתונה".

"פתאום היהדות הזו שלי, הזהות שלי, הייתה מוטלת בספק. אתם לא מבינים כמה משפיל וכואב לדעת שאולי כל מה שגדלת עליו לא נכון. אולי כל מה שאתה יודע הוא אשליה. ראיתי שחור. ראיתי כל כך שחור, שלא היה אכפת לי יותר כלום.

"למזלי, הודות למאמצים מרובים בעיקר של המנהלים שלי, חפירות ארכיאולוגיות באמת, חזרה לי הנשימה. חזרה לי הנשמה. רשמית, יהודי לכל דבר. אם אי פעם בחיי הייתי קרוב להתקף לב – זו היתה הפעם הזו".

סטטיק סיים את דבריו וכתב: "תודה לכל מי שדאג לי, לא יכולתי לענות או לשתף מהבושה, מהכאב. תאריך חדש יקבע לחתונה. החיים ימשיכו כסדרם. למזלי, אני אותו אני שחשבתי שאני, אותו אני שאתם מכירים".

 

**

ברחבי הרשת היו כמה גולשים שתהו מדוע הרגיש סטטיק זעזוע גדול כל כך. הרי הוא ממילא אינו אדם דתי שמקפיד על כל המצוות, למה באמת כל כך חשוב לו לדעת שהוא נולד לאמא יהודיה?

 

יש לזה הסברים פסיכולוגיים למכביר לגבי תחושת השייכות והרגשת הזהות של האדם, אבל יש כאן גם הסבר רוחני ועמוק יותר: 'הנקודה היהודית' שלו.

כבר לימדו אותנו חכמי הדורות, שלכל יהודי יש 'נקודה יהודית'. מקום קטן בלב שלו, שבו הוא יהודי זך וטהור, צדיק וקדוש. יהודי! המקום הקטן הזה, הנקודה הפצפונת הזאת, אינה נפגעת משום דבר, הוא לא מתלכלכת לעולם בחטאים ובעבירות. לא משנה מה יעשה היהודי, אם יחלל שבת ויאכל ביום הכיפורים חלילה וחס, אפילו אם שפוך דמים חלילה וחלילה וינהג בצורה הכי הכי רחוקה מ'להיות יהודי', עדיין תישאר אותה נקודה קטנטונת נקייה, טהורה, זכה מכל שמץ של חטא ועוון.

והנקודה הזאת, היא נקודת המוצא שלנו לכל מסע של חזרה בתשובה ושיפור המעשים.

 

כשאנחנו רוצים להתחזק, אנחנו פשוט מרחיבים את הנקודה הקיימת, מפנים לה מקום נוסף בלב, נותנים לה לגדול, משקים אותה ומטפחים אותה, עד שהלב כולו הופך להיות זך וטהור.

הנקודה הזאת הקטנטנה, היא התקווה של כל יהודי באשר הוא, אף פעם לא מאוחר מדי, אף פעם לא הלכת רחוק מדי, תמיד אתה יכול לחזור ולא משנה מה עשית וכמה חטאת חלילה וחס. כי הנקודה הזאת היא כמו מגנט שמושך אותך בחזרה לדרך הישרה והטובה.

כשאמרו לסטטיק שאולי הוא לא יהודי, הנקודה הזאת נזעקה. היא צרחה וצעקה, "אני כאן, אני יהודי, סטטיק יהודי, אל תגידו עלי דברים נוראיים כאלו. חלילה וחס, הוא יהודי והוא יישאר יהודי כל ימי חייו, לא משנה מה הוא יעשה ומה תגידו עליו, יהודי לעולם נשאר יהודי, ואף פעם לא מאוחר מכדי להתחיל גם להתנהג כמו שיהודי אמור להתנהג…".

כי לנקודה הפנימית והנסתרת הזאת יש כוח אדיר לטלטל את נפש האדם, להשאיר תמיד את היהדות שלו במצב פעיל, כדי שברגע שהוא יחליט לחזור למוטב, האופציה הזאת תהיה פתוחה בפניו, והוא יוכל לעשות זאת בתוך רגע אחד בודד.

ניצל בנס מסירה שנתקעה בג’מייקה בשל הקורונה, וקיבל קבלה להניח תפילין בכל יום

ניצל בנס מסירה שנתקעה בג’מייקה בשל הקורונה, וקיבל קבלה להניח תפילין בכל יום

 

כשהאמן עמית מנדל מירושלים החליט לפני כארבעה חודשים לצאת להרפתקת טיולים בעולם, באמצעות סירות שעגנו מנמל לנמל, הוא לא ידע שהיא הולכת לשנות את חייו מן הקצה אל הקצה.

מנדל הגיע ראשית למערב הודו, ולקח טרמפים שהובילו אותו לאי לוסיה. משם המשיך לאי מרטיניק שבו פגש ימאי איטלקי שהבטיח להביא אותו לקובה, ושם התחילה ההרפתקה להסתבך.

סופה קשה תקפה את הסירה, והאיטלקי, כך התברר, לא ידע להשתלט עליה.

בנסי ניסים הם הגיעו לבסוף לקובה – רק כדי לגלות שהיא סגרה את הגבולות שלה בגלל הקורונה, ואין יוצא ואין בא.

טוב, מה עושים עכשיו?

מנדל ניסה חזור לחופיה של הרפובליקה הדומיניקנית, אבל נאלץ לעזוב בבושת פנים ובאיומים, לאחר שהחיילים המקומיים שהוצבו לאורך קווי החוף, כיוונו אליו את רוביהם.

מנדל והימאי האיטלקי נתקעו בים הקריבי על הסירה השבורה, כשכל יום הולך ונהיה קשה יותר מחברו. המזון והשתייה שלקחו עמם נגמרו במהירות, וכשביקשו אספקת מזון חדשה מהמשטרה המקומית – כפי שנהוג היה לעשות במקרה שסירה נתקעת בלב ים עם נוסעים שסכנה נשקפת לחייהם, נענו בסירוב.

הסיבה: אין להם איך לשלם.

איך מתקיימים במצב כזה, כשאפילו מזון לא נמצא כדי להשביע את הרעב?

דווקא בלב ים גילו השניים כי כרטיסי האשראי שלהם לא פועלים.

איך מתקיימים במצב כזה, כשאפילו מזון לא נמצא כדי להשביע את הרעב? פה אירע להם נס שעד היום מנדל לא יכול להסביר: הרעב היה כל כך קשה, שמנדל הוצרך לשחות מהסירה בהחבא ולהתגנב לאי קטן שהם 'במקרה' עגנו עליו. אין מקרה – אלא רק מה'.

באי הקטן הזה מצא מנדל בננות, אגוזי קוקוס וגם מנגו למכביר – שבהם השביע את נפשו ונפש חברו האיטלקי.

בכדי להעביר את הזמן, מנדל אף בנה על האי הזה רפסודה מזרדים, שעליה הפליגו השניים הלוך חזור בכל פעם כדי להביא מזון.

בלב ים כמו בלב ים, יש הרבה זמן לחשוב, וזה בדיוק מה שהיה לו למנדל.

בתוך המחשבות הוא לפתע הגה רעיון: הוא יגיד למשטרה המקומית שהוא יהודי ויבקש ממנה לאתר את מנהלי בית חב"ד בג'מייקה, כדי שינסו לעזור לו.

חשב ועשה.

בנקודה זו נשקפה סכנה מוחשית לחייו של מנדל מבחינה נפשית

המשטרה המקומית יצרה קשר עם הרב יעקב רסקין שמנהל את בית חב"ד בג'מייקה ותפסה אותו בניו יורק – אך הרב רסקין מיד יצר קשר עם מכריו בג'מייקה, וביקש שישלחו למנדל אוכל.

גם הרב רסקין, מסתבר, נתקע בניו יורק בגלל שלא קיבל אשרת כניסה לג'מייקה בשל הקורונה.

פסח התקרב, והוריו של מנדל ששהו בארץ – לא הפסיקו לחשוב מה יעלה בגורלו של בנם בתקופה כל כך טעונה. הם יצרו קשר עם שגריר ישראל בג'מייקה ומשרד החוץ, אך אף אחד מהם לא יכול היה לעזור יותר מדי בשלט רחוק.

בנקודה זו נשקפה סכנה מוחשית לחייו של מנדל מבחינה נפשית, והוריו חששו מהגרוע מכל. הם הבינו שחייבים לפעול ומהר, כדי לחלץ את עמית מהמצב אליו נקלע, לפני שיהיה זה מאוחר מדי, והתחננו לרב רסקין שיעשה משהו.

זה למעלה מחודש וחצי שהוא תקוע בסירה השבורה בלי לדעת מתי כל הסאגה הזו תיגמר.

הרב רסקין שהבין גם הוא את חומרת המצב, יצר קשר עם עורך דין שהכיר והלה הצליח לבסוף לשכנע את רשויות ג'מייקה להוריד את עמית ושותפו האיטלקי אל החוף – שם יושם בבידוד עד שיקבל את האישור הסופי להגיע ארצה דרך ניו יורק.

כש יום הטיסה המיוחל הגיע, החליט עמית לעשות עצירה קצרה בניו יורק כדי להודות לרב רסקין על העזרה הרבה שבזכותה ניצל מהסבל בסירה בג'מייקה, וכשהשניים נפגשו, עמית הסכים להניח תפילין ואף אמר בהתרגשות כי הוא מקבל על עצמו להניח תפילין בכל יום – "כדי להחזיר לאלוקים", לדבריו.

קרדיט: הדברות. הסיפור פורסם במקור בחדשות  chabad.org

 

כך נפתח את שערי החיים הטובים

כך נפתח את שערי החיים הטובים – תפילה

מאת: מוטי קורן

מי מאיתנו אינו זקוק להצלחה, לחיים טובים ולישועות? שימו לב יש כאן תפילה מיוחדת שחכמינו ז"ל תיקנו לפני כ 1650 שנה. כן זה לא טעות, תפילה שנתקנה לפני כ 1650 שנה! (ומופיעה בתלמוד הירושלמי)

תפילה מדהימה לפתיחת כל השערים לברכה הצלחה, אושר ושמחה.

התפילה נתקנה לאומרה בכל מוצ"ש.

מומלץ מאוד לכל אחד לפתוח את השבוע בתפילה זו. (אבל לא יזיק לאומרה בכל זמן…)

להורדת הבקשה – לחץ כאן >>>

 

סדר אמירת תפילה:

רִבּוֹן הָעוֹלָמִים אָב הָרַחֲמִים וְהַסְּלִיחוֹת, בְּסִימָן טוֹב וּבְמַזָּל טוֹב הָחֵל עָלֵינוּ אֶת שֵׁשֶׁת יְמֵי הַמַּעֲשֶׂה (כשחל יו"ט באמצע השבוע יאמר: אֶת יְמֵי הַמַּעֲשֶׂה) הַבָּאִים לִקְרָאתֵנוּ לְשָׁלוֹם, חֲשׁוּכִים מִכָּל חֵטְא וָפֶשַׁע וּמְנֻקִּים מִכָּל עָוֹן וְאַשְׁמָה וָרֶשַׁע, וּמְדֻבָּקִים בְּתַלְמוּד תּוֹרָה וּבְמַעֲשִׂים טוֹבִים. וְחָנֵּנוּ דֵעָה בִּינָה וְהַשְׂכֵּל מֵאִתְּךָ, וְתַשְׁמִיעֵנוּ בָהֶם שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה, וְלֹא תַעֲלֶה קִנְאָתֵנוּ עַל לֵב אָדָם וְלֹא קִנְאַת אָדָם תַּעֲלֶה עַל לִבֵּנוּ.

