אמרתי לו 'אם אין לך בלמים ואינך מסוגל לא לעשן בשבת, אתה בהמה! אתה בהמה!" את המילים האחרונות הוצאתי מפי בשאגה, וציפיתי לתגובה קשה

אמרתי לו 'אם אין לך בלמים ואינך מסוגל לא לעשן בשבת, אתה בהמה! אתה בהמה!" את המילים האחרונות הוצאתי מפי בשאגה, וציפיתי לתגובה קשה

בין אדם לבהמה

 

ההבדל בין אדם לבהמה הוא הבחירה. מהי בחירה? איך מגדירים בחירה? נבאר זאת על פי משל.

כאשר יש בבית עוזרת שעושה עבודה נפלאה, כולם מעריכים ומשבחים אותה! הבית נקי ומצוחצח. הכביסה מכובסת, מעומלנת, מגוהצת ומונחת יפה במקומה. האוכל מתובל לפי טעמם של בני הבית, ומוגש בסבר פנים יפות… מי לא יעריך עוזרת כזו?

מדוע אם כן אין מי שמעריך את מכונת הכביסה. היודעים אתם מה המכונה עושה עבורנו?

 

כדי להבין זאת עלינו לתאר כיצד נראה יום כביסה של פעם, לפני עידן מכונות הכביסה. באותם ימים כדי לכבס היה צורך להשרות את הבגדים בדודי מים רותחים שעמדו על גבי הפרימוס. לאחר מכן היו מוציאים את הבגדים בעזרת מלקחיים, וסוחטים אותם באופן ידני.

בשלב מאוחר יותר הומצאה מכונה בעלת שני גלגלי גומי שביניהם היו סוחטים את הבגדים. זה כבר היה נחשב כלוקסוס!

ואילו היום מכניסים את כל הכביסה למכונה, לוחצים על כפתור המכוון בדיוק את מידת הסחיטה. הכל מותאם כפי הצורך. לאחר שהמכונה מסיימת את פעולתה, מכניסים את הבגדים למייבש. שוב לחיצה על הכפתור, והכביסה יבשה ומוכנה.

והנה ראו זה פלא! על אף שהמכונה כה מקלה עלינו וכה טורחת עבורנו, מעולם לא ראינו אדם העומד ומודה למכונה על כל עמלה. וזאת משום שלמכונה אין בחירה, מכונה אינה יכולה לסרב, מכונה חייבת להיות ממושמעת לבעליה.

זהו גדר החילוק בין אדם לבהמה. בעל חיים הוא כמו מכונה ביחס לאדם. הוא פועל על פי אינסטינקטים ועושה כל מה שעולה על רוחו. עקרונית ניתן לאלף חתול שיתייצב על שתי רגליו, לבוש מחלצות, ויחזיק מגש נושא משקאות וכוסות. אבל חתול נשאר חתול. כאשר הוא יראה לנגד עיניו עכבר, הוא ישליך הכל ארצה, ויצא לצוד את טרפו. גם אם המאלף יבטיח לו: "זו שמפניה יקרה, אל תגרום לי נזק כזה ,מחר תקבל חמישים עכברים!" זה לא יעזור, כי החתול אינו מסוגל לשנות את טבעו כי החתול נשאר חתול – נטול יכולת בחירה!

רק לאדם יש בחירה, ובכך מתבטאת מעלתו על פני הבהמה בניגוד לבהמה, כאשר עומדות לפני האדם שתי אפשרויות, הוא מסוגל לבחור בטוב או ברע. ועל כך אכן מגיעה לו הערכה, כאשר הוא בוחר בטוב ולא ברע.

סימן ההיכר המבדיל בין האדם לבהמה הוא הבלמים. לבהמה אין בלמים, בהמה שרוצה משה ואינה יכלה להשתהות. היא תובעת הכל כאן ועכשיו. לעומת זאת לאדם יש בלמים, גם אם 'בא לו' לעשות דברים לא טובים, הוא מסוגל להתאפק, כיון שהוא יודע שהוא עתיד לשלם על כך מחיר בעולם הבא ואפילו בעולם הזה.

אדם שאין לו בלמים ואין הוא מסוגל להתאפק, הוא אדם כפייתי. אדם אינו מסוגל להגיד לא, כמוהו כבהמה. לעומת זאת מי שמתגבר על נטיותיו הטבעיות והחומריות, ראוי לכינוי 'אדם'. וככל שהוא קונה לעצמו את כח ההתגברות ולומד להגיד 'לא' לתאוותיו, כך מתעצמת מעלת האדם שבו.

