1/52

אם לך קשה להיות איתי יומיים ואני נמצאת איתי כל הזמן, אני באמת גיבורה!

היא מתניידת על קולנועית, סובלת מטרשת נפוצה, אימא לילדה בעלת פיגור ויתומה מגיל צעיר, אבל מעפילה ונופלת, מלאה בשמחת חיים ובעוצמה מעוררת השתאות ● תכירו את גב' עירית בינקה, אישיות מדהימה

"הייתי אז בת שלושים וקצת, צעירה ואנרגטית. הבן השישי שלי נולד לא מזמן, ואף על פי שהחיים שלי לא נראו כמו גן שושנים פורח, שכן השם אתגר אותנו בקושי משמעותי מאוד של גידול ילדה נפלאה בעלת פיגור קשה, עדיין היינו משפחה שמחה, והחיים היו יפים.

"התמודדתי עם גידולה של הבת המקסימה והמיוחדת שלי, ועם האמהות המאתגרת לה ולחמשת אחיה ואחיותיה, עבדתי בעבודה מלאת סיפוק, הייתי מורת שילוב, מחנכת כיתות ללקויי למידה, ניהלתי את מכון 'תבונות' והעברתי הרצאות מקצועיות בפורומים שונים. אני יועצת חינוכית ובעלת תואר BA בחינוך מיוחד.

"הסימנים לבוא הסערה היו מינוריים. זה התחיל באיבוד תחושה חלקי בכפות הידיים, בקשיים קלים במוטוריקה העדינה, בתחושות לא מובנות של עקצוצים בידיים. קצת נוירולוגיה אני יודעת, והבנתי שהמשמעות של התחושות האלו עלולה להיות מאיימת. פניתי לנוירולוג, ואחרי בדיקות חלקיות הוא טען שהכל תקין ואין מה לדאוג.

"הסימנים המעורפלים התרבו. פתאום שמתי לב שאני מתקשה בהליכה וסוחבת רגל. הייתי רגילה ללכת ברגל לכל מקום, הכושר שלי היה מעולה, וקשיי ההליכה האלו היו אורחים בלתי מוכרים.

הרופא, מצידו, בחר להתבדח. הוא לא ראה סימני צליעה בבדיקה.

'איפה את רואה צליעה?' הוא שאל.

"'זה קורה לי אחרי שעה של הליכה', הסברתי, 'פתאום אני מתחילה לסחוב רגל'.

'נו', הוא צחק, 'אז תלכי רק חמישים ותשע דקות'. מבחינתו, באותה נקודת זמן, הייתי אישה בריאה וחרדתית בלבד.

"אבל אני, בליבי, הרגשתי אחרת. הייתה לי הרגשה שמדובר בבעיה נוירולוגית רצינית, או בגידול חלילה, או אולי זה באמת בעיה פסיכוסומאטית אבל קיימת, כזו שצריכה טיפול.

"באיזשהו שלב, כשהבעיות לא הראו סימנים שהם מתכוונות ללכת, התחלתי להתעקש. ביקשתי בדיקת MRI, ואחרי מאבקים קיבלתי עבורה אישור. התוצאות לא השאירו מקום לספק או למשאלת לב: הבדיקה הדגימה דלקות פעילות במוח ובעיקר בעמוד השדרה הצווארי. האבחנה: טרשת נפוצה.

באותם רגעים הרגשתי איך החיים שלי נחלקים לשניים. במספריים.

(עירית בינקה).

 

מול המנהרה:

התמודדות מצמיחה

אם נסעתם פעם בכביש בין-עירוני, אתם בוודאי מכירים את חווית המנהרה: השמים כחולים, העצים ירוקים, העולם מואר ומלא חיים ופתאום – קאט. הרכב גולש לתוך מנהרה, ובבת אחת נעלם הנוף המופז ואתם מוצאים את עצמכם נעים בין קירות בטון עבים, מתחת לתקרה נמוכה, באפלולית.

חוויה שלא כולם מחבבים, ובכל זאת – רוב האנשים נוסעים בנינוחות במנהרות, רואים בהן קיצור דרך מהיר ונוח, ולא מעלים בדעתם לנסוע בכבישים עוקפים ולנדוד בדרכים ארוכות כדי להימלט מהמנהרה. למה? זה דיי ברור, לא? כי המנהרה זו הדרך שלהם הביתה, או לעבודה, או לכל יעד אחר שהם רוצים להגיע אליו. ואם זו הדרך והמנהרה היא חלק מההגעה אל היעד, אז נוסעים בה בשלווה ויודעים שעוד מעט הניווט ינחה אותם לנסוע בנתיב הימני ולצאת מהמנהרה לכביש המהיר.

