1/11

התפילה הכי הארוכה היא בראש השנה, אפילו יותר מיום כיפור

הגאון הצדיק רבי משה שטרנבוך שליט"א במאמר מרתק על מהותו של ראש השנה 

 ראש השנה – הקדמה

ראש השנה הוא לא רק ראשית השנה אלא בו טמונים ומרוכזים כל ימות השנה הבאה. עבודתנו ביום זה – המלכת הקב"ה בעולמו, הוא הרעיון המרכזי אשר ממנו מסתעפות כל המצוות כולן ולשמו מייחסים אנו את כל מעשינו שבשנה כולה. האדם הוא תכלית הבריאה, ביום זה, היום בו  נברא אדם הראשון אנו נותנים אל ליבנו סיבת בריאת האדם – המלכת הבורא בעולם הגשמי.

כדי לזכור את תכליתנו עלינו להיזכר ביום המיתה, המעבר בין עולם המעשה לעולם הגמול, כי על ידו נתייחס לעולם כאל פרוזדור לקראת טרקלין ולא כמציאות בפני עצמה. לדאבוננו, אנו נוטים לשכוח שיגיע היום בו נעמוד לדין נוקב על כל מעשינו, כשעתידנו הנצחי עומד על כף המאזניים. אנו כל כך מעורים בהבלי העולם שאנו פשוט שוכחים את מטרתנו האמיתית. ראש השנה מהווה נקודת עצירה בשטף החיים, זמן לחשוב קצת.

בראש השנה אנו מרבים לבקש חיים, לא כדי להתענג על אכילה ושתיה ולשרוף זמן פנוי. אנו מבקשים על חיים רוחניים מלאי תוכן, שיביא אותנו לחיי עולם הבא. "זכרנו לחיים מלך חפץ  בחיים וכתבנו בספר החיים למענך אלוקים חיים", בקשת החיים היא לא לצרכינו אלא למען ה', כדי לעבדו ולקיים רצונו. ברם, הדין בראש השנה נוגע גם לעולם הבא, הקב"ה מחליט האם האדם מוגדר כ"בן עולם הבא". "בן עולם הבא" פירושו אחד המייחס לעולם הבא, ומביט על עולמנו זה כאל פרוזדור בלבד, לכן כל מעשיו הם כדי לזכות בעולם הבא. כך קובע ה' מי הוא בן עולם הבא, וכמה עולם הבא יקבל האדם עבור מעשיו בשנה החולפת.

והנה כיון שאין בריה יכולה לעמוד בדין שיתף הקב"ה בהנהגת הדין מדת הרחמים, אך היא תפעל רק כלפי אלה אשר נכנעים לפני ה' ומבקשים זאת. אדם החושב עצמו שלם שאינו זקוק לרחמים לא יזכה להם, אך כשהאדם מרגיש חסר אונים, הקב"ה עוזר לו. על כן עיקר עבודתנו ביום זה היא להיכנע לפני ה', להתבטל מפני רצונו ולהאמין שהכל לטובתנו. כל מה שעושה ה' הוא לטובתן של בריותיו, גם אם לא נבין כעת מדוע זה לטובתנו בא יבא הזמן בו תתאמת אמונתנו. זאת ועוד, ביום הקדוש הזה על האדם להשליך מנגד את צרכיו האישיים ולקוות למען רצונו ית' – גילוי מלכותו בבריאה, כשהאדם ידאג עבור הבורא, הבורא כבר ידאג בעבורו. כשיתן האדם אל לבו דברים אלו ויקבל על עצמו להשתדל להבא בעבדותו ית' ככל יכולתו, יזכה בדין. רגשות אלו באים לידי ביטוי בתפילות היום, אין אנו מרבים להתפלל על עצמנו כל התפילות כולן הן כיסופין לגילוי מלכותו יתברך בעולם, ולביעור הרע שבבריאה כתוצאה מחטא אדם הראשון המתכחש למלכותו.

נשמתו של האדם הרחוק מתורה ומצוות ככל שתהיה מוסתרת וחבויה בו, היא עדיין חיה וקיימת, כניצוץ השלהבת הספון בגחלת, וכשיפיח בה רוח תפרוץ החוצה, תבער ותאיר. ביום הקדוש הזה מקבלת הנשמה תעוזה להפגין נוכחות אפילו אצל בעלי עבירות, זאת בצורת נקיפות מצפון. מצפונו של האדם הוא הנשמה המתייסרת ממעשיו הרעים, וכל עוד הוא מרגיש זאת פתח התשובה עדיין פתוח לרווחה. החפץ חיים היה אומר במקום שנכה על ליבנו בברכת "סלח לנו" עדיף לתת ללבנו להכות בנו. אדם שמצפונו מתחיל להכות בו נמצא בדרך הנכונה לקראת התשובה.