*

אדם הוא מי שגובר על תאוותיו

 

באחד הימים נסעתי עם אחד מידידי להתרים יהודי עשיר. בתחילה סברנו כי הוא גר בשכונת הר נוף בירושלים, אך לאחר חצי שעה של חיפושים התברר לנו כי רחוב זה נמצא בכלל בשכונת רחביה.

האם בזבזנו לשוא חצי שעה יקרה? האם נסענו סתם? לא נסענו סתם!

נהג המונית עמו נסענו היה יהודי כבן חמישים. לאור הסמן שבו שהינו יחדיו ברכב, הוא נפתח וסיפר כי אשתו חרדית לכל דבר. אבל הוא אינו רוצה לחיות בלי סיגריות, ומשום כך הוא מעשן גם בשבת רחמנא ליצלן! וזה מה שגורם לו לעבור גם על כל המצוות.

הוריתי לו לעצור את הרכב, והסברתי לו כי ההבדל בין האדם לבהמה זה הבלמים. "כמה שיש לך יותר בלמים כך אתה יותר בן אדם. ואם אין לך בלמים ואינך מסוגל לא לעשן בשבת, אתה יודע מה אתה? אתה בהמה! אתה בהמה!"

את המילים האחרונות הוצאתי מפי בשאגה, וצפיתי לתגובה קשה. אך לפתע פתאום הוא חיבק ונישק אותי. "כבודה רב, אתה לא יודע מה עשית לי, מהיום אני לא בהמה, מהיום אני בן אדם! לאשתי יש היום יום הולדת, אני מתכונן לנסוע עכשיו הביתה, ולומר לה, נולד לך בעל חדש, מהיום אני לא מחלל יותר בשבת, מהיום אני רוצה להיות בן אדם!"

רק למי שיכול להתגבר על יצריו ישנה צורת אדם אמיתי. כאשר אדם מתחיל להתגבר על דבר מה פעם אחת, פעמים או שלוש פעמים, פניו מתחילים להאיר. הגוף שלו מאיר והופך מחומר לצורה, ונשמתו מאירה עליו.

 

האדם בנוי מארבעה יסודות: אש, רוח, מים ועפר. בין היסודות הללו יש דברים המנוגדים זה לזה כגון אש ומים – האש מאדה ומכלה את המים, ואילו המים מכבים את האש. אך הקב"ה ברוב חכמתו עשה ביניהם שלום כדי שיוכלו לשמש יחדיו.

הראיתם פעם אש ומים מתקיימים יחד. הרי המים מכבים את האש, והאש מאדה את המים!

 

אלא שבעת שהמים מכונסים בסיר, המים רותחים והאש ממשיכה ודולקת, כלומר הסיר עושה שלום בין המים לאש, ומאפשר להם קיום משותף.

מבאר ה"אור החיים" הקדוש (ויקרא כב יב) כי כך הוא גם האדם. וזו לשונו הטהורה: "אין הרוח עומד בגשם בלא אמצעיות הנפש", כלומר הנשמה אינה מוצאת מקום בגוף החומרי, בלי הנפש שממצעת בין הרוח והגוף. הנפש היא כמו הסיר שמפריד בין הגוף לנשמה, כן הנשמה לבדה אינה יכולה להימצא בגוף גס וחומרי. ולשם כך באה הנפש הבהמית שמפרידה כמו הסיר, בין הנשמה לגוף וממזגת ביניהם, פלא פלאות!

הנשמה האצילית, הנשמה האדירה, המורגלת בתפנוקיה הרוחניים, נשלחת לחיות יחדיו עם גוף שללא נשמה כמהו כבשר נבלה. ולתוך הגוף העכור הזה מכניסים נשמה גבוהה על מנת שיחיו ביחד.

כיצד יתכן הדבר?

 

כולם מרגישים את הנשמה! גם אלו שאינם שומרי תורה ומצוות, חשים משהו מרומם בשבת, בשבת כולם מרגישים את הנשמה!

שאלתי פעם קבוצת בעלי תשובה, מה היה הזמן הקשה ביותר עבורם, אצל כולם המענה היה מוצאי שבת. למה דוקא מוצאי שבת? כי כשהנשמה היתרה של שבת עוזבת, אופפת את האדם תחושת שיממון. רוב עם ישראל מרגישים בליל פסח התרוממות רוח, כל אחד לפי דרגתו. ומי שמרגישה היא הנשמה הטהורה!

