אני לא יודע מי אתה ומאיזו מחלה אתה סובל, אבל אני יכול לומר לך שאני מקנא בך

סיפור אמיתי שקרה לפני שלושה שבועות וששמעתי אותו מפיו של בעל המעשה בכבודו ובעצמו

אני לא יודע מי אתה ומאיזו מחלה אתה סובל, אבל אני יכול לומר לך שאני מקנא בך

ישראל וייס

 

את הסיפור הבא שמעתי מפיו של יהודי שאני מכיר, והבאתי אותו בשינוי פרטים, כדי לטשטש את הדמויות,

אבל המסר נשאר עוצמתי וחזק כפי שהיה במקור. וכך סיפר לי בעל המעשה:

לפני שלושה שבועות שעבר ישבתי בבית הכנסת וזכיתי לראות מחזה מדהים, שטלטל אותי בצורה יוצאת דופן,

ונתן לי שיעור לחיים. אבל כדי שתבינו את הסיפור, אני חייב להתחיל מהתחלה.

בבית הכנסת בו אני מתפלל ישנו יהודי יקר, טוב לשמים ונוח לבריות, שלמרבה הצער סובל מנכות

שהתפתחה בהיותו אב צעיר המנהל בית עם ילדים, חלקם גדולים וחלקם קטנים.

לאחר שהפך למוגבל גופנית, נאלצו בניו לטפל בו, והתחלקו ביניהם בנשיאה בנטל הכבד.

הם כולם מאוד מכבדים אותו ומאוד משתדלים שיהיה לו נוח ונחמד.

אבל אחד מהם, מטפל בו במסירות יוצאת דופן, יותר משאר האחים.

אף פעם לא ידעתי למה דווקא הילד הזה מטפל בו יותר מהאחרים, אבל זאת המציאות,

הוא תמיד התאמץ יותר למען אביו והשקיע בו את כל הנשמה.

אבל מה? זה השפיע עליו. יכולת לראות שהילד הזה פחות מחייך, הוא יותר רציני, הוא יותר ביישן מהרגיל,

ותמיד כשהוא סוחב את אביו, פניו סמוקות מבושה. הוא היה מעדיף שאף אחד לא יראה אותו גורר את אבא שלו

ברחובה של עיר ומביא אותו לבית הכנסת. תמיד ריחמתי עליו, הבנתי את הכאב שלו, אבל לא ידעתי

איך אני יכול לעזור לו וכי אוכל לרפא את אביו?

אז מה קרה לפני שלושה שבועות?

ביום בהיר הגיע אורח לבית הכנסת שלנו, אורח פורח, לא אחד מבני הקהילה ולא מישהו שמכיר

את הקהילה שלנו. סתם יהודי מעיר אחרת שנקלע לאזור בדיוק לתפילת מנחה וערבית,

וראה את הילד הזה כשהוא מביא את אביו לתפילה, פותח לו סידור ודואג לו לכוס תה ולגמרא,

בין מנחה לערבית. אחרי תפילת ערבית, ניגש היהודי אל השניים, אל האב והבן. הוא טפח באהדה

על שכמו של האב הנכה, ואמר לו: "שמע ידידי, אני לא יודע איך קוראים לך ומאיזו מחלה אתה סובל,

אבל אני יכול לומר לך שאני ישבתי פה מאחוריך כל התפילה ופשוט קינאתי בך…".

היהודי תלה בו עיניים משתוממות: "אתה מקנא בי? למה?! אה, בטח בגלל שאני בעל ייסורים גדול… אה?"…

הוא חייך חיוך עצוב כאומר, 'אם רק הייתי יודע כמה הייסורים גדולים לא היית מקנא בי…'.

אבל האורח דחה את הרעיון על הסף: "חלילה לי", הזדעק, "איני מקנא בייסורים שלך

ולא בייסורים של אף אדם בעולם. כבר אמרו חז"ל "לא הן ולא שכרן". אני לא רוצה ייסורים,

ואני לא בדרגה שאוכל לקבל אותם באהבה. אני מתפלל שגם לך לא יהיו ייסורים בכלל

ושתבריא ותהיה כאחד האדם". "אז למה אתה מקנא בי", שאל הנכה…

כאן הרים האורח את קולו כדי לוודא שבנו של הנכה שומע אותו היטב…

"אני מקנא בך שיש לך כזה ילד מיוחד!", הוא אמר לו.

"איזה ילד נפלא", הוסיף האורח בקול גדול. "תראה איזה כיבוד אב. וכי קלה היא בעיניך?

