משה ויטמן

 

את גלעד אני מכיר כבר שנים. הוא אדם מאוד רגיש ואכפתי. הוא בוכה כשהוא רואה חתול שנדרס והוא רוקד מאושר כשחבר טוב שלו מתחתן. כזה הוא: יש לו לב. יש לו נשמה. אחד הדברים שמאוד מרגשים אותו זה לראות את השמש מתחילה לזרוח "כשאני יוצא לעבודה בשעה מוקדמת כשעוד חשוך, ורואה מהדרך את השמש מתחילה לזרוח, רואה את העולם מסביבי נקי וריחני, גם אני זורח" הוא אומר תמיד, "זאת השעה שלי. אני חש אז דחף רוחני בתוכי להתפלל מהלב למי שברא את כל היופי הזה, לרצות להתחבר אליו להתקשר איתו". זו החוויה הרוחנית שלו, חוויה של תפילה. "אבל זה נשאר אצלי בתוך הלב, אני לא מבין למה צריך להביע את זה במילים, זה רק הורס, לא?!" תמיד חשבתי שהוא צודק. מדוע יש נוסח לתפילה? מדוע יש לה זמנים? מדוע יש לה סדר וצורה? המילים בסידור הן די קשות ולא תמיד מובנות, מדוע לא נתפלל בשפתינו שלנו על הדברים שדחופים לנו?

תשמעו סיפור:

היתה זו סיטואציה בה נתקלתי לפני כמה שבועות. היינו צריכים להגיע אל אחד מבעלי הסמכות הבכירים בעירייה, לצורך פתרון בעיה מסויימת שהתהוותה בעסק בו אני עובד, בכדי לנסות לשכנעו להגמיש את דרישות העירייה היבשות ולבוא לקראתינו, דבר שלנו היה שווה כסף רב. ניסינו להשיגו בדרכים שונות ומשונות, דרך הטלפון, באמצעות המשפחה, בתיווך חבר בעירייה, על ידי עיתונאי, אך ללא הועיל, לא הצלחנו לקבוע את הפגישה בה היינו מאוד מעוניינים. עד שיום אחד, פגשתי באקראי אדם מבוגר ממני, שידעתי כי בעבר היה לו עסק דומה לשלי. שוחחתי עמו על הבעיה. הוא מיד הגיב "מנסיוני, תדבר עם פלוני בצורה כזו וכזו, תאמר לו כך וכך, תבטיח לו נושא מסויים. זה כבר יעשה בשבילך את העבודה". כך אכן עשיתי, הפגישה נקבעה והעניין הצליח לבוא על פתרונו.

לאחר נסיונותי להפעיל קשרים בעירייה הבנתי את הנקודה. וכתוצאה מכך, הפנמתי את הצורך בתקנה של נוסח התפילה. הנוסח נקבע ברוח הקודש על ידי אנשי "כנסת הגדולה" שחיו בסיום תקופת הנביאים. עד לימיהם כל אדם אכן היה מתפלל בשפה אישית משלו כנאמר בתורה "לעבדו בכל לבבכם" ואמרו חכמים "איזוהי עבודה שבלב? זוהי תפילה!" התפילה כעבודת הלב, בוקעת מתוך הלב ורגשות האדם ואף אם היא מובעת במילים היו אלו מילותיו של האדם עצמו. אנשי כנסת הגדולה ראו צורך לקבוע נוסח אחיד ותמידי לתפילות, כך שבכל יום, שלוש פעמים, כל יהודי מתפלל את אותו הנוסח (ההבדלים בין העדות השונות הם מזעריים) ומבקש את אותן הבקשות. הם עשו זאת, בכדי להורות לכל יהודי ויהודי את הדרך בה יצליח להשיג את התוצאה המבוקשת בתפילתו. לחסוך מאתנו את נסיונות השווא כיצד לדבר עם הקב"ה, מה לומר כדי להפעיל את מידת הרחמים כלפינו, מהו העיתוי הראוי לכך ועל אילו צרכים להתמקד, באו אנשי כנסת הגדולה, שברוח חכמתם וקדושתם ידעו מה באמת הופך את מדת הדין למדת הרחמים והורו לנו באצבע: "זה שער השמים!". כך נפרוט על המיתרים הנכונים ונשיג את מבוקשינו.

