בכיתי שעתיים ולא יכולתי להירדם. בבוקר פניתי לבעלי ואמרתי לו… הרב אהרן מרגלית

 

מאת: יעקב א. לוסטיגמן

כל אחד מאתנו נאלץ להתמודד מדי פעם עם אתגרים שלפעמים נראים לו גדולים על מידותיו.

לפעמים הנושא הכספי הוא הגורם המעיק, לפעמים בעיות במשפחה, יחסים עם חברים, בעיות רפואיות ועוד ועוד.

האתגרים הללו, מכונים על ידי רוב בני האדם 'קשיים', 'מכשולים', 'מהמורות' ושלל ביטויים דומים,

אך בפיו של הרב אהרן מרגלית, לא תוכלו למצוא את כל ההגדרות הללו. מבחינתו כל בעיה היא 'אתגר',

וכל מכשול הוא 'נקודת מבחן'.

"כל החיים שלנו תלויים בדבר אחד, בנקודת ההסתכלות שלנו על החיים", אומר הרב מרגלית.

"נקודת ההסתכלות על הבעיה, על הכאבים, או על כל אתגר אחר, היא זאת שקובעת אם יהיה זה קושי ומכשול,

או שמא אתגר שמרומם את האדם ומביא אותו למקום גבוה יותר. ההסתכלות שלנו היא זו שמשפיעה

על המחשבות שלנו, המחשבות משפיעות על המעשים שלנו, והמעשים הם הם שיוצרים את מציאות החיים שלנו.

"הקב"ה נתן ונותן לכל אחד כוחות לפי האתגרים והתפקידים שלו בעולם הזה", מוסיף הרב מרגלית

. "וכפי שאמר דוד המלך ע"ה 'הנותן שלג כצמר, כפור כאפר יפזר'. כל אחד בטרם ירידתו לעולם השפל הזה

מקבל מידי הקב"ה את כל הכוחות שיידרשו לו בימי חייו, כדי להתמודד עם האתגרים שיתייצבו בדרכו.

ברגע האמת, כשמגיע האתגר וניצב לפניו, אם יש לו את השכל, הוא משתמש באותם הכוחות.

"למעשה אפשר לראות ברגע האמת שבו צץ האתגר, כהזדמנות להוציא מהכח אל הפועל את אותם הכוחות

שטבע בו הקב"ה לפני הולדתו. אדם שיצליח להפנים ולהבין באמת, שבכל פעם שהקב"ה נותן לו התמודדות חדשה

זה רק לאחר שהוא כבר צייד אותו מראש בכל הכלים, היכולות והכוחות הנדרשים לו להתמודדות עם אותו האתגר,

אדם שיזכור זאת לא יכנס למשבר, הוא לא יאבד את העשתונות, הוא יצטרך רק לחשוב ולהחליט:

'אוקיי, אז יש לי פה אתגר חדש'. הוא יחפש וימצא בעצמו את הכוחות להתמודד עם האתגרים.

"ואם הקב"ה בחר דווקא בנו ונתן דווקא לנו אתגר קשה להתמודד אתו, סימן שאנחנו מסוגלים לכך.

לא כל אחד מסוגל, אבל אנחנו מסוגלים. איך נדע שאנחנו מסוגלים? עובדה שהקב"ה ניסה ומנסה דווקא אותנו,

הוא לא מנסה אף אחד שלא באמת יכול! "גם ברגעים כאלו, של התמודדות, צריך לזכור את המצווה התמידית

שציווה אותנו השי"ת, "ובחרת בחיים".  צריך לבחור בחיים כפשוטם, לבחור בחיים, אבל בחיים שיש בהם.

בחיים של עשיה, בחיים עם משמעות, בחיים… כפשוטם…

"אמי ע"ה נהגה לומר הרבה פעמים: 'הכאב שאתה מרגיש היום, זה הכח שיבנה אותך מחר'.

"אדם שעבר אתגרים הוא יודע שצריך לחבק כל נשימה ונשימה שאנחנו נושמים, צריך לחגוג על כל מה שיש בחיים,

לחפש כל הזמן על מה להודות, ויש כל כך הרבה על מה. צריך פשוט לפקוח עיניים ולשנות את נקודת ההסתכלות.

להתמקד במה שיש, במה שכן פועל כהלכה, בחלקים הטובים, בחלקים הבריאים שלנו ולא בקושי, לא בכאב,

לא בקנאה, לא בייסורים והיגון… להתמקד במה שיש. צריך להיות ממוקדים בטוב, להסתכל קדימה ולחשוב

מה אני כן מסוגל לעשות, איזו בעיה אני כן יכול לפטור, איך אני יכול להשתמש עם אותם החלקים שכן עובדים,

לנצל את מה שכן יש לי בחיים.

כבר אמר הרב דסלר זצוק"ל: 'העבר זיכרונות, העתיד דמיונות, וההווה ניסיונות'. זה עיקר החיים.

