ראיתי הנהגה מופלאה אצל אחד מגדולי ירושלים. היה זה כשהגיע אותו רב גדול להשתתף
בשמחת נישואין אחת, ולערוך בה חופה וקידושין כדת וכדין. היו בה באותה חתונה נכבדה
כמה בני משפחה שאינם שומרי תורה ומצוות.
החתונה החלה כנהוג במעמד ה"קבלת פנים", החתן נכנס אל האולם בכובד ראש, וכשכולו
אומר חרדת קודש, עלה אל הבמה ותפס את מקומו, כשמצדדיו יושבים ההורים והסבים הנרגשים,
ושאר אורחים נכבדים רמי מעלה. מסביבם התישבו כל שאר המוזמנים, בני משפחה ושאר
ידידים וריעים – וביניהם גם אותם בני משפחה שאינם דתיים, ובחנו בעיניים נרגשות ולב הומה
את כל המעמד המרשים, השונה לגמרי מקצה לקצה מאופי החתונות שם רגילים אליהן…
הקדושה והיראה הגדולה הנסוכה בחוט של חן על פני החתן והשושבינים ריגשו אותם מאד,
ובהיותם חלק מן המשפחה, שאר מבשרם, חשו עצמם ממש שייכים וקרובים להתעוררות הגדולה
ולאווירת הקדושה והיראה ששרתה באולם.
והנה פוצחת התזמורת בניגונים עתיקים משובבי לב. החתן הנרגש הוציא מחיקו את ספר התהילים,
והשקיע את כל כולו בתפילות חמות לפני אבינו שבשמים, כשדמעות רותחות ניגרות וזולגות מעיניו,
לפתוח לפניו שערי רחמים וחסדים, ושיזכה לבנות את ביתו על אדני התורה והקדושה בהצלחה.
בהגיע זמן החופה, הופיע בשערי האולם המפואר אותו רב גדול מסדר הקידושין. הופעתו היתה
מרשימה ומכובדת, וכל העם קם ועמד על רגליו לכבודה של תורה. ההורים מיהרו לקבל את פניו,
וליווהו אל עבר הבמה, למקומו הנכבד שלימין החתן.
בעוד הרב צועד מתונות אל הבמה, ניגשו אליו כמקובל כמה אנשים מן הציבור, ולחצו את ידו בחמימות,
לקבל פניו בברכה. הרב נענה להם בהדרת פניו המאירה בנועם עליון, והרעיף עליהם מברכות קדשו.
ברקע כבר החלו נשמעים הצלילים העדינים של ניגון החופה, המקובל ומקודש בפי ישראל למעמד
נשגב זה, צלילים הפורטים על נימי הלב לקרבו לרגשי תשובה והתעוררות.
המראה הגדול הזה, עם כל אווירת הרצינות והקדושה העצומה שמסביב, השפיעו מאד לטובה
על אותם בני משפחה חילוניים, משהו נפתח להם בלב… וכראותם את פני הרב ההדורים,
מחלק מברכותיו לכל שואל ומבקש, חפצו אף הם לגשת אל הרב, לקבל מברכת קדשו.
הם הוציאו במהרה מן הכיסים את הכיפות הקטנות, שהכינו מבעוד מועד לצורך מעמד קדוש זה,
יחד עם סיכות ההצמדה לקדקוד…
והנה אחד מאותם בני משפחה, שהתרגש כנראה עד מאוד מכל מראה מעמד החופה, והופעת
הרב הצדיק לאולם באהבת ישראל שופעת – רצה גם הוא לגשת ללחוץ את ידי הרב, ולבקש
גם כן ברכה טובה, אבל, משום מה הוא לא היה מצויד בכיפה לכסות את ראשו הגלוי…
על הכל הוא חשב ותכנן בקפידה, הוא זכר להכין היטב את כל מערכת מלבושיו ההדורה
והנוצצת, אבל לא עלה על דעתו, שמגיעים לחתונה עם כיפה בכיס… הוא והכיפה היו רחוקים
יותר מרחוק מזרח ממערב.
אולם עתה, בראותו את פני הרב הצדיק, התעוררו בו פתאום רגשי בושה, הטבועים בטבע לב
ישראל בישנים, בהביטו אל כל הקהל סביב העטופים בחרדת קודש, ומקיפים את הרב באהבה,
ורק הוא היחיד – אף מתוך בני משפחתו החילוניים – שעומד כך בראש גלוי ופרוץ, תקפו בו רגשי
כלימה נוראיים, והוא הרגיש מאד לא נוח לעמוד כך שונה מכולם.
לפתע רואה הוא את הרב מתקרב בדרכו ממש סמוך למקום עמידתו באולם, והנה שואל הרב
את עוזרו: "מדוע עומד איש זה כך בלא כיפה, שונה מכל בני משפחתו ואחיו שכולם שמו כיפה לראשם".
