"גם אחרי הטרגדיה הקשה, אני חייב להחזיק מעמד"

הרב אהרן מרגלית, ששכל את בנו חיים יעקב ז"ל בנסיבות טרגיות, משתף אותנו בשיחה שקיים עם אשתו וילדיו הנותרים רגע אחרי שקבר את בנו • "אני חייב את זה לכם ולקדוש ברוך הוא".

יעקב לוסטיג

 

ישנם רגעים בחיי המשפחה, שבה נראה לרגע שהכל מסביב שחור משחור, ושכל מה שהיה עד עכשיו עומד להתפרק ולהיעלם לבלי שוב. ישנם רגעים של דכדוך עמוק כל כך, המכבה את נשמת האדם, ולמעשה הופך אותו למת המהלך בארץ החיים. ישנם רגעים, שבהם היאוש והאבל הכבד, מאיימים להשתלט על הנפש, ולעצב אותה בצבעים כהים, להפוך אותה למרירה וכאובה לאורך ימים ושנים.

הביטו לרגע מהחלון הקרוב אליכם, ראו את האנשים הצועדים ברחובה של עיר. כמה מהם נושאים על שכמם שקים של סבל וכאב? כמה מהם חיים שנים ארוכות בצלן של טרגדיות שחוו בימי חייהם? זה איבד את הוריו בצעירותו, וחברו איבד אח, הגברת ההיא עברה גירושין קשים ומכוערים, והילד שצועד לפני הושפל קשות על ידי ילדים רעים שהחליטו להתעלל בו.

כל אחד וצרור הכאב שלו. יש כאלו שבוחרים לקחת כל מכה קטנה ולרשום אותה על הלוח, הם נושאים עמם צלקות רבות, ומדי פעם מחטטים בפצעים שכבר הגלידו, מזכירים לעצמם כמה הם מסכנים. יש גם אנשים שמשתדלים לשכוח את הכאב והצער, ולמרות שהם עברו דבר או שניים בחייהם, הם נאמנים לצו החיים שקובע שהחיים ממשיכים למרות הכל.

אבל יש גם אנשים נדירים ומיוחדים, שלמרות שהם חוו סבל עצום, למרות שהם עברו טרגדיות קשות במיוחד, הם מתנערים פעם אחר פעם, משילים מעצמם את הכאב, זונחים את הצלקות, וממשיכים הלאה. את הצער אי אפשר לשכוח, את הכאב לא תמיד אפשר לרפא, אבל הם מתחמים אותו, סוגרים אותו במסגרת משלו, מקדישים לו פינה נסתרת בלב, וממשיכים הלאה במסלול החיים השמחים והמאושרים.

אחד מהאנשים הנדירים האלו הוא הרב אהרן מרגלית. כילד רך בשנים הוא חלה בפוליו, היטלטל בין חיים למוות, נותר משותק בכל גופו, וגם אחרי שנים, כשהחל להשתקם בכוחות על טבעיים לאחר אישפוז שנמשך כמעט חמש שנים תמימות !!! נותר עדיין עם שיתוק מלא של הכתפיים וחולשה ניכרת בידיים ובאחת מרגליו,  כשגמגום חריף מלווה אותו הלאה עד שגם ממנו נחלץ עם לא מעט מאמץ והרבה מאוד עבודה קשה.

הרב מרגלית שכל את אחיו חיים יעקב קאפל הי"ד שנפל במלחמת ההתשה, והמשיך הלאה בחיים. הוא לקה במחלת הסרטן הנוראית, הרופאים כבר ניבאו לו מוות בטוח בתוך שבועות אחדים, הצוואה כבר הוכנה וכל הסידורים נעשו, אבל הוא נלחם, נאבק במלאך המוות בשיניים ובציפורניים ושרד. מאז חלה הרב מרגלית פעמיים נוספות, ושוב נחלץ מהמחלה. הילד המשותק והמגמגם, הפך לאיש עסקים מצליח, ובהמשך לשופט בבית הדין לעבודה. כיום הוא נחשב לגדול המרצים החרדיים, והוא מוסר מאות הרצאות מדי שנה, בעקבות פרסום ספרו 'אתהלך' שבו הוא מגולל את סיפור חייו בחדות ובהומור אופייני.

אבל כל הכאב והסבל שחווה הרב אהרן מרגלית, כאילו לא הכין אותו לרגע האמת. הרגע שבו הוא שכל את בנו חיים יעקב. 'חיים יענקלה' כפי שהוא נהג לכנותו בחיבה. את השם העניק לבנו על שם אחיו שנפל במערכות ישראל, וכעבור עשרות שנים הוא ליווה את בנו למנוחות, ספד לו בקול בוכים וקבר אותו במרחק של כמה מאות מטרים מהבית בו הוא מתגורר בקרית דוד ברחובות.

