ניקיון פסח רוחני

ניקיון פסח רוחני

 

בימים אלה כולם מנקים את הבית.

באופן בלתי נמנע, כל שיחה מגיעה איכשהו לנושא הבוער: ניקיונות פסח.

חברה אחת כמעט סיימה, האחרת רק התחילה. יש כאלה שמקרצפות את

התקרה, ואלה שהן סופר-רגועות לגבי מחויבויות הניקוי שלהן. אני, למשל,

נמצאת מחוץ למעגל. השנה, שלא כמו בשנים אחרות, אני מבלה את חג הפסח

עם המשפחה, הרחק מהבית, מה שמפחית באופן משמעותי את הצורך לקרצף

כל פרור של חמץ מהדירה שלנו.

ובכל זאת, אני מנסה לנקות את הבית בדרך מאוד לא קונבנציונאלית – ניקיון

שאינו כולל שום מטאטא או מגב, סמרטוטי רצפה או אקונומיקה. זהו ניקיון-בית

פנימי, במטרה לחוות חירות חדשה בפסח הזה: חירות מכבלי העצמיות.

אנחנו לומדים שהכוח שגורם לנו לחטוא – היצר הרע – מושווה לשמרים או לחמץ.

בדיוק כפי שהשמרים גורמים לבצק לתפוח, כך משפיע היצר הרע על האגו שלנו:

הוא מאפשר לנו להתחמק מהמחויבויות שלנו כלפי האלוקים ובמקומן לשקוע

בפעולות לשירות עצמנו.

פסח הוא הזמן בשנה שבו אנחנו פותחים במלחמת חורמה לביעור החמץ.

אחרי שהשתמשנו בכל מכשיר או תכשיר 'אנטי-חמצי' שקיים בארסנל שלנו –

כולל שפכטל ואקונומיקה, מברשות שיניים, סקוטש-ברייט ושואב אבק – אנחנו

יכולים לנהל בדיקה מדוקדקת לאור הנר בכל פינה בבתינו. חז"ל מלמדים אותנו,

שבעוד שהתהליך הזה בא להנציח את היציאה שלנו ממצרים, הוא מסמל גם

רעיון עמוק. בדיוק כמו שאנחנו מסלקים מרשותנו כל פירור חמץ, כך אנחנו צריכים

לשאוף לסלק גם מעצמנו את ה"חמץ" הפנימי; לחסל את כיסי ההתנגדות העקשניים

שיובילו אותנו במדרון דרכי האנוכיות שלנו, הלאה מן האלוקים. אנחנו עוברים בדיקה

עצמית מושלמת ו"אוחזים בנר" מול בקיעיה האפלוליים של הפנימיות האנוכית שלנו.

דווקא הניקיון הרוחני הזה מבטיח חירות אמיתית, שכן, כיצד יכול האדם להיות חופשי

אם הוא משועבד לעצמיותו וכבול לגחמות התאווה שלו? החירות שמציע לנו חג הפסח,

היא לרומם ולהעלות את החירות הגשמית שחוו בני ישראל כשעזבו את מצרים. זהו

החופש לחיות כמו נשמה.

בתור ילדה, הייתי אוהבת לצפות באנשים. אני זוכרת שראיתי כלב קשור מדלג במרץ,

ולמעשה גורר אחריו את בעליו. "אמא, תראי!" אמרתי, "הכלב הזה לוקח את האיש שלו

לטיול!" כך נראה השעבוד לעצמיות: האגו "מוליך" את הנשמה. אין אפשרות ליצור קשר

עם הקב"ה, אלא אם כן נצליח באיזשהו אופן לנתק את הרצועה, להרגיע את האגו, או

לחזק את הנשמה כדי שהיא תוכל להוביל.

שאלת השאלות שאנחנו שואלים את עצמנו, כשאנחנו "מנקים לפסח" ומשחררים את

עצמנו מהאגו, היא: מה משעבד אותי לתאוות ומרחיק אותי מן האלוקים? התשובה

שמתגלה לנו כשאנחנו חושפים את הפנימיות שלנו לאור הנר, יכולה לשאת מגוון פנים

וצורות, אישיים לכל אדם ואדם. אצל כמה זו יכולה להיות להיטות חומרנית; אצל אחרים,

אולי ליקויי אישיות עקשניים, כמו כעס, קנאה או הצורך להשיג שליטה; ואחרים עשויים

לגלות שמאבקים אינטלקטואליים סוערים הם מה שמותיר אותם בני ערובה לעצמיות שלהם.