לשמע שאלת הרב נבהל האיש על שאין לו כיפה, כשההתרגשות והמבוכה ניכרות ובולטות מאד על פניו.
והנה להפתעתו ולהשתוממותו ולהפתעת הכל, מרים הרב את ידו על אתר, ושולף מתחת מגבעתו
את כיפתו מראשו, כיון שיש עליו הרי גם את כיסוי הכובע העליון. "הא לך כיפה גדולה ומהודרת",
אמר הרב באהבה, תוך שהוא מושיט אותה לאיש.
היהודי התרגש מאד מן המחזה. לזאת הוא לא ציפה כלל… הוא לא פילל שהרב בעצמו יסיר את כיפתו
שלו מעל ראשו, למסרה לאדם אחר שאינו מכירו כלל. כשדמעות נקוות בעיניו, הכריז בהתרגשות גדולה
מיד כשהניח את הכיפה על ראשו: "כבוד הרב! מבטיח אני בכל לבי, שמכאן ואילך לעולם
לא תסור הכיפה מעל ראשי!!!".
למותר לתאר את ההתרגשות הגדולה שאחזה בקהל לשמע הכרזה מוצהרת שכזו! הרב ברכו בלב חם
שיזכו לשוב לצור מחצבתו בשלימות, והעניק לו את כיפתו במתנה גמורה.
הרי כבר הורונו חכמינו ז"ל (שבת קנו) יש בה בסגולת הכיפה, להמשיך קדושה ויראה, וקל וחומר
כשהיא באה מראש צדיק ירא אלוקים. לפיכך תכף כשהניח את עול מלכות שמים על ראשו,
השפיעה עליו קדושת זו הכיפה שלא יסירנה עוד מראשו לעולם – כאשר ראה בעיניו את גודל מסירות
ונאמנות הרב הצדיק, שעל אתר הסכים להסיר למענו כיפתו שלו, והבין מזה עד כמה חשובה מצוה זו!
באותה הזדמנות סיפר אותו רב גדול, מנין למד הנהגה זו, ממעשה מופלא שהתפרסם
על האדמו"ר מצאנז קלויזנבורג זצוק"ל, שלאחר השואה פגש אי שם במחנות העקורים
שבגרמניה, בנערה נצולה יהודיה אחת שהסתובבה במחנה ללא גרביים. וכפי הידוע אדמו"ר
זה נטל על עצמו את עול הקמת היהדות מעפרות הכבשנים, ודאג לכל בני ובנות ישראל
בגשמיות וברוחניות, ניגש אליה ברוך, ושאלה בעדינות מדוע אינה גורבת גרבים, כראוי
וכיאות לדת בנות ישראל צנועות וכשרות. והנערה ענתה בוכיה, שאין לה גרביים ללבוש…
מה עשה אותו צדיק וקדוש, שלא מצא מרגוע לנפשו מבכייתה של נשמה גלמודה טהורה ותמימה?
הוא נעמד כך באמצע המחנה, ופשט את גרביו השחורים שלו מרגליו, שהוא זוג הגרבים היחיד
שהיה לו, ונתנם לנערה המסכנה, ונשאר הוא יחף. הסביר לה הצדיק, שאצל האיש, אם ישאר יחף
אין בזה משום חוסר צניעות, אבל בת ישראל קדושה, צריכה מדין 'דת יהודית' לכסות רגליה בצניעות,
בקדושה ובטהרה. ולא שת לבו לכבודו ולרבנותו, והמשיך בדרכו כרבי וכאדמו"ר מפורסם יחף
ללא גרבים, בשביל הצלת נשמת ישראל!!!
כל ימיה של אותה נערה היתה שומרת על גרביים אלו ומתחזקת בהם, שהם הביאו מנוח ומזור מעט
לנפשה הפצועה, בראותה שאין היא בודדה וגלמודה בעולם, ויש אדם אחד שעדין דואג לה ולנשמתה.
מכוחם היא התקרבה באהבה לאביה שבשמים ולעבדיו הצדיקים.
אחר שנפטר האדמור הצדיק, הטריחה עצמה אותה אשה במיוחד, אף שהיתה כבר זקנה בגיל מופלג,
להגיע לנחמם, וכשדמעות זולגות מעיניה בלי הרף סיפרה מעשה זה. והם לא הכירוה מעולם ולא ידעו
מכלום. היא הראתה לפניהם את הגרבים ההם שחזקוה וחממו את לבה כל ימי חייה…
ומכאן נשא אותו גדול קל וחומר בנפשו, שאם על גרבים שברגל יש לוותר בשביל קרוב נשמת ישראל,
על אחת כמה וכמה כשהמדובר בכיפה הקדושה שבראש, המחדירה יראת השם, שיש לקרב בה
את ישראל ולהשפיע בהם יראת שמים, להשיב רבים מעוון!
(מעובד. מהמקור ספר 'טיב המעשיות' תולדות)