זה מה שאנו מכנים 'אורות'. הקב"ה מאיר עלינו מאורו. וככל שגובר האור כך מתעצמת תחושת ההתעלות והרוממות!

הקב"ה מצידו משפיע מאורו על כולם. אבל למרות זאת אחד מרגיש יותר ומשנה פחות. והדבר תלוי באדם עצמו. אדם שעובד על עצמו ומזכך את עצמו, זוכה ומקבל אורות בהירים וזכים. וככל שיפתח את לבו, יקיים מצוות ומעשים טובים וייעשה בית קיבול, כך הוא ירגיש את עצמת האור. אבל אם חס ושלום הוא לא יסיר את מחיצת העוונות, כיצד יחדור אליו האור?

ישנה דרך להזדככות מוחלטת ומאירה – וזו תשובה מאהבה. על ידי תשובה זו הופכות זדונות לזכויות, ובבת אחת מגיע שפע של אור שהתקבל מכל העוונות שנהפכו לזכויות.

 

(מתוך הספר 'אריה שאג')

"באישון לילה פרצו הלוחמים לחנותי כדי ל"ממן" את פעילותם, הם לא ידעו מה מצפה להם"

"באישון לילה פרצו הלוחמים לחנותי כדי ל"ממן" את פעילותם, הם לא ידעו מה מצפה להם"

 

לפני כשבעים שנה נסע רבי שמואל גריינמן לאמריקה, לאסוף כסף

עבור לומדי תורה, שהיו מצויים במצב דחוק ביותר עד כדי חסרון פת לחם.

בעת שתיאר בפני העשירים האמריקאים עד היכן מגעת ההסתפקות

במועט של אותם אברכים, קם אחד הנאספים ואמר בהתרגשות: "רבי,

למה אלינו באים רק השקרנים? למה לא באים אלינו העניים האמיתיים

שאתה מספר עליהם?!".

רבי שמואל, שהיה חריף מאד, ענה מיד: "עד כמה שהדולר שלכם הוא אמת,

מגיעים האמיתיים, עד כמה שהוא שקר, מגיעים השקרנים"…

כשאנשים גונבים ומרמים זה את זה, הכסף שבידיהם הוא לא הכסף שלהם,

והם נותנים כסף של אחרים. לכן הוא אמר להם, שאם הכסף של האדם הוא

אמת, באים אליו העניים האמיתיים. אך אם הכסף שבידו הוא שקר, באים אליו

השקרנים…

אבי ז"ל קיבל ברכה מרב גדול, שכספו ילך אך ורק למקומות טובים וראויים.

באותם ימים, כאשר אדם רכש בית ורצה לרשום אותו בטאבו, היו מחייבים

אותו להפריש מהכסף אחוזים ל"קרן הקיימת לישראל". אבא שלי הלך למשרדי

הטאבו, שם ישב פקיד בעל סמכויות קרובות לסמכויות של שופט. אבא שלי ראה

אותו צועק על האדם שהיה לפניו בתור, משום שלא רצה לתת את הכסף לקק"ל.

כשהגיע התור של אבי, הוא אמר לפקיד: "הבית הזה שאני הולך לקנות, הוא מציאה

גדולה, ואף על פי כן, אם אני חייב לתת ל'קרן הקיימת', אני מעדיף לא לקנות אותו,

משום שהם נוטעים עצים בשבת. אני לא יכול להסכים שהממון שלי יסייע לחילול

שבת. אם אתה רוצה להעביר לי בלי לתת כסף לקק"ל, בבקשה, ואם לאו לא אקנה

את הבית".

למרבה הפליאה, הפקיד באמת ויתר, ורשם את הנכס בטאבו בלי שאבי הוצרך לתת

כסף לקק"ל…

עוד דבר פלא ארע לאבי בענין זה: אנשי ארגון הלח"י, שפעלו במחתרת לשחרור ארץ

ישראל מידי הבריטים, פנו אליו, ודרשו ממנו להעניק להם כסף למימון פעולותיהם

הלוחמניות. אבא אמר להם: "לא בא בחשבון, משום שלדעתי התנהגותכם היא לא

לפי רצון השם. אני לא מוכן לתת את ידי לאנשים שהקב"ה לא מסכים עם מעשיהם!".

