עליתי עם בעלי לגג, הבערנו אש ושרפתי את כל הבגדים שלנו ואז קלטתי שבעצם אין לי מה ללבוש
יש ילדות שאוהבות לרקוד, לטופף בצעדי מחול. אמי ראתה שאני כזו, ושלח אותי לחוג ריקוד.
עד מהרה הפך הסטודיו להיות ביתי השני. רקדתי בלי סוף. התמכרתי לבלט וקיבלתי מילגת השתלמות בארצות הברית.
שהיתי שם כשנה וחצי. למדו אתנו שם נערות מיפן ומתאילנד, מאירופה ומאפריקה.
ייצגנו את המגינה במופע של הבלט הישראלי והופענו ברחבי ארצות הברית ובאירופה. התנאים היו חלומיים,
הפינוקים מרביים, וההערצה ללא גבול, זוהר ועושר. פיסגת החיים הטובים.
חזרתי ארצה ופתחתי סטודיו לריקוד בראשון לציון. שש מאות תלמידות, עשר מורות. זה סחף.
חייתי את הסטודיו והחייתי אותו. זה לא היה רק מימוש חלום, זה הביא כסף רב ופרסומת.
והעיקר, אהבתי את מה שאני עושה והתגאיתי בהשגים. החיים נראו מושלמים. אך בד' אמותיי הבדידות הריקנות היו גדולים מנשוא…
וביום אחד תפסתי את עצמי. הסתכלתי על עצמי במבט מבחוץ. מה את בעצם עושה? תנועות גוף!
מתואמות, זורמות, חינניות, אבל חסרות כל תוכן, ריקניות. זה היה הלם. זעזוע. אתה חותר במשך שנים למטרה מסויימת,
מתאמן ומתרגל ומגיע לשלימות. של מה ? של כלום! נהנים ומתמכרים מהיוקרה, מההערצה של החינות, מההערכה של הצוות וההורים.
זה אולי טעם החיים, אבל אני מפסידה את החיים בעצמם. מכרתי את הסטודיו וחזרתי לבית הורי בפתח תקווה.
שם הכרתי את בעלי, מוטי. היו לנו המון קווים משותפים, חיבור אמיתי.
מוטי נולד בקרית שמונה. בדירה בת שניים וחצי חדרים התגוררו שלושה עשה אחיו ואחיותיו, הוריו והורי אביו.
הסבא רבי אברהם מרציאנו היה רב גדול ונערץ. הרב היה פייטן, וכן גם בניו. כשהם מתכנסים ומפייטים,
הם מרעידים קירות. מוטי לא הלך בתלם. מצא מפלט במועדון הנוער ובריקודי עם, השתלב בלהקת המחול של העיר וטס עימה לחו"ל.
לאחר פטירת אביו עזב את קרית שמונה הצפונית והדרים עד אילת. השתלב בצוות בידרו שהציג במלונות וערך הפעלות לילדי הנופשים.
שהה שם שנה וחצי ועלה לתל אביב ללמוד משחק. כיכב בהצגות לילדים, במחזמרים, בסרטוני פרסומת קלילים ובסדרות טלויזיוניות.
יחד עם זאת השתלם במשחק ונבחר כשחקן בתיאטרון הלאומי. מבחינתו, הגיע לפיסגה.
מובן שבתיאטרון היה שחקן זוטר המתחכך בשולי גלימתם של בכירי השחקנים. ואז הגיעה ההצעה הקוסמת:
התזמורת האנדלוסית מנסה להחיות את הנגינה ואת הפיוט שספרדי המקורי ומחליטה לרדת אל העם,
לשלב קטעי הומור קליל ומשחק עם הפיוטים הכבדים והרציניים. ומי מתאים לכך יותר משחקן צעיר ומצליח, בן למשפחת פייטנים?
זו היתה הפקה גרנדיוזית. כארבעה נגנים, אמיל זריהן בתפקיד הפייטן הראשי, ומוטי מרציאנו בקטעי המשחק וההומור.
חרשו את הארץ, והקהל יצא מגדרו. ואז הכרתי אותו. לא הסתנוורתי מהילת השחקן. התרשמתי מהאדם.
מהאישיות ומהתכונות הנפלאות. אמרתי: במקום הזה כבר הייתי, ועזבתי. בוא נחיה מעתה את החיים האמיתיים.