כשהמנהרות חדלות מלהיות חלק מהמציאות המובנת ומקבלות מעמד של משל- השלווה הזו פחותה. לפעמים מסע החיים מחליף תפאורה, מנופים רחבים ואופקים מוארים – למנהרה צרה, חשוכה, שקירות הבטון שלה סוגרים ומפחידים.

המנהרות של מסע החיים הן הרבה פעמים ארוכות ארוכות, ואין מכשיר ניווט שיספר לנוסע עוד כמה זמן הוא ייחלץ מכאן בחזרה אל הדרך המהירה. לא ידוע מתי יתגלה האור בקצה המנהרה, ואם בכלל יש שם אור או רק מעבר למנהרה אחרת.

לכל אחד מנהרה משלו. בריאות שמתערערת ביום לא בהיר אחד, עבודה יציבה שהופכת להיסטוריה באמצעות מכתב פיטורין, אדם יקר וקרוב שנעלם מנופי החיים, נדודים בין קורות גג שכורות ונטולות יציבות. כל אחד וההתמודדות שלו במסע החיים. כל אחד וקצב ההתקדמות או הנסיגה שלו.

המנהרה של עירית בינקה, שסיפורה פותח את הכתבה הזו, היא ארוכה וחשוכה, ולכאורה גם נטולת קצה נראה לעין.

זו מנהרה תלולה שיורדת עוד, ועוד, עמוק יותר לתוך מעבה האדמה. מפעם לפעם נעשה בה חשוך יותר, רחוק יותר מהחיים השוקקים אי שם למעלה, בעולם שמחוץ למנהרות.

אבל עירית בחרה כבר מזמן, והיא בוחרת כל יום מחדש, לא להיתקע באפילה. היא מתקדמת במסלול שלה בנחישות, בהתמדה, באמונה מדהימה, בהסתכלות מיוחדת משלה על ההתרחשויות ועל משמעותן. "זו מנהרה שהשם הכין במיוחד בשבילי", אומרת עירית, "ואני מרגישה גאווה ביכולת שלי ללכת בה בלי להתייאש באמצע הדרך".

הזמנו אותה לספר לנו על תחנות בדרך שלה ולתת לנו הדרכה של בעלת ניסיון: איך נוסעים במנהרות בלי לתת לפחד להשתלט על ההגה, איך מתקדמים בהן בלי לאבד תקווה, איך מאירים אותן ומהיכן מזרימים אליהן אוויר משיב נפש.

 

מול האובדן:

נכסים חדשים

"אחרי תקופת טיפולים לא פשוטה, יצאתי לנוח כמה ימים בקייטנת אמהות. האווירה הייתה נעימה ומשוחררת, ואף שכבר נעזרתי במקל – הרגשתי חלק מכולן. עד שהתחילה תכנית ההרקדה.

"את צריכה להבין: ריקודים היו חלק ממני. ברוך השם, הייתי גמישה, אהבתי לרקוד, לא פעם הייתי מדליקה טייפ אחר הצהרים ורוקדת עם הילדים.

פתאום, מול האולם שטוף המוזיקה והנשים הרוקדות בחדווה, כשאני מגלה שהרגליים מסרבות לשתף פעולה ואני לא מסוגלת להשתלב בתנועה – פתאום נפל לי האסימון: עד ביאת משיח צדקנו, אם לא יתרחש לי נס גלוי, לא אוכל יותר לרקוד.

"זה היה רגע איום. הוא הציף בתוכי את הכאב החריף של האבדן: האבדן של הגוף הבריא, האבדן של התפקוד הרגיל, של העשייה הנמרצת שהייתי רגילה אליה. האבדן של הזהות המוכרת שלי – אימא חמה, מורה מקצועית לחינוך מיוחד.

האבדן של החיים הרגילים שלא ישובו.

"יצאתי מאולם ההרקדה, אישה בת שלושים וחמש נתמכת במקל ובעיניה דמעות. הלכתי לחדר שלי, נעלתי את הדלת ופרצתי בבכי נורא. פרקתי את הכאב, את הפחד, את המוגבלות, את האבדן. אמרתי להשם: נתת לי חיים לא קלים. את אימא איבדתי כשהייתי צעירה, יש לי בת שסובלת מפיגור קשה, אבל בכל הקשיים האלו תמיד היו לי דרכים להיטען בכוחות חדשים. הריקודים היו ההטענה שלי.

ועכשיו ההתמודדות היא בתוכי. היא חלק ממני. אני לא יכולה לברוח ממנה אל ריקודים שמחים. מה אני עושה?

"באותם רגעי בכי נזכרתי פתאום בהחלטה שלי, להיות בעזרת השם שמחה בכל מצב. התחלתי לחפש בתוכי תשובות, מה באמת אני יכולה לעשות? נסגר מולי שער שאהבתי, הוא ננעל סופית. איזו דלת אחרת אני יכולה לחפש? ואז ידעתי.

