ניקיון פסח רוחני
בימים אלה כולם מנקים את הבית.
באופן בלתי נמנע, כל שיחה מגיעה איכשהו לנושא הבוער: ניקיונות פסח.
חברה אחת כמעט סיימה, האחרת רק התחילה. יש כאלה שמקרצפות את
התקרה, ואלה שהן סופר-רגועות לגבי מחויבויות הניקוי שלהן. אני, למשל,
נמצאת מחוץ למעגל. השנה, שלא כמו בשנים אחרות, אני מבלה את חג הפסח
עם המשפחה, הרחק מהבית, מה שמפחית באופן משמעותי את הצורך לקרצף
כל פרור של חמץ מהדירה שלנו.
ובכל זאת, אני מנסה לנקות את הבית בדרך מאוד לא קונבנציונאלית – ניקיון
שאינו כולל שום מטאטא או מגב, סמרטוטי רצפה או אקונומיקה. זהו ניקיון-בית
פנימי, במטרה לחוות חירות חדשה בפסח הזה: חירות מכבלי העצמיות.
אנחנו לומדים שהכוח שגורם לנו לחטוא – היצר הרע – מושווה לשמרים או לחמץ.
בדיוק כפי שהשמרים גורמים לבצק לתפוח, כך משפיע היצר הרע על האגו שלנו:
הוא מאפשר לנו להתחמק מהמחויבויות שלנו כלפי האלוקים ובמקומן לשקוע
בפעולות לשירות עצמנו.
פסח הוא הזמן בשנה שבו אנחנו פותחים במלחמת חורמה לביעור החמץ.
אחרי שהשתמשנו בכל מכשיר או תכשיר 'אנטי-חמצי' שקיים בארסנל שלנו –
כולל שפכטל ואקונומיקה, מברשות שיניים, סקוטש-ברייט ושואב אבק – אנחנו
יכולים לנהל בדיקה מדוקדקת לאור הנר בכל פינה בבתינו. חז"ל מלמדים אותנו,
שבעוד שהתהליך הזה בא להנציח את היציאה שלנו ממצרים, הוא מסמל גם
רעיון עמוק. בדיוק כמו שאנחנו מסלקים מרשותנו כל פירור חמץ, כך אנחנו צריכים
לשאוף לסלק גם מעצמנו את ה"חמץ" הפנימי; לחסל את כיסי ההתנגדות העקשניים
שיובילו אותנו במדרון דרכי האנוכיות שלנו, הלאה מן האלוקים. אנחנו עוברים בדיקה
עצמית מושלמת ו"אוחזים בנר" מול בקיעיה האפלוליים של הפנימיות האנוכית שלנו.
דווקא הניקיון הרוחני הזה מבטיח חירות אמיתית, שכן, כיצד יכול האדם להיות חופשי
אם הוא משועבד לעצמיותו וכבול לגחמות התאווה שלו? החירות שמציע לנו חג הפסח,
היא לרומם ולהעלות את החירות הגשמית שחוו בני ישראל כשעזבו את מצרים. זהו
החופש לחיות כמו נשמה.
בתור ילדה, הייתי אוהבת לצפות באנשים. אני זוכרת שראיתי כלב קשור מדלג במרץ,
ולמעשה גורר אחריו את בעליו. "אמא, תראי!" אמרתי, "הכלב הזה לוקח את האיש שלו
לטיול!" כך נראה השעבוד לעצמיות: האגו "מוליך" את הנשמה. אין אפשרות ליצור קשר
עם הקב"ה, אלא אם כן נצליח באיזשהו אופן לנתק את הרצועה, להרגיע את האגו, או
לחזק את הנשמה כדי שהיא תוכל להוביל.
שאלת השאלות שאנחנו שואלים את עצמנו, כשאנחנו "מנקים לפסח" ומשחררים את
עצמנו מהאגו, היא: מה משעבד אותי לתאוות ומרחיק אותי מן האלוקים? התשובה
שמתגלה לנו כשאנחנו חושפים את הפנימיות שלנו לאור הנר, יכולה לשאת מגוון פנים
וצורות, אישיים לכל אדם ואדם. אצל כמה זו יכולה להיות להיטות חומרנית; אצל אחרים,
אולי ליקויי אישיות עקשניים, כמו כעס, קנאה או הצורך להשיג שליטה; ואחרים עשויים
לגלות שמאבקים אינטלקטואליים סוערים הם מה שמותיר אותם בני ערובה לעצמיות שלהם.
ברגע שהגדרנו מהם הכבלים שקושרים אותנו אל העצמיות, היא המהות האנוכית שלנו,
השלב הבא יהיה לפתוח בצעדים פעילים לקראת היציאה לחירות. צעדים אלה יכולים לכלול
החלטות מתאימות, הכנסת יותר רוחניות לתוך חיינו, ותפילה שה' יעזור לנו ושיתעורר בנו
רצון. כל עוד אנחנו ממשיכים לשאול את עצמנו איפה אנחנו עכשיו, ובו בזמן לחשוב איפה
היינו רוצים להיות, אנחנו צועדים במסלול הנכון.
פסח הוא זמן מבטיח במיוחד להתעלות מעבר למקום שבו אנו אוחזים כעת, ולזנק לדרגה
גבוהה יותר של קשר רוחני. כאשר יצאו בני ישראל ממצרים, הם היו שקועים בתרבות
הפגאנית המצרית – מוכים, מיואשים ובמצב רוחני שפל למדי. עם כל זאת, היה להם
רצון עז להשתחרר מכבליהם הגשמיים והרוחניים, והאלוקים סיפק את רצונם בסדרה
מדהימה של ניסים. הקב"ה הביא אותם מדרגת השעבוד הנמוכה ביותר, לדרגת ההתנסות
הרוחנית הגבוהה ביותר: קבלת התורה בהר סיני. גם אנו מקבלים יכולות רוחניות מיוחדות
בימי הפסח – כל מה שאנחנו צריכים לעשות הוא להושיט יד ולתפוס את ההזדמנות.
אני יודעת שאם אוכל לסלק מקרבי את ההרגלים הרעים ואת ה'אגו', אמצא בתוכי את
ניצוץ הרצון האלוקי, הטמון בי זמן רב, ואשליט אותו על הרצון הגשמי. ההשוואה לניקיון
הפסח מוכיחה שוב את עצמה – המנקה הנחוש אינו חוסך שום מאמץ כדי לסלק מהבית
כל פירור אחרון, ומגייס כל טקטיקה כדי להשלים את המשימה. ב"ניקיון הבית" הרוחני
שלנו נוכל להציב מולנו את אותם יעדים, למרות שמשימת הטיהור העצמי היא משימה
של כל החיים, ולא רק ניקיון אביב חד-שנתי.
יכול להיות שיותר קל לקרצף את הרצפה מאשר את הנשמה, אבל מובטח לנו שהשכר
יהיה מעל ומעבר; מעבר לקו הרקיע.