אמר: את מדברת כמו אמא שלי: "הצגות עושים בבית הספר, מתי תתחיל לעבוד?".
משהו חסר ואנחנו לא יודעים מה…
נישאנו, והוא התחיל לעבוד בערוץ yes כסוכן מכירות והתקדם למהל צוות, מנהל אזור ומנהל מרחב.
סיים תואר ראשון במנהל עסקים ובהתמחות בשיווק והמשיך להתקדם מתפקיד לתפקיד.
כיום הוא מנהל השיווק ללקוחות הגדולים חברת נעמן. בתי מלון, רשתות בתי קפה ומסעדות, ומרכזי מכירות.
התקופה הראשונה היתה מושלמת. בילויים, טיולים, מסיבות. הבריאות איתנה, הזוגיות נפלאה, הפרסה מצויה,
החברה מקסימה, ושלושה ילדים שאין כמותם. אבל לאט לאט התפוגג הקסם, והבועה התנפצה. אתה חש ריקנות.
עוד יציאה, ועד מסעדה, עוד מסיבה, עוד הצגה, ואתה חוזר בתחושת שממון מדכדכת. משהו חסר ואנחנו לא יודעים מה…
יום אחד מתקשרת אמי: אחוותך מארגנת הפרשת חלה, את חייבת לבוא. אמרתי: עזבי, אמא, אני לא בקטע. אמרה: זה לא יפה.
אחותך הקטנה מארגנת, ואת מחרימה, תראי את עצמך, ואם לא יתאים לך תלכי. מה לא עושים למען כבוד המשפחה!
הגיעה אחת, קראו לה הרבנית
הגעתי, והדלת בקושי נפתחה. נערות עליזות גודשות את הבית, ואיפה אני בסיפור? הגיעה אחת, קראו לה הרבנית.
עבר ליחשוש בלהט: תהיו בשקט הרבנית הגיעה. הסתכלתי עליה. אולי בגילי, אבל האישיות קורנת. האצילות כובשת.
התחילה לדבר, ואני מחשבת: מתי אצא כבר ידי חובה, ואוכל להתחמק וללכת. הרבנית דיברה בשקט, להט עצור, כבוש.
בדממה המתוחה נשמעה כל מילה. אמרה: הקמח והמים מסמלים את הגשמיות ההכרחית. "פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה".
לא הכרתי את המאמר הנפלא. הסוכר והשמן והשמרים מייצגים את המותרות וההתפחה, וזה בסדר, מותר ומשביח.
אבל בתנאי שידעו שבראש ובראשונה נותנים חלק לכהן, המייצג את הפן הרוחני, את המשמעות הנעלה של החיים, את עבודת השם.
היא דיברה, ואני הקשבתי כמהופנטת. היא מדברת אלי ועלי, אני מזדהה עם כל מילה. החיים שלי אינם לחם וחלה, אלא עוגת קצפת.
אבל הרוחניות חסרה. ואז היא מדליקה נרות, ומברכת, ומזמינה את כולן לבקש בקשות, להתפלל.
ואני רואה את כולן עוצמות עיניים בדבקות, לוחשות משאלות. הייתי בהלם. לפתע כבה האור, רק הנרות הבהבו,
ומישהו השמיע קלטת נגינה, והרבנית שרה עם כולן שירי נשמה. התמוגגתי. הטקס הסתיים, והרבנית נפרדה לשלום.
הלכתי אחריה, ביקשתי לשאול. נענתה בשמחה. התחלתי לספר על החיים שלנו, על המסיבות המשמימות.
רציתי לשאול איך מוסיפים קורטוב רוחניות לחיים. והרבנית, כולה תום וטוהר, פוקחת עיניים תמהות, מתנצלת:
מחילה, אני באמת מצטערת, אני לא יודעת מה לענות לך. הבנתי שהיא שרויה בעולמות אחרים, של קדושה וזוהר,
קינאתי בה כל כך. אמרתי שאני מבקשת ורוצה לדעת יותר בנושא. עיניה אורו, ענתה שיש לשוחח על כך בניחותא, והחלפנו מספרי טלפון.
יום אחד אמרה: תשמעי, חנוכה מתקרב, אולי תבואו להדלקת הנרות?
הודיתי לאמי ולאחותי על החוויה, וסיפרתי למוטי. התקשרתי אל הרבנית ושמחתי לשמוע שוב את הקול העדין והשקט,
את הנימה השמחה והנלהבת. אבל בעיקר את התוכן. איך היא רואה את הטוב ואת הנאצל שבכל אדם ובכל דבר.