עם כל אימת הדין בל נשכח שראש השנה הוא "יום טוב", יום בו מצווים אנו לשמוח, יש לכבד יום זה במאכל במשתה ובכסות נקיה. המטרה בשמחה היא להראות שמחתנו בעת מלכות ה'. יש הבדל בין מלך ושליט, מלך מולך מרצון נתיניו אך השליט שולט עליהם אף שלא ברצונם. ביום בו ממליכים את הקב"ה, חובתנו להראות את השמחה האמיתית שבלבנו הנובעת מרצוננו במלכותו, אחרת יש כאן פגיעה בכבודו של המלך. העידו על גדולי המוסר שעמדו ביום זה כשדאגתם בלבם וצהלתם על פניהם. ואם תאמר כיצד ניתן לשמוח כשיודעים אנו שעתידנו עומד על כף המאזניים? יש לנו לבטוח בה' שיוציא כאור צדקנו ומשפטינו כצהרים. כשאדם החליט בלבו פנימה להשתפר וקיבל על עצמו צעדים מעשיים בנדון, אין לו מה לדאוג, רחמי ה' ליהודי עצומים בהרבה מרחמי האב לבנו. ועוד, אף על פי שישנם אנשים פרטיים אשר לא ינתן עליהם תו חיים ביום הזה, האומה הישראלית ככלל תזכה בדין ותמשיך לעולמי עד, כהבטחת ה' לאברהם. אהבת ה' לישראל המתגלית בהנהגה זו מהווה בפני עצמו סיבה נוספת לשמחת היום. וזו הסיבה מדוע המליצו בעלי המוסר לעסוק בצרכי רבים כעצה לזכות בדין, כי הציבור תמיד זכאי ומי שעובד למענם והם זקוקים לו יזכה לחיים על מנת להמשיך ולשרת אותם אפילו שהוא עצמו אינו זכאי לזה.

 

ראש השנה

התפילה העיקרית ביום הקדוש הזה היא תפילת המוסף. בה אנו מאריכים יותר מכל תפילה אחרת במשך השנה, כולל יום כיפור. בעקרון, מצות היום – תקיעת שופר נתקנה לביצוע יחד עם אמירת שלשת חלקי המוסף, דבר אשר אנו מקיימים ב"תקיעות דמעומד" במהלך חזרת השליח ציבור. חלקי התפילה הם: מלכויות, תפילה לגילוי מלכות הקב"ה בעולם – תכלית הבריאה. זכרונות, בקשה להיזכר ולהיפקד לטובה כבני אברהם יצחק ויעקב. שופרות, תפילה על הגאולה הסופית בהזכרת מעמד הר סיני. במאמר הבא נבאר את שלשת חלקי תפילת מוסף של ראש השנה אשר טומנים בחובם את שלשת העניינים המרכזיים של היום.

מלכויות

באמירת מלכויות אנו מכריזין שהבורא ב"ה הוא המלך בעולמו. נשאלת השאלה הרי הבורא ב"ה אינו צריך לברואיו אלא הם צריכים לו, אז מדוע הוא בכלל רוצה שנמליכהו? ועוד, כיצד מתעלה רם ונישא תכלית השלמות על ידנו – קרוצי גושיו, הרי מלאכי רום זעים וחלים מפניו ומה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו? והנה אף על פי שלא ניתן לתת תשובה הולמת לשאלה כי הדבר נקבע בחכמתו האלוקית המוסתרת, ניתן אמנם לברר כמה נקודות מפורסמות בעניין זה, וביאור הדבר כך הוא: הקב"ה ברא את העולם להיטיב לבריותיו, והנה הבורא ב"ה מהווה את תכלית הטוב לכן ההטבה השלמה היא להידבק בו ית'. ענין כל עבודת ה' הוא להידבק בדרכיו על אף הקשיים הקיימים  בעולם הזה, ולכן ה' שם את נשמותינו הקדושות בגופים גשמיים בזה העולם ודוקא מאתנו הרחוקים מתוקף הקדושה, כביכול מקבל נחת רוח. מי שיצליח בזה העולם בתפקידו יזכה להדבק בו ית' בשלמות בעולם הגמול. הדרך לידבק בו היא על ידי מצוותיו (ע"ד רמז מלשון צוותא) קרי קיום התורה שעיקריה ההכרה באחדותו, וההכרה בהיותו מנהיג את העולם כרצונו, וזהו ענין מלכותו מושל יחיד על הכל. נמצינו למדים אם כן שהכל לצרכינו ולטובתנו.