אתה יודע איזו זכות עצומה זו לגדל כזה ילד בבית? הוא בוודאי מחזיק על כתפיו

לא מעט מהצרות של עם ישראל שנמנעו בזכות מסירות הנפש העצומה שלו לכיבוד אב…".

האב זרח מאושר וגם הילד לא ידע את נפשו מרוב שמחה. המחמאה היתה בדיוק במקום

והרעיפה טללי נוחם על פצעי הנפש שנגרמו מהבושה שחש הילד כשחס את אביו ברחובה של עיר…

אבל האורח לא הסתפק בכך:

"אבל אתה יודע ממה הכי התלהבתי?", הוא הוסיף בטון דרמטי וצופן סוד….

"ממה הכי התלהבת באמת?", שאל האב המאושר. "אני התלהבתי מזה שהבן שלך עושה את זה בשמחה!

אני רואה אותו לוקח אותך ומחייך, יש לו סבלנות ואורך רוח, הוא לא עושה את זה רק כי הוא חייב,

רואים עליו שהוא עושה את זה מתוך רצון, מתוך שמחה של מצווה, כי הוא מבין שיש לו זכות גדולה

וכי הוא מבין שכל תנועה וכל מאמץ שלו זאת מצווה עצומה, וכנראה שהוא גם מאוד אותך, את אבא שלו!!!

אין לי הסבר אחר.

"תראה איך הוא מחייך כל פעם כשהוא לוקח אותך, מזה אני ממש יצאתי מהתפעלות.

"ישבתי כאן מאחוריכם ולא גרעתי עין מהילד הזה, איך הוא שמח לקיים את מצוות כיבוד אב… אחחח.

הלוואי שאזכה גם אני לחנך את הילדים שלי כל כך טוב כמו שאתה מחנך אותם".

האורח טפח שוב על שכמו של האב, הפעם הרשה לעצמו לטפוח בעוצמה רבה יותר…

הוא גם ניגש את הבן ולחץ את ידו בחמימות. "אני רוצה להודות לך", אמר לילד,

"לימדת אותי שיעור בהלכות כיבוד אב. אני יוצא מכאן ומתקשר להורים שלי,

לשמח אותם. אני מקבל על עצמי להכפיל את מספר הביקורים שלי אצלם בעזרת ה',

ולהקפיד להתקשר אליהם יותר. בזכותך. זה אתה לימדת אותי!".

האורח יצא מבית הכנסת ונעלם לו מהמולת הרחוב, ואני ישבתי בצד וחשבתי לעצמי,

איזה אדם נפלא. הוא בא רק לרגע אחד וזכה ולשמח את האב השבור והרצוץ ואת הבן האומלל

שכל כך מתבייש באבא הנכה שלו, למרות שהוא מתאמץ לעזור לו ככל יכולתו.

סיפור יפה, נכון?

אז זהו, שעוד לא הגענו לנקודה העיקרית שלו!

בימים שלאחר מכן, ראיתי שחלה תפנית עצומה בצורה ההתנהגות של הילד. הוא לקח את אביו עם גו זקוף!

עם חיוך מאושר! עם ביטחון עצמי בריא! ראיתי שהוא מדבר עם אבא שלו ושניהם צוחקים ושמחים,

כל התקשורת ביניהם השתנתה ונהיתה שמחה יותר. התברר לי למפרע שהאורח לא רק החמיא להם ושימח אותם,

הוא גם לימד אותי איך להשפיע טוב לאנשים סביבי, ואני בהחלט משתדל ליישם את השיעור הזה בשטח.

בתוך זמן קצר החדיר האורח בילד תחושת כבוד וגאווה על כך שהוא זוכה לכבד את אביו יותר מכל שאר בני גילו.

הוא לא סתם ילד כמו כל הילדים! ילד שיש לו אוצר ענק בבית! יש לו אבא נכה,

והוא זוכה לקיים מצוות כיבוד הורים כמו שאף ילד אחר בן גילו אינו זוכה…

כל ההסתכלות שלו על עצמו ועל אביו השתנתה.

וכל זה קרה בזכות לחיצת יד אחת ושתי טפיחות שכם שקיבלו הוא ואביו מאותו אורח פלאי,

שעד עכשיו אני חושב שאולי הוא היה אליהו הנביא….

יש לך דעה בעניין? זו הבמה שלך!

כתובת הדוא״ל שלך לא תפורסם.