אין בעולמה מקום לנרגנות ולקבלנה, ודאי שלא לרכילות ולהשמצה. באיזו עדינות היטתה את השיחה אם עמדתי לגלוש למחוזות שלא רצתה לשמוע.
היא נהייתה עבורי מושא להערצה. הלוואי ואהיה זכה וטהורה כמותה.
יום אחד אמרה: תשמעי, חנוכה מתקרב, אולי תבואו להדלקת הנרות? שאלתי מתי, ענתה: היום לפנות ערב. איפה ?
אמרה: אצלנו בבית ומסרה את הכתובת. הייתי בהלם. תבינו, היא היתה עבורי הכוהנת הגדולה, והיא מזמינה אותי למקדשה.
אמרתי: בית חילוני לחלוטין, איך נבוא לבני ברק? אמרה: זה בסדר, בואי כמו שאת. התקשרתי ל בעלי: אתה זוכר את הרבנית?
אמר: איך אפשר לשכוח, את מדברת עליה כל יום. אמרתי: היא הזמינה אותנו להדלקת נרות חנוכה.
הגיב: מעולה, איפה? היה בטוח שזו מסיבת חנוכה באיזה אולם. לביבות וסופגניות וכאלה. אמרתי: בבני ברק.
אמר: מה, איך אנחנו נכנסים לשם? וחוץ מזה, הילדים לא יתלהבו מהרעיון. אמרתי: בוא ננסה. עד שהגיע, שכנעתי את הילדים.
אמרתי להם: למדתם על טקס הבגרות של הילידים באפריקה? כן, התלהבו. תופי הטם טם, מסכות המכשפים, ריקוד הנערים.
הייתם רוצים לראות? ודאי עיניהם ברקו. טוב, אפריקה רחוקה. אבל פה קרוב יש שבט מתבדל, החרדים, ויש להם חגים ומנהגים בני אלפי שנים.
הוזמנו להיות נוכחים בטקס מקורי. רק נזכור שאנו אורחים. נראה, נעקוב, ונשמור את רשמינו לעצמנו.
נדון עליהם בבית. תוכלו לספר בכיתה, לא כל אחד מורשה להיות נוכח.
כאילו היו בהצגת בית ספר.
נסענו, חנינו, עלינו, והתקבלנו במאור פנים. הבטתי סביבי. פעם ראשונה שראיתי מעון חרדי. הקירות לבנים,
משובצים בתמונות ממוסגרות של רבנים. בקיר הנגדי ארון ובו מדפים גדושי ספרים. במרכז שולחן ארוך מכותר בכסאות מרופדים.
ליד התריס עומדת חנוכיה גדולה מכסף, ובה בזיכי שמן זית. הרב, בעלה של הרבנית, לוח. את יד בעלי ומציג עצמו,
ואני תוהה: כזה שקט, האם אין להם ילדים ? לפתע הרב קורא: הדלקת הנרות! מהמסדרון נכנסים אחד, שניים שלושה,
ארבעה, חמישה, ששה, שבעה. בדממה. סוקרים אותנו במבט מהיר ומכתרים את האב במעגל משפחתי קסום.
הוא מדליק נר, ופונה אל הרבנית: אמא, אפשר? והיא עונה: כן, אבא. הוא מברך וגוחן ומדליק, והילדים ניגשים בדממה,
אחד אחד בתורו, ומדליקים את החנוכיות הרבות, הנמוכות, הסובבות את החנוכיה שלו. מסיימים, ופוצחים בשירה מתואמת,
כאילו היו בהצגת בית ספר. אני מסתכלת על מוטי, ומוטי מסתכל עלי. אנו מבינים זה את זה בלי מילים. איזו אצילות, איזו קדושה,
אבל בעינינו לא זה העיקר. איזה כסוד הדדי בין הבעל לאשה, ובין הילדים להוריהם. אין בדל של התנצחות, של מריבה,
אף לא שמץ זלזול. הטקס הסתיים וישבנו לשולחן. ישבנו, אנחנו וילדינו והמארחים. ילדיהם פשוט התאדו, חוץ מילדה אחת,
אולי בת עשר, שמילאה במקצועיות מעוררת השתאות את תפקיד המלצר. הביאה וערכה, הגישה ופינתה. בבית העלינו רשמים.