נזכרתי בחלום ישן שלי ללמוד מוזיקה והחלטתי:זו תהיה הדלת שלי, בעזרת השם. כשחזרתי הביתה נרשמתי ללימודי נגינה בגיטרה".

כשהחיים סוטים מהמסלול הזורם וגולשים לתוך מנהרה, ההתמודדות היא לא רק עם החושך והקירות הסגורים – ההתמודדות היא, קודם כל, עם אבדן כל מה שהיה עד עכשיו: האור, המרחב, השחרור, היופי של ציפור מנתרת על העץ.

"כל התמודדות מתחילה בתחושת אבדן", אומרת עירית. "גם כשנודע לנו שהבת שלנו סובלת מפיגור קשה, חווינו אבדן של הבת הבריאה שקיווינו שהיא תהיה. היו לה אמנם בעיות בריאותיות, אבל בתחילה הייתה לנו תקווה גדולה שבעזרת השם, על ידי טיפולים רבים, היא תצליח להתגבר עליהן ותהיה בריאה או לפחות גבולית. רק בהמשך התברר לנו שהיא לעולם לא תהיה הילדה הבריאה שעליה חלמנו. איבדנו את הילדה מהחלומות. עם האבדן, גילינו שקיבלנו ילדה מקסימה בדרך שלה.

"באופן דומה, כל התמודדות אחרת מזמנת לנו תחושת אבדן. פיטורין הן אבדן של מעמד והכנסה, פירוק בית הוא אבדן של החיים המאושרים שקיווינו לחיות, מעבר דירה מאולץ הוא אבדן של שגרה ותחושת קביעות.

"מעבר לכל אלו, קיימת תחושת האבדן של הזהות העצמית שהגדירה אותנו עד עכשיו. לכל אחד מאיתנו יש כדור, שתמיד צד אחד שלו נחשף לעיני החברה והצד השני שלו סמוי. הצד החשוף הוא החלק הייצוגי שלנו: הייתי מורה במשרד החינוך, זו הייתה ההגדרה היח"צנית שלי. פתאום התערערה ההגדרה: עזבתי את העבודה במשרד החינוך, עכשיו אני צריכה לחפש בצד הסמוי של כדור הגדרה חדשה וזהות ייצוגית אחרת.

"הרבה פעמים, אנשים שנאלצים להתמודד עם זהות חדשה שכוללת מגבלה פיזית או שונות חיצונית – בוחרים להתחבא מעיני הציבור ולא להציג את עצמם בהגדרה החדשה והמוגבלת שלהם. אני חושבת שחבל, כי יש לנו כל כך הרבה דברים יפים לבחור בהם להיות המייצגים שלנו. אנחנו בוחרים איך להציג את עצמנו לציבור.

"אני לא יכולה להסתיר את המוגבלות שלי, יש לה אמצעי המחשה ויזואליים… בהתחלה נעזרתי במקל, אחר כך בהליכון והיום אני מתניידת בקולנועים. אבל בחרתי לעלות על במות עם כל זה. השם נתן לי כוחות לבחור ביכולת להציג את עצמי בצורה אחרת: אני מרצה, אני מעבירה מסרים מחזקים לקהל, אני צומחת מתוך הכאב ומשתדלת להעביר את כוחות הצמיחה האלו גם למתמודדים אחרים.

זו ההגדרה החדשה שלי.

"כשאדם מתמודד עם אבדן, כדאי לו לזכור: מה שאבד אולי לא ישוב עוד, אבל יש לו אפשרות לרכוש לעצמו נכסים אחרים, חדשים. הם לא ימלאו את החלל שהשאיר האבדן, אבל הם יאפשרו בנייה של חיים אחרים ויפים".

 

מול החרדה:

אמונה גדולה

"לפעמים אני מרגישה כאילו דוב שחור וגדול עומד מאחורי הדלת שלי, אורב להזדמנות להיכנס. הוא כבר מכניס יד שחורה וגדולה, הוא כבר מכניס רגל, החרדה איומה. התהליך מתקדם ואין שום אפשרות לדעת מה יהיה מחר.

תאי המיאלין שעוטפים את המוח ואת חוט השדרה נהרסים ומתמלאים חורים, העצבים לא מצליחים להעביר שדרים למוח, היכולת התפקודית הולכת ויורדת. מה שהיה לפני חודש הוא כבר לא מה שהיה לפני שלושה חדשים, ומה שיש היום – מי יודע מה יקרה לו בעוד שבוע".