את נוסח התפילה קבעו החכמים בסדר מסויים. סוג של פירמידה. כאשר מרכז התפילה בכל שלושת התפילות הוא תפילת העמידה (שמכונה כך משום החיוב לאומרה בעמידה ישרה כשהרגליים צמודות זו לזו כדוגמת המלאכים) הנקראת גם תפילת "שמונה עשרה", על שם שמונה עשרה הברכות המרכיבות אותה כשאליהם נוספה בתקופה מאוחרת יותר הברכה התשע עשרה- ברכת "ולמינים ולמלשינים". חלק זה של התפילה הוא החשוב והעקרי, כך שלדוגמא חולה שאינו מסוגל לומר את כל התפילה ונאלץ לבחור בין חלקי התפילה, עליו לבחור לומר את תפילה "שמונה עשרה" מאחר והיא העיקר. תפילה זו היא גם אחידה לשלושת תפילות היום (מלבד הבדלים פרטניים בברכת "שים שלום", הברכה האחרונה, על פי חלק המנוסחאות) והיא משתנית רק בשבתות וימים טובים בהם התפילה מונה רק שבע ברכות.

נשים לב כי תפילת שמונה עשרה בנויה באופן הבא: שבח, בקשה והודאה, בהתאם לעקרון שאמרו חכמים "לעולם יסדר אדם שבחו של מקום (=הקב"ה) ואחר כך יתפלל", לא חלילה בכדי "להחניף" לבורא עולם, אלא משום שעלינו לבסס את אמונתינו שהכל מגיע ממנו קודם שנבקש את צרכינו. לכן נקבעו בנוסח התפילה שלושת הברכות הראשונות: אבות, גבורות וקדושה לאמירת שבחו של הקב"ה. לאחר מכן מגיעות שלוש עשרה ברכות הבקשה, שש מהן אישיות שבהן אנו מבקשים על הדעת, התורה, הסליחה, הגאולה, הרפואה והפרנסה. אחריהן שש כלליות שבהן אנו מבקשים על קיבוץ גלויות, השבת משפט ישראל, סילוק הרשע, רחמים, בנין ירושלים וביאת משיח. ובסופן ברכה כוללת – ברכת שמע קולינו שבה אנו מבקשים על קבלת התפילה כולה. חלקה האחרון של התפילה הוא שלושת ברכות ההודאה (למרות שמשולבות בהן בקשות, מטרתן הודאה): שיבת ציון, מודים ושים שלום.

לסיום ברכות שמונה עשרה מתלווית תפילה שנסחו חכמי התלמוד (– האמוראים) על עניינים חשובים שונים תפילת "אלוהי נצור", המסתיימת בבקשה "יהיו לרצון אמרי פי והגיון לבי לפניך ה' צורי וגואלי".

להורדת נוסח התפילה לחץ כאן

את תפילת שמונה עשרה יש לומר בלחש כתפילת חנה שנאמר בה "היא מדברת אל ליבה, רק שפתיה נעות וקולה לא ישמע" ויש לאומרה ברצינות, בכבוד ובריכוז, כאדם העומד לפני מלך ומבקש ממנו את חייו. מסיבה זו אנו גם פוסעים שלוש פסיעות קדימה בתחילת התפילה ואחורנית בסיום התפילה כאשר מבקשים "עושה שלום במרומיו", לציין את ההתקרבות שלנו אל הקב"ה לצורך התפילה ואת יציאתינו מלפניו בסיומה. נשים לב כי נוסח התפילה בנוי בלשון נוכח "ברוך אתה ה"' כי אנחנו עומדים ומדברים אל מלך מלכי המלכים ישירות! ללא שום גורם מתווך או מקשר. לכן אנו פותחים את התפילה בבקשה "ה' שפתי תפתח ופי יגיד תהלתך" כי רק ממנו יתברך מגיעה אלינו הזכות והעוצמה לדבר אתו ישירות.