ברגע שהגדרנו מהם הכבלים שקושרים אותנו אל העצמיות, היא המהות האנוכית שלנו,

השלב הבא יהיה לפתוח בצעדים פעילים לקראת היציאה לחירות. צעדים אלה יכולים לכלול

החלטות מתאימות, הכנסת יותר רוחניות לתוך חיינו, ותפילה שה' יעזור לנו ושיתעורר בנו

רצון. כל עוד אנחנו ממשיכים לשאול את עצמנו איפה אנחנו עכשיו, ובו בזמן לחשוב איפה

היינו רוצים להיות, אנחנו צועדים במסלול הנכון.

פסח הוא זמן מבטיח במיוחד להתעלות מעבר למקום שבו אנו אוחזים כעת, ולזנק לדרגה

גבוהה יותר של קשר רוחני. כאשר יצאו בני ישראל ממצרים, הם היו שקועים בתרבות

הפגאנית המצרית – מוכים, מיואשים ובמצב רוחני שפל למדי. עם כל זאת, היה להם

רצון עז להשתחרר מכבליהם הגשמיים והרוחניים, והאלוקים סיפק את רצונם בסדרה

מדהימה של ניסים. הקב"ה הביא אותם מדרגת השעבוד הנמוכה ביותר, לדרגת ההתנסות

הרוחנית הגבוהה ביותר: קבלת התורה בהר סיני. גם אנו מקבלים יכולות רוחניות מיוחדות

בימי הפסח – כל מה שאנחנו צריכים לעשות הוא להושיט יד ולתפוס את ההזדמנות.

אני יודעת שאם אוכל לסלק מקרבי את ההרגלים הרעים ואת ה'אגו', אמצא בתוכי את

ניצוץ הרצון האלוקי, הטמון בי זמן רב, ואשליט אותו על הרצון הגשמי. ההשוואה לניקיון

הפסח מוכיחה שוב את עצמה – המנקה הנחוש אינו חוסך שום מאמץ כדי לסלק מהבית

כל פירור אחרון, ומגייס כל טקטיקה כדי להשלים את המשימה. ב"ניקיון הבית" הרוחני

שלנו נוכל להציב מולנו את אותם יעדים, למרות שמשימת הטיהור העצמי היא משימה

של כל החיים, ולא רק ניקיון אביב חד-שנתי.

יכול להיות שיותר קל לקרצף את הרצפה מאשר את הנשמה, אבל מובטח לנו שהשכר

יהיה מעל ומעבר; מעבר לקו הרקיע.

[אש התורה]

לפי מה קובעים בשמים איזה עונש לתת? 

מאת: הרב יעקב שטיר

יש רבים ששואלים אותי לפי מה קובעים בשמים איזה עונש לתת?

אחד מהדברים הטובים שהקדוש ברוך הוא עושה איתנו, זה שאם אנו סוטים חלילה מדרך הטוב, הוא מביא עלינו עונשים. לולא העונשים היינו נמשכים לעשות ככל העולה על רוחנו, מתרחקים מדרך התורה ומאבינו שבשמים.

כשהקדוש ברוך הוא מביא על האדם עונש, הוא מביא עליו את העונש ב"מידה כנגד מידה", דהיינו, שלפי צורת ואופן החטא, כך צורת ואופן העונש. על ידי כך, אם נהיה חכמים דיו, נוכל להבין מה עשינו לא טוב ומה עלינו לתקן.

עניין זה מוזכר במשנה (מסכת סוטה פ"א, ז'), שם נאמר "במידה שהאדם מודד, בה מודדים לו".

ובגמרא במסכת סנהדרין (דף צ' ע"א)  מצאנו כתוב על האומר אין תחית המתים מן התורה: "הוא כפר בתחיית המתים, לפיכך לא יהיה לו חלק בתחיית המתים, שכל מידותיו של הקב"ה מידה כנגד מידה".

במדרש "בראשית רבה" נאמר: "ר' סימון בשם ר' שמעון בר אבא – כל המידות בטלו, מידה כנגד מידה לא בטלה. ר' הונא בשם ר' יוסי – מתחילת ברייתו של עולם צפה הקדוש ברוך הוא שבמידה שאדם מודד – בה מודדין לו, לפיכך אמר הכתוב 'והנה טוב מאד' – הנה טוב מידה".