"להיות שקוע בעבר, בזיכרונות המרים בקשיים של העבר, זה לא נותן שום דבר. צריך ללמוד מזה ולהפיק לקחים,

אבל להיות ממוקדים כל הזמן עם המבט רק קדימה, איך אני יכול לעשות עכשיו משהו מועיל, איך אני יכול להתקדם,

מה אני עושה בדקות ובימים הקרובים. לא לשקוע במרירות ועצבות על מה שלא הצליח לי,

או בחלומות ותוכניות למשהו שאעשה בעוד 30 שנה.

"כי בסופו של דבר, האדם עצמו בוחר אם להתמודד או חלילה להתמוטט. כל אחד צריך לחיות חיים עם משמעות,

שתהיה לו סיבה שבשבילה שווה לו לקום בבוקר.

"האדם אינו בוחר את ציור חייו, הוא כן בוחר באיזה צבע לצבוע אותם. הוא בוחר אם לצחוק או לבכות,

לקטר או לשמוח,הכל תלוי בבחירה שלו עצמו. צריך לזכור שאת תמונת החיים שלנו צייר הקב"ה

וזה לא בשליטתנו, אבל את הצבעים אנחנו בוחרים.

"מהו ציור החיים? האתגרים שהקב"ה הציב בנחלתנו. הוא לא שאל אותנו אם אנחנו רוצים את האבא הזה

או האמא הזאת, איזה סוג דם אנחנו בוחרים, ומי יהיו האחים והאחיות שלנו. הוא קבע לנו מציאות,

ואנחנו אלו שצריכים להחליט איך לעבוד אתה.

"כל זמן שהאדם לא משלים עם המציאות שבה הוא חי, אין לו את הענווה וההכנעה כלפי הבורא כדי להבין

שזה הקב"ה פה, הוא שם אותי כאן ואלו האתגרים שהוא בכבודו ובעצמו החליט להציב בפני, אז זה קשה לו.

"עם המציאות אנחנו לא יכולים להתווכח, אנחנו צריכים למצוא איך להתמודד אתה באופן הטוב ביותר.

"כשאדם משלים עם המציאות ומבין שהכל תלוי בנקודת ההסתכלות שלו, חייו משתנים בן רגע מן הקצה

אל הקצה האחר. עד היום הוא ניסה להילחם במציאות. ולא יכל לה. זה הפך אותו לאדם מריר, כעוס, פגוע,

רואה הכל בעיניים שחורות, הוא אדם בלי תקווה, פסימי חסר תקנה המפזר סביבו רעל ולא נעים להיות בסביבה שלו.

"אבל כשהוא משלים עם המציאות ומבין אותה, החיים משתנים מן הקצה אל הקצה. הוא מתחיל להתמודד אתה

בצורה בריאה, מתוך אמונה בבורא עולם, והכרה בכוחות שניתנו לו כדי להתגבר על הקושי ולצלוח את האתגר.

"לטובת העניין, אני רוצה לספר לקוראים הנכבדים שלנו סיפור קטן שממחיש את הדברים ואירע באחרונה",

מוסיף הרב מרגלית.

"בתחילת החורף האחרון התקשרה אלי אשה, מאחת הערים הגדולות בארה"ב, ומאוד עודדה אותי והודתה לי על זה

שפרסמתי את הספר 'אתהלך'. היא קראה אותו בתרגום האנגלי שלו לפני שש שנים,

ומאז הוא נותן לה המון כוחות ותעצומות. "בהיותה ילדה בת שבע היא הלכה עם אמא שלה על המדרכה בבורו פארק,

החזיקה בידה, לפתע עלתה על המדרכה משאית כבדה נהוגה בידי נהג כושי שיכור, שאיבד את השליטה על הרכב,

פגעה בה והעיפה אותה עשרות מטרים קדימה. אמא שלה יצאה עם מכה יבשה וטראומה, 'אבל אני', היא מספרת,

'נפגעתי מאוד קשה, אושפזתי בבי"ח אורטופדי, עברתי לשיקום, כמעט שנתיים בבי"ח, ניתוחים רבים ,טיפולים רבים.

לא היה קל'.

"'בתום שנתיים אני מגיעה הביתה עם נכות גופנית משמעותית, שכל רואי לא יכלו שלא לשים לב אליה.

אני מבחינה בבנות מתלחששות ומביטות בי ומאוד מרחמות עלי, אני מצטיירת בעיניהן כמסכנה. התחושות היו קשות,

למרות שניסו להתייחס יפה, הרגשתי שזה מתוך רחמים.

"'הפכתי להיות רודפת צדק', היא ממשיכה לספר, 'כל דבר שקרה בכתה, כל דבר שדיברו עליו מדדתי את זה,

אם צודק או לא, ראוי או לא, ועשיתי זאת בקול רם. אף אחד לא אהב את זה כמובן. לאט לאט חוויתי דחייה חברתית'.

