1/5

והדמעות שזלגו ממני, יכלו להשקות גינה שלימה

אפרת ברזל מספרת את הסיפור המיוחד על זוג גנני הגינה

 אפרת ברזל

אמא שלי שותפה לקבוצה של חובבי גינון. אחת החברות בקבוצה, שמה נורית קופרמן. שלחה לפני כמה שבועות את המילים הבאות ואמא שלחה לי. וכך כותבת קופרמן.

בגינה שלי מטפלים זוג גננים. זוג מיוחד ממאה שערים, אם להיות ספציפיים, מבתי אונגרין, הכי אונגרישע הייזר שיש, הוא בחליפה ארוכה, זקן ופאות היה גוזם עצים, מנסר ענפים מתפרעים, מנכש עשבים שוטים. היא בחליפה כחולה ומטפחת שחורה, הייתה שותלת אמנון ותמר ורקפות בחורף, גרניום וסלסלי כסף בקיץ, הייתה מעיפה עלים יבשים עם המפוח הזה. היא תמיד הייתה שמחה עם כל פעולה בגינה וידעה להרצות באריכות על ההבדלים בין הפטוניה המפלית, לציניה הכדורית והוא היה מקשיב לה תוך כדי שהוא והיא הופכים את הגינה לירוקה וצבעונית כמו שאני אוהבת. כך כל חודש, במשך שנים ארוכות, הם נהגו לדבר ביחד אל הפרחים שלנו בפרחים (באמת, פרחים בדיוק כמונו, צורכים אהבה, בדוק), עברנו יחד את השלג הגדול והעצים שהוא שבר, עברהו יחד את השמיטה הגדולה והאדמה שיבשה, ואחרי שניהם הם עבדו קשה, מאד קשה לשקם אותה, את הגינה. ויום אחד, לא יודעת לשים את האצבע בדיוק מתי, הוא הפסיק לעבוד, הוא רק היה מגיע, עומד בשקט, והיא הייתה עובדת קשה, גוזמת, מנסרת, מנכשת.

מעיר לה פה ומעיר לה שם וידיו משולבות לאחור.

וככה מידי פעם הייתי צופה מהחלון, או בדיוק יוצאת מהבית או חוזרת ועוקבת אחריהם. ואני זוכרת שיום אחד חשבתי לעצמי, מה יש לו? למה הוא נותן לה ככה לעבוד קשה, לא יותר סביר שהוא יעבוד והיא תצפה? ויום אחד הוא הפסיק לעמוד לידה ולצפות, הוא נשאר בטנדר הגנני שלהם, צופה מתא הנהג, מביא ומחזיר אותה והיא עמלה שם לבד ותמיד עם חיוך ומרץ נעורים, מבדילה בין פקעת לפקעת, צוחקת כשהיא מדברת על הפרחים, כאילו היו הילדים שלה ומנקה בהתלהבות עלים צהובים מהאבוקדו הגבוה שאבא שלי שתל כשעברנו לכאן.

בשבוע שעבר חזרתי מהשבעה שלו.

בשבוע שעבר, הוא פשוט נפטר.

בשבוע שעבר הבנתי שכשהוא "נתן לה לעבוד לבד" הוא פשוט לא היה מסוגל לעבוד, כי המחלה אכלה לו את הגוף, אבל הוא לא סיפר ולא התלונן, גם היא לא סיפרה ולא התלוננה, הוא פשוט בא איתה שלא תהיה לבד והם יוכלו להמשיך לחייך יחד אל הצמחים והיא הביאה אותו איתה, כדי שלא ישאר לבד עם המחלה במיטה.

ואני שלא ראיתי 'שלט של מחלה' על הכיפה, לא הבנתי ולא דנתי לכף זכות. הדמעות שזלגו ממני, יכלו להשקות גינה שלימה.

וכשראיתי בשבעה, את האתרוג הענק שהוא שתל שם בחצר הגדולה והמשותפת בבתי אונגרין, אתרוג נדיר, בעיר שבה לא מצויים אתרוגים, צומח בין כבסים שתלויים על חבל, לגינה הזעירה שהם שתלו שם יחד בכמה עשרות אדניות, האתרוג הזה סימל אותו, אתרוג של הדר, של תורה ומעשים טובים יחד.

הבנתי שאני אתגעגע.

אני אתגעגע אליהם באים יחד לגינה שלנו, למרות שהיא תמשיך לבוא ולספר לפרחים את הסיפור החודשי.

אני אתגעגע להלכות שהוא לימד אותנו, על ענפי הפרי שאסור לנסר ומתי מותר לאכול את הפסיפלורה.

אני אתגעגע בשלג כשיפלו עצים ובשלכת כשעלים צהובים יכסו את הכל. אני אתגעגע, ואבטיח לעצמי לדון לכף זכות, את כל אחד, בכל מצב, אנחנו כל כך לא יודעים מה קורה אצל השני ומאיפה הוא פועל וכל כך עסוקים בלראות אותו דרך המבט שלנו בלבד.

למדתי לנסות לחשוב רק טוב על השני, למדתי לכבד כל פעולה של כל אחד גם אם לא נעשית בדרך המובנת לי. ואת הלמידה הזו, אני מקדישה לעילוי נשמתו של ר' חיים סיני בן משה צבי קרביצקי זכרונו לברכה.

ולרבקה הגננית היקרה שלנו שתחיה עד 120.

וזהו, כאן אני מסיימת, כי אני שוב בוכה.

כך נורית קופרמן, החברה של אמא מקבוצת אוהבי גינון.

ואני, אפרת, אין לי מה להוסיף.

(אפרת ברזל  מתוך קטיפה לבית י"ב באלול תשע"ח )

 

יש לך דעה בעניין? זו הבמה שלך!

כתובת הדוא״ל שלך לא תפורסם.