התפילה מנוסחת בלשון רבים "רפאנו ה"' במקום בלשון יחיד "רפאני ה"', משום שכולנו כל עם ישראל יחד באותה סירה ומבקשים אנו בשביל כולנו – כאיש אחד בלב אחד.

העמידה לפני המלך דורשת מאתנו להתעלות מעל עצמינו ולהדמות למלאכי השרת ובכלל זה לעמוד ישרים וזקופים כמו מלאכי השרת שנאמר עליהם "רגליהם רגל ישרה" לכן גם נצמיד את רגלינו זו אל זו כאילו זו רגל אחת ישרה. במהלך התפילה נשלב גם כריעה והשתחוות לפני הקב"ה: בברכת אבות- בתחילתה במילים "ברוך אתה" ובסופה במילים "ברוך אתה" ובברכת מודים – בתחילתה במילים "מודים אנחנו לך" ובסופה במילים "ברוך אתה". הכריעה היא במילה "ברוך" על ידי שנכופף את הברכיים קדימה, ההשתחוות במילה "אתה" על ידי הטיה קדימה של פלג הגוף העליון ונזדקף לחלוטין לאמירת שם השם. ב"מודים" נשתחווה ללא כריעה באמירת המילים "מודים אנחנו לך".

בשל גודל המעמד, אין להפסיק באמצע תפילת העמידה לשום צורך, אין להסתכל לצדדים או למרחב בית הכנסת. אפשר לנצל את הזכות להפגש עם הסמכות הבכירה בכל העולמות כולם ולהוסיף בקשות פרטיות בשפתינו אנו, בשתי תחנות בתפילה: בברכת שמע קולינו לפני אמירת חתימת הברכה – "כי אתה שומע" ובתפילת "אלוהי נצור" לפני אמירת המשפט האחרון- "יהיו לרצון".

לקראת מעמד הפגישה המשמעותית והמיוחדת עם בורא עולם, נקיים את הנאמר "הכון לקראת אלוהיך ישראל" נתלבש בצורה מכובדת ונקיה, נסתדר ונרגע, נסלק מעלינו דברים שיכולים להסיח את דעתינו, נשתיק את הסלולרי וכך ניגש לפני המלך.

אין חובה "להתנדנד" בתפילה, הדבר נתון לשיקולו של כל מתפלל אם זה מסייע לו בכוונה או להיפך. המנהג להתנדנד נלקח מהפסוק "כל עצמותי תאמרנה ה' מי כמוך" שמשמעו שעל כל הגוף להשתתף בברכה.

משה ויטמן

 

מתפללת או מדברת לעצמה?

הוא ראה אותה עומדת צמוד לקיר, מדברת או יותר נכון: ממלמלת לעצמה. היה לו קשה להאמין למראה עיניו – אישה הנראית כמו כולם ושלעולם לא היית משייך אותה לאלו הלוקות בהפרעה נפשית, מתנהגת בצורה ממש הזויה. המחשבה שעלתה בראשו הייתה – היא שיכורה.

הוא החליט לגעור בה, לכאן לא נכנסים שיכורים, חשב. "מדוע נכנסת לכאן שיכורה"? פנה אליה כשסיימה ותגובתה לא איחרה מלהגיע: "אינני שיכורה, אדוני, לא שתיתי יין או כל אלכוהול אחר" אמרה לו, "בסך הכול התפללתי".