מַלְכֵּנוּ אֱלהֵינוּ, אָב הָרַחֲמָן, שִׂים בְּרָכָה וּרְוָחָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יָדֵינוּ. וְכָל הַיּוֹעֵץ עָלֵינוּ וְעַל עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל עֵצָה טוֹבָה וּמַחֲשָׁבָה טוֹבָה, אַמְּצוֹ וּבָרְכוֹ, גַּדְּלוֹ וְקַיְּמוֹ, קַיֵּם עֲצָתוֹ. כַּדָּבָר שֶׁנֶּאֱמַר, יִתֶּן לְךָ כִלְבָבֶךָ וְכָל עֲצָתְךָ יְמַלֵּא; וְנֶאֱמַר, וְתִגְזַר אוֹמֶר וְיָקָם לָךְ, וְעַל דְּרָכֶיךָ נָגַהּ אוֹר.

וְכָל הַיּוֹעֵץ עָלֵינוּ וְעַל כָּל עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל עֵצָה שֶׁאֵינָהּ טוֹבָה וּמַחֲשָׁבָה שֶׁאֵינָהּ טוֹבָה, תּוּפַר עֲצָתוֹ. כַּדָּבָר שֶׁנֶּאֱמַר, יְהֹוָה הֵפִיר עֲצַת גּוֹיִם הֵנִיא מַחְשְׁבוֹת עַמִּים; וְנֶאֱמַר, עֻצוּ עֵצָה וְתֻפָר דַּבְּרוּ דָּבָר וְלֹא יָקוּם כִּי עִמָּנוּ אֵל.

וּפְתַח לָנוּ יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ אַב הָרַחֲמִים, אֲדוֹן הַסְּלִיחוֹת, בָּזֶה הַשָּׁבוּעַ וּבְכָל שָׁבוּעַ שַׁעֲרֵי אוֹרָה, שַׁעֲרֵי אֹרֶךְ יָמִים וְשָׁנִים, שַׁעֲרֵי אֲרִיכַת אַפַּיִם, שַׁעֲרֵי בְרָכָה, שַׁעֲרֵי בִינָה, שַׁעֲרֵי גִילָה, שַׁעֲרֵי גְדוּלָה, שַׁעֲרֵי גְאוּלָה, שַׁעֲרֵי גְבוּרָה, שַׁעֲרֵי דִיצָה, שַׁעֲרֵי דֵעָה, שַׁעֲרֵי הוֹד, שַׁעֲרֵי הָדָר, שַׁעֲרֵי הַצְלָחָה, שַׁעֲרֵי הַרְוָחָה, שַׁעֲרֵי וַעַד טוֹב, שַׁעֲרֵי זְרִיזוּת, שַׁעֲרֵי זִמְרָה, שַׁעֲרֵי זְכֻיּוֹת, שַׁעֲרֵי זִיו, שַׁעֲרֵי זוֹהַר תּוֹרָה, שַׁעֲרֵי זוֹהַר חָכְמָה, שַׁעֲרֵי זוֹהַר בִּינָה, שַׁעֲרֵי זוֹהַר דַּעַת, שַׁעֲרֵי חֶדְוָה, שַׁעֲרֵי חֶמְלָה, שַׁעֲרֵי חֵן וָחֶסֶד, שַׁעֲרֵי חַיִּים טוֹבִים, שַׁעֲרֵי חָכְמָה, שַׁעֲרֵי טוֹבָה, שַׁעֲרֵי טוֹהַר, שַׁעֲרֵי יְשׁוּעָה, שַׁעֲרֵי ישֶׁר, שַׁעֲרֵי כַפָּרָה, שַׁעֲרֵי כַלְכָּלָה, שַׁעֲרֵי כָבוֹד, שַׁעֲרֵי לִמּוּד, שַׁעֲרֵי מָזוֹן, שַׁעֲרֵי מְנוּחוֹת, שַׁעֲרֵי מְחִילוֹת, שַׁעֲרֵי מַדָּע, שַׁעֲרֵי נֶחָמָה, שַׁעֲרֵי נְקִיּוּת, שַׁעֲרֵי סְלִיחָה, שַׁעֲרֵי סִיַּעְתָּא דִשְׁמַיָּא, שַׁעֲרֵי עֶזְרָה, שַׁעֲרֵי פְדוּת, שַׁעֲרֵי פַרְנָסָה טוֹבָה, שַׁעֲרֵי צְדָקָה, שַׁעֲרֵי צָהֳלָה, שַׁעֲרֵי קְדוּשָׁה, שַׁעֲרֵי קוֹמְמִיוּת, שַׁעֲרֵי רַחֲמִים, שַׁעֲרֵי רָצוֹן, שַׁעֲרֵי רְפוּאָה שְׁלֵמָה, שַׁעֲרֵי שָׁלוֹם, שַׁעֲרֵי שִׂמְחָה, שַׁעֲרֵי שְׁמוּעוֹת טוֹבוֹת, שַׁעֲרֵי שַׁלְוָה, שַׁעֲרֵי תוֹרָה, שַׁעֲרֵי תְפִלָּה, שַׁעֲרֵי תְשׁוּבָה, שַׁעֲרֵי תְשׁוּעָה. כְּדִכְתִיב, וּתְשׁוּעַת צַדִּיקִים מֵיְהֹוָה מָעוּזָם בְּעֵת צָרָה, וַיַּעַזְרֵם יְהֹוָה וַיְפַלְּטֵם, יְפַלְּטֵם מֵרְשָׁעִים וְיוֹשִׁיעֵם כִּי חָסוּ בוֹ. וְנֶאֱמַר חָשַׂף יְהֹוָה אֶת זְרוֹעַ קָדְשׁוֹ לְעֵינֵי כָּל הַגּוֹיִם וְרָאוּ כָּל אַפְסֵי אָרֶץ אֵת יְשׁוּעַת אֱלהֵינוּ. וְנֶאֱמַר קוֹל צוֹפַיִךְ נָשְׂאוּ קוֹל יַחְדָּו יְרַנֵּנוּ, כִּי עַיִן בְּעַיִן יִרְאוּ בְּשׁוּב יְהֹוָה צִיּוֹן.

וְקַיֶּם לָנוּ יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ מִקְרָא שֶׁכָּתוּב, מַה נָּאווּ עַל הֶהָרִים רַגְלֵי מְבַשֵּׂר מַשְׁמִיעַ שָׁלוֹם מְבַשֵּׂר טוֹב מַשְׁמִיעַ יְשׁוּעָה אוֹמֵר לְצִיּוֹן מָלַךְ אֱלהָיִךְ. רִאשׁוֹן לְצִיּוֹן הִנֵּה הִנָּם וְלִירוּשָׁלַיִם מְבַשֵּׂר אֶתֵּן. אָמֵן סֶלָּה.

 

ד' יפתח לך את אוצרו הטוב

מאת: מוטי קורן

לא משנה אם במוצ"ש אתם במצב רוח 'מבאס' או במצב רוח טוב, אמצו לעצמכם לפתוח את השבוע בתפילה מיוחדת שנקבעה למוצ"ש לפתחת שבוע טוב. התפילה מופיעה בסידורים ונקראת 'ויתן לך'  ע"ש הפסוקים של הברכה המיוחדת שיצחק אבינו ברך את יעקב.

התפילה מלאה בברכות מדהימות ומיוחדות

וברך את פרי בטנך ופרי אדמתך דגנך תירושך ויצהריך
ברוך אתה בעיר וברוך אתה בשדה
וממשיכה בענייני שלום, ישועות ששון ושמחה.

אז אל תפספסו את התפילה בכל מוצ"ש. אין כמו לפתוח את השבוע בתפילה כזו.

 

להורדת התפילה לחץ כאן >>>

 

סדר אמירת התפילה:

וְיִתֶּן לְךָ הָאֱלֹהִים מִטַּל הַשָּׁמַיִם וּמִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ וְרֹב דָּגָן וְתִירֹשׁ: יַעֲבְדוּךָ עַמִּים וְיִשְׁתַּחֲווּ לְךָ לְאֻמִּים. הֱוֵה גְבִיר לְאַחֶיךָ וְיִשְׁתַּחֲווּ לְךָ בְּנֵי אִמֶּךָ. אֹרֲרֶיךָ אָרוּר וּמְבָרֲכֶיךָ בָּרוּךְ: וְאֵל שַׁדַּי יְבָרֵךְ אֹתְךָ וְיַפְרְךָ וְיַרְבֶּךָ. וְהָיִיתָ לִקְהַל עַמִּים: וְיִתֶּן לְךָ אֶת בִּרְכַּת אַבְרָהָם לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אִתָּךְ. לְרִשְׁתְּךָ אֶת אֶרֶץ מְגֻרֶיךָ אֲשֶׁר נָתַן אֱלֹהִים לְאַבְרָהָם: מֵאֵל אָבִיךָ וְיַעְזְרֶךָּ וְאֵת שַׁדַּי וִיבָרֲכֶךָּ. בִּרְכֹת שָׁמַיִם מֵעָל בִּרְכֹת תְּהוֹם רֹבֶצֶת תָּחַת. בִּרְכֹת שָׁדַיִם וָרָחַם: בִּרְכֹת אָבִיךָ גָבְרוּ עַל בִּרְכֹת הוֹרַי. עַד תַּאֲוַת גִּבְעֹת עוֹלָם. תִּהְיֶיןָ לְראֹשׁ יוֹסֵף וּלְקָדְקֹד נְזִיר אֶחָיו: וַאֲהֵבְךָ וּבֵרַכְךָ וְהִרְבֶּךָ. וּבֵרַךְ פְּרִי בִטְנְךָ וּפְרִי אַדְמָתֶךָ. דְּגָנְךָ וְתִירשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ. שְׁגַר אֲלָפֶיךָ וְעַשְׁתְּרֹת צֹאנֶךָ. עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ לָתֶת לָךְ: בָּרוּךְ תִּהְיֶה מִכָּל הָעַמִּים. לֹא יִהְיֶה בְךָ עָקָר וַעֲקָרָה וּבִבְהֶמְתֶּךָ: וְהֵסִיר יְהֹוָה מִמְּךָ כָּל חֹלִי. וְכָל מַדְוֵי מִצְרַיִם הָרָעִים אֲשֶׁר יָדַעְתָּ לֹא יְשִׂימָם בָּךְ. וּנְתָנָם בְּכָל שֹׁנְאֶיךָ:

