הבן לא הבין. האם הארבה קורא כתובות? כיצד יודעים החגבים שאין להכנס לתחומי מושב קוממיות?
הארבה מתקבץ ללהקות גדולות, שכל אחת מהן מונה כמאה מיליון חגבים ומכסה
שטח של אלפים מטרים מרבעים. כל חגב שוקל שני גרם ומסגל לכרסם גרם אחד
ביום, כך שלהקה אחת מסגלת להשמיד כמאה טון תבואה ביום. הבה נתאר לעצמנו,
אם כן, מה ארע במצרים לאחר שלהקות הארבה בהמוניהן כסו את כל שטחיה במשך
שבעה ימים. מכל הצמחיה המלבלבת שפרחה במצרים, לא נותר אפלו ירק אחד,
וכך ראו המצרים את יד ה'.
גם בזמננו ארעו נסים באמצעות הארבה.
סמוך לקרית גת שוכן מושב הנקרא "קוממיות" על שם הפסוק: "ואולך אתכם
קוממיות" (ויקרא כו, יג). מושב זה, יחד עם מושב "יסודות", הוקם בעצת
ה"חזון איש" זצ"ל, אשר בקש להקים מושבים שתהיה בהם יראת שמים טהורה.
במשך כל השנים שמרו במושב זה את השמטה כפשוטה בלא לעבד את האדמה,
כצו תורתנו הקדושה: "והשביעית תשמטנה ונטשתה" (שמות כג, יא).
מענין לצין, כי בכל שנה ששית היה צומח במושב קוממיות היבול המשבח ביותר בכל
האזור כלו. חקלאי המושב היו זורעים חטה למצות. טעם המצות הנאפות במאפית
המושב מהקמח המופק מחטים אלו משבח מאד וערב לחך כאגוזים וכשקדים. מרן
ראש הישיבה רבי בן ציון אבא שאול זצ"ל היה נוהג להגיע בכל שנה למושב
קוממיות כדי לאפות שם את מצותיו. בשנת תשי"ט חלה שנת השמטה. כל החקלאים
תושבי שאר ישובי האזור, עבדו את שדותיהם כמדי שנה בשנה, מלבד בני מושב
קוממיות אשר זרעו בשלהי השנה הששית, ולאחר מכן שמרו על השמטה כהלכתה,
ולא עשו בשדותיהם כל פעלה אסורה. ביום בהיר הופיע לפתע נחיל ארבה עצום,
שפשט ברעש אדיר על כל שדות האזור וכלה את תבואת השדות. בארח פלא, נעצר
נחיל הארבה בגבולות המושב קוממיות. שדות המושב הגובל לקוממיות התמלאו
חגבים, בעוד שדות קוממיות נותרו ירקים ומלבלבים. בקבוץ הסמוך התגורר דור,
שהיה רגיל לקחת את דברי הדאר במכוניתו הקטנה, ולחלקם באזור. באחד הימים
בקש הדור מבנו בן השתים עשרה שיבוא לסיע לו בחלקת הדאר. השנים נסעו
במכונית שכסתה כלה בשכבה עבה של חגבים. והנה בדרך נס, כשהמכונית
נכנסה לתחומי מושב קוממיות, פרחו כל החגבים והתעופפו מאליהם, כביכול
התריע מאן-דהו בפניהם: "אין כניסה לחגבים, כאן שומרים שמטה!"… הנער שראה
את המחזה המפלא, השתומם ושאל את אביו: "אבא, למה הארבה אינו נכנס לקוממיות?!"
"הם דתיים!" תרץ האב, "יש להם כל מיני סגלות!"
הבן לא הבין. האם הארבה קורא כתובות? כיצד יודעים החגבים שאין להכנס לתחומי
מושב קוממיות? הנער התחיל אט אט לקרא על היהדות ולהתענין בה, אך הדור חשש
כי בנו עלול להתקרב למסרת ישראל, ולא הרשה לו להכנס לקוממיות ולדבר עם התושבים.
כעבור מספר שנים, התגיס הבן לצבא, ופגש אנשים שומרי תורה ומצוות, שהסבירו לו
את הסיעתא דשמיא המיחדת המלוה את המציתים לדבר ה'.
הבחור ששמע את הדברים, פנה לגאון רבי בנימין מנדלסון זצ"ל, רבה של קוממיות,
הציג את עצמו כבן הקבוץ השכן ובקש להתארח בביתו בשבת. במהלך השבת הסביר
הרב מנדלסון לקבוצניק הצעיר את ענין השמטה ואת הבטחת התורה להצמיח את יבולם
של שומרי השביעית. במוצאי שבת פנה הבחור הנרעש לאביו ואמר לו: "אבא, למה לא
הרשית לי כל השנים הללו ללכת למושב קוממיות?!" בסופו של דבר הבחור התחזק,
ומשך אחריו את אביו, עד ששניהם עזבו את הקבוץ ושבו בתשובה שלמה.
אמונה תמימה ושכרה
הרב מבריסק זצ"ל היה אומר כי מצוה לספר ולפרסם את הנסים שה'
פועל בעבור שומרי השמטה. להלן מעשה נוסף:
באחת השנים שלאחר השמטה כל זרעי החטה של בני מושב קוממיות התליעו
ונשברו, לאחר שלא נזרעו בשנה השביעית. בני המושב עמדו חסרי אונים, ולא
ידעו במה יזרעו את שדותיהם. אולם הרב מנדלסון עודד אותם, ואמר להם לזרע
את החטים השבורות והמתלעות כפי שהן, ובעזרת ה', יזכו הם לראות בישועת ה'.
"אנחנו מאמינים בחי העולמים", קרא הרב מנדלסון בעז, "מי שאמר לשמן וידלק,
הוא יאמר לחמץ וידלק!" המעשה היה לשיחת היום בקרב כל חקלאי מושבי הסביבה,
שלעגו לבני מושב קוממיות אשר זרעו חטים מתלעות. תושבי הסביבה צפו נזק אדיר,
אבל החקלאים שומרי התורה והמצוות בטחו בתם לבבם בה' וצפו לישועתו.
בתחלת החרף לא ירדו גשמים, וכל הזרעים שנטעו על ידי חקלאי המושבים הסמוכים,
התיבשו והלכו לאבדון. לעמת זאת, בני מושב קוממיות, שלא חרשו בשנת השמטה,
החלו לזרע את שדותיהם בשלב מאחר יותר. וכך ארע שבשעה שאדמות כל המושבים
הסמוכים לא נתנו יבול, שדות מושב קוממיות הניבו שפע חטים משבחות.
(מתוך הספר 'משכני אחריך)