"'כמובן שלבריכה לא הלכתי, בחצר לא שיחקתי, גם לא משחקי ילדות בסיסיים ונפוצים וכדו'. כך עברו עלי ימי בחרותי

כשאני מסתגרת בתוך עצמי יותר ויותר, נעשית מרירה, כעוסה וטעונה, כועסת על כל העולם, גם על אמי כעסתי

כי אם הייתה הולכת בחלק פנימי יותר של המדרכה לא הייתי נפגעת, וזאת רק דוגמה לכעסים שצברתי כלפי כולם,

מכל סיבה שהיא.

"'כמובן שגם בשידוכים לא היה קל, אבל בסופו של דבר נישאתי. יש לי בעל טוב וילדים ב"ה, אבל נשארתי כועסת

על כל העולם. כל דבר מכעיס אותי, כל אי צדק, בכל פעם שאני כועסת, אני ניגשת לחדר פותחת את המגירה

ומוציאה כדור הרגעה.

"'הכל השתנה לפני כשש שנים, כשבת דודתי הביאה לי במתנה את הספר שלך', מספרת לי הגברת.

'קראתי את הספר והתחברתי אליו מאוד, מאז הוא נמצא על יד המיטה שלי, בכל פעם שאני כועסת,

אני קוראת בו עמוד או שניים. הפסקתי לקחת כדורי הרגעה. בלילה אני נרדמת אתו, בבוקר אני פותחת אתו את היום…

"'למחרת יום הכיפורים השנה סיימתי את הספר בפעם השישית, בכיתי שעתיים ולא יכולתי להירדם.

בבוקר פניתי לבעלי ואמרתי לו "בעלי היקר, השנה, את הנוי סוכה בתקרת הסוכה אני רוצה לתלות לבד, בכוחות עצמי.

בעלי הסתכל עלי, איך תעשי את זה עם המוגבלות הגופנית שלך? הרי הסוכה גבוהה, זה בלתי אפשרי.

את לעולם לא תצליחי לעשות זאת, ואני גם לא מבין למה את רוצה להתאמץ כל כך, אני והבנות עושים זאת

בתוך שעה ומסיימים, אין סיבה שתתאמצי כל כך, בזמן שיש לך לבשל לחג שיימשך יומיים רצופים….

"'אבל אני לא וויתרתי', ממשיכה האשה לספר. 'אמרתי לו, שהרב מרגלית כותב בספר שלו שכשהם עברו דירה

לרחובות אשתו ביקשה לעשות ציפוי דקורטיבי במבואה בכניסה לבית. הוא אמר לה אין בעיה, לקח מידות הלך לחנות

של 'עשה זאת בעצמך', הזמין את הקרשים בגודל המתאים, ולאחר מכן ביקש מחבר שיעזור לו לסחוב שולחן

מבית הכנסת, הביא עוד שולחן, הניח עליהם ספסל, לקח סולם וטיפס. במשך שלוש יממות הוא שכב על הספסל

כשהאף שלו נוגע בתקרה ודפק מסמרים קטנים עד שהמבואה היתה מושלמת ויפה. "'אם הרב מרגלית

עם ידיים חלשות, וכתפיים משותקות, יכול היה לעשות ציפוי דקורטיבי, אז גם אני עם המגבלה הגופנית שלי,

יכולה לתלות את הנוי סוכה בתקרה של הסוכה'.

"האשה מספרת לי שבזה זה לא נגמר. היא תלתה את נוי הסוכה לבדה, ולאחר החג גם הורידה את זה

בכוחות עצמה, וכאן בעצם מתחיל הסיפור האמיתי שלה: "'25 שנה הייתי נכה ומסכנה', היא מספרת בהתרגשות,

'היום אני אשה בריאה עם מגבלה גופנית. אני לא נכה!!! וזה בעצם הסיפור העיקרי'…

"אבל הגברת שלנו, היתה צריכה לקרוא את הספר שש פעמים ולהמתין 25 שנה, עד שנפל לה האסימון

והיא הבינה שנכה זה לא מי שסובל ממגבלה גופנית, אלא מי שהחליט שהוא נכה!!

"יכול להיות עם מוגבלות קשה חלילה, אבל פעיל, יצירתי, חי חיים עם משמעות! נכה זה מי שהכניס לעצמו

לראש שהוא נכה. הכל תלוי בנקודת המבט.

"לסיום אני רוצה להדגיש שוב: כל מבחן שמזדמן לנו בחיים, עושה אותנו טובים יותר או מרירים יותר.

כל בעיה יכולה לבנות אותנו או לשבור אותנו. הבחירה היא שלנו, אם ננצח ונצא מחוזקים ומחושלים, ואם לאו,

חלילה נהפוך לקרבנות מרירים ועצובים".

 

(מתוך אתר דרשו)