הַמַּלְאָךְ הַגֹּאֵל אֹתִי מִכָּל רָע. יְבָרֵךְ אֶת הַנְּעָרִים. וְיִקָּרֵא בָהֶם שְׁמִי וְשֵׁם אֲבֹתַי אַבְרָהָם וְיִצְחָק. וְיִדְגּוּ לָרֹב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ: יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם הִרְבָּה אֶתְכֶם. וְהִנְּכֶם הַיּוֹם כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם לָרֹב: יְהֹוָה אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵיכֶם יֹסֵף עֲלֵיכֶם כָּכֶם אֶלֶף פְּעָמִים. וִיבָרֵךְ אֶתְכֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָכֶם:

בָּרוּךְ אַתָּה בָּעִיר. וּבָרוּךְ אַתָּה בַּשָּׂדֶה: בָּרוּךְ אַתָּה בְּבֹאֶךָ. וּבָרוּךְ אַתָּה בְּצֵאתֶךָ: בָּרוּךְ טַנְאֲךָ וּמִשְׁאַרְתֶּךָ: בָּרוּךְ פְּרִי בִטְנְךָ וּפְרִי אַדְמָתְךָ וּפְרִי בְהֶמְתֶּךָ. שְׁגַר אֲלָפֶיךָ וְעַשְׁתְּרוֹת צֹאנֶךָ: יְצַו יְהֹוָה אִתְּךָ אֶת הַבְּרָכָה בַּאֲסָמֶיךָ וּבְכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ. וּבֵרַכְךָ בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ נתֵן לָךְ: יִפְתַּח יְהֹוָה לְךָ אֶת אוֹצָרוֹ הַטּוֹב אֶת הַשָּׁמַיִם. לָתֵת מְטַר אַרְצְךָ בְּעִתּוֹ וּלְבָרֵךְ אֵת כָּל מַעֲשֵׂה יָדֶךָ. וְהִלְוִיתָ גּוֹיִם רַבִּים וְאַתָּה לֹא תִלְוֶה: כִּי יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ בֵּרַכְךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָךְ. וְהַעֲבַטְתָּ גּוֹיִם רַבִּים וְאַתָּה לֹא תַעֲבט. וּמָשַׁלְתָּ בְּגוֹיִם רַבִּים וּבְךָ לֹא יִמְשׁלוּ: אַשְׁרֶיךָ יִשְׂרָאֵל מִי כָמוֹךָ עַם נוֹשַׁע בַּיְהֹוָה. מָגֵן עֶזְרֶךָ וַאֲשֶׁר חֶרֶב גַּאֲוָתֶךָ. וְיִכָּחֲשׁוּ אֹיְבֶיךָ לָךְ. וְאַתָּה עַל בָּמוֹתֵימוֹ תִדְרֹךְ:

מָחִיתִי כָעָב פְּשָׁעֶיךָ וְכֶעָנָן חַטֹּאתֶיךָ. שׁוּבָה אֵלַי כִּי גְאַלְתִּיךָ: רָנּוּ שָׁמַיִם כִּי עָשָׂה יְהֹוָה. הָרִיעוּ תַּחְתִּיּוֹת אָרֶץ פִּצְחוּ הָרִים רִנָּה יַעַר וְכָל עֵץ בּוֹ. כִּי גָאַל יְהֹוָה יַעֲקֹב וּבְיִשְׂרָאֵל יִתְפָּאָר: גֹּאֲלֵנוּ יְהֹוָה צְבָאוֹת שְׁמוֹ. קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל:

יִשְׂרָאֵל נוֹשַׁע בַּיְהֹוָה תְּשׁוּעַת עוֹלָמִים. לֹא תֵבשׁוּ וְלֹא תִכָּלְמוּ עַד עוֹלְמֵי עַד: וַאֲכַלְתֶּם אָכוֹל וְשָׂבוֹעַ. וְהִלַּלְתֶּם אֶת שֵׁם יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר עָשָׂה עִמָּכֶם לְהַפְלִיא. וְלֹא יֵבשׁוּ עַמִּי לְעוֹלָם: וִידַעְתֶּם כִּי בְקֶרֶב יִשְׂרָאֵל אָנִי. וַאֲנִי יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם וְאֵין עוֹד. וְלֹא יֵבשׁוּ עַמִּי לְעוֹלָם: כִּי בְשִׂמְחָה תֵצֵאוּ וּבְשָׁלוֹם תּוּבָלוּן. הֶהָרִים וְהַגְּבָעוֹת יִפְצְחוּ לִפְנֵיכֶם רִנָּה. וְכָל עֲצֵי הַשָּׂדֶה יִמְחֲאוּ כָף: הִנֵּה אֵל יְשׁוּעָתִי אֶבְטַח וְלֹא אֶפְחָד. כִּי עָזִּי וְזִמְרָת יָהּ יְהֹוָה. וַיְהִי לִי לִישׁוּעָה: וּשְׁאַבְתֶּם מַיִם בְּשָׂשׁוֹן מִמַּעַיְנֵי הַיְשׁוּעָה: וַאֲמַרְתֶּם בַּיּוֹם הַהוּא. הוֹדוּ לַיהֹוָה קִרְאוּ בִשְׁמוֹ הוֹדִיעוּ בָעַמִּים עֲלִילוֹתָיו. הַזְכִּירוּ כִּי נִשְׂגָּב שְׁמוֹ: זַמְּרוּ יְהֹוָה כִּי גֵאוּת עָשָׂה. מוּדַעַת זֹאת בְּכָל הָאָרֶץ: צַהֲלִי וָרֹנִּי יֹשֶׁבֶת צִיּוֹן. כִּי גָדוֹל בְּקִרְבֵּךְ קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל: וְאָמַר בַּיּוֹם הַהוּא. הִנֵּה אֱלֹהֵינוּ זֶה. קִוִּינוּ לוֹ וְיוֹשִׁיעֵנוּ. זֶה יְהֹוָה קִוִּינוּ לוֹ נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בִּישׁוּעָתוֹ:

בֵּית יַעֲקֹב לְכוּ וְנֵלְכָה בְּאוֹר יְהֹוָה וְהָיָה אֱמוּנַת עִתֶּיךָ חֹסֶן יְשׁוּעֹת חָכְמַת וָדַעַת. יִרְאַת יְהֹוָה הִיא אוֹצָרוֹ: וַיְהִי דָוִד לְכָל דְּרָכָיו מַשְׂכִּיל. וַיְהֹוָה עִמּוֹ: פָּדָה בְשָׁלוֹם נַפְשִׁי מִקְּרָב לִי. כִּי בְרַבִּים הָיוּ עִמָּדִי: וַיֹּאמֶר הָעָם אֶל שָׁאוּל הֲיוֹנָתָן יָמוּת. אֲשֶׁר עָשָׂה הַיְשׁוּעָה הַגְּדוֹלָה הַזֹּאת בְּיִשְׂרָאֵל. חָלִילָה. חַי יְהֹוָה אִם יִפֹּל מִשַּׂעֲרַת רֹאשׁוֹ אַרְצָה. כִּי עִם אֱלֹהִים עָשָׂה הַיּוֹם הַזֶּה. וַיִּפְדּוּ הָעָם אֶת יוֹנָתָן וְלֹא מֵת: וּפְדוּיֵי יְהֹוָה יְשֻׁבוּן וּבָאוּ צִיּוֹן בְּרִנָּה. וְשִׂמְחַת עוֹלָם עַל רֹאשָׁם. שָׂשׁוֹן וְשִׂמְחָה יַשִּׂיגוּ וְנָסוּ יָגוֹן וַאֲנָחָה: הָפַכְתָּ מִסְפְּדִי לְמָחוֹל לִי. פִּתַּחְתָּ שַׂקִּי וַתְּאַזְּרֵנִי שִׂמְחָה: וְלֹא אָבָה יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹעַ אֶל בִּלְעָם. וַיַּהֲפֹךְ יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לְךָ אֶת הַקְּלָלָה לִבְרָכָה. כִּי אֲהֵבְךָ יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ: אָז תִּשְׂמַח בְּתוּלָה בְּמָחוֹל. וּבַחֻרִים וּזְקֵנִים יַחְדָּו. וְהָפַכְתִּי אֶבְלָם לְשָׂשׁוֹן וְנִחַמְתִּים וְשִׂמַּחְתִּים מִיגוֹנָם:

בּוֹרֵא נִיב שְׂפָתָיִם שָׁלוֹם. שָׁלוֹם לָרָחוֹק וְלַקָּרוֹב אָמַר יְהֹוָה וּרְפָאתִיו: וְרוּחַ לָבְשָׁה אֶת עֲמָשַׂי ראשׁ הַשָּׁלִישִׁים. לְךָ דָוִיד וְעִמְּךָ בֶן יִשַׁי שָׁלוֹם. שָׁלוֹם לְךָ וְשָׁלוֹם לְעוֹזְרֶךָ כִּי עֲזָרְךָ אֱלֹהֶיךָ. וַיְקַבְּלֵם דָּוִיד וַיִּתְּנֵם בְּרָאשֵׁי הַגְּדוּד: וַאֲמַרְתֶּם כֹּה לֶחָי. וְאַתָּה שָׁלוֹם וּבֵיתְךָ שָׁלוֹם וְכֹל אֲשֶׁר לְךָ שָׁלוֹם: יְהֹוָה עֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן. יְהֹוָה יְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ בַשָּׁלוֹם:

אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן בְּכָל מָקוֹם שָׁאַתָּה מוֹצֵא גְּדֻלָּתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. שָׁם אַתָּה מוֹצֵא עַנְוְתָנוּתוֹ. דָּבָר זֶה כָּתוּב בַּתּוֹרָה. וְשָׁנוּי בַּנְּבִיאִים. וּמְשֻׁלָּשׁ בַּכְּתוּבִים:

