יעקב א. לוסטיגמן

אחד הפעילים הבולטים בארגון 'אחינו' הוא הרב ישראל דחבש, שמתייחד באופן יוצא דופן

בכך שהוא מארח בביתו בני נוער בשבתות, לפעמים בלי התארגנות מראש, באופן ספונטני,

ולפעמים אפילו קבוצות שלמות.

שאלנו אותו אחת ולתמיד, איך הוא מצליח? איך המשפחה שלו מסוגלת כך להכניס אנשים זרים

הביתה, לפעמים אפילו לכמה ימים ברציפות, זה לא מפריע להווי המשפחתי, זה לא פוגע בצורך

של הילדים בפרטיות…

הרב דחבש משיב לשאלתנו ומסביר שהכל מתחיל באירוע אחד קטן שהתחולל לפני שנים רבות,

והותיר עליו חותם לכל החיים.

"הייתי אז תלמיד צעיר", מספר הרב דחבש, וימים של פעם לא היו כמו היום. כשהגיעו ימי החופשה

בקיץ, רצינו לחלץ את העצמות, אני ושלושת אחי.

"להורים שלנו לא היה יותר מדי כסף, ולכן הבנו שאנחנו צריכים לטייל במקומות חינמיים בלבד.

כך יצאנו ארבעה בחורים, למסע מעניין אל הצפון, כשאין לנו בכיס אפילו שקל אחד בודד כדי

לקנות משהו לאכול או לשתות בדרך…

"האחד הגדול היה כבן 19 באותם ימים, והצעיר בחבורה היה בן 13. אני עצמי הייתי אז כבן 15,

במקום טוב באמצע.

"השתמשנו בדמי הכיס שלנו כדי לממן את הנסיעה באוטובוס, ואמרנו לעצמנו

"נסתדר ונאלתר בעזרת ה'…". וכך אכן היה.

"הגענו לטבריה, טיילנו קצת בעיר, ירדנו להשתכשך מעט בכינרת, והנה ירד הערב,

חושך יכסה ארץ, אנחנו נמצאים בעיר זרה, לא מכירים כאן אף אחד, ברור לנו שאנחנו ישנים

הלילה פה באזור, אבל אין לנו כסף לקנות אוכל ולא מקום לישון…

"יצאנו מהים והתחלנו לטכס עצה. מה עושים? איפה נישן? הלוואי היו לנו שקי שינה,

היינו ישנים כאן על החוף, אבל אין לנו שקי שינה…

"ואז אחד האחים אומר, בואו ניסע לכפר זיתים. זה לא רחוק מכאן, ושם יש לנו קרובי משפחה…

"תושבי הכפר היו כולם בני העדה התימנית, ולנו כתימנים שורשיים, היו שם כמה וכמה קרובי

משפחה. ביקרנו שם עם ההורים כמה פעמים והכרנו שם כמה אנשים.

"מפה לשם, התחלנו לשאול לאיזה צד צריכים לנסוע, ואם יש תחבורה ציבורית…

בסופו של דבר עד שהגענו לכפר זיתים השעה היתה 11:00 בלילה.

הרב דחבש דולה מזיכרונו את החוויה שחוו שם בכפר זיתים באותה עת: "אנחנו היינו ירושלמים",

הוא מספר על עצמו ועל אחיו, "מערכת השעות שלנו היתה קצת יותר מודרנית. אבל התימנים שם

בכפר זיתים לא ידעו חכמות. בלילה ישנים, ביום ערים.

"בשעה 11:00 בלילה לא היתה נפש חיה ברחובות הכפר. כולם ישנו שנת ישרים. אין עם מי לדבר…

חושך מצרים! אפילו חתול לא ראינו מסתובב שם…".

"התיישבנו שם על הדשא באיזו רחבה ציבורית, וניסינו לחשוב למי נפנה? נדפוק לאנשים בדלת?

נעיר אותם? לא נעים!