הרב אהרן מרגלית מספר:

"לפני עשר וחצי שנים, איבדנו בן שנהרג בנסיבות מאוד טרגיות. כשנה לאחר חתונתו.

"זה קרה במהלך טיול שעשו חיים יענקלה ורעייתו קרן בקובה הסמוכה לאמריקה. גם אנחנו עצמנו היינו באותה תקופה בחו"ל במדינה אחרת, ועד שחזרנו ארצה  והצלחנו להביא את הגופה לארץ ארכו כמה ימים של ייסורי נפש קשים, ושל הפעלת מערכות חובקות עולם כדי להאיץ את הבירוקרטיה הקשה במדינה הקומוניסטית, ולהביא את גופת בני לקבר ישראל.

"אני רוצה לספר על רגע מאוד דרמטי שהיה לי בליל הלוויה.

"הלוויה היתה גדולה, השתתפו בה אלפי אנשים, תושבי רחובות, בני משפחה וידידים רבים. היא נמשכה על פני שעות ארוכות, וכשחזרנו הביתה בסביבות השעה שתיים בלילה, לאחר סיום הלוויה, נכנסתי הביתה. הבית היה כבר מלא אנשים.

"אשתי והילדים הגיעו לפני. בנוסף המתינו בבית שכנים, בני משפחה, וידידים. אני נכנס הביתה, וליד הקיר ממולי, ניצבים אשתי וילדי. מתבוננים בי. באותו רגע, מבלי שחשבתי על זה מראש, מבלי שתכננתי ומבלי שהתכוונתי, פרץ מתוכי מונולוג, חזק וארוך.

"במהלך הלוויה הספדתי, אמרתי כל מה שרציתי לומר, הייתי מותש לחלוטין פיזית נפשית ורגשית, אבל כשראיתי את עיניה של אשתי והילדים זה פרץ החוצה וכך אמרתי להם:

"עד היום ישבנו על רכבת החיים, וכולנו היינו בטוחים, שמצפות לנו עוד תחנות רבות, שמחות ועליזות. והנה נפער בור אדיר בקרון שלנו, חיים יענקלה שלנו נפל פנימה ונהרג, והבור הנורא הזה מאיים לסחוף את כולנו אל תוכו.

"רבקה אשתי היקרה, אני מבטיח לך בעזרת ה', אני לא נופל פה. אני מרגיש שכל כולי כבר נמצא למטה, בקושי בקושי אני נאחז ברצפת הקרון, בקצות אצבעותי, אבל אני לא אפול פה, רבקה אני חייב את זה לך, אני חייב את זה לכם ילדים יקרים, ואני חייב את זה גם לחיים יענקלה שלנו שהלך מן העולם ולא השאיר אחריו אף אחד.

תפקיד חדש נכון לנו מהיום, לדאוג לעילוי נשמתו של חיים יענקלה, כי אם אנחנו לא נעשה זאת אין מי שיעשה זאת, לצערנו לא נשארו ילדים אחריו. רבקה אני מפציר בך, תני לי יד, נשנס מותניים, נאמץ כל טיפה של כח, ונעלה מחדש על רצפת הקרון. הרכבת שלנו חייבת להמשיך ולנסוע, ועוד בעזרת ה' יכונו לנו תחנות שמחות ועליזות.

"רבקה כמו שאני חייב את זה לך, את חייבת את זה לי. את חייבת את זה לילדים, ואת חייבת את זה גם לחיים יענקלה.

"ילדים יקרים, אני רוצה לבקש מכם, חלילה וחס אל תפלו פה, תמשיכו את החיים, אתם מחויבים את זה כלפינו ההורים, אתם גם מחויבים את זה כלפי האח שלכם שנהרג.

ילדים, כשאני מדבר על להמשיך את החיים, אני מתכוון ל'חיים שיש בהם'. חיים מלאי תקוות וחלומות. מלאי עשייה, יצירה, חיים שיש בהם, כפי שחיים צריכים להיות. היו פעמים רבות בחיי שפגשתי אנשים שמתהלכים ברחוב, אוכלים, מתלבשים, אבל הם כבר מזמן מתו. לא חיים כאלו אני מאחל לכם, ולא חיים כאלו אני רוצה בשבילי.

"נישא תפילה לבורא עולם נפציר ונבקש, 'אבא, תן לנו כח להמשיך לחיות, אבל חיים שיש בהם'. קיבלנו מכה קשה וכואבת. זה לא פשוט לעלות כעת מחדש אל רצפת הקרון ולהמשיך בחיים, אבל זה הציווי שלנו. זה הציווי שהבורא ציווה אותנו בתורתו "ובחרת בחיים".