כָּתוּב בַּתּוֹרָה. כִּי יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם הוּא אֱלֹהֵי הָאֱלֹהִים וַאֲדֹנֵי הָאֲדֹנִים. הָאֵל הַגָּדוֹל הַגִּבֹּר וְהַנּוֹרָא אֲשֶׁר לֹא יִשָּׂא פָנִים וְלֹא יִקַּח שֹׁחַד: וּכְתִיב בַּתְרֵיהּ. עֹשֶׂה מִשְׁפַּט יָתוֹם וְאַלְמָנָה. וְאֹהֵב גֵּר לָתֶת לוֹ לֶחֶם וְשִׂמְלָה: שָׁנוּי בַּנְּבִיאִים דִּכְתִיב. כִּי כֹה אָמַר רָם וְנִשָּׂא שׁכֵן עַד וְקָדוֹשׁ שְׁמוֹ. מָרוֹם וְקָדוֹשׁ אֶשְׁכּוֹן. וְאֶת דַּכָּא וּשְׁפַל רוּחַ. לְהַחֲיוֹת רוּחַ שְׁפָלִים וּלְהַחֲיוֹת לֵב נִדְכָּאִים: מְשֻׁלָּשׁ בַּכְּתוּבִים. דִּכְתִיב. שִׁירוּ לֵאֱלֹהִים זַמְּרוּ שְׁמוֹ סֹלוּ לָרֹכֵב בָּעֲרָבוֹת בְּיָהּ שְׁמוֹ. וְעִלְזוּ לְפָנָיו: וּכְתִיב בַּתְרֵהּ. אֲבִי יְתוֹמִים וְדַיַּן אַלְמָנוֹת אֱלֹהִים בִּמְעוֹן קָדְשׁוֹ: יְהִי יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ עִמָּנוּ כַּאֲשֶׁר הָיָה עִם אֲבוֹתֵינוּ. אַל יַעַזְּבֵנוּ וְאַל יִטְּשֵׁנוּ: וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּיְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם. חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם: כִּי נִחַם יְהֹוָה צִיּוֹן נִחַם כָּל חָרְבֹתֶיהָ. וַיָּשֶׂם מִדְבָּרָהּ כְּעֵדֶן וְעַרְבָתָהּ כְּגַן יְהֹוָה. שָׂשׁוֹן וְשִׂמְחָה יִמָּצֵא בָהּ תּוֹדָה וְקוֹל זִמְרָה. יְהֹוָה חָפֵץ לְמַעַן צִדְקוֹ. יַגְדִּיל תּוֹרָה וְיַאְדִּיר:

שִׁיר הַמַּעֲלוֹת. אַשְׁרֵי כָּל יְרֵא יְהֹוָה הַהֹלֵךְ בִּדְרָכָיו: יְגִיעַ כַּפֶּיךָ כִּי תֹאכֵל. אַשְׁרֶיךָ וְטוֹב לָךְ: אֶשְׁתְּךָ כְּגֶפֶן פֹּרִיָּה בְּיַרְכְּתֵי בֵיתֶךָ. בָּנֶיךָ כִּשְׁתִלֵי זֵיתִים סָבִיב לְשֻׁלְחָנֶךָ: הִנֵּה כִּי כֵן יְבֹרַךְ גָּבֶר. יְרֵא יְהֹוָה: יְבָרֶכְךָ יְהֹוָה מִצִּיּוֹן וּרְאֵה בְּטוּב יְרוּשָׁלָיִם. כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ: וּרְאֵה בָנִים לְבָנֶיךָ. שָׁלוֹם עַל יִשְׂרָאֵל:

 

הרעיון שיקפיץ לך את הפלוס בחשבון

"תן לכסף לעבוד בשבילך" זו סיסמה די פופולארית בימינו. אנשים רבים, בפרט אלו שמתאמצים מאוד לפרנסתם, חולמים על היום בו הם יוכלו לעשות כסף והרבה בלי לקום מהכורסא. החלום הזה גורם לכל רעיון עסקי מסוג זה המציע לאנשים לעשות כסף ללא מאמץ, ליצור עניין רב בציבור ולגרור משקיעים רבים.

 

אלו שהצליחו לעשות כך כסף, מסתובבים מרוצים מעצמם. הם גם לא עבדו וגם הרוויחו. משתלם, לא?

 

אם כך זה ברווח כספי, מה נאמר על רווח של שכר עצום בעולם האמת שיכול להגיע לאדם ללא כל מאמץ? מאוד משתלם, לא?

אתה מוזמן לקרוא על השיטה היהודית ליצירת זכויות שילכו ויתרבו מעצמם גם אחרי שאתה תשכח מהם וללא הגבלת זמן.

 

כיצד? קרא:

 

כולנו מכירים את המנהג וההלכה שבניו של אדם שהלך לעולמו אומרים אחריו קדיש במשך כשנה מיום פטירתו. נהוג גם ללמוד משניות ולהרבות בנתינת צדקה לעילוי נשמתו וכל המרבה הרי זה משובח.

 

מהו הרעיון של המנהג? איך בני הנפטר יכולים להועיל "לעילוי נשמתו" של אביהם, כאשר הוא עצמו אינו עושה דבר?

 

המקור של המנהג נובע מתוך העיקרון הבא: כאשר אדם מזכה אחרים וגורם להם לעשות מצוות וזכויות, מעשיהם הטובים נזקפים גם לזכותו, רק משום שהוא גרם להם. כאשר בני הנפטר אומרים אחריו קדיש, תפילת הקדיש שהיא תפילה גבוהה ונשגבה על כבוד השכינה נזקפת גם לזכות הנפטר, כי הוא זה שגידל את הבנים הללו שעושים כעת את המצווה הזו. במילים אחרות: אדם שגידל ילדים בעולם, כיון שכל קיומם הוא רק בגללו ולאור מעשיו, כל מצווה ומעשה טוב שהם עושים, נזקף לזכותו. כמובן, שאין סוף לדורות שמעשיהם עדיין נרשמים לזכות האדם. כי הרי אם חופרים לעומק, גם הנכדים, הנינים ובני הנינים באו בגללו לעולם…

 

העיקרון הזה עובד לא רק בקשר לאב ובניו אלא גם ביחס לכל אדם בעולם. אם אתה גרמת למישהו שיעשה מצווה, מרגע זה והלאה כל פעם שהוא יעשה את המצווה הזו, היא נזקפת גם לזכותך. אם הוא יגרום לאדם שלישי שיעשה אף הוא את המצווה, גם זה ייזקף לזכותך, ללא הגבלת זמן או כמות אנשים.

 

לעיקרון הזה קוראים "זיכוי הרבים" והוא נלמד מנאמר בתנ"ך "ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד". אדם המזכה רבים או יחיד בכספו, בגופו או בכל דרך שהיא וגורם בכך שהם ירבו זכויות במעשיהם, כל מעשיהם נזקפים גם לזכות המזכה. אם הם יזכו עוד אחרים, גם מעשיהם ייזקפו לזכות המזכה הראשון.

 

בכך, נפתחת בפני כולנו, האפשרות לבצע מעשים טובים בעולם, גם כאשר אנו ישנים או חיים את חיינו, גם כאשר מזמן שכחנו מהמעשה שעשינו ואפילו לאחר המוות.

 

בהתקרב יום הדין – ראש השנה, ממליצים גדולי המוסר לכל אחד מאיתנו לאמץ את הדרך הזו כדי להרבות זכויות לעצמנו. מניח תפילין? תעודד גם את חברך להניח ובכך תרוויח זכות לעצמך. לומד תורה? תגרום גם לאחרים להצטרף, זכותם העצומה שתיזקף לחשבונך, תקפיץ לך את הפלוס בחשבון. מומלץ מאוד.

 

בשעה שלש בלילה עומדים הכפרי והמורה על השולחן, שרים ורוקדים בצהלה!…

בשעה שלש בלילה עומדים הכפרי והמורה על השולחן, שרים ורוקדים בצהלה!…

 

ראש השנה הולך ומתקרב, ובבתי ישראל נערכים לחגוג אותו בחיק המשפחה. זוגות צעירים מגיעים להתארח בבתי הוריהם, והזקנים מתארחים בבתי ילדיהם. כולם יחד סועדים את סעודות ראש השנה, ושומרי המצוות והמסורת גם מקפידים לבקר בבית הכנסת ולהשתתף בתפילות היום.

המשפחתיות היא ערך חשוב מאוד, כיבוד ההורים והסבים הנו מצווה גדולה, וגם הכנסת אורחים היא זכות גדולה וכבר אמרו חכמנו זיכרונם לברכה ש'גדולה הכנסת אורחים יותר מקבלת פני שכינה'.

אבל חשוב מאוד לזכור בתוך כל החוויה המשפחתית, שראש השנה הוא יום הדין, ולא יום של חגיגות משוחררות מכל עול.

כדי שנבין על מה אנחנו מדברים, הבאנו את המשל הבא, שסיפר הרב יחיאל צוקר, ושהובא בהגדת 'דורש טוב'.

 

בכי תמרורים

 

כפרי אחד גידל את ילדיו הרכים יחד עם שאר ילדי הכפר, אך משגדלו ובגרו החליט החלטה נכונה: ילדיו לא יצאו עגלונים פשוטים כשאר חבריהם, אלא בכוחם להתפתח יותר ולהיות תלמידי חכמים כילדי העיר הלומדים בתלמוד התורה, בזמן שילדי הכפר מבלים את זמנם בין הרפת לשדות המרעה.

מה עשה? חסך מפת לחמו ויצא לעיר לתור אחר יהודי טוב שיסכים לבוא אל הכפר ולדור בו עמם, הוא יהיה למורה ויחכים את בניו תורה.

לאחר מאמצים רבים מצא יהודי תלמיד חכם וירא שמים, שכדי לפרנס את משפחתו הסכים לבוא ולהשתקע עימם בכפר למשך ימות השבוע, וללמד את הבנים תורה, ואכן המורה החדש הגיע והחל לעשות את מלאכתו נאמנה.

לילה אחד קם הכפרי וראה אור בוקע מחדרו של המלמד.

הציץ פנימה ולפניו נגלה מחזה מעורר רחמים: המלמד יושב על הארץ ובוכה…!

הוא נכנס בשקט והתיישב לצידו, הניח את ידו על כתפי המורה והחל לדבר עמו ברכות, למען יגלה מה מציק לו ומדוע הוא ממרר בבכי.

אמר לו המורה: "וכי אינך יודע מה אני עושה? הרי היה לנו בית מקדש והוא חרב, ועלינו לבכות כל לילה על חורבן בית המקדש וזאת אני עושה!"

 

ריקודים על השולחן

 

השתומם הכפרי ושאל בתמימות: "האם גם אני יכול להשתתף בעניין? או שאולי צריך להיות בעל מדרגה כדי לבכות על בית המקדש?" השיב המורה, כי ישנו סעיף ב'שולחן ערוך' המורה שכל אחד ואחד יהיה מיצר ודואג על חורבן בית המקדש, וזה נאמר לכל יהודי באשר הוא, ועל כן ודאי ובודאי שגם הוא יכול להשתתף.

מיהר הכפרי והתיישב אף הוא על הארץ, נטל לידיו סידור והחל מתנועע, אבל מהר מאד גילה שלשבת על הרצפה באמצע לילה אירופאי חורפי קר זה לא נעים בכלל. הקור החל לחדור לעצמותיו, הוא רעד בכל גופו ושיניו נקשו זו לזו.

שאל הכפרי את המורה: "האם באמצע התפילה הזו מותר לשתות כוס וודקה כדי לחמם את הלב?" "כן…" ענה המלמד, "לא מצאנו ב'שולחן ערוך' סעיף שאוסר זאת".

