רועדת הצטנפה הבת בחדרה, אכלה את הלחם המרוח בשוקולד. כשהדמעות זולגות ללא הרף.

על מסירות הנפש המיוחדת של בת ישראל כשרה והסוף המרתק לסיפור

רועדת הצטנפה הבת בחדרה, אכלה את הלחם המרוח בשוקולד. כשהדמעות זולגות ללא הרף.

מוטי קורן

 

לעיתים זוכה האדם לפדות ולהצלה כזו, שגורמת לו לשנות את כל תפיסת

עולמו מן הקצה אל הקצה  וכך סיפר רבי יוסף זריצקי, – פעם דרשתי לפני

בנות סמינר במרכז הארץ על ענייני כשרות, והדגשתי כי יהודי צריך להקפיד

ביותר על הדברים שהוא מכניס לפיו, אשר דברי קדושה יוצאים ממנו. וכשם

שנזהרים שלא להוציא מן הפה דברים אסורים. כך יש לשמור על המאכלים

המוכנסים לתוכו, שלא תהיה נגיעה בטומאה.

כשסיימתי, קמה אחת הבנות וביקשה את רשות הדיבור, משניתנה לה, פתחה

וסיפרה סיפור אישי, שהדהים את כל חברותיה ומורותיה. סיפור, המעיד כאלף

עדים על רמתה הרוחנית של המספרת, על אף היותה בת שש עשרה לכל היותר.

מתברר, כי היא שמעה הרצאה בענייני כשרות, והדברים החדשים ששמעה

נכנסו לליבה, בביתה לא הקפידו על כשרויות מהודרות, אמנם, הם לא אכלו

דברים שאינם כשרים באופן מוצהר, אולם די היה להם בתווית כשרות מינימאלית

כדי לצרף את המוצר לסל קניותיהם, בפרט בשל פער המחירים גדול בין מוצר

כזה למוצר מקביל בעל כשרות מהודרת.

כששמעתי שיש הרבה כשרויות ברבנות, שאין להן את הכלים להקפיד ולשמור

כהלכה – סיפרה הבת – כאב לי שהורי מתייחסים יותר לכסף ופחות לנשמה,

ובאותם רגעים החלטתי כי אעשה כל שביכולתי לשנות את העניין.

מרבית בני האדם שומעים הרצאות באוזן אחת, מחליטים החלטות משמעותיות,

ושוכחים הכל כשההרצאה מסתיימת… אך יש לזכור כי המטרה בכל שמיעה

שהיא, הנה העברת הדברים לכדי מעשה. "אשר ברא אלקים – לעשות", הקב"ה

ברא אותנו כדי שנעשה, ולפיכך לא בודקים בעולם הזה מה רצה האדם ומה תכנן,

אלא מה עשה בפועל.

אותה נערה היתה שייכת לאותו זן מיוחד של בני האדם בעלי עשייה, ועד מהרה

התקשרה לאביה וסיפרה לו שהיא שמעה הרצאה שלימה על ענייני כשרות, ומן

הדברים עלה כי המוצרים שהם צורכים בבית מהווים בעיה של ממש. היא נתנה

לו שהות מסוימת לעכל את הדברים ואז אמרה: "אבא, אכפת לך לשנות את הענין

ולהתחיל לקנות מוצרים בכשרות מהודרת?"

"בוודאי אכפת לי" – התכעס אביה – "המוצרים הללו עולים הרבה יותר!"

"אני רוצה לבוא הביתה" – ניסתה להפציר.

"ואם לא אקנה לך?" – התגרה בה.

"לא אוכל לבוא" – הגיעה התשובה – "אני יודעת שאם אראה את האוכל, לא אוכל להתאפק".

"את מאיימת עלי?!" – התרגז – "אם כך, עדיף שתשארי בפנימיה. אל תבואי הביתה!

אצלי בבית לא ישתנה כלום!"

והשיחה נותקה.

יום חמישי הגיע. בנות הפנימיה התכוננו כולן לנסיעה הביתה, ורק נערה אחת

היתה טרודה בעניינים אחרים לגמרי. היא ספרה את מטבעות הכסף הבודדות

שברשותה, ותהתה מהו הדבר החשוב ביותר לקנות לשבת. לא היו לה

אפשרויות רבות מדי, ולבסוף נפלה ההכרעה על לחם וממרח שוקולד.

היא בושה לספר על תגובתו של אבא, ועל המצב שאליו נקלעה, באין רואים

'הגניבה' את המוצרים לחדר והטמינה היטב בארון האישי שליד מיטתה,

כשכולן ארזו מזוודות, הכניסה כמה בגדים לתוך המזוודה שלה. יצאה עם

כולן החוצה, וכשעמדו בתחנה מילמלה: "שכחתי משהו, אני רצה להביא…

אל תחכו לי…" ושבה לבדה לפנימיה הריקנית. גם ביום, היה מוזר להיות

לבד בפנימיה הגדולה, אבל בלילה התעצמו הפחדים פי כמה. רועדת מכל

רשרוש הצטנפה הבת בחדרה, אכלה את הלחם המרוח בשוקולד.

כשהדמעות זולגות ללא הרף. "השם, אני יודעת שאסור לבכות בשבת",

אמרה וניסתה בכל זאת להפסיק לבכות, "אבל שבת היום, ולי אין אפילו

יין לקידוש או לחם משנה, אלא רק לחם יבש מיום חמישי…".

