בשבת קודש אסור לומר תפילה על החולה על כל צרכיו האחרים של האדם. תפילות השבת עוסקות בהודאה ושבח לבורא העולם, ובשבח מעלת וגודל יום השבת.
ובכל זאת הציעו גדולי עולם, אבות החסידות וגדולי הרבנים בדורות הקודמים, שאדם שרוצה להתפלל בשבת על צרכיו האישיים, יעשה זאת בדרך רמז, תוך כדי הודאה לקדוש ברוך הוא. את התפילה על החולה, כך הם אמרו, יש לרמוז בתוך ברכת 'אתה גיבור' שאנו אומרים בתפילת העמידה.
באומרנו "מכלכל חיים בחסד… סומך נופלים ורופא חולים". כשאנו אומרים "ורופא חולים", נכוון בלב שלנו שאנו מודים לקדוש ברוך הוא על שהוא מרפא את החולים, ובכללם את החולה שעליו אנו רוצים להתפלל עכשיו, כשאנו מזכיר בלבנו את שמו ושם אמו לתפילה.
על פי הרעיון הזה הסבירו צדיקי הדורות את מה שאומרים "שבת היא מלזעוק ורפואה קרובה לבוא", שמשמעותו שבשבת אסור לזעוק בתפילה על החולה, ובכל זאת הרפואה קרובה לבוא בשבת יותר מאשר בימות החול. ההסבר לכך בא בשתי דרכים:
הדרך הראשונה היא לומר שבשבת התפילה על הרפואה קרובה יותר, כי באמצע השבוע אנחנו מבקשים עבור החולה בברכת 'רפאנו' שהיא הברכה השביעית, ואילו בשבת אנחנו מבקשים על הרפואה כבר בברכה השניה של תפילת העמידה, כך שהרפואה קרובה יותר.
הסבר נוסף מקובל בפי העם, ומקורו בצדיקי הדורות: מאחר והתפילה בדרך שבח והודאה היא מעולה יותר, ונשמעת יותר בשמים, אם כן הרפואה לחולה תקדים לבוא כשמתפללים בדרך זו, ועל כן שבת היא מלזעוק, בגלל שבשבת אנחנו לא זועקים ומתפללים על החולה בפירוש, ועושים זאת רק בדרך רמז – וממילא רפואה קרובה לבוא.
שהקדוש ברוך הוא ישלח רפואה שלמה לכל חולי עמו ישראל. אמן.