חיש מהר ניגש הכפרי למזנון, הוציא ממנו בקבוק וודקה ושתי כוסות לתוכן מזג את המשקה, והגיש אחת למורה ואחת לעצמו…

המורה, שלא הכיר בטיבו של המשקה שתה ממנו מהנאה מרובה… והמשיך לבכות! הכפרי הבין שהמשקה מצא חן בעיניו, ומזג לו כוס שניה, ולאחר שהיא עלתה לראשו – הכוס השלישית והרביעית כבר נמזגו מעצמן… או אז, כשארבע כוסות אלכוהול טיפסו למוחם של צמד החברים, קמו שניהם מהארץ ופצחו בשירה וריקודים – זמר שיכורים שהעיר את כל בני הכפר…

למשמע הקולות קפצו בני הכפר ממיטותיהם, וחיש מהר התלבשו וצבאו על דלת ביתו של חברם ועיניהם לא מאמינות: בשעה שלש בלילה עומדים הכפרי והמורה על השולחן, שרים ורוקדים בצהלה!…

הם נצלו הפוגה קלה בשירתם של אלו ושאלו: "איזה חג היום? מדוע אתם רוקדים ושרים?"

והכפרי משיב לעומתם: "כפריים טפשים ונבערים שכמותכם, וכי אינכם יודעים שבית המקדש חרב לנו?!…"

כך נראים הטוב והרע כשהם משמשים בערבוביה… חורבן הופך לששון ולשמחה, ויום דין לפסטיבל.

החטאים נעשים לשם שמים, ומצוות ומעשים טובים הם 'דיעבד' שיש להסתפק בהם במועט…"

"אתה ממש בחור מושלם", היא אמרה לו, "עכשיו אתה רק צריך לחזור בתשובה"

"אתה ממש בחור מושלם", היא אמרה לו, "עכשיו אתה רק צריך לחזור בתשובה"

יעקב א. לוסטיגמן

 

ישיבת 'אור החיים' בירושלים, היא מעצמה אדירה של תורה, חסד, ובעיקר בעיקר חזרה בתשובה.

אלפי תלמידים כבר יצאו מהישיבה הזאת, ונפוצו בכל רחבי הארץ.

אם אתם מכירים רב במדרשה, ראש ישיבה של צעירים מתחזקים וחוזרים בתשובה, או סתם רב צעיר ונמרץ בבית הכנסת השכונתי, יש סיכוי מאוד גדול שהוא חזר בתשובה ולמד בישיבת 'אור החיים'.

 

למה?

 

כי הישיבה הזאת מלמדת את החוזרים בתשובה לא רק לדאוג לעצמם ולרוחניות שלהם, אלא גם לחזור למקום שממנו הם באו, לשכונה בה גדלו, ולעזור לצעירים נוספים לעשות את אותה הדרך שבה הם צעדו.

לא כל אחד מתאים להיות רב. רבים פונים לעבודת כפיים, למקצועות חופשיים שונים או אפילו ללמוד בכולל מהבוקר ועד הלילה בשקידה ומתוך אהבה גדולה לתורה.

לא כל תלמיד חכם מסוגל גם ללמד אחרים ולשאת דרשות בפני הציבור.

אבל רבים מאתנו כן יכולים, וכל מה שאנחנו צריכים כדי להצליח זה בעיקר לקבל הדרכה נכונה ולבנות את האישיות שלנו בצורה הטובה ביותר.

וזה בדיוק מה שעושים בישיבת 'אור החיים' בירושלים.

 

8,000 איש שואגים פה אחד

 

אבל למה אנחנו מדברים בכלל על ישיבת 'אור החיים'? האם התחלנו לעשות פה פרסומת לישיבה? לא ולא. זאת לא המטרה.

על ישיבת 'אור החיים' אנחנו מדברים בגל שיש לה פרויקט מאוד מאוד ייחודי ויוצא דופן. פרויקט הסליחות.

טוב, ברור ש'סליחות' זה לא משהו ייחודי לישיבת 'אור החיים'. בכל בית כנסת אומרים סליחות. בבתי הכנסת הספרדיים אומרים מראש חודש אלול ובאשכנזים רק בשבוע שלפני ראש השנה.

אבל בישיבת 'אור החיים' זה שונה לגמרי. שם אומרים סליחות לא במניין, ולא העשרה מניינים. שם אומרים סליחות עם 800 מניינים, כלומר 8,000 אנשים.

"בהיכל התפילה של אמירת הסליחות יש כ-4,000 מקומות ישיבה", מספר לנו הרב דניאל חן, בוגר הישיבה ומי שמופקד כיום על נושא קליטת התלמידים החדשים בישיבת 'אור החיים'.

"בעזרת הנשים יש כ-2,500 מקומות נוספים, ובאולמות התפילה שבקומות האחרות יש עוד אלפי מקומות, חלקם מלאים עד אפס מקום. בסך הכל נמצאים בסליחות כ-8,000 אנשים.

"לא כל לילה, אבל בלילות הראשונים של חודש אלול יש קהל עצום, וכך בכל לילות חמישי ומוצאי השבתות שלאורך חודש אלול והתקופה של עשרת ימי תשובה, וכמובן בערב ראש השנה וערב יום הכיפורים, בית הכנסת מפוצץ!!! אנשים עומדים במסדרונות, על המדרגות, בכל מקום אפשרי".

 

ומה כל כך מיוחד בסליחות ב'אור החיים'?

 

שליח הציבור כמובן, הלא הוא ראש הישיבה הגאון הצדיק רבי ראובן אלבז.

"לראש הישיבה יש כזה לב ענק, שכולם מרגישים אצלו כאילו היו בנו היחיד והאהוב. כשהוא מתפלל בקול ואתה עוקב אחריו, אתה נמס. אתה מרגיש את הקול שלו חודר לתוך הלב והכליות שלך, מטייל לך בחדרי הלב בעורקים והוורידים, ממיס אותך מבפנים. אתה מתחנן לקב"ה לסליחה ומחילה, מקבל על עצמך להיות אדם טוב יותר. זאת חוויה מטלטלת, ולכן אנשים באים מכל רחבי הארץ, בהמוניהם.

"השנה, שנת תש"פ, המצב כמובן שונה", מוסיף הרב חן, "אנחנו ב'מצב קורונה'. וזה אומר שבית המדרש מחולק לקפסולות עם מחיצות ניילון גבוהות שמפרידות בין קפסולה אחת לחברתה. הרבה פות אנשים באים, זה נראה שונה לחלוטין.

"אבל הרגש הוא אותו רגש, התפילה היא אותה תפילה, והגישה הרכה והאוהבת של הרב, היא אותה הגישה כמו בכל שנה".

 

לקלוט את החדשים

 

הרב דניאל מסביר לנו מה בעצם התפקיד שלו בישיבה.

"ישיבת 'אור החיים' היא ישיבה מאוד מפורסמת ומוכרת. כל מי שקצת מתחיל להתעניין בדת שומע עליה, ומטבע הדברים מגיעים לכאן הרבה מאוד צעירים שרוצים להתקרב ליהדות, רוצים להיכנס לישיבה.

"יש כאלו שבאים אחרי שלמדו במדרשה ואפילו בישיבה והגיעו למסקנה שהם רוצים להשתדרג ולהגיע לישיבה גדולה ומכובדת שבה הדרישות גם יותר גבוהות והתוצאות בהתאם.

"ויש גם כאלו שבאים לכאן אחרי שקנו בדרך כיפה, ממש בצעדים הראשונים שלהם.

"כמעט כל יום מגיע לכאן תלמיד חדש. יש ברוך ה' הרבה מאוד צעירים מתחזקים ובהתאם לכך גם יש הרבה מאוד פניות להתקבל לישיבה. ההנהלה מנסה לסנן קצת, מי שנמצא בתחילת הדרך מכוונים אותו למדרשות, לישיבות למתחילים, לא כל אחד מבין מה המשמעות של להיכנס לישיבה.

"נכון שזה משהו מדהים והרגשה שאתה לא הרגשת בחיים לפני זה. זה משהו שמעיף אותך לגובה ומכניס אותך למציאות חדשה לגמרי, אבל עדיין יש גם אתגרים שצריך לצלוח. זו לא קייטנה.

"לכן יש גם רבים שבאים ואחר כך מתחילים להתבלבל ואפילו קצת להתחרט. הם חושבים שכאן יקבלו אותם בזרועות פתוחות, יפרסו בפניהם שטיח אדום, הרי הם חוזרים בתשובה, מגיע להם, לא??

"אז זהו, שזה לא המצב כאן. בישיבה כל כך גדולה, אף אחד בכלל לא יזכור שהגיע בחור חדש. אתה עלול ללכת לאיבוד אחרי חמש דקות. כי זה לא כ"כ פשוט להסתדר לבד למצוא מיטה פנויה בפנימיה, למצוא מקום פנוי בבית המדרש, לחפש חברותא שילמד איתך, אתה צריך לדעת מתי השיעורים, לאיזה רב כדאי לך ללכת, באיזו כיתה עדיף שתלמד.

"אפילו מקום בחדר האוכל אתה צריך לארגן לעצמך, אחרת תישאר רעב. עכשיו תכנס לחדר אוכל עם 500 בחורים רעבים שסועדים ותחפש מקום ריק. אם יש לך קצת בטחון, תפנה לאחד שניים שלושה בחורים, תשאל, תבקש הכוונה ואחרי שתי דקות תמצא מקום פנוי. אבל אתה ביישן ומרגיש חוסר ביטחון… אתה עלול להישאר רעב חלילה…

"אז זה המקום שלי, הכניסו אותי לתפקיד של מי שאחראי לקבל את פניהם של הבחורים החדשים. אני עושה להם סיור בישיבה, מראה להם איפה כל דבר, עוזר להם למצוא מקום פנוי בבית המדרש ובחדר האוכל, משבץ אותם בחדר בפנימיה, מצמיד להם חברותא. את כל מה שפעם היית צריך מרפקים כדי להשיג, היום אני משתדל לעזור לך.

"כמובן שהקשיים לא נעלמו באופן מוחלט. כמו שאמרתי שי לנו בכל יום תלמיד חדש, כך שאני לא יכול לתת לכל אחד שירות מלא לאורך זמן וגם אני לא נמצא כאן 24 שעות ביממה אבל כן, זה בהחלט עוזר רבות לשמחתי ושביעות הרצון של התלמידים החדשים גבוהה הרבה יותר".

 

הציץ ונפגע…

 

הרב חן מספר לנו לסיום סיפור מרגש מאוד:

"אני הגעתי לישיבה לפני 16 שנה. תקופה קצרה אחרי, הגיע בחור שהתגורר באזור השפלה, וביקש להתקבל לישיבה. קיבלו אותו, והתברר שהוא לא יודע כמעט כלום. לא היה לו שום ניסיון בלימוד גמרא וכדו'.

"אני זוכר שהתיידדתי אתו, ואחרי תקופה הוא סיפר לי שהוא בכלל לא בא לכאן כי הוא רצה לחזור בתשובה.

"יש איזו צעירה שאני מכיר, שמאוד מצאה חן בעיני", הוא סיפר לי, "זאת בחורה שאני רוצה להתחתן איתה. לא פחות!

"היא גם מכירה אותי, ויום אחד פשוט אזרתי אומץ ואמרתי לה מה אני חושב.

"אחרי כמה דקות של מחשבה היא אמרה לי משהו שפשוט הכה אותי בתדהמה: "תשמע אלירן", היא אומרת, "אני מכירה אותך כבר הרבה מאוד זמן, ואני חושבת שאתה בחור מוצלח, מוכשר וטוב לב. הייתי מתברכת בבעל כמוך. אבל יש לי רק בעיה אחת איתך… אתה לא דתי!".