בלילה לא עצמה עין, ובצאת השבת יצאה החוצה לחפש מקום שבו

תוכל לשמוע הבדלה. איכשהו חלף לו גם הלילה השני, וביום ראשון

מיהרה לקחת את מזוודה, ו'כאילו' לחזור כמו כולן…

שבועיים חלפו. אביה לא דיבר איתה מטוב ועד רע, אך אבא נותר אבא,

ובסופו של דבר הוא התקשר. "את ברוגז?". "חס וחלילה. אני רוצה מאוד

לבוא הביתה, רק מחכה שאוכל לאכול שם משהו כשר". הבת ממשיכה

להתעקש בנחישות, והוא מחליט לבוא לקראתה. "טוב, שיהיה כך. בואי

נסכם להיפגש בבני ברק. נכנס לאחת מרשתות המזון ואת תאמרי לי

בדיוק אלו כשרויות את רוצה לאכול".

הנערה היתה מאושרת. אבא יתאמץ לנסוע מהבית לבני ברק, והיא תגיע

לשם מן הפנימיה בבאר יעקב. היא תמלא את הבית במאכלים כשרים

למהדרים, ובשבת הבאה שוב תוכל לנסוע כמו כולן!

אלא שהעניינים היו יגעים למדי…

אבא דחף לפניו את עגלת הקניות, והיא העמיסה עליה את כל המוצרים

הדרושים. עד מהרה מתמלאת העגלה עד אפס מקום, משום שצריך לקנות

הכל. אבא רוטן על הקניה הענקית, ובכל פעם שהיא מכניסה מוצר חדש,

הוא מנופף לעברה במוצר מקביל, רק קצת פחות כשר, שעולה הרבה פחות.

"את חושבת שאני רוטשילד? מאיפה אשלם על כל זה?!".

היא מנסה לתמרן בין עקיצותיו וגערותיו – לבין המוצרים שמוכרחים לקנות.

סוף כל סוף הם עושים את דרכם לקופה, מקווים להיחלץ מן הצרכניה העמוסה

במהירות המרבית, אך תקוותם היתה תקוות שווא – תור ארוך ומתפתל של

ערבי שבתות מקדם את פניהם. ואם לא די בכך הם נקלעו גם לידיה של קופאית

ש'עובדת על מידת הסבלנות' שלה ושל לקוחותיה… אבא מציץ בשעונו.

"יש לנו חמש עשרה דקות עד האוטובוס האחרון …", הוא אומר בעצבנות,

"ובמקום לעשות קניה מהירה ולצאת, אני תקוע בגללך…". בסופו של דבר

הם יוצאים עמוסים בשקיות עד להתפקע, רצים לכיוון התחנה ומספיקים

לראות את האוטובוס מתרחק במעלה הרחוב. שאריות הסבלנות של אבא

נמוגות לחלוטין. הוא אינו בורר במילים ומטיח על ראשה של בתו העקשנית

את כל מה שבלבו. היא פורצת בבכי בלי למצוא מילים בפיה. באמת, מה

עושים כעת? איך יעבירו את הלילה תחת כיפת השמים עם כל השקיות הללו?

לבסוף התעשתה והחליטה להתקשר לאחת ממורותיה. בטלפון שוב פרצה

בבכי, המורה נבהלה: מה קרה? "המורה", הצליחה לומר לבסוף, "המורה מכירה

את אבא שלי…. אני תקועה פה ומסובכת ביותר. אין לנו מקום להיות בו הלילה!".

המורה היתה בעלת תושיה. בקשה לדעת מהי הכתובת שבה הם נמצאים, והבטיחה

שבעוד כמה דקות יגיע רכב לאסוף אותם. חמש דקות לאחר מכן כבר עצר לידם יהודי

חייכן, העמיס לרכבו את כל השקיות, ובקש מהם להצטרף אליו. בתחילה המשיך

האב לרטון מעט, אך לבסוף השתתק. לא ניתן היה להתלונן אל מול כל השפע

שהורעף עליהם – ביתה של המורה היה ברוך ילדים, ובכל זאת היא הספיקה

להכין ארוחת ערב חמה, לארח אותם בנעימות, ולתת להם הרגשה נהדרת.

בעלה התייחס אליו בחמימות, והשיחה ביניהם זרמה ביותר. הם אנשים

מיוחדים וטובים כל כך! -חדרה אליו המחשבה, ועמה שב גם הרוגע והכעס שכך.

בדיוק אז צלצל הטלפון. מעבר לקו נשמעה אשתו היסטרית לגמרי: אתם בסדר?.

"אנחנו בבני ברק. הכל בסדר. קרה משהו?". תשובתה היממה אותו – האוטובוס

האחרון, זה שחמק ממש תחת עיניהם הכלות, היה יעד לפיגוע טרור….

המסקנה של אבא – סיימה הנערה את סיפורה המאלף – היתה המרגשת מכל.

הוא אמר לי: גם מצוות שקימתי בעל כרחי הביאו לי חיים! כדאי היה לעבור את

הכל, כדי להבין במה צריך להשקיע בעולם הזה, שהוא עולם המעשה!

 

[מתוך 'הגדה של פסח- דורש טוב']

יש לך דעה בעניין? זו הבמה שלך!

כתובת הדוא״ל שלך לא תפורסם.