על אדם שרוצח חלילה נאמר בתורה: "שפך דם האדם באדם דמו ישפך" (בראשית ט', ו'). זו גם הנהגה של מידה כנגד מידה.

עוד מצאנו בתורה שניתן עונש מידה כנגד מידה, בפסוק: "ואיש כי יתן מום בעמיתו, כאשר עשה כן יעשה לו, שבר תחת שבר עין תחת עין, שן תחת שן. כאשר יתן מום באדם, כן ינתן בו". (ויקרא כ"ד י"ט-כ)

על הפסוק "ויבא יוסף את דתם רעה אל אביהם" (בראשית ל"ז, ב') שנאמר על אחי יוסף, כותב רש"י: כל רעה שהיה רואה באחיו בני לאה, היה מגיד לאביו, שהיו אוכלין אבר מן החי ומזלזלין בבני השפחות לקרותן עבדים וחשודים על העריות. ובשלשתן לקה, על אבר מן החי – וישחטו שעיר עזים במכירתו ולא אכלוהו חי. ועל דיבה שספר עליהם שקורין לאחיהם עבדים – לעבד נמכר יוסף. ועל העריות שספר עליהם – ותשא אשת אדוניו וגו'".

את האחים של יוסף שמו במצרים במאסר, וכותב על כך הרשב"ם, שזה היה מידה כנגד מידה. כלומר, מכיוון שהם השליכו את יוסף לבור, הם נענשו במידה כנגד מידה והושמו בעצמם בבור השבי.

בתורה שבכתב ושבעל פה ניתן למצוא עוד דוגמאות לעניין של מידה כנגד מידה. בכל אופן כעת אנו כבר יודעים לפי מה קובעים בשמים איזה עונש לתת למי שאמור חלילה להענש.

שנזכה תמיד לראות רק את חסדו הגלוי של ה' יתברך עלינו, מעתה ועד עולם, אמן סלה!

מדוע הקדוש ברוך הוא ברא את בני האדם?

שאלה:

כבוד הרב יש לי שאלה שמציקה לי מדוע הקדוש ברוך הוא ברא את בני האדם?, מה יש לו מזה? ומה יש לנו מזה?

 

 

 

תשובה:

מאת: הרב יעקב שטיר

מבואר בספרים, שהסיבה שהבורא יתברך ברא את הנבראים, היא משום שהוא רצה להיטיב לאחרים, וכדי שיהיה אפשר להיטיב למישהו אחר, צריך כמובן קודם לברוא אותו אם הוא עדיין לא קיים.

אכן, עיקר ההטבה והתענוג שהנבראים מקבלים מהבורא היא בעולם העליון ובמה שהם יקבלו בזמן הגאולה, שם כל הנאה הכי קטנה, שווה להרבה יותר מכל הנאות העולם הזה. אי אפשר בכלל לתאר איזה תענוג גדול יהיה לנו באותם ימים.

הסיבה שהקדוש ברוך הוא הוריד אותנו לעולם הזה, היא כדי כדי שתהיה לנו אפשרות להכין את עצמנו לקראת העולם הבא וימות המשיח, כפי שאמרו חז"ל: "העולם הזה דומה לפרוזדור והעולם הבא דומה לטרקלין (להיכל) – התקן עצמך בפרוזדור כדי שתכנס לטרקלין". יוצא אם כן, שמטרת ביאתנו לעולם הזה – לפרוזדור, היא כדי שעל ידי עבודת השם  – לימוד התורה וקיום המצוות, ועל ידי וההתמודדות עם הניסיונות, נוכל אח"כ להכנס לעולם הבא – הטרקלין.

כמובן שמי שהולך בדרך התורה זוכה להנות גם בעולם הזה מעניינים רוחניים שנותנים לו תענוג וסיפוק הרבה יותר מכל הדברים הגשמיים. לדוגמה, כתוב שבשבת אפשר לזכות לתענוג של אחד חלקי שישים מהתענוג של העולם הבא, שזה המון, וכן בלימוד תורה באופן הנכון ניתן לחוש הנאה ורוממות שאין להם אח ורע בהנאות גשמיות. כמו כן בתפילות ובשאר המצוות אפשר להרגיש הנאה, שמחה ואושר עצומים.