כתוב בנביא "מלא כל הארץ כבודו" (ישעיהו ו' ג'), פירוש אין מקום פנוי ממנו ית' כיון שהוא מקיים את כל המציאות כולה מכוחו בכל רגע, ולולי כוחו היה הכל נהפך לאפס מוחלט. לכן אי קבלת עול מצוותיו היא מרידה במלכותו בפניו, מעשה כזה אף אצל מלך בשר ודם הוא חמור ועונשו דין מות. ברם, אצל הקב"ה חמור הדבר שבעתיים כי יש כאן עלבון גדול יותר, הרי כל כעולם כולו מתקיים מכוחו בכל רגע, ומן הדין היה שכל הממרה את פיו ימות מיד, כי באותו רגע ממש ה' משפיע עליו שפע חיותו והאדם משתמש בכוח זה בניגוד לרצונו, למרוד בו!

הדברים אמנם מעוררים אך האם אנו מקיימים אותם בשפת המעשה? מייסד שיטת המוסר רבי ישראל סלנטר היה אומר שבעת קריאת שמע האדם מכוון להמליך את הקב"ה בארבע קצוות תבל מטה ומעלה, אך הוא שוכח להמליכו על נקודת המרכז, היכן שיושב הוא עצמו! קבלת עול מלכות שמים אינה כלום כל עוד היא איננה מתבטאת במעשים. בעת אמירת פסוקי המלכויות בתפילת המוסף יש לשים לב לדברים הנאמרים, ולכוון ולהעתיקם לחיי היום יום. זה נקרא קבלת עול מלכות שמים. ויש כאן עוד נקודה חשובה בקבלת עול מלכות שמים. כבר הזכרנו לעיל את ההבדל בין מלך לשליט, מלך מושל מרצון נתיניו, אך השליט הוא הדיקטטור, המכניע את אנשי המקום למרותו בכוח הזרוע, "כי לה' המלוכה ומושל בגויים" (תהלים כ"ב כ"ט), דהיינו אומות העולם מקבלים את מרותו בעל כרחם מפחד רעה, אך כלל ישראל מקבלים את מלכותו באהבה ובשמחה.

בהגיעו לראש השנה על האדם לתאר את עצמו כעבד שמרד ונגזר עליו דין מות, אלא כיון שהוא מזרע שלשת אוהבי המלך ושריו החשובים ביותר, יש לו אפשרות לבא לפני המלך ולהתחנן לו על נפשו אולי יזכה בתחינה. כך אנו שכל השנה גילינו אזלת יד במצוותיו וגם עברנו על רצונו חייבים מיתה, אלא מפני שאנו בני אברהם יצחק ויעקב יש לנו זכות להכנס לפני ה' פעם אחת בלבד ולבקש חנינה. רק אם נקבל עלינו את עול מלכותו באמת ויוכח שזה מעומק הלב, ניכתב לחיים ונשוב לשרתו. כמובן, שעכשיו כעבדים בשירות המלך נזכה ממילא למזון, לאכסניה ולסיפוק צרכי החיים בכבוד.

דרכי ה' נסתרים מבינתנו אך עלינו להאמין שהוא מנהיג את העולם בתמידות ושום דבר אינו נעשה בניגוד לרצונו הטוב. אנו אומרים בתפילה "ה' מלך ה' מלך ה' ימלוך לעולם ועד", דהיינו ה' הנהיג את העולם מאז, הוא מנהיג את העולם כעת והוא ינהיג את העולם בעתיד. למרות שלעתים אנו סובלים צרות ורעות עלינו להאמין שהכל מאתו והכל לטובה. יגיע יום בו הכל יהיה ברור וגלוי, אז נבין מדוע הכל היה לטובה, בינתיים עלינו להאמין בזה כחלק מאמונת הייחוד. אמונתנו שונה מאמונת היוונים על ריבוי אלים חלקם טובים חלקם רעים או מאמונת הפרסים תלמידי זורוס שיש אל טוב ואל רע. אנו מאמינים שיש א-ל אחד ויחיד עושה הכל וכיון שהוא שלמות הטוב ממילא  "כל מאן דעביד רחמנא לטב" (ברכות ס:). החיזוק באמונה זו מנחם אותנו כשאנו עומדים בדין בראש השנה, כי אנו יודעים שאפילו אם פשענו כל מה שלא יגזור עלינו הכל לטובתנו האמיתית, אם קשה הדבר בעולם הזה סימן שטובה נצחית נפיק מזה.