בחושך באה החרדה. הדרך צרה, קשה לדעת לאן היא מובילה ומה מחכה בסיבוב. כל מתמודד מכיר את תחושת חוסר הוודאות המציפה, את החרדה מפני הלא נודע. עירית מכירה את התחושה הזו מקרוב כל כך.

"אם דיברנו קודם על האבדן", משתפת עירית, "המחלה שלי מזמנת לי תחושת אבדן בלתי נגמרת. זה לשבת שבעה כל חודש מחדש: עוד תפקוד שאבד, עוד יכולת שהלכה לבלי שוב.

"טרשת נפוצה זו מחלה מתעתעת באופייה, אי אפשר לדעת מה ייפגע בפעם הבאה. יש בה אלמנט חזק מאוד של אי וודאות, והיא יוצרת חרדה גדולה מפני העתיד.

"בכל התמודדות יש חרדה כזו, שנובעת מכך שהעולם היציב והמוכר נפגע. אי אפשר לצפות את העתיד, איש לא מבטיח לנו כלום. זו חרדה שעלולה להיות משתקת.

"הכלי שאני מציעה להתמודדות עם חרדה, הוא ההתמקדות בכאן ובעכשיו. כשאנחנו מקבלים מהשם קושי, אנחנו מקבלים עם הקושי כוחות להתמודדות , אבל כשאנחנו מדמיינים קושי שאולי יבוא – אנחנו בעצם מתמודדים במחשבה שלנו עם קושי שאין לנו כוחות לעבור אותו.

מול חוסר ודאות וחוסר אונים – מאמינים, מאמינים ושוב מאמינים. אין לי מושג מה יהיה בעתיד, אבל אני מאמינה באמונה שלימה, שכשיגיע העתיד הזה – השם, האבא האוהב שלי, יהיה איתי בכל מצב וייתן לי כוחות. וגם אם לא אראה את היד, הוא תמיד יהיה ליד.

"לו הייתי מדמיינת את עצמי בקולנועית, לא הייתי עומדת בקושי הזה. לו הייתי מדמיינת ל­­­פני שנולדה הבת שלי שאתמודד עם ילדה בעלת פיגור קשה, זה היה בלתי אפשרי עבורי להתמודד עם הכאב. אבל כשהקושי כבר כאן, מולי, אני מקבלת משמים את כל הכוח הדרוש לי כדי לחיות אתו בצורה הטובה ביותר.

"מה שמוביל אותי בדרך הלא פשוטה שלי, הוא הכוח להיאחז במה שנמצא מולי עכשיו. עכשיו יש אתגר נקודתי שאיתו אני צריכה להתמודד, זה לא אומר שאני צריכה להעמיס על עצמי גם את כל האתגרים שאולי יבואו ולחשוש גם מהם.

"אני מציעה לכל מי שמתמודד: אל תדמיינו את הנחל. אל תעסקו במה שעוד לא הגיע. בדמיונות, הנחל הוא עמוק, מפחיד ובלתי עביר. אבל כשמגיעים אליו –  פתאום מגלים שהשם הכין לנו גשר מעל הנחל, ובעזרת השם נוכל לעבור בביטחה גם את הניסיון הזה".

 

אדם-הולך-בתוך-מנהרה

 

מול חוסר התוצאות:

חובת ההשתדלות

"בתחילת הדרך אמרתי לעצמי: בעזרת השם, אני אהיה נחושה. אעשה הכול. את כל ההשתדלות האפשרית: פיזיותרפיה, הידרותרפיה, טיפולים תרופתיים, כל מה שאפשר. בוודאי יהיו לזה תוצאות. גיליתי שזה לא הולך. המחלה היא פרוגרסיבית, וההשתדלות שלי עוזרת אמנם להאט את ההתדרדרות, אך לא עוצרת את המחלה.

"אני מרגישה כמו במשחק סולמות וחבלים: מתאמצת, מטפסת, הולכת לפיזיותרפיה, נלחמת להחזיר לעצמי לפחות חלק מהיכולות – ואז מגיע התקף ואני גולשת מטה מטה, אל נקודת ההתחלה או נמוך ממנה.

"ושוב מתחילה להתאמץ, ושוב מטפסת, ושוב גולשת". 

לפעמים נראה שהנה-הנה, עוד מאמץ קטן וקצה המנהרה יזרח ממול באור השמש. אבל אז, כשסוף המנהרה כבר כמעט בהישג יד – כמו בחלום בלהות הכביש נסוג מתחת לגלגלים, נוסע במהירות אחורה, ושוב הכול מתחיל מהתחלה.

ואולי לא מאותה התחלה מוכרת, אלא מנקודת פתיחה אחרת שנכנסת לתוך מנהרה אחרת, צרה יותר וחשוכה יותר. לפעמים האור שבקצה המנהרה הוא תמרור איתות: כאן תחילתה של מנהרה חדשה…

"את אסטרטגיית ההתמודדות עם המצב הזה", מספרת עירית, "למדתי מאימא שלי.