הבת שלי אמרה: איזה מריבות יש אצלנו על פינוי השולחן, ופה ילדה בת עשה מגישה ומפנה מבלי שיאמרו לה…
הבנים התפעלו מהשקט שעלה מחדר הילדים. אנו התפעלנו מאוירת הרוגע והאחדות. התקשרתי להודות על החוויה,
ופטפטנו. ציינתי את הרוגע ואת השלווה מול ההתנהגות המרגיזה של החרה. ושאלתי מה הסוד.
מה הסוד?
אם את רוצה לגלות את הסוד, תלכי עם בעלך לסמינר של "ערכים". אמרתי: איך אלך לסמינר, ככה, כמו שאני ? אמרה לי בדיוק.
ככה, כמו שאת. זה סמינר לחילונים, כולם לבושים כמוך. את בטוחה ? אמרה: כן, הנה מספר הטלפון. רשמתי את המספר,
ושאלתי את בעלי: בא לך ללכת לסמינר ? נרתע: מה נעשה שם ? אמרתי: לא יודעת, בוא ננסה. השיב: טוב, אם את רוצה, תבררי.
חייגתי וענו. שלום, אמרתי: תשמעי, גם בימי עיון יש הפוגות, הצגות, מופעים. מדברים קצת. אין ים , בריכה, הפעלה, הרקדה?
נאנחה: תראי, היהדות כל כך רחבה ועמוקה, כל כך מקיפה, והמסגרת כל כך קצרה, עד שבקושי נדחס המינימום, ידיעות החובה.
הלוואי והיינו יכולים להרחיב את היריעה. אבל מי שרוצה להכיר את יהדותו, חייב להירשם לסמינר. האמת, נרתעתי.
אמרתי: אחשוב על כך. שאלתי את בעלי, ולמרבית הפלא, הוא לא נרתע. אמר: בואי ננסה. אם לא נשרוד, נחזור.
הגענו לסמינר במלון 'גולדן קראון', ונהיה לנו חושך בעיניים. גברים בשחור לבן, נשים בכיסויי ראש, לאן נפלנו?!
אמת, כולם מחייכים ומאירי פנים, כאילו מכירים ותיקים משכבר הימים. ובכל זאת, שמורה של בני ברק. נרשמים ונכנסים, ונרגעים.
יש כאן גם חילוניים. לבושים כמונו, מבולבלים כמונו. המלון ברמה, החדר מקסים, האוכל מעולה, והחשש מנקר. מי יודע מה מכינים לנו פה.
יש תכניה, ועמדו בהבטחה. ים של הרצאות, ננסה. התיישבנו, ואפשר לומר שמאז לא קמנו. כלומר, כמובן,
היו הפסקות לשינה ולאכילה ולהתאווררות, אבל ההרצאות כבשו. גם ברמה, גם בצורת ההגשה. התחברת למסר,
הזדהית עם הנאמר, הסכמת עם כל מילה. הידע של המרצים מדהים. על כל שאלה יש תשובה. מנומקת, בציון המקור.
אין מילים. מהרצאה להרצאה קונים ידע מרחיבים אופקים, ורק בסוף מתברר שכל הרצאה היתה נדבך בבניין המושלם,
אגף הארמון הנהדר של ההשקפה הכוללת. האמונה בבוקר ובהנהגתו, בתורתו ובמצוותיו.
הסמינר שינה את חיינו.
והשבת! החגיגיות והשמחה, כל הפנים מאירות וזורחות. העיניים נוצצות והשפתיים מחייכות. והרב לסרי עולה על כסא ומניף ידיים: שבת שלום!
ומאורת עונים: שבת שלום! נשיר לכבוד המלאכים המלווים אותנו ואומרים: יהי רצון שגם לשבת הבאה יהא כן,
אצל כל אחד בביתו, וכולם צועקים: אמן! איזהו התרגשות. ואז הוא פוצח בזמר: שלום עליכם מלאכי השרת, והמונים מצטרפים בהתמוגגות.
אני נדהמת. מילא אנשי הצוות החרדים. אבל רוב השרים הם חילונים. היו, עד לפני יומיים. וגם מוטי, במלוא גרונו: ממלך מלכי המלכים,
הקדוש ברוך הוא. מאיפה הוא יודע, היכן החביא זאת? והקידוש, בכזה הרגש, גדוש משמעות. המילים מוכרות, אבל מעולם לא חשבתי על תוכנן.