"התברר שהבחורה פשוט התחילה לחזור בתשובה, ומבחינתה לא היה שום ספק, היא מתחתנת רק עם בחור דתי.

"אני כל כך רוצה אותה, שהחלטתי לפחות לנסות. ביררתי קצת, שמעתי על ישיבת אור החיים ובאתי לכאן כדי לראות אם אני מסוגל לחזור בתשובה, אם יש סיכוי בכלל שזה יקרה".

עד כאן חלקו הראשון של הסיפור, אבל החלק שכל כך ריגש את הרב נתנאל, זה מה שקרה בתקופה האחרונה: "לפני זמן מה נקלעתי לאיזה בית כנסת שכונתי באחת מערי המרכז, ואת מי אני פוגש שם? את החבר הזה שלי, שלא היה בטוח אם הוא מסוגל לחזור בתשובה או לא.

"לא הייתי צריך יותר ממבט אחד כדי להבין שהוא לא פחות ולא יותר… הרב של בית הכנסת. תראה מה זה…

 

"והאמת שזה לא מפתיע כל כך, כי בישיבת 'אור החיים' כבר יצאו מאות, ואולי אפילו אלפי רבנים. הרב אלבז לא רק מלמד אותנו תורה, הוא מלמד אותנו להשפיע על אחרים, הוא נותן לנו תעצומות נפש, בונה לנו את האישיות יחד עם כל הצוות התורני המדהים שיש פה בישיבה. וכך נפוצו התלמידים בכל הארץ, ובכל מקום הם מקימים בתי מדרש, כוללי אברכים, ישיבות ומדרשיות, כדי להרבות תורה בישראל בסייעתא דשמיא".

שנאתי את העם היהודי

שנאתי את העם היהודי

מאת: יוסי כהן

 

זהו סיפורו המפתיע של הצעיר מכוויית, יוסוף אל מוענה, שהחליט להימלט ללונדון במטרה להתגייר, עורר זעם רב במפרץ הערבי והדים רבים בישראל. בשיחה שערכנו איתו, הוא מספר על הקשיים וההתמודדויות שצצו באמצע הדרך, ומצהיר: אני רוצה לדבוק באלוקי היהודים, למרות שזה גורם לי לנתק ממשפחתי ומולדתי

 

מים רבים חלפו בנהר התמזה הבריטי מאז ביקורו הראשון של יוסוף אל מוענה, כצעיר מוסלמי נטול דאגות מנסיכות כוויית, בממלכה המאוחדת. אל מוענה הגיע לבריטניה לביקור קצר.

טיסה ללונדון נחשבת לצעד פופולרי בקרב צעירי המפרץ הערבי. הממלכה המאוחדת מאכלסת בקרבה אוכלוסייה גדולה מעולי מדינות המפרץ, והצעירים הערביים מרגישים בנוח במדינה האירופית שבה השם הפופולרי ביותר הוא: מוחמד.

יוסוף היה אחד מאותם צעירים מוסלמים שהגיעו לבקר במבנים המונומנטליים שעומדים על תלם בממלכה המאוחדת, ולהכיר מקרוב את היבשת הישנה.

הוא לא יכול היה לדמיין אז כי הביקור השגרתי באי הבריטי יובילו לעזוב את האסלאם ולדבוק בעם היהודי. אבל יד ההשגחה העליונה הובילה את הצעיר המוסלמי בדרך הארוכה ומלאת המהמורות – בדרך אל העם היהודי.

בשיחה שאנו עורכים עמו, מספר אל מוענה, ובשמו היהודי: נפתלי בן יהודה, על דרך החתחתים שעבר;

על הזעם נגדו בעולם המוסלמי בכלל ובמפרץ הערבי בפרט, ועל הסיבה שבגינה החליט לבחור בעם היהודי, למרות העובדה שהצעד הזה מנתקו מארצו, משפחתו ומולדתו. "החלטתי ללכת עם האמת", הוא חוזר ומדגיש לכל אורך דבריו.

"שנאתי את העם היהודי"

כדי שנבין עד כמה הלך רחוק בהחלטתו להצטרף אל העם היהודי, מעניק לנו נפתלי בן יהודה מעט רקע על המפרץ הערבי ועל ארץ הולדתו, כוויית ויחסה אל העם היהודי.

"המדינה שבה גדלתי היא מדינה אנטישמית בה שנאת יהודים נפוצה במיוחד", הוא אומר. "אזרחי כוויית שונאים את מדינת ישראל, ולא רק את המדינה כמדינה, כפי שיש כאלו הטוענים, אלא גם את העם היהודי כעם".

בשל הרקע שבו גדל, נפתלי בן יהודה, אז יוסוף אל מוענה, לא היה שונה מיתר חבריו, וגם הוא נפל ברשת השנאה ליהודים, המושרשת בנסיכות הקטנה, ובלבו שררה שנאה עזה כלפי העם היהודי, על אף שלא הכיר מעודו יהודים. "שנאתי את היהודים, ללא כל סיבה אמיתית", הוא אומר ומוסיף, "לימדו אותנו מגיל צעיר שהיהודים אחראים לכל הצרות והקשיים שיש למדינות ערב ולאסלאם. באותה תקופה האמנתי באמת ובתמים כי היהודים שולטים על העולם וכי הם גנבים ושקרנים שמבקשים לעשות רק רע. למרבה החלחלה, אלו היו המחשבות שלי על היהודים אז", הוא אומר, ודוק של בושה מתלווה לקולו.

עם הרקע הזה, איך באמת שינית את דעתך והחלטת להצטרף אל העם היהודי?

בשלב זה מחזיר אותנו נפתלי אל הביקור ההוא בלונדון אשר הובילו לנקוט בצעד ששינה את חייו מן הקצה אל הקצה.

"זמן קצר לאחר שהגעתי אל הממלכה, פנה אלי ידיד קרוב, ושאל אותי מדוע אני שונא את העם היהודי. לא הייתה לי לכך תשובה ברורה, אלא אוסף של סיסמאות וטענות שכיום אני יודע שהן אינן אלא אנטישמיות במיטבה", אומר נפתלי. "הסברתי לו אז", הוא נזכר, "כי היהודים שולטים בעולם ואחראים לכל הרוע והסבל של האומה הערבית. בעצם חזרתי בפניו על הדברים שלימדו אותי כל חיי".

אבל ידידו של נפתלי לא השתכנע מהטיעונים. בניגוד, לצעיר המוסלמי שזה עתה הגיע מכוויית, הידיד חי באותה תקופה בלונדון,

הכיר מעט את העם היהודי ואף התמצא במה שנעשה במדינת ישראל, ובאותה הזדמנות האיר גם את עיניו של בן יהודה.

"הוא אמר לי שכל הטענות הללו אינן נכונות", מספר נפתלי. לאחר אותה שיחה, הבין יוסוף כי ייתכן ומה שלמד עד אותה עת על העם היהודי אינו נכון, והוא החל לעקוב בעניין רב אחר מדינת ישראל, ולאחר מכן גם אחר העם היהודי. "גיליתי את העם היהודי ביופיו. וגם הבנתי שגידלו אותי על מצע של שקרים ועיוותים", הוא אומר.

הטענות שקלט נפתלי לקרבו מגיל צעיר נגד העם היהודי, הוכחו חיש מהר כלא נכונים, והצעיר המוסלמי החליט לחקור לעומק את העם היהודי, תורתו ומצוותיו. וכך עשה. "תחילה עקבתי רק אחר הנעשה במדינת ישראל; התעניינתי בכל פרט ופרט מחוקיה, מצבאה ומהתנהלותה, אך כל זה לא סיפק אותי. כמוסלמי הדוק לשעבר הבנתי היטב כי כל עוד איני מכיר את הדת היהודית לעומק, לא אוכל להבין היטב את התנהלותו של העם היהודי".

ואז, הגיע הרגע המשמעותי ביותר בדרכו של יוסוף אל העם היהודי. לידיו התגלגל ספר אשר עוסק בחקר היהדות ומוכיח נדבך על גבי נדבך את נכונותה של תורת ישראל.

"לדוגמה, מובאת בספר נקודה מעניינת העוסקת בשאלת התגלות הקב"ה לעם ישראל, כאשר בניגוד לכל דת ולאום אחר, עם ישראל קיבל את התורה בהרכב מלא, כשהוא ניצב למרגלות הר סיני", אומר נפתלי.

"היהדות היא הדת היחידה שניתנה לעם היהודי לנגד מיליוני בני אדם היישר מהקב"ה, לעומת דתות כנצרות וכאסלאם, בהן החליט מי שהחליט להמציא דת שלמה עם חוקים וערכים כביכול, ומאמינים רבים צעדו אחריו כעיוורים באפלה. זו הייתה נקודה שהבהירה לי עד כמה תורת ישראל נכונה ואמיתית", הוא מציין.

ההימלטות ללונדון

לאחר כחמש שנים של חקר האמת, שבמהלכן למד בנוסף את השפה העברית, החלטתו של יוסוף להצטרף אל העם היהודי הופכת להיות ממשית והוא מחליט לערוק מכוויית לעיר שממנה החל המהפך – אל בירת אנגליה, לונדון.

זמן קצר קודם שנמלט מהנסיכות הערבית העניק יוסוף ראיון חשאי לערוץ 'כאן 11'. במהלך הראיון אמר הצעיר המוסלמי לכתב הערוץ כי בכוונתו לבנות את חייו מחדש כיהודי וכי הוא מתכנן להימלט מהנסיכות הערבית.

"סוכם בינינו כי הכתבה תפורסם רק לאחר שאצליח לעזוב את כוויית", מבהיר נפתלי. "לו הייתי נשאר במדינה בזמן שידור הכתבה, חיי היו נתונים בסכנה, הן מצד השלטונות והן מצד שכניי התושבים המקומיים", הוא אומר.

בהתאם להסכם המוקדם עם הערוץ – לאחר השלמת הבריחה מכוויית פרסם ערוץ 'כאן 11' כתבה מיוחדת, בה נחשף סיפורו המרתק של הצעיר המוסלמי שהחליט לעזוב את הכל בכדי להצטרף אל העם היהודי. עם ישראל התוודע לסיפור המרתק, וגם העולם הערבי, שתיעוד הראיון של נפתלי עם כתב הערוץ הופץ בו במהירות עצומה. הדברים הגיעו לכדי כך שבן יהודה הוזמן לראיון בערוץ הפופולרי, BBC בשפה הערבית, כך שאם היה מי בעולם הערבי שעדיין לא הכיר את סיפורו של נפתלי, הגיע הראיון שנערך עמו בערוץ הבריטי וחשף אותו גם לאלו שעדיין לא שמעו על הצעיר האמיץ.

עם הפרסום, הגיעו גם הקשיים. נפתלי החל לקבל איומים על חייו ונאלץ לרדת למחתרת. גם במהלך הראיון שאנו עורכים עמו, הזהירות ניכרת בכל פרט ופרט בדבריו.