הדו שיח הזה לא קרה היום, הוא התרחש לפני שנים רבות, אלפי שנים, כפי שמתואר בתנ"ך והוא התקיים בין עלי שנשא בתפקיד הרוחני החשוב "כהן גדול" לבין חנה, אישה אנונימית עד אז, קשת יום, שהתפללה כי לא התברכה בילדים. חנה שייסדה, על פי התלמוד, רבים מכללי ומאפייני התפילה, התפללה לראשונה בלחש כשרק שפתיה נעות וקולה לא נשמע ולכן עלי היה בטוח כי לפניו שיכורה או הרבה יותר חמור מזה. רק כשהבין שזו תפילה, הוא נרגע.

אז מדוע באמת? איך זה הגיוני להתפלל כשאף אחד – כולל המתפלל – לא שומע את המילים? איך התפילה מגיעה עד אלוקים? מדוע בכלל צריך להתפלל אליו? מה זה עוזר? לא יותר הגיוני- פשוט לקום ולעשות מעשה? הכול על הרעיון העומד מאחורי התפילה, במאמר שלפניכם.

אלוקים מקשיב לך, לי, לנו!

הגיע הזמן לשנות את התפיסה שלנו: אם הרגשנו עד היום שאנו אמורים להתמודד לבד עם החיים, התקוות והציפיות שלנו, ועלינו לנסות להשיג את הכול בכוחות עצמנו, טעינו. יש מישהו שמקשיב לנו. לא סתם "מישהו" אלא מלכו של עולם המחזיק במפתחות המלאים לכל דבר ועניין בחיינו ושבידיו יש את היכולת להגשים את כל צרכינו ומשאלותינו.

התורה מכנה את אלוקים בעשרות מקומות שונים ולגבי מגוון של נושאים – "שומע תפילה" או כינויים דומים שמשמעותם ברורה- אלוקים שומע את התפילות שלנו. הוא שומע אותן כי הוא מקשיב להן, כי הוא מקשיב לך, לי , לנו. היכולת הראשונית להתחבר למושג "תפילה" היא רק על ידי ההפנמה כי אלוקים מקשיב לנו ורוצה לשמוע אותנו ואת רצונותינו.

גם כשאתה לא תקוע, אתה צריך תפילה!

התפילה, מבואר במקורות, אינה רק כלי למקרה שאנו תקועים ורוצים לבקש בדחיפות פיתרון מבורא עולם, אלא היא אמצעי הכרחי לקבלת כל ברכה וטובה בעולם.

לעיתים, מסבירים הפרשנים, אלוקים מחליט כי מגיעה לאדם טובה וברכה כל שהיא בתחום מסוים, בבריאות, בפרנסה או בכל עניין אחר,והטובה תמתין ותתעכב עד שהוא יתפלל ויבקש אותה. רק כשהאדם מתפלל, השפע משתחרר אליו. הסיבה: אלוקים תלה את טובות העולם בתפילה כי הייתה לו מטרה חשובה ביותר במציאותה של התפילה בעולם ובשימוש שבני אדם יעשו בה. מהי המטרה?

המטרה: לעצור את הסחף

כשאנחנו מתפללים, לדוגמה, על בריאות ורפואה. בעת התפילה אנו פונים לאלוקים, מחדדים בקרבנו את ההכרה כי ממנו תצמח הישועה, יוצאים לכמה דקות מהתפיסה הטבעית שלנו כי עלינו להתאמץ בכוחות עצמנו או לחפש אחרי רופאים מוצלחים ובכך מרעננים את האיזון הנכון שאמור להיות בעולם בין המאמצים החומריים לבין האמונה בהתנהלות רוחנית של העולם.

מחד גיסא, כך מסביר הרמח"ל, אלוקים רוצה את ההשתדלות החומרית משום שהבחירה החופשית שהוא מעוניין בה נוצרת בעקבות ההסתבכות, כלשונו, של האדם עם אמצעי העולם החומרי, אך מאידך, כדי לאזן זאת וכדי שהאדם יוכל באמת לעצור את הסחף, הוא נתן ורצה את התפילה.

איך זה באמת עובד?