ומוטי נעמד ונהיה הפייטן, מסמר הסעודה. כולם התמוגגו, הוא יודע את המלאה, הייתי כה גאה בו! הסמינר שינה את חיינו.
ידעתי שאני הולכת לשבור את כל הקירות ולבנות הכל מחדש. אני רוצה להיות לא סתם דתית, אלא חרדית כמותם. התקשרתי לרבנית.
ברכתי אותה בכל הברכות שלמדתי בסמינר, ותאמינו לי, זה אוצר בלום, ושום ברכה לא חוזרת על עצמה. אמרתי לה שאני חייבת את השינוי הזה,
אני רוצה לאמץ את השפה העדינה, הנקיה, היפה, את הרוגע הנפשי, את השלווה. את התפילות הנרגשות, שירי הנשמה,
הקשר הנפלא עם בורא עולם. כבר ניסיתי למצוא את האושר בשירה ובמחול, בפנינים וביהלומים, בביגוד ובהנעלה, בטיסות ובשייט,
וכעת אני יודעת שבמקום אחד לא ניסיתי: בליבי פנימה, בקשר הפנימי עם בורא עולם. הסמינר היה הארה מסנוורת. לאן אנו חוזרים, לעלטה? לאור של פנס?
עליתי עם בעלי לגג, הבערנו אש במנגל, ושרפתי את כל הבגדים.
בעלי ואני היינו מתואמים מבלי להחליף מילה בנושא. הוא חבש כיפה, לבש ציצית, רכש תפילין מהודרות והחל לפקוד את בית הכנסת.
אני התקשרתי לרבנית, ביקשתי כתובות. איפה קונים ביגוד, כיסוי ראש. היא ניסתה לקרר, לצנן. תרגעי, תנחתי, תרדי מהעץ.
תזהרי, מקפיצה נופלים. לקחתי חבילת אשפתונים גדולים, רוקנתי לתוכם את כל ארון הבגדים. עליתי עם בעלי לגג,
הבערנו אש במנגל, ושרפתי את כל הבגדים. מול הלהבות התפללתי בדביקות. יהיה רצון, כשם שנשרפן הבגדים כך יישרפו כל עוונותינו.
העבר אין, והעתיד לפנינו. רק לאחר שהבגדים נשרפו נזכרתי שבעצם אין לי מה ללבוש. עוד לא קניתי חצאיות.
בעלי הסיע אותי לבני ברק למסע קניות. הזעקתי את הרבנית, והיא ליוותה אותי בכל צעד, תרתי משמע. היא הדמות שאליה אני שואפת להידמות.
בעדינות, באורחות הדיבור, באמונה העמוקה. ללמוד ממנה איך אפשר להזכיר את הבורא חמש פעמים במשפט של שלוש מילים.
לפתע מתחלחלים כשנזכרים איך דיברנו פעם. באיזו בוטות, באיזה לעג, באלו ביטויים. איזה שיח ניהלנו, איך פגענו בקרובים ובידידים.
מודים אלף פעמים על השינוי, על פקיחת העיניים, על קירבת הבוקר. על שיעורי התורה של הבעל, על הילד שהולך לישיבה והילדה בחינוך תורני.
היא מלמדת אותנו פרשת השבוע, שירים, דינים, ברכות. ילדת בית ספר מנהלת את הבית!
אמרת לרבנית: זה לא הוגן שאשמור את כל האור לעצמי, ואנשים כה רבים מתהלכים כסומים. אינם יודעים איזה אוצר מחכה להם ב"ערכים".
היא נתנה בי אמון ואירגנה כנס חיזוק ברמת גן. הגיעו כמאתיים נשים. עמדתי מולן וסיפרתי את סיפור חיי. הן ישבו פעורות פה.
היה לי כל מה שהן רק חולמות. שפע מותרות, גודש עושר. הצלחה מסחררת, מעמד חברתי, והכל נבוב, ריק, חלול.
היום אני גדושה בתוכן, ברוחניות, בחיבור ליהדות ולבורא, באושר אמיתי. כמה ידיים הושטו לקבל את הפרוספקט של הסמינר הבא.
והרבנית חיבקה אותי ואמרה: אני כה גאה בך!
(מתוך עלון 'השיבנו' – ערכים) בעלי בעלי