"אימא שלי חלתה במחלה ממארת כשהייתי בחורה צעירה. ראיתי אותה הולכת ודועכת למרות הטיפולים, ולא מפסיקה לעשות את ההשתדלות שלה. בצל אי הוודאות היא השקיעה והתאמצה , אף על פי שהיא לא ראתה תוצאות. את האסטרטגיה הזו למדתי ממנה: יהודי מצווה לעשת את ההשתדלות שלו בלי חישובי כדאיות ובלי תלות בתוצאות. את התוצאות – רק השם קובע.

"מסופר על המלך חזקיהו", אומרת עירית, "שראה ברוח הקודש שייוולדו לו בנים רשעים, ולכן בחר שלא לשאת אישה. בא אליו הנביא ישעיהו ואמר לו שבגלל הבחירה שלו שלא לשאת אישה נגזרה עליו מיתה. יהודי לא עושה את הבחירות שלו לפי התוצאות שהן יניבו בעתיד, אלא לפי רצון השם.

"הגזרה אמנם נגזרה, אבל המלך חזקיהו לא התייאש. הוא אמר לנביא: 'כלה נבואתך וצא. כך מקובלני מבית אבי אבא: אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם, אל ימנע עצמו מן הרחמים'.

"מי היה אבי אבא של המלך חזקיהו? דוד המלך, שהתפלל על התינוק של בת שבע שחלה. התינוק לא החלים, ודוד המלך לימד את בני ביתו את המסר הזה: כל זמן שיש לנו אפשרות לעשות השתדלות, עלינו לעשות אותה. אחרי שההתמודדות מסתיימת, עלינו לקבל באהבה את רצון השם.

"לומדים מפה אסטרטגיה שמתאימה לכל מי שממודד: יהודי עושה את המוטל עליו, והשם עושה כראות עיניו. לכן גם אם יש סיכוי שכל המאמץ שלי עכשיו לשפר ולהשתקם ילך שוב לאיבוד, אני לא יכולה להתייאש ולבחור שלא להתאמץ עכשיו. בתוך כל חוסר הוודאות שמקיף אותי, אני בוחרת כל יום מחדש: בוחרת לקום כל בוקר,בוחרת לגדל את ילדיי בשמחה, בוחרת ללכת לפיזיותרפיה ולהידרותרפיה.

"בוחרת כל יום להרכיב מחדש את הפאזל מרובה החלקים של חיי, ואחרי כל נפילה, כשהלקים שוב מתפזרים – להתחיל לסדר אותם מחדש. זו חובת ההשתדלות היהודית שלי, וכמובן, לפני כל ההשתדלות, אני מתפללת להשם לרפואה שלמה, ובו זמנית מבקשת לקבל ממנו כוחות להתמודד עם המחלה.

"עוד משהו שכדאי לזכור: בכל פעם, כשהקושי נעשה מורכב יותר, צריך לזכור להתאים אליו מחדש את צורת ההתמודדות. מה שהתאים פעם, אולי היום כבר לא מתאים, וצריך לחפש מה יכול לעזור לנו בנתונים קיימים.

"אם פעם יכולתי להסתפק בעוזרת שלוש שעות ביום, היום אני צריכה שש שעות ביום; אם פעם ההתארגנות ליציאה מן הבית דרשה ממני שעה, היום היא לוקחת שעה ורבע ואני צריכה לארגן את לוח הזמנים שלי בהתאם; אפ פעם, באופן עקרוני, לא הסכמתי שהבת המיוחדת שלי תהיה במסגרת של יום לימודים ארוך, היום הנתונים השתנו והיא כן במסגרת לימודים ארוכה יותר; אפ פעם הקפדתי לא לצאת מהארץ, כשנוצר הצורך שאלתי רב וכן יצאתי לכמה ימים.

לא כדאי להיצמד להחלטות ישנות ולבחירות קודמות, ייתכן שהן לא רלוונטיות למצב החדש. בחרו כל פעם מחדש מה נכון לכם עכשיו".

 

מול כאב הסביבה:

אמונה בתכנית האלוקית

"אני אמורה לצאת עוד מעט מהבית להרצאה. חמש מאות נשים מחכות לי באולם. אני הולכת להתארגן ומגלה שהבגד שלי לא מגוהץ. אחד מילדיי, שקיבל עליו את תפקיד הגיהוץ ועוד תפקידים רבים כדי להקל עליי אף על פי שהוא לא התבקש, שכח הפעם לגהץ. זה נורמטיבי, אני יודעת.  אבל כשזה קורה אצלי זו בעיה של ממש – אני לא מסוגלת לגהץ לבד.

