מבצעים והנחות הם יצורים נחמדים, הלא כך? עובדה שכולנו אוהבים מהם ככל היותר.
'קנה אחד קבל את השני חינם'? קנינו. 'השני בשקל'? לקחנו. 'שלוש בעשר'? תן לנו חמש-עשרה, תודה.
עכשיו שאלה:
האם קרה פעם שהרגשתם לא נעים לקנות במבצע?
'לא נעים?!' אתם, מן הסתם, משתאים, 'למה לא נעים?'
תשמעו, בכל זאת, שילמתם רק עשרים שקלים וקיבלתם בתמורה גם בייגל וגם סלט קטן
וגם אייס-קפה. זה המון בשביל מחיר כל כך נמוך.
ולשלם עשרה שקלים על שלושה בקבוקי שמן, כשהמחיר הרגיל של כל בקבוק הוא שמונה שקלים
לפני מבצע… לא נעים לתת מעט כל כך ולקבל הרבה כל כך, לא?
רגע לפני שאתם צוחקים בשעשוע, נסו להיזכר בסיטואציות אחרות.
שכנים חדשים הגיעו לבניין, ואתם, אנשים אדיבים ונדיבים, קיבלתם את פניהם בעוגה ביתית נחמדה.
חודש אחר כך ערכתם קידוש לרכה הנולדת, והשכנים החדשים הפתיעו אתכם במגש פטיפורים יוקרתי ומרהיב.
מה הרגשתם? אוח, לא נעים בכלל. מה אנחנו נתַנו להם ומה הם החזירו לנו…
לרגל יום ההולדת שלכם קיבלתם במתנה צ'ק נחמד מהדוד, ונזכרתם בחיוורון שכשהדוד הזה
חגג את יום הולדתו – הסתפקתם רק באיחולים טלפוניים, אפילו לא קפצתם לביקור.
בושות.
ובכן, איך אנחנו, אותם אנשים ששמחים לנצל מבצעים ולקבל את הכי הרבה בעד הכי מעט –
הופכים להיות נבוכים כל כך מול אנשים שהענקנו להם מעט וקיבלנו מהם הרבה? מה ההבדל?
נראה שהתשובה כאן די ברורה: מול החנות אנחנו לא מנהלים מערכת יחסים אישית. המבצע
הוא לא 'טובה' שבעל העסק עושה אתנו, הוא גם לא חשב עלינו באופן אישי. לוֹ יש את השיקולים
העסקיים שלו, ולנו יש את השיקולים הכלכליים שלנו, ומפגש האינטרסים הזה הוא לא אישי –
ולכן גם לא דרמטי משום כיוון.
מול חברים ובני משפחה היחסים הם אישיים לגמרי, ולכן התמונה ממש שונה.
אם חבר מעניק לנו מתנה או מחווה – הוא מעניק אותן לנו, באופן אישי, מתוך חשיבה עלינו.
הגיוני, אם כך, שתיווצר אצלנו כלפיו הכרת תודה אישית, גם אם בכפייה בלתי מודעת,
ושנשאף להחזיר לו כגמולו הטוב.
כאלה אנחנו: יש לנו שאיפה לסימטריה ביחסים.
וזו טעות.
זו טעות, כי השאיפה הזו אינה מיישרת את היחסים, ולא הופכת אותם לסימטריים – אלא מעוותת אותם.
במקום זרימה טבעית של 'מה הוא צריך עכשיו' או 'מה אני יכול להעניק לו כרגע', נוסדת אצלנו
מערכת שיקולים כוחנית מצד אחד וחששנית מצד שני, של 'כמה אני צריך להחזיר לו' ו'מה מתאים שאתן לו'.
ובגלל מרכיב הכפייה, לפעמים זה אפילו מידרדר ל'אני מעדיף שהוא לא יתן לי כלום כדי שלא אצטרך
לשבור את הראש מה להחזיר', או 'אין לי שום עניין לתת לו, אבל אני חייב כי פעם הוא נתן לי'.
וככה נוצר הפרדוקס הבא: מערכות היחסים האישיות שלנו נעשות דומות יותר ויותר למערכת הקשרים
שלנו עם החנויות – עסקיות, כלכליות ועסוקות בתחשיבי פלוס ומינוס.