"חשבנו אולי עוד מעט יעבור כאן מישהו ויראה ארבעה נערים במצוקה, יתגייס לעזרתנו, אבל לא…

אף אחד לא יוצא מהבית. שקט מוחלט שורר בכפר, דממה עמוקה וחשכה עבותה".

 

דודה שרה

 

"בסופו של דבר התנערנו, ואמרנו 'אין ברירה. לא נעים לא נעים, אבל אנחנו עייפים ורעבים,

חייבים להתחיל לנסות…'.

"ניגשנו לביתו של אחד הקרובים, ודפקנו בהיסוס. בגלל שהתביישנו, הדפיקות יצאו לנו חלשות

ומהוססות, כמובן שאף אחד לא התעורר.

אמרנו כנראה עייפים מאוד כאן, ננסה אצל הדודים האחרים. כך עברנו לבית אחר של אנשים

שאנחנו מכירים ושוב דפקנו, אבל גם כאן לא פתחו לנו.

אני זוכר עד היום את הרעב שהציק לי. הרגשתי אז מה שאמרו חז"ל שאינו דומה מי שיש לו פת

בסלו למי שאין לו פת בסלו. זה לא רק שאתה רעב, אלא גם אתה יודע שלא יהיה לך אוכל,

לפחות עד הבוקר, וזה אחרי שלא אכלת מהבוקר הקודם. הבטן קרקרה מרעב!

אחרי כמה בתים, מצאנו את עצמנו אובדי עצות. אף אחד לא שמע, אף אחד לא פתח. נשארה לנו

רק אופציה אחת אחרונה, הדודה שרה! אם היא לא פותחת, אנחנו אבודים…

עכשיו תבינו, זה לא מקום קטן, זה מושב גדול, בין בית אחד למשנהו אנחנו צריכים לצעוד מרחק

לא קטן, וכל פעם בין בית אחד לשני יש לנו דיון לאיפה הכי כדאי ללכת עכשיו ואם עדיף את המשפחה

הזאת או המשפחה ההיא, אותם אנחנו מכירים יותר טוב, אבל יש להם יותר ילדים ולא יהיה להם

מקום עבורנו, ואת ההוא יש לו הרבה מקום, אבל אנחנו כמעט לא מכירים וכו' וכו'…

"בסופו של דבר הגענו לביתם של הדודים הזקנים וידענו שזאת האופציה האחרונה בהחלט.

אם הם לא פותחים לנו, אנחנו נשכבים בחוץ על הדשא ומקווים שיהיה בסדר…

בעודנו משרכים את רגלנו לעבר הבית שלה, היה לנו דיון מאוד עירני ומאוד אקטואלי סביב השאלה

אם יש זאבים פה באזור, ואם תנים יכולים לאכול בני אדם…

הגענו לבית של הדודים. ההיכרות שלנו איתם היתה כל כך קלושה שאפילו לא זכרנו איך קוראים

לבעלה, רק זכרנו שלדודה קוראים שרה… דפקנו בהיסוס, היא כמובן לא שמעה כלום,

ואנחנו כבר התחלנו להתייאש. אבל אז נזכרנו בזאבים ובתנים, ונהיה לנו רע על הלב…

"התחלנו לדפוק חזק, ולצעוק בקול "דודה שרה!" "דודה שרה!".

"סוף סוף נפתח החלון והדודה מציצה החוצה… "מי זה שם???". אמרנו לה "אנחנו הבנים

של אבי דחבש מירושלים… אנחנו תקועים פה בצפון באמצע הלילה…".

"היא לא שאלה עוד שאלות. הדליקה את האור, פתחה את הדלת, אמרה לנו שנשמור על השקט

כמה שאפשר כדי לא להעיר את בעלה.

"הוא צריך לקום בשעה 4:30 להתכונן לתפילת שחרית", היא הסבירה לנו, "אני תמיד קמה

בשעה 4:00 כדי להתחיל להכין את הבצק שיתפח ואוכל להכין פיתות בטאבון לפני שהוא חוזר מהתפילה…".