התפילה, אם כן, מאפשרת לנו לעמוד בתנאים הנכונים כדי לקבל את שפע הברכה והטובה מלמעלה, אך חשוב שנבין גם: איך באמת היא עובדת? איך החלטות של אלוקים יכולות להשתנות רק בגלל שנבקש? הרי אנחנו יודעים את האמת הדי קשה על עצמנו, מודעים למצבנו ביחס לדרישות התורה בקיום המצוות ולא חושבים שיש לנו אפשרות לשכנע את אלוקים כי הטענות נגדנו אינן נכונות. אז איך באמת זה עובד?

לעבור מיחס תקיף ליחס מרחם

הסוד הוא: מידת הרחמים. כמבואר בתורה, בורא עולם מנהל את העולם בשתי צורות הנהגה שונות וקצת סותרות – מידת הדין ומידת הרחמים. השוני בין המידות הללו כה קוטבי, עד שאפילו שמותיו של בורא עולם משתנים בתורה בהתאמה למידה הספציפית בה הוא נוקט באותו עניין – שם הווי"ה למידת הרחמים ושם "אלוקים" למידת הדין. מידת הדין היא המידה בה בורא עולם מנהיג את העולם על פי כללים חדים וברורים של זכאות או חובה אצל בני האדם: אם אדם חייב הוא נענש, אם אדם זכאי הוא מקבל שכר.

מידת הרחמים היא המידה בה העולם מנווט על פי שיקולי רחמים – מי שזכאי לרחמים מקבל ברכה וטובה ומי שאינו זכאי לרחמים, מעמיד את עצמו תחת אושיות מידת הדין. אינסוף עומק ופרטים נידונים בתורה ביחס לשתי המידות הללו, אך דבר אחד ברור: תפילה היא המעורר הגדול של מידת הרחמים וכך התלמוד מדמה את התפילה לכוחה של המחרשה ההופכת את האדמה ואומר כי כוחה של התפילה להפוך ולשנות את היחס לאדם ולזכות אותו ביחס של מידת הרחמים. כשאדם זוכה למידת הרחמים, הוא יכול להרוויח הרבה.

הדרך הטובה ביותר: מילות התפילה

הדרך בה התפילה מובילה את האדם ממידת הדין למידת הרחמים, עוברת דרך מילות התפילה וכלליה. אלו, נוסחו בידי חכמינו ז"ל, במטרה להביע במילים הטובות ביותר את צרכינו השונים הכלליים והאישיים ומילים אלו נבחרו בגלל מדד אחד: מידת היכולת שלהם – על פי הבנתם העמוקה של חכמינו ז"ל בחכמת הנסתר ובדרכי ההנהגה של בורא עולם – לשנות את מידת הדין ולהופכה למידת הרחמים.

כמובן, ניתן להתפלל גם במילותינו שלנו ואף מותר להוסיפם אל תוך נוסח ברכות תפילת העמידה – בכל ברכה כפי עניינה – בין הברכה לחתימה, או בסיום התפילה, ניתן גם להתפלל בלב ובמחשבה במהלך היום שלנו, אך הכרחי לומר את שלושת התפילות הבסיסיות – בדיבור בפה, במילים שאותם ניסחו חכמינו ז"ל ובשעות שנועדו להם: בוקר, צהריים וערב לתפילת שחרית, מנחה וערבית.

לא מאבדים נקודות בדרך

וכשאנו מתפללים חשוב להקפיד על כמה כללים, כדי שהתפילה לא תאבד את כוחה:

 1) להתפלל, גם אם זה בתפילות האישיות שלך או באמירת פרקי תהילים, עם גוף נקי, ידיים רחוצות, לא בקרבת מקומות מטונפים ובכובד ראש הראוי.

 2) להביע את התפילה בפה ואת קריאת שמע וברכותיה – תאמר בקול המגיע לאוזניך.

 3) להשתדל לעשות זאת במניין עשרה ובבית הכנסת.