פעם אחר פעם הוא חוזר ומבקש שלא נסגיר פרטים על מקום הימצאו, מחשש לחייו. "מוסלמים רבים שחיו על אדמת אירופה, קיפדו את חייהם לאחר שהחליטו לנקוט בצעדים נגד האסלאם, ואינני מעוניין שזה יהיה גם גורלי חלילה", הוא אומר בחשש.

זמן קצר לאחר שהגיע אל הממלכה המאוחדת, יוסוף, או בשמו החדש נפתלי, מתחיל ליצור קשרים עם הקהילה הספרדית-יהודית בלונדון, שלדבריו קיבלה אותו בחום ובאהבה. "הם דאגו לכל צורכי", הוא מספר.

"אף אחד לא התייחס למוצאי או לעובדה שאני עדיין מוסלמי, אלא פשוט דאגו לי וסייעו לי מתוך רצון כן ומטרה ברורה שיהיה לי טוב. זה היה עבורי עוד סימן לכך שהעם היהודי אינו כשאר העמים, אלא מיוחד יותר".

באותו זמן הוא גם התחיל באופן מסודר את המסע הרשמי שלו בדרך להתגייר ולהפוך לחלק מהעם היהודי. "זהו מסע מפרך שנמשך גם בימים אלו, וכולי תקווה שבקרוב מאוד אסיימו בהצלחה", הוא אומר.

איזה מילה יש רק בעברית?

מאת: מענדי בעברית

אהלן גייז וואָט סַאפּ?

אַה סליחה, בעצם בעברית תקנית אני אמור לשאול שלום חברים מה נשמע…

מי מכם יודע מה זה צְפִירוֹר? (צָ'קָלָקָה בסלנג שלנו…) ומה זה פַּרְצָנִי? (אִימְפּוּלְסִיבִי בהגדרות המוכרות…) ובטח לא ידעתם שבעברית תקנית סלולרי שווה תָּאִי, זה בסדר גם אני לא ידעתי עד שלא ראיתי את זה באתר הרשמי של ה'אקדמיה ללשון העברית'. (שאגב מלעיזים עליהם שהתיבה 'אקדמיה' היא לועזית אבל זה לא נורא כי הם יכולים להחליט על זה בישיבה הבאה שזה דווקא כן בעברית…)

אבל מה קרה שנדרשתי לחקר הלשון העברית? מה אני משועמם? אַזֶהו שלא. אני גם דובר במיקס ישראלי שזה אומר קצת ערבית קצת מרוקאית וקצת אידיש מתובל בקללות וסלנג והנה לנו שפה לתפארת מדינת ישראל.

אבל השבוע בא אלי חבר אינטליגנט ואתגר אותי קשות, הוא שלח לי חידה: "איזה מילה יש רק בלשון העברית שאין בשפות אחרות?"

והאמת, וואלה נְבוּכוֹתִי… מילה שיש בעברית בלבד אנא אערף, אולי פלאפל, נו מה אתה בא לי עכשיו בחידות, אבל הוא לא ויתר הסטודנט האינטליגנט הזה שאין לו שום דאגות בחיים חוץ מלגלות איך מאייתים בעברית קומבינה או פַַּרַנטֵלַה…

אז התחלתי לחפור קצת במרחבי המִרְשֶׁתֶת (אינטרנט בעברית מדוברת) ולא גיליתי כלום כמובן, עד שבסוף הוא הואיל בטובו לגלות לי שהמילה שקיימת רק בלשון העברית היא: "אסור".

בכל השפות יש "לא מותר" או משהו דומה, רק אצלנו יש את ה"אסור" הזה המפחיד.. אסור! הי נו נו נו אסור!

כך על פי טענתו של ידידי המלומד העברי.

אוקיי, פְּסֶדֶר, אמרתי לו, איפה זה בדיוק נוגע לי בחיים רק תסביר לי כאילו שאני אדע.. מה אני אמור לעשות עם המידע הזה בדיוק? והא בתגובה הניף ידו בייאוש והמשיך בדרכו תוך שהוא מפטיר 'ממך כבר לא יצא כלום'…

אבל כשנסעתי הביתה אחרי העבודה ישבתי לבד רגוע באוטו ושחזרתי איך עבר היום ואז ככה בלי לשים לב התחילו לעלות המחשבות מה ההסבר בעצם שרק בעברית יש את ה"אסור" הזה, כאילו מה זה אומר לנו, מה מסתתר פה.

הרי עברית זה לשון הקודש במקור, הלשון שבורא עולם דיבר בו ונתן בו את עשרת הדברות לעם הישראל, 22 אותיות קדושות שמזה מתחברים כל צירופי השמות הקדושים של הקדוש ברוך הוא והמלאכים שלו, זו לא עוד שפה של קשקושים וקללות שמישהו המציא, זו השפה שבורא עולם כתב בה באש שחורה על גבי לבנה את התורה הקדושה שכל נשמות ישראל מרומזים בה בסודות נסתרים.

ואם רק בשפה הזו יש את השם תואר: "אסור", זה לא מקרי בכלל, ובוודאי יש בזה עומק מדהים ובוודאי כבר דנו בזה הבלשנים במשך הדורות.

והבנתי פתאום שנכון. רק לנו אסור, מה שלכולם מותר לנו אסור! אבל אסור בקטע טוב כמובן…

רק ביהדות ורק ליהודים יש את המושג איסור, וזה מה שמבדיל אותנו מכולם, יש את כל העולם שלהם מותר ולכן הם מכונים עם הדומה לחמור, ויש את היהודים שלהם יש הגבלות ואיסורים שזה מה שהופך אותנו לעם הנבחר ולכן אבינו הרחמן בחר בנו להיות בניו אהוביו.

כי בן אדם שעושה מה שבא לו וככל העולה על רוחו אינו בגדר בן אדם ולרוב הוא מוצא את עצמו דוהר במהירות של 250 קמ"ש לתהום של החיים שלו ועד שהוא לא לומד לשים קצת בלמים לדחפים שלו זה לא נגמר בטוב מה שנקרא.

אז קְלֶטו ּאת זה ותפנימו, אני יהודי ויש לי כבוד עצמי, לא מתאים לי לצחוק מכל בדיחה, ולא להכניס לפה כל דבר, ואני שומר על עצמי ועל השלמות שלי ועם כל האיסורים האלו שמשחררים אותי מהשעבוד לכל ההתמכרויות המיותרות אני נהיה בן חורין אמיתי, נסיך בן של מלך.

בהצלחה שיהיה לנו 🙂

אם היה אדם יודע כמה שוה בעולם הבא כל טפת בזיון שנחל בעולם הזה, היה קונה את ההשפלה בכסף מלא

"מכל הכבוד שקבלתי שם, לא ישאר לי מאומה", אמר הרב שטיינמן למלויו, "אך מההשפלה הזאת, אני רק מרויח. אם היה אדם יודע כמה שוה בעולם הבא כל טפת בזיון שנחל בעולם הזה, היה קונה את ההשפלה בכסף מלא. הקב"ה שלח לי מתנה נפלאה עד פתח הבית

 

הכבוד דוחק את לב האדם

אחד הדברים הקשים ביותר לאדם הוא לותר על כבודו. איש האלקים רבנו משה חיים לוצאטו – הרמח"ל, מזכיר את חטא המרגלים בספרו "מסלת ישרים" (פרק יא) בענין חמדת הכבוד. ספר נפלא זה, קטן כמות הוא, אך עמקו – עד אין חקר. ראוי לכל אדם לעין בו וללמד מתוכו בהתבוננות ובשימת לב על דרכיו והנהגתו.

בדברו אודות חמדת הכבוד, מונה הרמח"ל רשימת ארועים קשים שארעו בישראל, ושורש כולם – חמדת הכבוד:

"יתרה עליה חמדת הכבוד, כי כבר היה אפשר שיכבש האדם את יצרו על הממון ועל שאר ההנאות, אך הכבוד הוא הדוחק, כי אי אפשר לו לסבל ולראות את עצמו פחות מחבריו, ועל דבר זה נכשלו רבים ונאבדו.

הנה ירבעם בן נבט לא נטרד מהעולם הבא אלא בעבור הכבוד, הוא מה שאמרו  (סנהדרין קב ע"ב): תפסו הקדוש ברוך הוא בבגדו, ואמר לו: חזור בך, ואני ואתה ודוד המלך נטיל בגן עדן. אמר לו: מי בראש? אמר לו: דוד המלך בראש. אמר לו: אם כך, איני רוצה.

מי גרם לקרח שיאבד הוא וכל עדתו עמו? הכבוד, וכדברי הפסוק (במדבר טז, י): 'ובקשתם גם כהונה'. ומפרשים חכמינו ז"ל (במדבר רבה יח) מפני שראה את אליצפן בן עוזיאל שהיה נשיא, והיה רוצה להיות הוא נשיא במקומו.

הוא שגרם לפי דעת חכמינו ז"ל אל המרגלים שיוציאו דבה על הארץ וגרמו מיתה להם ולכל דורם, מיראתם פן ימעט כבודם בכניסת הארץ, שלא יהיו הם נשיאים לישראל ויעמדו אחרים במקומם…

 

אין כבוד אלא תורה

כללו של דבר, הכבוד הוא הדוחק את לב האדם יותר מכל התשוקות והחמדות שבעולם". הכבוד דוחק את לב האדם לבחר ברע. רוצה אתה להיות עבד נאמן לה'? שים עצמך כעפר שדורכים עליו. מי ששפל בעיני עצמו, הקב"ה אוהבו ומרוממו. הכבוד האמתי היחיד, הוא בלמוד התורה ושמירת המצוות, ובהגדלת כבוד שמים. אין כבוד אלא תורה.

 

כבוד אי אפשר לפרט בעולם הבא

שנים ספורות לפני פטירתו של מרן ראש הישיבה, רועה ישראל הגאון רבי אהרן לייב שטינמן זצ"ל, שנפטר בגיל מאה וארבע שנים, נסעו הוא והאדמו"ר מגור שליט"א עם משלחת של כמה ראשי ישיבות, לחזק את העם שבגולה – באמריקה ובצרפת, וגם לאסף כספים עבור הישיבות והכוללים בארץ ישראל. היה זה כאשר כאן בארץ נגזרו גזרות תקציביות חמורות על עולם התורה; ראשי הישיבות עמדו מול שוקת שבורה, ואברכים בעלי משפחות ברוכות ילדים לא יכלו עוד לכלכל את בתיהם.

המסע הצליח מעל ומעבר למשער, גם מבחינה רוחנית וגם מבחינת התרומות. בכל מקום שהגיעו אליו, המתינו להם אלפי אנשים שקבלו אותם בכבוד מלכים, ושתו בצמא את דבריהם. ההתעוררות היתה גדולה, ואנשים תרמו ככל יכלתם.

דמותו של ראש הישיבה ברב שטיינמן, שהיה אז קרוב לגיל מאה, אך נשא על כתפיו את כל עולם התורה והיהדות, תוך שהוא מצוי היטב בכל ענין וסוגיה שעמדו על הפרק, בחדות נדירה וענוה ופשטות שאין לתאר – בה לבדה היה כדי לפתח את הלבבות.