"בטח אתם עייפים", היא אמרה ומיהרה לארגן לנו מיטות. בעודה פותחת את המיטות והולכת לחפש

שמיכות וכריות, היא סיפרה לנו איך הם קשורים אלינו ואיך יש בינינו קרבה משפחתית, ואנחנו

כל הזמן מהנהנים בראש, וממרפקים זה את זה… "תשאל אותה אם יש לה אוכל", אנחנו אומרים

זה לזה, אבל כולנו ביישנים, אף אחד לא מעז לבקש אוכל…".

 

מקום בלב

 

הדודה ממשיכה לארגן, ואנחנו אומרים לה שהיא לא צריכה לטרוח… אנחנו נסתדר לבד. היא נעמדה,

יישרה את הגב והצביעה על החדר הקטן שבעצם היה מרפסת שסגרו אותה בעבר ואמרה לנו

"אתם רואים את החדר הזה? יואוהו… ב'שבת חתן' של הבן שלי הכנסתי בחדר הזה 40 אורחים ביחד!!!".

"אמרנו לה, שאין שם אפילו ארבעים בלטות, איך אפשר להכניס 40 אורחים והיא הסבירה לנו

בתמימות תימנית אופיינית: "כשיש מקום בלב יש מקום בבית… זאת לא בעיה בכלל!".

תוך כדי שהיא מארגנת ומסדרת, היא תחקרה אותנו מתי יצאנו מירושלים, ואיך הגענו,

ומה עשינו בטבריה ואז היא עוצרת, מסתכלת עלינו, בודקת לראות אם יש לנו תיקים עמוסים

באוכל, ופתאום היא זועקת… "רגע! אתם בטח רעבים!!! לפי החשבון שלי הפעם האחרונה

שאכלתם היתה לפני 17 שעות. אוי ואבוי, אני מספרת לכם סיפורים במקום לתת לכם אוכל!!!".

אמרנו לה, "דודה, נכון שאנחנו קצת רעבים אבל זה לא סיפור. עוד מעט יהיה בוקר ונאכל בבוקר..

.את לא צריכה לטרוח…".

אבל היא לא נתנה לנו לרמות אותה. "אתם רעבים!", היא פסקה ורצה להכין אוכל. כמובן שבבית

של תימנים מבוגרים אין 'ג'אנק פוד'. אין חטיפים ולא במבה ולא כלום. כאן אוכלים פיתות עם עוף…

ניגשה למקפיא, הוציאה עוף התחילה להפשיר אותו והכינה לנו מרק תימני… זה לקח עוד שעה וחצי

לפחות, ובינתיים הרגשנו שהנשמה שלנו יוצאת מרוב רעב, אבל לא אמרנו מילה…

בקיצור אני לא אלאה אתכם בתיאורים מיותרים, כשסוף סוף היא מזגה לנו מרק לצלחות, אכלנו אותו

כל כך מהר, אפילו שהוא היה מאוד רותח, והיא שואלת אם אנחנו רוצים מנה נוספת. הסתכלנו

זה על זה, כל אחד קיווה שהשני יגיד שכן, אנחנו רעבים ועוד איך רעבים! אבל כולנו היינו ביישנים

וכך אמרנו פה אחד ש… אנחנו לא רעבים!

היא ראתה שאנחנו מהססים ואמרה, חס וחלילה, אצלי לא הולכים לישון רעבים, היא באה למזוג לנו

עוד צלחת, ואנחנו מהבושה אמרנו… לא! מה פתאום! אני אפילו שמתי את היד שלי על הצלחת כדי

להוכיח שאני כבר שבע, אבל בגלל שהייתי מאוד רעב השארתי קצת פתוח שיהיה לה מקום למזוג

את המרק… כל האחים צחקו מה'חכמה' שלי, וקצת פחות התביישו עכשיו. היא מזגה לכל אחד מאתנו

עוד צלחת ושמה עוד חתיכת עוף לכל אחד, ועוד ירק, וכך אכלנו והיא שמה שוב אוכל, עד שבאמת כולנו

שבענו, והלכנו לישון קצת, במעט הזמן שנותר עד לתפילת שחרית…

"הטיול בצפון המשיך גם לאחר מכן, עברנו הרפתקאות כאלו ואחרות, היה מעניין, אבל הרושם שהותירה

עלי הדודה שרה היה בל יימחה! זה ליווה אותי אחר כך הרבה מאוד זמן. "אין יש מקום בלב, יש מקום בבית".