המלכת רבונו של עולם באמירת מלכויות היא מצוות היום. כלולה בזה גם האמונה באחדותו, יסוד התשובה וגם המהלך המתאים לזכיה בדין – קבלת עול מלכותו. כמו כן מונח במלכויות האמונה שהכל מאת ה' והכל לטובה והכניעה לרצונו ית'. על ידי ההתרכזות בנושאים אלו נכתב ונחתם לחיים טובים, אמן!

זכרונות

החלק השני של תפילת המוסף המיוחדת הוא אמירת "זכרונות". בברכה זו  אנו מבקשים מאת ה' שיזכרנו לטובה בזכות אבותינו הקדושים אברהם יצחק ויעקב ע"ה. דגש מיוחד הושם על נושא עקידת יצחק בו מתגלה לעין כל רצונו של אברהם אבינו להקריב לפני ה' את בנו יחידו, ורצונו של יצחק (שהיה אז בן שלושים ושבע שנה) להיקרב לפני ה' כקרבן. בקשתנו מאת ה' שבזכות עקידת יצחק יוציא כאור צדקנו ומשפטינו כצהרים.

אכן הדברים קשים להולמם, האם אנו בני אדם צריכים להזכיר משהו לבורא עולם? האם הוא שוכח? התשובה לשאלה זו מהווה יסוד חשוב ביהדות שהרי בלעדיה כל המושג של תפילה לא מובן, וכי אנו צריכים להזכיר לה' את צרכינו? מי כמוהו יודע מחסורינו, ומי כמוהו מעונין להיטיב לנו. אלא שכל ענינים אלו הם מצדנו ולא מצדו ולצרכו, דהיינו ה' קבע שלטובתנו נצטרך להתפלל. מדוע? כי בזה מתקיימת תכלית הבריאה "שידע האדם ויודה לאלוקיו שבראו" (רמב"ן סוף פר' בא). לכן גם כן קבע שלא נוכל ליהנות מפירות מעשי אבותינו מבלי שאנו נזכור אותם תחילה, תכלית האמירה היא שאנו ניתן אל לבנו זכרון הדברים. בכך לא נטעה בהבנת דרכי ההנהגה, דבר חשוב הוא לדעת סיבת כל השפעה מאתו ית', כי עלינו להעתיק את דרכי ההנהגה שלו ית' בעולם ולחקות אותו בדמיון מה "מה הוא רחום אף אתה רחום" וכו' (שבת קלג:). ברם, יש עוד סיבה בזה והוא שלפי האדם ניתן כח אדיר, עד שקבעה חכמתו ית' שהאמירה עצמה מעוררת את ירידת ההשפעה ממרום, והדברים ארוכים.

