הבה נצא לסיור במחוז זיכרונות הילדות, אל אחד הרגעים המרגשים שכולנו חווינו
בסביבות גיל שש או שבע.
המקום: כיתה ב'.
הזמן: היום הראשון ללימודים.
התחושות: ובכן, גם בלי לשמוע אתכם כרגע, בהתבסס על חוויות אוניברסליות
של מרבית התלמידים לשעבר, ניתן לקבוע שהינכם נרגשים, מאושרים וגם מתוחים.
המתח הגיוני. בסך הכל, השארתם מאחוריכם את כיתה א' החביבה והמוכרת,
את חומר הלימודים שהצטיינתם בו, את המורה הנחמד ואת מחמאותיו השופעות –
והגעתם לארץ לא נודעת. חומר חדש, מורה חדש ועתיד לא ברור: האם המורה יאהב אותי?
איך אתמודד עם הלימודים החדשים?
המתח מובן לגמרי.
ועכשיו שימו לבכם לשאלה: האם אתם מרגישים כעס על כך ששלחו אתכם מכיתה א'?
נכלמים מהעובדה שמעולם עוד לא הייתם בכיתה ב'? מעדיפים להסתיר את העובדה
המחפירה ש… אתם בכיתה חדשה?
ושוב נתבסס על חוויותיהם של הרוב הדומם, ונענה בשמכם את ה'הו, לא' שעומד לכם על קצה הלשון.
ברור שלא. הרי קיבלתם הכרה בכך שגדלתם, שעברתם בהצלחה את אתגרי כיתה א' וכעת
אתם בעלי כושר להתמודד עם אתגרי כיתה ב'. אתם כבר מתאימים לכיתה גבוהה יותר.
איזה מקום יש כאן לכעס? מה יש להתבייש? להפך, אתם מרגישים ממש מכובדים.
ככה עלינו כולנו כיתה פעם, כשהיינו קטנים.
***
גדלנו.
גם בבית הספר של החיים, אנחנו ממשיכים לעלות מכיתה לכיתה.
אבל… החוויה התמה, הנרגשת והשמחה של כיתה ב' עממי – לא ממשיכה ללוות אותנו, משום מה.
אולי כי אין שלט על הדלת לאמור 'כאן לומדת כיתה ב' הנחמדת'?
אין צלצול, אין שום דבר שמבשר לנו שעלינו כיתה?
בבית הספר של החיים, עליית כיתה נראית אחרת לגמרי: היא יכולה להיראות, למשל,
כמו פיטורין. כמו חילוקי דעות חריפים שמטרידים את הטוב והנעים. כמו מחלה, שלא נדע.
בקיצור: כמו מה שאנחנו רגילים לקרוא לו – משבר.
כי כל שינוי, גם כשהוא רצוי, מותח את גבולות האחריות ואת היכולת שלנו לעמוד מול
משימות שבשוטף; מציב אותנו בפני אתגרים חדשים, בלתי ידועים.
האם חשבתם פעם מהו הדבר הכי קשה לאדם שנקלע למשבר?
אולי מוזר, אולי מפתיע – אבל מה שהכי קשה והכי מפחיד לרובנו, עוד לפני ההתמודדות
עצמה, זה קודם כל: להודות שנקלענו בכלל למשבר.
בתרגום חופשי, את המילים 'אני במשבר' אנחנו מתרגמים כך: 'אני נחשל. אני נכשל.
אני לוזר קטן ולא יוצלח'.
בתרגום פחות חופשי, התחושה שכוססת בנו עמוק בפנים היא: 'אני בסכנה. אם כולם
יֵדעו על הכישלון הזה, אני גמור. אף אחד לא ירצה להכיר בי יותר. מי יסתכל עליי. אהפוך לאין ולאפס'.
זו הרגשה מפחידה ממש, להתאיין. מה הפלא שאנחנו פוחדים ממנה כל כך, עד שהיא מאיימת עלינו
עוד יותר מהמשבר עצמו?
הלוואי שנצליח להבין, שהסכנה הזו פשוט לא קיימת. לא!
משבר לא בא לקחת לנו את עצמנו. הוא בא לתת לנו אותנו בגרסה טובה יותר.