המשפט הזה השפיע עלי לאורך שנים רבות. אני החלטתי בהחלטה גמורה, שכשאני אתחתן ואקים את ביתי

בעזרת ה', הבית שלי יהיה תמיד פתוח לאורחים. לשמחתי הרבה, גם רעייתי מסכימה עם זה,

ואכן הנושא הזה מאוד חזק אצלנו ואנחנו גם מחדירים אותו אצל הילדים…".

 

דור העתיד

 

לסיום מספר לנו הרב דחבש על אירוע מדהים שהתחולל שנים רבות לאחר אותו טיולי לילי בכפר זיתים:

"לפני תקופה, אני נמצא בבית באיזה ערב שבת אחד, יום שישי אחר הצהרים, ושומע נקישות בדלת…

אני פותח ועומד שם יהודי נכבד ונשוא פנים, עם זקן לבן, ובעיניים שלו דמעות.

"שאלתי אותו, רבי, מה קרה לך? למה אתה בוכה? והוא אמר לי אני בוכה מהתרגשות…

"אמרתי לו שייכנס שיישב ויסביר לי מה קרה ואיך אני יכול לעזור. אני לא מכיר אותו ולא יודע ממה

הוא מתרגש כל כך… "סיפר לי היהודי, שהוא נכנס לבניין שלנו לאיזה צורך, היה לו משהו לקחת

מאחד השכנים או משהו כזה. בחדר מדרגות הוא ראה כמה ילדים וביניהם ילד קטן, בן שבע בערך,

שנועץ בו עיניים… "הילד שאל אותו בתמימות, את מי אתה מחפש… והוא חמד לו לצון לרגע ואמר לילד:

"אני מחפש מקום להיות בשבת…

"הילד הזה אמר לי בלי לחשוב פעמיים, "מה הבעיה אתה יכול להיות אצלנו", מספר לי האיש כשדמעות

בעיניו, "אמרתי לו, מה זה ככה להזמין אורחים, לא שאלת את ההורים שלך רשות… הוא השיב לי,

הילד הקטן, "ההורים שלי בטוח מסכימים, לא צריך לשאול אותם".

"אמרתי לו, אבל עכשיו כבר יום שישי אחר הצהרים, אולי אמא שלך לא בישלה מספיק אוכל בשביל

אורח נוסף? והילד אמר לי "אני אתן לך את האוכל שהיא בישלה בשבילי…".

"שאלתי אותו, ומה אתה תאכל, והוא השיב לי שיש עוד אוכל בבית, יש לחם במקפיא ואפשר להלוות

חלה מהשכנים… וכל שאר הילדים הקשיבו בדממה..

"אמרתי לעצמי, ילד שמדבר ככה, ספג את זה מהבית. זה חינוך אמיתי להכנסת אורחים,

אני חייב לעלות אליו הביתה וללחוץ את ידי אביו, לומר להורים של הילד הזה! ראו גידולים שגידלתם!

אשריכם ואשרי חלקכם, ירבו כמותכם בישראל!".

אני כמובן מאוד התרגשתי", מסכם הרב דחבש את הסיפור המדהים, "ואמרתי לאותו יהודי.

שמענו אדוני, אני באמת מרגיש שזאת מחמאה גדולה מאוד עבורי, אבל את הכבוד הזה לא

מגיע לי אלא לרעייתי שמקריבה לשם כך הרבה מעצמה, ולדודה שרה מכפר זיתים, הדודה התמניה

הקשישה, שלימדה אותי שאם יש מקום בלב, יש מקום בבית… ההרפתקה הלילית הזאת

בכפר זיתים, השפיעה עלי לכל החיים…".