רעיון נוסף הטמון בהזכרת עקידת יצחק הוא ענין הנהגת "צירוף מחשבה למעשה". הקב"ה כאמור יודע הכל והוא ידע גם ידע שאילו יבקש מאברהם להקריב לפניו את בנו יעשה כן בשמחה אז מדוע היה צורך בנסיון? אלא כדי לגלות לכל העולם את נאמנותו של אברהם ואת הסיבה מדוע בחר ה' דוקא בו ובזרעו אחריו להיות לעם הנבחר. והנה, בסופו של דבר הרי אברהם אבינו לא הקריב את בנו, אלא שכיון שפעל ועשה למען ההקרבה נחשב הדבר כאילו הקריב ממש. זהו ענין צירוף מחשבה למעשה שהוא אורח ייחודי לעם המיוחד בלבד. אמרו חז"ל "חשב אדם לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה" (ברכות ו.). מעשה מצוה היא אך גילוי חיצוני לרצון הפנימי לכן הוא אינו מעכב בכל מקרה. אנו, כלל ישראל, רצוננו הפנימי הוא לעשות את רצונו ית' בלבד רק שיש לפעמים מעכבים, יצר הרע למשל (ברכות יז.). לכן בהזכרת העקידה אנו מבקשים מאתו ית' שיתנהג עמנו על פי רצוננו הפנימי ולא על פי מעשינו, כי מעשי המרידה שלנו אינם עם כוונה רעה אלא נעשים ברגע של חולשה ואינם אלא לפנים, וכבר אמרו חז"ל (סוטה ג.) אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות, שנאמר (במדבר ה') איש איש כי תשטה אשתו, תשטה כתיב". אכן, דבר אחד חשוב יש לזכור, למרות שמזכירים אנו מעלותיה של האומה הישראלית הקדושה, צריכים אנו לעמוד בהכנעה גמורה, ברוח נמוכה ובכפיפת קומה, אדרבה מכיון שאנו שייכים לעם כזה מעולה הטענה נגדינו על מעשינו הרעים גדולה יותר.

המגיד מדובנא שאל מה תועלת יש בהזכרת זכות אבות הרי זה עלול להביא עלינו קללה ולא ברכה, המקטרג יטען אבותיהם התנהגו למופת אז מה אתם? מעשיהם יוכיח שיש אכן אפשרות לעמוד ברצון ה' ושום דבר לא קשה מדי. משל למה הדבר דומה לשני אנשים שסרחו, האחד בן לצדיק נשגב השני בן לרשע, האם אין טענות קשות יותר כנגד הבן של הצדיק על שלא למד מדרכי אביו ולא הושפע מהדוגמה האישית הכבירה? הרב דסלר ז"ל עונה לשאלה זו בשאלה נוספת. מה המיוחד בעקידת יצחק? הרי היא לא היתה תופעה ייחודית, במשך הדורות ובפרט לפני כיובל שנים הקריבו יהודים רבים את עצמם ובניהם למען האמונה היהודית. מי ימנה את אותם האנשים אשר עמדו בגבורה מול הנסיון של המרת דת עושר והצלחה מצד אחד ומצד שני מיתה אכזרית מפרי דמיונם של פראי אדם!

אך התירוץ פשוט, את הכוח לעמוד בנסיונות אלו ירשנו מאבותינו, מחמת המעשה של אברהם אבינו קיבלנו את הכוח למסירות נפש. וכך מכל מעשיהם של אבותינו הכבירים ירשנו מידות טובות מעולות אחת מחברתה, את הרחמנות וגמילות החסדים המאפיין את בני התורה עד היום מהם קבלנו, את הבושה והעדינות מהם קיבלנו, וכך הלאה. נמצינו למדים שהזכרת זכות אבות אינה רק בקשת רחמים מחמת מעשיהם אלא הזכרת המעלות שלנו כעם ישראל, ואפילו אם כרגע במצבינו היום אין הן ניכרות בנו כל כך בפועל, הן קיימות בכח, וכדי שנזכה להוציאם לפועל אנו מבקשים חיים. ובזה גם מיושבת טענתו של המגיד מדובנא, הזכרת זכות אבות מגלה אילו מידות טובות יש לנו בפנימיותנו, בגינם בודאי לא ישליכנו הקב"ה מנגד.

שופרות

החלק השלישי והמסכם של חלקי המוסף הוא ברכת "שופרות". הפסוקים מתמקדים בעיקר על מעמד הר סיני והגאולה העתידה, שבשניהם קול השופר תופס מקום מרכזי, אך יש רעיון נוסף המשותף לשניהם גם יחד, הם תלויים זה בזה. התורה ניתנה למען הביא את העולם לתיקון הסופי של חטא אדם הראשון בעת הגאולה האחרונה, והגאולה עצמה תבוא בזכות התורה. "סוף דבר הכל נשמע את האקלים ירא ואת מצוותיו שמור כי זה כל האדם" (סוף קהלת) תכלית הכל היא יראת ה' ויראת ה' באה על ידי לימוד התורה, כשההתעוררות ליראתו באה על ידי תקיעת השופר. אנשי כנסת הגדולה מתקני נוסח הברכה מתארים שלפני מתן תורה "גם העולם כולו חל מפניך ובריות בראשית חרדו ממך בהגלותך מלכנו על הר סיני ללמד לעמך תורה ומצוות" וקול השופר היה הגורם לחרדה ככתוב המובא שם "וקול שופר חזק מאוד ויחרד כל העם אשר במחנה".