"אימא רגילה הייתה אולי נוזפת בילד על חוסר האחריות. אימא כמו שאני, שמתמודדת עם אתגר שמשפיע גם על ילדיה, ספונטנית הרבה פחות. אני מעבירה את התגובה שלי במסננת של מחשבות: האם זה הוגן שאכעס על הילד שלי בגלל שאני חסרת אונים?

נכון שזו התנהגות רגילה לילד, ובכל זאת… אילו לא הייתי כל כך מוגבלת, אולי השכחה שלו הייתה פחות ראויה בעיניי לנזיפה. אני לא רוצה שהילדים שלי יישאו משא לא להם. הילד הזה כל כך מקסים ואחראי, הוא לא אשם שזו הפעם הראשונה שאני מוצאת את עצמי לא יכולה לגהץ. מנגד, המשא שלי נשלח אליי משמים בהתאמה מוחלטת לנתונים הסביבתיים שלי. וכן, הילדים שלי הם חלק ממערכת חיי, ההתמודדות יועדה גם להם".

אנחנו לא עוברים לבד את מסע החיים. תמיד יהיו אתנו, ברכב של חיינו, מעגלים קרובים יותר ורחוקים יותר של קרובים וידידים. הבעל, הילדים, ההורים, האחים, החברים, כל אחד מושפע בצורה כלשהיא מהמנהרה שלנו. לפעמים היא מחשיכה גם לו את השמיים, לפעמים היא מעוררת בו חרדה, לפעמים השהייה שלנו בתוכה מכאיבה לו.

"צריך לזכור", אומרת עירית, "שבשמים הכל נמדד בצורה מדויקת. לא רק הכאב שלנו, אלא גם הכאב שייגרם בגללו לסובבים אותנו. אנחנו לא אשמים בכאב שלהם, לא גרמנו להם אותו – הם קיבלו אותו מבורא עולם.

"מיד בתחילת הדרך השתדלתי להעביר את המסר הזה לילדיי. הייתה לי דילמה איך לספר להם את המידע הקשה, עד כמה לשתף אותם ומה להסביר להם. השם שלח לי רעיון ומילים: הראיתי להם תמונה של מכון כושר והסברתי להם מה עושים בו. הסברתי להם שבמכון כושר עובדים קשה ומתאמצים, והמאמץ הזה מפתח את היכולת שלנו.

"החיים, כך הסברתי להם, הם מכון כושר מופלא. השם נתן לכל אחד ואחד תכנית מותאמת אישית של עבודה ומאמץ,  כדי לעזור לו לפתח את היכולות שלו. האימון הזה כואב לפעמים, אבל הכאב הוא לא תופעת לוואי – הכאב הזה הוא עצמו חלק מהתכנית האלוקית, הוא חלק מהתהליך ויש לו תפקיד.

"יותר מזה: מכון הכושר של השם הוא לא כמו המשטרה. כשהמשטרה עוצרת אדם ומענישה אותו, היא לא מביאה בחשבון את הצער שייגרם למשפחתו וידידיו. אבל, להבדיל, כשהשם נותן לאדם תוכנית אימון שכוללת גם כאב, הוא מחשב בדיוק את הכאב שייגרם לסובבים כחלק מהתכנית שלהם. יש אינטראקציה בין התכנית של כולם, והכאב של האחד הוא לפעמים חלק מהאימון של האחרים.

"סיפרתי לילדים שקיבלנו תכנית אימון לא קלה, אבל משתלמת מאוד. יהיה קשה, אבל כשיהיה קשה נזכור שעכשיו ממש אנחנו מרוויחים ומתקדמים. אמרתי להם שהם לא יפסידו בגלל התכנית שלי ואני לא אפסיד בגלל התכנית שלהם, כל אחד מאתנו קיבל את ההתמודדות האישית שלו וכל אחד יקבל את הכוחות המותאמים לו מבורא עולם.

"אני חושבת שזו הסתכלות בונה מאוד, והיא עוזרת לעבור כל התמודדות בהרבה פחות ייסורי מצפון ורגשי אשם. אני יכולה ליפול לבור של רחמים על ילדי, כמה הם סובלים בגלל המחלה שלי, ואני יכולה לבחור לזכור שהשם הוא בעל הרחמים והוא נתן להם את ההתמודדות הזו, בדיוק כפי שהוא נתן לי את ההתמודדות שלי.