כעת נצטט קטע מתחילת הספר החשוב "מסילת ישרים" (פרק א') שכתב רבי משה חיים לוצאטו, הרמח"ל זצ"ל, שמדבר בדיוק על הענין הזה:

"יסוד החסידות ושרש העבודה התמימה הוא שיתברר ויתאמת אצל האדם מה חובתו בעולמו ולמה צריך שישים מבטו ומגמתו בכל אשר הוא עמל כל ימי חייו. והנה מה שהורונו חכמינו זכרונם לברכה הוא, שהאדם לא נברא אלא להתענג על ה' ולהנות מזיו שכינתו שזהו התענוג האמיתי והעידון הגדול מכל העידונים שיכולים להמצא. ומקום העידון הזה באמת הוא העולם הבא, כי הוא הנברא בהכנה המצטרכת לדבר הזה. אך הדרך כדי להגיע אל מחוז חפצנו זה, הוא זה העולם. והוא מה שאמרו זכרונם לברכה (אבות ד) 'העולם הזה דומה לפרוזדור בפני העולם הבא'.

והאמצעים המגיעים את האדם לתכלית הזה, הם המצוות אשר צונו עליהן האל יתברך שמו. ומקום עשיית המצוות הוא רק העולם הזה. על כן הושם האדם בזה העולם בתחילה, כדי שעל ידי האמצעים האלה המזדמנים לו כאן יוכל להגיע אל המקום אשר הוכן לו, שהוא העולם הבא, לרוות שם בטוב אשר קנה לו על ידי אמצעים אלה. והוא מה שאמרו, זכרונם לברכה (עירובין כב א) 'היום לעשותם ומחר לקבל שכרם'.

וכשתסתכל בדבר תראה כי השלמות האמיתי הוא רק הדביקות בו יתברך, והוא מה שהיה דוד המלך אומר (תהלים ע"ג) 'ואני קרבת אלקים לי טוב'. ואומר (שם כז) 'אחת שאלתי מאת ה' אותה אבקש שבתי בבית ה' כל ימי חיי וגו", כי רק זה הוא הטוב, וכל זולת זה שיחשבוהו בני האדם לטוב, אינו אלא הבל ושוא נתעה. אמנם לכשיזכה האדם לטובה הזאת, ראוי שיעמול ראשונה וישתדל ביגיעו לקנותה, והיינו שישתדל לידבק בו יתברך בכח מעשים שתולדתם זה הענין, והם הם המצות" עד כאן לשונו של הרמח"ל.

אם מידי פעם אעשה איזו מצוה, זה יתן לי משהו?

שאלה:

אני עדיין לא דתי ולא מצליח בשלב זה של חיי לקיים את כל המצוות, אם מידי פעם אעשה איזו מצוה, זה יתן לי משהו?

תשובה:

וודאי שזה יתן לך, ולא רק יתן לך משהו, אלא יתן לך המון…

מצוה אחת של התורה שווה יותר מכל ההון שיש בעולם, וכבר נאמר בספר תהילים "טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף" (תהילים קי"ט, ע"ב).

הטעם שאפילו קיום מצוה אחת היא דבר כה גדול, הוא משום שמצוה היא דבר רוחני, ולדבר רוחני אין גבול. למרות שאת המצוה אנו מקיימים על ידי פעולה גשמית, מכל מקום היא פועלת גם ובעיקר בעולמות העליונים הרוחניים שאינם מוגבלים, והיא מביאה אור גדול ועצום לנשמה שלנו.

אנו לא רואים את אותה עוצמה ולא תמיד יכולים להרגיש את האור הגדול של המצוה, אך העניין של גודלה של מצוה אחת, השפעתה ותועלתה המרובה מבואר בהרבה מקומות.

במשנה במסכת קידושין (פרק א, משנה י) כתוב: "כל העושה מצוה אחת, מטיבין לו ומאריכין לו ימיו ונוחל את הארץ".

ובמסכת אבות (ד', י"א) אומרים חז"ל: "העושה מצוה אחת, קונה לו פרקליט אחד".

בגמרא במסכת סוטה (דף ג' ע"ב) נאמר: "כל העושה מצוה אחת בעולם הזה, מקדמתו והולכת לפניו לעולם הבא, שנאמר (ישעיהו נ"ח, ח') 'והלך לפניך צדקך'".

לאור האמור, וודאי שכל פעם שמזדמנת לפניך מצוה שאתה יכול לקיימה, אל תהסס מלקיימה. אין קץ לשכר ולתועלת הגדולה שתקבל מכך.