הם איימו עליו: "אם אתה לא תתן, ניקח בכח!".

אבל אבא אמר להם: "אני לא מפחד מכם, משום שיש לי ברכה מאדם גדול, שהכסף

שלי ילך רק למקומות טובים, לכן אני בטוח שלא תצליחו בכך"…

הם הגיעו לחנות בלילה, שברו את המנעולים וניסו לפרוץ פנימה. פתאום עבר במקום

רכב של הצבא האנגלי. כאשר הם שמעו אותו, הם הרימו רגלים וברחו. למחרת בבוקר

מצא אבא את החנות פרוצה מבלי שנלקח ממנה מחוט ועד שרוך נעל.

הכסף שלו באמת הלך רק לדברים טובים, משום שהיתה לו כזו אמונה חזקה.

♦ ♦ ♦

באחת מדרשותיו סיפר רבי יענק'לה גלינסקי זצ"ל את הדברים הבאים:

באתי לעשיר מסוים וביקשתי ממנו לתרום כסף בשביל הישיבה, אבל הוא

ניסה להתמקח. אמר שהעסקים קצת חלשים בזמן האחרון והוא צריך לצמצם

בהוצאות.
אמרתי לו: "אני רוצה להגיד לך משהו. הגמרא אומרת, שאשה שהקדיחה את

תבשילו, מותר לגרשה. מה קרה אם היא שרפה את התבשיל, בגלל זה כבר

מותר לגרש אותה? וכי היא עשתה עוול כל כך גדול?!

"אבל כנראה שיש שריפת תבשיל ויש שריפת תבשיל… אשה ששרפה את

התבשיל, אם היא נאמנה מאד לבעלה, היא חותכת למעלה, נותנת לו את

מה שלא שרוף, והיא עצמה אוכלת את השרוף. אשה שקצת פחות נאמנה,

מחלקת את התבשיל חצי-חצי, חצי בשבילו וחצי בשבילה. כל אחד מהם יאכל

קצת תבשיל שרוף, וקצת תבשיל לא שרוף. אבל אם היא לא נאמנה, היא אוכלת

את מה שלא שרוף, ולו היא נותנת את השרוף. על זה נאמר, 'אשה שהקדיחה

תבשילו'.

"אם לא הולך לך כל כך בביזנס, במה אתה מקצץ? את מה אתה מוריד דבר ראשון?

את הצדקה. זה נקרא 'הקדיחה תבשילו'. קצת לא הולך לך בביזנעס,

וכבר אתה חושב שהצדקה אשמה?!".

דווקא על הצדקה נאמר: "ובחנוני נא בזאת" (מלאכי ג', י'), דווקא בזכות הצדקה

אדם זוכה לשפע של ברכה.

החשיבות של הכסף היא לא מכיוון שאפשר לקנות בו תענוגות. החשיבות של

הכסף היא מכיוון שאפשר לקיים בו מצוות, לקנות בו אוכל בריא וכדומה, כדי

שיתחזק האדם ויוכל לעבוד את ה'.

אני זוכר שבאמריקה, כשהיו מדברים על אנשים, היו אומרים: "הבן אדם הזה

שווה מאה אלף"… "זה שווה מאתיים אלף"… "ההוא שווה מליון"… השווי של

האדם היה לפי כמות הכסף שיש לו. זה הערך שלו, ובזה הוא נמדד.

פעם עם ישראל השכיל להבין, שהתורה היא הדבר החשוב ביותר והמכובד ביותר.

ומאחר שכך כל מי שנעשה עשיר התיישב ליד גמרא, התנועע במרץ ועשה את עצמו

למדן. עשיר אחד שאיבד את כספו אמר: "את הכסף שהפסדתי, נו מילא… אבל מה

יהיה עם התואר 'למדן' שאיבדתי?".

מסופר על עשיר שעשה עצמו למדן והתנועע בדבקות, כביכול הוא מתעמק ברמב"ם.

ניגש אליו אדם ואמר: "אני אוסף כסף לפדיון שבויים, האם תוכל לתרום?".

"באמת?", שאל העשיר, "מיהו השבוי?!".

אמר לו האיש: "הרמב"ם הקדוש נשבה בידי גוי!".

"מה, באמת?!", השתאה העשיר.

"כן כן, הנה הרמב"ם שבוי בידיים שלך"…

כך היו נראים עמי הארצות של ימים עברו.

(מתוך הספר 'אריה שאג' שמות)