ונצליח להבין את זה, אם נזכור את עובדות החיים הכי בסיסיות, הכי פשוטות והכי נכונות:
המשבר לא 'קרה' לנו פתאום כי היינו טיפשים, כי לא ידענו, לא קלטנו, לא שמרנו, לא הבנו.
זו לא תקלה מצערת שכמה חבל, לא היה לנו שכל, כשרון או יכולת לחמוק ממנה בזמן.
משבר הוא חלק ממפת חיים. זוהי תכנית אלוקית מדויקת, מתוכננת ומושגחת, שבורא העולם
הכין בעבורנו בהתאמה אישית מלאה. ולכן, זמן משבר אינו שונה במאומה מאותו יום חגיגי,
מלא תקוות ויופי, שבו עלינו מכיתה א' לכיתה ב'.
בדיוק כמו אז, גם עכשיו קיבלנו הודעה: גדלתם, אתם כבר מסוגלים ליותר. קדימה, תתחילו ללמוד
דברים חדשים. אתם יכולים.
ולכן, בדיוק כמו אז, גם עכשיו אין שום סיבה אמיתית לטמון את הראש בין הידיים, להסתתר
מפני העולם ולהתבייש בהתמודדות שקיבלנו.
כשנתבונן בצורה הזו על מצבי קושי בחיינו, ייתכן מאוד שנגלה שמה שבאמת חסר לנו כרגע
זה לא כסף, בריאות, ביטחון פיזי, אומץ לשרוד, ידידות או תבונה.
נכון שהחסר החיצוני קיים, ולעתים הוא מעיק, מציק ומתיש, ואי אפשר להתעלם ממנו –
אבל ברובד הפנימי, מה שבאמת חסר לנו כדי להתמודד היטב, לצלוח את האתגר ולצאת ממנו
עם חיוך ועם עוצמה חדשה, זו האמונה בהשגחה הפרטית שהובילה אותנו לכאן.
החוויה האמונית הזו מייצרת התפעלות, התעלות, יכולת התבוננות רחבה יותר על מאורעות החיים –
והיא מזיזה בעדינות את הרהורי הדכדוך של 'איזה לוזר אני' או 'חיי בסכנה' ממרכז העניינים,
ומציבה במקומם את מה שבאמת ראוי להיות שם, במרכז: את רצונו של הבורא, את הקשר שלי
אתו, ואת ההבנה שברגע זה הוא מעניק לי הזדמנות מדהימה לגדול.
התלמיד עולה לכיתה הבאה!
מילון מונחים:
עלייה – תנועה ברגש, במחשבה ובמעשה, המכוונת להגיע ליותר. התנועה מחייבת השקעת אנרגיה.
התנועה מתחילה מתוך אמונה שהשינוי כלפי מעלה יגלה מציאות חדשה וטובה יותר.
אמונה – מצב שכלי ורגשי בו בורא עולם במרכז, וכל מאורעות חיי מוכתבים על ידו. אין לי שליטה
על התהוותם, אלא רק על התגובות שלי כלפיהם.
משהו לקחת לדרך:
הורים רבים אימצו את גישת ההורות הטרנדית, והמסר שלהם לילדם הוא: "כל מה שאני רוצה
זה שתהיה מאושר". מכיוון שאיננו הממונים על האושר העולמי ואיננו יכולים להבטיח את אספקתו
התמידית, אני מציע להחליף את האמירה הזו באמירה מדויקת ומעצימה הרבה יותר: "כל מה
שאני רוצה, ילדי, זה שבכל מאורע בחיים, יהיו לך הכלים הנכונים להתמודד אתו ולהפיק ממנו
את הטוב ביותר".
משפט כוח:
כשבורא העולם מעלה אותי כיתה, הוא מניח בילקוטי את מלוא הציוד שאזדקק לו.
(פרק מתוך הספר ך'רגעים של כוח'. ד"ר עוז מרטין פסיכותרפיסט בעל שם שספריו יצאו בהמדורות רבות. לרכישת הספר ולקבלתו במשלוח לבית ניתן להתקשר : 058-7676321)