"אדם צריך לבחור בחיים בכל רגע ורגע. בכל שעה ושעה לבחור בחיים. בואו נגיד לבורא עולם 'אבא, אנחנו בוחרים בחיים. אנחנו לא מבינים מה קרה לנו ולמה זה קרה, אבל אנחנו סומכים עליך ש"מאת ה' לא תצא הרעה". ברור לנו שטוב לחיים יענקלה הי"ד, וטוב גם לנו. עוד נראה את הטוב בעתיד, אנחנו סמוכים ובטוחים שזה תכלית הטוב. אבל בבקשה תן לנו כח להמשיך בחיים מלאים וחיים מאושרים'.

"יש רגעים שבהם זה עת לספוד. יש רגעים שבהם זה עת לבכות, אבל בשאר הזמן צריך לעסוק בעשיה, בחלומות, תקוות, ניצול הזמן, ניצול החיים, מיצוי הדברים הנפלאים שיש בחיים.

"ילדים יקרים דעו לכם, עם בורא עולם אנחנו לא משחקים במשחקי ילדים. ילדים משחקים וכשנמאס להם הם אומרים "פוס", "עצור", "לא רוצה לשחק אתך יותר". אבל אצל בורא עולם אין לנו את הפריווילגיה לומר די, אין לי כח יותר. אני לא יכול יותר, כשל כח הסבל.

"בורא עולם מצווה עלינו "ובחרת בחיים" וכל עוד הנשמה באפינו אנחנו נבחר בחיים, נגיד ונבקש ונתפלל על החיים – אנחנו נבחר בחיים.

"ועוד משהו חשוב, ברגע הזה אני רוצה לומר לכם ילדי היקרים, יש בבית מאה וחמישים איש. כולם מסתכלים עלינו, ומחר בכל רחובות ידברו על מה שקרה כאן עכשיו. אבל ברגע הזה מתבונן בנו עוד מישהו, ברגע הזה גם בורא עולם מתבונן בנו ויחד איתו כל הפמליה של המלאכים שלו, ובורא עולם אומר להם 'בואו נראה איך אהרלה מתמודד עם האתגר הגדול שנתתי לו'.

"זה אותו בורא עולם שנתן לנו את כל הטוב שיש לנו, וגם את מה שכל כך כואב, זה גם ממנו, הוא רוצה לראות איך אנחנו מתמודדים, זה הרגע, זה המבחן. נוכיח לו שאנחנו מאמינים בו, ונתמודד כמו שהוא רוצה שנתמודד מתוך אמונה וביטחון ומתוך בחירה בחיים".

"עד כאן המונולוג מאותו לילה טעון וכאוב. אבל עכשיו, עשר וחצי שנים אחרי, אני רוצה להוסיף עוד משהו ולומר לקוראים שיקראו את הדברים האלו: כל פעם שאתם סופגים מכה קטנה או גדולה, ואפילו בכל פעם שמבשרים לכם בשורה משמחת, תתמקדו בשני דברים:

א. מה אני יכול לעשות עכשיו באופן מועיל? נכון, אני עובר כעת אתגר קשה, הפסדתי עכשיו הרבה כסף, אבל לשבת ולהיות מסכן לא יעזור לי, במקום זאת אני צריך לעשות משהו מועיל כדי לנסות להתאושש ולהשתקם.

ב. ברגע הזה, מה בורא עולם רוצה ממני שאעשה. מה המטרה של מה שקרה לי עכשיו? מי שמרגיל את עצמו לשתי המחשבות האלו, יודע לשלוט בכל מה שקורה לו בחיים, ואפילו כשהוא סופג חלילה מכה אנושה, הוא מצליח להתאושש מהר יותר, ולחזור למסלול החיים.

אני הייתי מותש, לא היתה לי טיפת כח. באותו שבוע הרמתי אלפי טלפונים לשלל גורמים וארגונים כדי שיעזרו לי לחלץ את גופת בני ולהביאה לארץ. הייתי עסוק בסידור ההלוויה ועוד ועוד. לא נותרה בי טיפת כח, אבל גם לא היתה לי ברירה אחרת. ראיתי את המבט שאשתי תולה בי, אם אני עכשיו מתפרק גם היא תתפרק, ואם שנינו נתפרק גם הילדים יתפרקו, והמשפחות שלהם, הכל יתפרק, הכל יתמוטט. אין ברירה. אני חייב להתאושש ולהתחזק משום שיש לי אחריות עצומה כלפי המשפחה שלי וזה גם מה שהקדוש ברוך הוא רוצה ממני עכשיו, וזה הדבר היחיד שאני יכול לעשות כעת באופן מועיל!

קראתם? נהנתם? נשמח מאוד אם תשאירו לנו תגובה :)

כתובת הדוא״ל שלך לא תפורסם.