"את האמירה הזו, חשוב לי לציין, אני אומרת לעצמי רק כשמדובר במצבים שבהם אין לי בחירה. במקומות שבהם יש לי בחירה, כמו למשל אם לכאוס על הילד שלא גיהץ – שם עליי לבחור בעצמי את התגובות, לא לומר בהשלמה שאני כועסת והם לא מפסידים כי זו ההתמודדות שלי. אבל גם אם נטעה בתגובות שלנו, במקום להלקות את עצמנו בייסורי מצפון, נזכור שגם הטעות היא מאת השם ונחשוב איך השם נותן לנו הזדמנות לתקן.

"באשר למעגל הרחב יותר של החברה, חשוב לדעת שיש לסביבה תפקיד משמעותי בהתמודדות. קשה להתמודד לבד. אדם שמתמודד חייב להקיף את עצמו בסביבה תומכת שתעזור לו לעבור את הדרך. אין צורך להירתע מלשתף כשצריך, איש לא יסבול בגללך. אני חייבת הרבה תודה לחברות הנאמנות שמלוות אותי בדרך הלא קלה ותומכות בי ככל יכולתן.

"דיברנו קודם על הכדור המייצג שלנו, גם פה יש לו תפקיד. אם בעבר הייתה לי דמות ייצוגית של אחת שמסתדרת היטב ולא נעזרת, פתאום הייתי חייבת להחליף דמות למשהי שחייבת עזרה. זה לא קל, אבל הרווחתי המון. הרבדים החברתיים העמיקו, גיליתי מחדש את החברות שלי.

"מהמקום הזה, של הצורך בתמיכה, התחלתי לחפש דרכים לעזור לאחרים. זה עוד כלי נפלא להתמודדות: לצמחיה ולהעצמה. חיפשתי את המקום הייחודי שבו אני יכולה לתת משלי לאחרות, וחיפשתי גם את התועלת שיש בכאב שלי, ושני החיפושים האלה התלכדו לתחושת שליחות גדולה.

"כשהחלטתי לעזוב את משרד החינוך, אחרי אינספור התלבטויות, חשתי חוסר משמעות. הרי הפן הפיזי שלי נפגע כל כך, והייתי זקוקה יותר מתמיד לחוויית ההצלחה ולהרגשה שאני מועילה ותורמת. אמנם כל יהודי תורם לעולם, אבל הייתי זקוקה גם לחוויה קונקרטית של תרומה.

"ואז הקדוש ברוך הוא הכניס ביב את הרעיון לקחת את הכאב, ודווקא ממנו להעניק לאנשים כוחות. הוא בירך אותי בכושר רטורי וביכולת להעביר מסרים שייגעו בלב הקהל.

אלו חלק מהסוכריות שקיבלתי ממנו.

מהמקום הזה אני מגיעה להרצאות מול קהל, משתדלת להעביר את הכלים שקניתי בדם ליבי גם לאחרות, לתת גם להן את היכולת לצמוח מתוך הכאב".

 

מול תמונת החיים:

בחירה בהסתכלות

"ישבתי בבית החולים, יד ימין מחוברת לעירוי ויד שמאל חלשה מכדי לתפקד. לא יכולתי לדפדף בספר ולקרוא. הסתכלתי סביבי וניסיתי להעסיק את עצמי במחשבות. פתאום הבחנתי בתמונה שהייתה תלויה על הקיר: תמונה בעלת אשליה של תלת ממד. הסתכלתי עליה, ניסיתי לחשוב איך הצליח הצייר ליצור את האשליה של העומק ופתאום הבנתי משהו מדהים:

"התמונה הזו היא לא באמת תלת ממדית, אבל העין שלנו מפרשת אותה כך בגלל האופן שבו בחר הצייר לצבוע אותה. אנחנו לא קולטים את התמונה דרך העין שלנו, אלא דרך הפרשנות שהמוח שלנו העניק למה שהעין רואה. בדיוק כך אנחנו מסתכלים על העולם! אנחנו לא רק קולטים אותו באמצעות החושים, אלא מפענחים אותו דרך הפרוש שאנחנו מעניקים למציאות.

"גם אני יכולה לתת לתמונת חיי פרשנות אחרת! גם אני יכולה לבחור איך לצבוע אותה, מה להדגיש, מה להצליל, כמה להאיר אותה  ואיך. המחשבות של אותם רגעים, מול התמונה בבית החולים, הפכו להשקפת עולם שמלווה אותי מאז והלאה".

איך נראתה המנהרה? תלוי איך רואים אותה. אפשר לראות אותה כמו צינוק אפל, מרובה צללים מעוררי אימה, אפשר גם לראות אותה כחלק אינטגראלי מדרך שמתקדמת אל היעד. אפשר לראות אותה בעוד הרבה דרכים, איש איש ומבטו.