והנה, טעמים רבים נאמרו למצות תקיעת שופר, רבנו סעדיה גאון מביא לא פחות מעשרה, נזכיר בקצרה את המפורסמים שבהם. ראשית הוא כדרך המלכים המודיעים את תחילת מלכותם באמצעות השופר. טעם נוסף הוא המבואר לעיל שקול השופר מחריד ומעורר לתשובה, מה עוד שיש כאן הכרזה והזהרה לשוב בעוד מועד לפני שיחרץ הדין. יש בתקיעת השופר זכרון למעמד הר סיני כדי שנקבל עלינו עול תורה ומצוות מחדש, ותוקעים בשופר של איל דוקא זכר לעקידת יצחק. טעמים נוספים יש בה לזכרון קיבוץ הגלויות, הגאולה הסופית ותחיית המתים. כל הענינים הללו רמוזים בפסוקי השופרות, והאומרם במתינות יוכל להתעשר מהם עושר רוחני רב. אכן עיקר הכוונה בהם היא השאיפה והכמיהה לקבלת עול מלכות שמים ולגאולה הסופית בה יקבלו כל העולם כולו עול מלכות שמים עליהם וייראו מפני ה'.

ראש השנה שחל בשבת

כשראש השנה חל בשבת אין תוקעין בשופר. טעם הדבר מבואר בגמרא (סוכה מג.) "גזרה שמא יטלנו בידו וילך אצל בקי ללמוד, ויעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים". והענין, כי יש כוח ביד חכמים לבטל דבר מן התורה בשב ואל תעשה כשהם רואים צורך בזה כגון במקרה כזה אשר אנו חייבים מדאורייתא בתקיעת השופר ומפני החשש שמא יבוא מישהו להכשל באיסור שבת ביטלו מצווה מדאורייתא. למדים מכאן שני דברים, ראשית קדושת השבת ויראת חטא, החשש הרחוק שמא מישהו בזמן מן הזמנים יכשל באיסור שבת הוא מכריע יותר ממצות תקיעת שופר לכל כלל ישראל לכל אורך הדורות כשראש השנה נופל בשבת. שנית, אמונת חכמים, הרי אנו יודעים את חשיבותה של מצווה זו ואת סגולתה הייחודית להפך את מדת הדין למדת הרחמים כמבואר בזוהר הקדוש, מצוות תקיעת השופר והשפעתה הם חיוניים לזכיה בדין. ועם כל זה יש לנו אמונת חכמים ואנו מצייתים לגדולים ומבטלים את המצוה תוך סיכון עצמי מוחשי! אין ספק ששני ענינים אלו הם העומדים לזכותנו ביום הדין כך שאין כבר צורך בתקיעת השופר כדי לעורר רחמים. בדרך אגב מכאן תוכחת מגולה לאלו המחללים שבת אך יחד עם זאת משתדלים לבקר בבית הכנסת בראש השנה כדי לשמוע קול שופר.

ועוד יש לומר, שאין צורך לדאוג על חסרון מצות תקיעת השופר בשבת כי אמרו חז"ל שבזכות שמירת השבת מוחלין לאדם על כל עוונותיו (שבת קיח:) וזה לשונם: "אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן, כל המשמר שבת כהלכתו, אפילו עובד עבודה זרה כדור אנוש – מוחלין לו, שנאמר (ישעיהו נ"ו) אשרי אנוש יעשה זאת וגו' מחללו, אל תקרי מחללו אלא מחול לו". כי בזכות שמירת השבת והחיזוק באמונת בריאת שמים וארץ ימשיך להתעלות וישוב אל ה' באמת וכך ימחלו לו עוונותיו, וממילא אדם שנמחלו עוונותיו מה לו לדאוג מיום הדין.

אם נשכיל להבין את הלימודים הגדולים של רש השנה וניישם אותם למעשה בהחלטה כנה לשפר את מעשינו ולהתחזק בשמירת תורה ומצוות, בוודאי שנכתב ונחתם לאלתר לשנה טובה ולחיים טובים.

(מתוך הספר דע מה שתשיב )

 

יש לך דעה בעניין? זו הבמה שלך!

כתובת הדוא״ל שלך לא תפורסם.