רק שבעוד מול בעלי עסקים אין לנו את חוויית חוסר הנעימוּת, הרי שכאמור – כאן אנחנו כן סובלים
מתחושת החובה וחוסר הנחת הזו, שגורמת לאובדן הנתינה הנובעת ממעיין הרצון האישי.
ואתם יודעים מה, זה יותר מזה:
לא רק שיחסי נתינה סימטריים הם טעות – הם בכלל לא יכולים להיות מציאותיים.
בואו נלך לאחת הסיטואציות הכי ראשוניות ביחסים בין-אישיים: אמא והתינוק שלה.
כמה אמא נותנת לתינוק? לא שייך לכמת.
השעות הארוכות של הטיפול בקטנטן, הכוחות האדירים שמושקעים בו, הסבלנות שמגויסת
גם כשנשארו ממנה רק פירורים, הוויתורים האינסופיים על נוחות ורצונות, ההתגברות על עייפות
קורעת למען שלוותו של הקטן; מדובר בנתינה עצומה.
והנה, כשהתינוק בערך בן שלושה חודשים, יום אחד הוא מחייך לאמא.
והיא מרגישה שבשביל החיוך הזה – הכל היה שווה.
אף אי-שוויון לא יצליח להכיל את חוסר הסימטריה הזו, של אינספור נתינות גדולות וקטנות למול חיוך אחד.
אבל בשביל אמא, החיוך הזה הוא לא רק חיוך. הוא עונה על הצרכים הכי עמוקים שלה: הצורך
להרגיש שהיא אמא טובה, שהתינוק שלה שמח, שהוא מכיר אותה, שהוא מתפתח היטב.
מבחינתה, היא קיבלה חזרה בדיוק כמה שהיא היתה רוצה לקבל.
נתינה נכונה, איכותית, כמו שהיינו רוצים לתת – היא כזו; לא פונקציה של גודל וכמות,
אלא של התאמה מדויקת לצורך ולרצון של הנותן ושל המקבל.
ולכן, מדידת הכמות של כמה אנחנו נותנים לעומת כמה שקיבלנו, לא תוכל ליצור סימטריה.
היא לא תוכל, כי ייתכן מאוד שמה שהזולת צריך מאתנו עכשיו הוא לגמרי לא משהו מקביל למה
שהוא נתן לנו. לפעמים, כוס מים קרים ברגע הנכון של צמא מציק, שווה כמו ארוחת-שלוש-מנות;
לפעמים מילים טובות הן תמורה הולמת לסכום כספי; לפעמים התעניינות כנה היא שוות ערך
למתנה ארוזה בצלופן.
וכל זה נכון, למרות שמנקודת מבט עסקית זה כל כך לא נכון. אבל זהו, שאנחנו מדברים על נקודת מבט
אישית מאוד, אנושית מאוד, שאמורה לבחון דברים בצורה שונה.
וזו המסקנה המעניינת: הסימטריה יכולה להתקיים – רק בתנאי שנוותר עליה.
מילון מונחים:
סימטריה – שני עצמים זהים המתייחסים זה לזה ויוצרים תמונה במרחב, בלי לתת זה לזה.
יחסי אנוש בריאים אינם סימטריים.
הדדיות – יחסי גומלין בין שני צדדים, בהם יש תועלת ללא נתינה זהה.
במצב יחסֵי הדדיות, היכולת לשרוד טובה יותר מאשר ביחסי סימטריה.
משהו לקחת לדרך:
לפעמים אנחנו נופלים לנתינה סימטרית – פשוט מטעמי עצלות.
קל, ברור ומוגדר יותר לתת לפי משקל, במידה דומה לזו שקיבלנו.
אבל אַל תתנו לנוחות הזו לבלבל אתכם. אם אתם מעוניינים באמת ביחסי אנוש טובים,
ותרו על המשקל לטובת הרגשת הלב, ותנו לזולת מה שאתם מרגישים שהוא רוצה לקבל.
משפט כוח:
בעולם שבו כל אחד נותן מה שהשני צריך – כל אחד מקבל את מה שהוא רוצה.
(פרק מתוך הספר 'רגעים של כוח'. ד"ר עוז מרטין פסיכותרפיסט בעל שם שספריו יצאו בהמדורות רבות. לרכישת הספר ולקבלתו במשלוח לבית ניתן להתקשר : 058-7676321)