כששבו לארץ, גילו מלווי הרב שאנשים עזי מצח וחסרי דעת, כתבו כתבי נאצה והדביקו על דלת ביתו. בעוונותינו הרבים ולצערנו הרב, תמיד היו, ותמיד תהיינה, מחלוקות בעם ישראל. מלויו של ראש הישיבה רצו לקרע את הכתבים, אך הוא עצר בעדם, ואסר עליהם להסירם מן הדלת.

"מכל הכבוד שקיבלתי שם בחוץ לארץ, לא ישאר לי מאומה", אמר הרב שטיינמן למלויו, "אך מההשפלה הזאת, אני רק מרויח. אם היה אדם יודע כמה שוה בעולם הבא כל טיפת בזיון בעולם הזה, היה קונה את ההשפלה בכסף מלא. הקב"ה שלח לי מתנה נפלאה עד פתח הבית: בזיונות! אפשרות נדירה להוריד מעלי את הכבוד שקבלתי בשעתו.

בכבוד אי אפשר לשלם בעולם הבא. הוא נחשב שם למטבע חסר ערך, אבל בזיון שוה שם מיליונים!".

באמת, לאחר אותה נסיעה מפרסמת לארצות הברית, שמטרתה היתה להרבות בכבוד שמים, הראו לרב שטיינמן תמונות שצולמו במעמדים האדירים שהתקימו שם לכבודה של תורה, ותגובתו היתה: "האם יכול אני לקחת את התמונות האלו לעולם העליון? האם התמונות האלו 'יעבדו' שם? הלא שם הכל כבר מצולם! ולא רק התמונה, אלא גם מחשבות הלב וכונותיו האמתיות, שהיו בזמן שהתמונה צולמה! רק הקב"ה, שהוא בוחן כליות ולב, יכול לדעת עד כמה 'לשם שמים' יש בכל התמונות האלו".

 

ראש הישיבה עובד כפועל

גאון עוזנו מרן רבי חיים פלאג'י זצ"ל  – החבי"ף בספרו "ארצות החיים" (שער ט') מזכיר נקודה נפלאה:

גדולי עולם מכל תפוצות תבל פשטו את גלימתם וויתרו על מעלתם כדי לעלות לארץ הקדש. רבני קהלות בתימן ובמרוקו הגיעו לארץ, ואיש לא הכירם כאן. הם חיו כאנשים פשוטים שבפשוטים, אך קיבלו זאת באהבה ובשמחה, על הזכות לשבת בארץ המבטחת.

הגאון הגדול, אב בית דין מקדש רבי סלמן חוגי עבודי זצ"ל, היה תלמיד חכם עצום. בבגדד היה ראש ישיבה וראש אבות בתי הדין, אך כשהגיע לארץ – שלחוהו לכפר סבא. ישיבה ללמד בה לא היתה לו שם, וגם לא אנשים שיכירו בגדלותו, ובלית ברירה, יצא לעבד בפאלחה…

באחד הימים ראה אותו שם אדם שהכירו מבגדד, ונדהם.

"במחילה מכבוד תורתו", אמר, "מה עושה כאן הרב?".

"פועל אני".

נחרד אותו אדם, אך רבי סלמן הרגיעו. בארץ ישראל, הסביר, לא אכפת לו להיות אפילו פועל…

הלה פנה תכף ומיד לראשון לציון, הגאון רבי יצחק נסים זצ"ל, ואף הוא הזדעזע. גאון עולם כזה, הבקיא בתורה ובפוסקים ישר והפוך, עובד בשדה כאחד הפועלים? לקחוהו מיד והושיבוהו בבית הדין הגדול לערעורים כראוי לו, אך הוא מעצמו, מוכן היה להיות פועל.

להבדיל, היו אנשים עשירים בעלי בתים ושדות, צאן ובקר, שנטשו הכל ובאו לארץ בחסר כל. מאנשים בעלי יכולת ומעמד הפכו לנוטעי עצים ביערות של הקרן הקימת, אך הסכינו לכל כדי לחיות בארץ אשר עיני ה' בה.

משה רבנו התחנן לפני הקב"ה להכנס לארץ ישראל, ובקש שאם לא כאדם – לפחות יכנס אליה בגלגול בבהמה!

אכן, כדאית היא ארץ ישראל להקריב עבורה הכל!

'מר ישראל' מקריב את הקריירה לכבוד התורה

אבא

במהלך גלישה סתמית ושגרתית באתר הסקופים 'רוטר' צדה את עינינו ידיעה שמבחינתנו היא החשובה ביותר מבין כל החדשות העולות באתר.

מורדי הרוש, צעיר ישראלי שמשקיע את רוב שעות היום שלו בפיתוח הגוף, מנצח בקרב קשה מאוד את היצר הרע, ומוריד אותו ב'נוק אאוט'.

וכך הוא כותב בפייסבוק שלו:

"אבא שבשמיים אני עושה את זה למענךבקושי רב אני מוותר על החלום שלי, ואני מבטל את התחרות שלי בספרד

הסיבה לכך זה שהתחרות אמורה להתקיים בשבת וזה מתחבר גם לחג שבועות שזה במוצ"ש.

ופה התחיל לערער בי משהו בתור אחד ששומר שבת,

הרגשתי כבר מצפון אם אני יתחרה גם בשבת וגם בחג שבועות שזה זמן מתן תורה,

למרות שכן התכוונתי להתחרות בתחרות בשבת, התחלתי למצוא לעצמי כל מיני סיבות.

תכננתי לקחת מלון קרוב לתחרות בשביל שאני לא יצטרך לנסוע ברכב בשבת, ובעיקרון לא הייתי אמור לחלל שבת פיזית,

למרות שלהתחרות בשבת זה כן חילול שבת, אבל הכבוד והתהילה של התחרות הזאת עיורו אותי

אבל מה שעצר אותי זה החג שבועות, אני לא יעמוד על הבמה בזמן מתן תורה בזמן שעם ישראל קיבל את התורה… 

תודה רבה אבא שבשמיים שפתחת לי את העיניים… 

אני יודע בוודאות שהשכר שלי בשמיים יהיה ענק על זה שויתרתי על משהו שכל כך רציתי להגשים אחרי הרבה שנים של עבודה קשה!

 

כצפוי תגובות הגולשים מעורבות.

אלו שמכירים בערכה וקדושתה של השבת מצדיעים לו ומברכים אותו מעומק הלב.

גם מבין אלו שאינם שומרי שבת, ישנם שמעריכים אותו על ההקרבה האישית. אדם שמקריב את הקריירה למען ערכיו ראוי להערכה!

ויש גם את מי שמזלזלים ובזים לו ולנו, שומרי השבת, אבל אנחנו לא נרתעים מהם, ומתפללים שיום יבוא וגם הם ידעו להעריך את קדושתה האדירה של שבת המלכה.

המגיב הראשון כותב תחת הניק 'צוק איתן': "יבורך מפי עליון. קידוש השם!!!!", הוא מגיב.

כותב בכינוי 'טומי לפיד' כותב לו "המסת את לבי".

'סמי הכבאי' מברך ומזכיר "זהו הניצחון האמיתי",

'סלקטור' מלא ביטחון ש"הכל יחזור בכפל כפליים", ומדגיש שמדובר בקידוש שם שמים.

'מעיד נאמן' סבור שהשבת תביא לו ברכה בעמלו, הגולש 'סלט' מסתפק במחמאה "איזה גבר",

וכן הלאה המגיבים ברובם המוחלט מלאי הערכה והתרגשות מההקרבה האישית של אדם שאינו מגדיר את עצמו כדתי או חרדי, ובכל זאת יודע לכבד את היום הקדוש שבו קיבלנו תורה מסיני.

זה נכון שמותר לבשל אוכל בחג השבועות לשבת?

זה נכון שמותר לבשל אוכל בחג השבועות לשבת?

מאת: יעקב לוסטיג

 

אילו הלכות צריך לדעת לפני השבת, וכיצד יש להיערך לקראת החג?

שמירת השבת היא מצווה חשובה מאוד, וגם שמירת חגי ומועדי ישראל חשובה. זה ברור לכל יהודי מאמין. מה שלא תמיד ברור לכולם זה איך מסתדרים כשיש חג ושבת צמודים יחד, וגם, האם יש הלכות מיוחדות שצריך לדעת לקראת הימים הללו.

השנה יחול חג השבועות ביום שישי בשבוע, כלומר: הוא יתחיל בחמישי, ויימשך עד יום שישי בערב שהוא ליל שבת.

חז"ל תיקנו תקנה מיוחדת הנקראת 'עירוב תבשילין' כדי שנוכל לבשל בחג לצורך השבת ע"י שנכין תבשיל מיוחד כבר מערב החג לצורך השבת

 

מדיני עירוב תבשילין:

א. יום טוב שחל בערב שבת או ביום חמישי ושישי,

ב. עירוב זה מכינים בפת ותבשיל.

שיעור הפת כביצה או יותר,

ושיעור התבשיל מכזית,

ונוהגים להכין ביצה שלוקה קשה:

ג. מותר להניח עירוב אפילו בבין השמשות.

ואם התפלל ערבית של יום טוב, ואפילו אמר רק "ברכו",

ונזכר, אף על פי שעדיין לא שקעה השמש,

אסור להניח עירוב, אלא יסמוך על העירוב של רב העיר:

ד. ישמור את העירוב עד ליל שבת.

ומצוה להניחו בליל שבת וביום שבת כ"לחם משנה",

ובסעודה שלישית יבצע עליו:

ה. בערב יום טוב לפני תפלת המנחה טוב להכריז בבית הכנסת שמצוה להניח עירוב

 

נוסח הברכה

יקח העירוב בידו ויברך:

בָּרוּךְ אַתָּה אֵדׂנָי , אֱלֹקינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ עַל מִצְוַת עֵירוּב:

 

בְּדֵין עֵירוּבָא, יְהֵא שָׁרֵי לָנָא לַאֲפוֹיֵי וּלְבַשּׁוּלֵי וּלְאַטְמוֹנֵי וּלְתַקּוּנֵי

(וּלְמִשְׁחַט) וּלְאַדְלוּקֵי שַׁרְגָּא וּלְמֶעְבַּד כָּל צָרְכָנָא,

מִיּוֹם טוֹב לשבת (ורב שעושה עירוב לתושבי עירו מוסיף:

לָנָא וּלְכָל בְּנֵי הָעִיר הַזֹּאת):

צריך שיבין מה שאומר, וטוב שיחזור לומר בלשון הקודש:

בְּעֵרוּב זֶה יְהֵא מֻתָּר לָנוּ לֶאֱפוֹת וּלְבַשֵּׁל וּלְהַדְלִיק

הַנֵּר וְלַעֲשֹוֹת כָּל צְרָכֵינוּ מִיּוֹם טוֹב לשבת:

 

מותר לבשל אוכל בחג? עיינו במאמר מיוחד העוסק בשאלה זו