"לא רק שאנחנו בוחרים איך לפרש את המציאות", מוסיפה עירית, "אנחנו גם מוסיפים לה לפעמים חלקים שלא קיימים בה במציאות. אם אני לא יכולה לרקוד, זה לא אומר שתמו היכולות שלי ואני לא יכולה לעלות על במות – זו תוספת מיותרת. כדאי לנו ללמוד לראות את המציאות בצורה מעצימה.

"המדרש מספר על רבי עקיבא וחכמים שראו שועל בהר הבית. הם התחילו לבכות והוא החל לצחוק ואמר שכשם שנבואות החורבן התגשמו, כך גם נבואות הנחמה יתגשמו, בעזרת השם. צריך להבין את המדרש הזה: הרי גם רבי עקיבא וגם החכמים ידעו על החורבן והאמינו בתקומה, מה גרם לשינוי בצורת ההתבוננות שלהם?

"החכמים ראו בשועל את סמל החורבן, ולכן הם בכו. רבי עקיבא, לעומת זאת, ראה באותו שועל דווקא את החזון ואת הנחמה שתבוא. הכול תלוי במבט. המבט המעודד הוא, שהכאב הוא לא משהו שייגמר בסוף ואחריו יבוא הטוב – אלא הכאב עצמו הוא הטוב. הוא חלק מהתמונה הכי יפה שהשם צייר במיוחד בשבילי.

"השם נתן לי את הבחירה איך להסתכל על המצב שלי, ואני בוחרת להסתכל עליו בגאווה. קיבלתי תפקיד נבחר! אחד הילדים שאל אותי פעם: אם נכות היא תפקיד מיוחד, למה לכהן נכה אסור לכהן?

הסברתי לו שזה עניין של תפקידים. לכהן הזה יש תפקיד אחר. כמו שישראל לא יכול לכהן, כי יש לו תפקיד אחר בעולם. להיות נכה זה תפקיד קשה, ולא מכולם השם דורש למלא אותו. זה תפקיד נבחר. בעל ייסורים הוא זה שמסובב את גלגלי הנתינה בעולם.

"זה לא אומר שתמיד קל לי, להפך, ודאי שבתפקיד שהשם נתן לי יש הרבה מאוד כאב. כשבאחת ההרצאות נפלתי על הבמה, מול כמה מאות נשים, זה לא היה לי קל. אמנם באולם עצמו חייכתי ואמרתי לנוכחות שהן קבלו עכשיו המחשה חיה, אבל כשחזרתי הביתה היה לי קשה עד דמעות.

"הקושי הזה הוא בסדר גמור, הכאב קיים ואין סיבה להתעלם ממנו. להפך, חשוב שנלמד להיות בתוך הכאב ולתת לו מקום, כדי שנוכל לצמוח ממנו. אבל את הקושי והכאב האלו, כדאי לנו לראות בצורה מאירה ומיטיבה.

"גם על הבושה, שהיא חלק משמעותי בהתמודדויות רבות, אני משתדלת להתמודד בצורה דומה: לא היה לי קל לצאת לרחוב כשאני נתמכת במקל או בהליכון, וכיום בקולנועית. אבל אני משתדלת להזכיר לעצמי להפריד: להפריד בין המציאות לבין הפרשנות שלי עליה.

"הבושה היא הפרשנות שלי, והרי אין לי באמת במה להתבייש. הרי אני לא פגם במערכת של השם, להשם אין פגמים במערכת. להפך, השם בחר אותי לתפקיד קשה יותר. הגדולה של כל מי שמתמודד היא הבחירה שלו איך להתמודד במצב הנתון.

"זה כלי מדהים שכדאי לקחת אותו לכל דרך: להפריד את ההתרחשויות מהפרשנות ולתת להן פרשנות חיובית ומוארת. קחו למשל את הסיטואציה הבאה, שיכלה לסמל בשבילי משבר ותסכול, ובחרתי לראות בה אות יוקרה מיוחד:

"בתקופה מסוימת הרגשתי שאני זקוקה ליציאה קצרה לחופשה כדי להחליף כוחות. פניתי לחברה והצעתי לה שנצא יחד לקייטנת אמהות. 'האמת שקשה לי', היא אמרה בחוסר נעימות. 'אני זוכרת אותך כל כף פעילה ונמרצת, וקשה לי לראות אותך עכשיו כל כך מוגבלת ונתמכת'.

"'את יודעת מה?' אמרתי לה בחיוך, 'את גורמת לי להעריך את עצמי. אם לך קשה להיות אתי יומיים ואני נמצאת אתי כל הזמן, אני באמת גיבורה!'"

 

הכתבה היא לרפואת עירית בת ציפורה בתושח"י

(עיתון בתוך משפחה – 820)

איורים ותמונות shutterstock

יש לך דעה בעניין? זו הבמה שלך!

כתובת הדוא״ל שלך לא תפורסם.