2/7

אילו הייתי יודע שעוד 10 שעות הוא כבר לא יחיה..

אלחנן (שם בדוי) התייתם מאביו הקשיש אחרי שנים שבהן תמך בו וסעד אותו • ברגע שאביו נפטר לבית עולמו, הרגיש אלחנן החמצה גדולה לצד האבל הכבד: "הלוואי שיחזירו לי את אבא שאוכל לסעוד אותו כמה דקות נוספות".

כבר שנים שאני דואג לאבא שלי. בבוקר אני קם וחושב עליו, בלילה אני הולך לישון ומחשבותי עדיין עסוקות באבא.

זה התחיל לאט לאט, אבא התאלמן והחל להזקין, בהתחילה היינו צריכים רק לעזור לו קצת עם סידור הבית, בישולים וכדו', אבל ככל שעברו השנים העזרה הפכה יותר ויותר משמעותית.

כבר שנים שאני צריך לעזור לאבא כל יום. אני מגיע לביתו שמרוחק כ-20 דקות נסיעה מביתי. עוזר לו להתארגן, מכין לו ארוחה מזינה, וגם יושב להאכיל אותו. נכון, אני לא לבד, יש לי אחים נוספים שנושאים איתי בעול, ולקחנו אפילו יהודי נחמד שעוזר לו בקביעות תמורת תשלום. אבל אחרי הכל הטיפול באדם קשיש מצריך הרבה מאוד מאמץ, ואנחנו לא רצינו להכניס את אבא לבית אבות. הוא נשאר עד יומו האחרון בביתו, בסביבה המוכרת והמגוננת כל כך.

השקענו בו את כל הכח. לא חסכנו במאמצים או בכסף. לא ניסנו לעגל פינות. תמיד היינו שם בשבילו, לקחנו אותו לבית החולים עם כל חשש רפואי קטן, ישבנו לידו לילות שלמים כשהיה בכך צורך, הפקרנו לפעמים את העבודה, את הבית ואת הכל, כי אבא היה זקוק לנו.

לפני שבועות אחדים אבא שלי נפטר. אחרי שנים של סבל מתמשך והידרדרות עקבית של מצב הבריאות שלו, הוא עבר לעולם שכולו טוב, משאיר אותנו שבורים ורצוצים. יתומים.

בדרך כלל שאני מסיים פרויקט גדול אני נושם לרווחה. אני מרגיש שירד לי עול כבד מהכתפיים, ושעכשיו אני יכול להתפנות לטיפול בנושאים אחרים שעד עכשיו נאלצתי להזניח מעט.

אבל הפעם זה היה שונה. לא רק שהתאבלתי על לכתו של אבא, לא רק שהצטערתי על כך שיותר לא אראה אותו, ושוב לא אוכל להתייעץ אתו, אלא גם הרגשתי צער רב על כך שלא השקעתי בו כוחות גדולים יותר.

נכון, לא התעצלתי אף פעם, ולא חסכתי מאבא שום דבר שהוא היה צריך. תמיד עזרתי לו כשהוא רק היה זקוק לעזרתי, אפילו בימים האחרונים ממש.

רק ביום שישי לפני שבועיים, הייתי בביתו של אבא והבאתי לו אוכל לשבת. ניסיתי לסדר אותו על המיטה שיהיה לו קצת יותר נוח, עשיתי לו קצת מסאז' כדי להקל על הכאב ממנו סבל. בשבת היה אתו אחד מנכדיו, וביום ראשון כבר התייצבתי שוב ליד מיטתו, לאחר שבמהלך הלילה פינו אותו לבית החולים.

הוא היה חלש וכאוב. האכלתי אותו קצת , דיברתי אתו קצת ואפילו עזרתי לו לקרוא קריאת שמע בזמנה, כפי שהקפיד לעשות משך כל ימי חייו. הייתי לידו סידרתי לו כריות כדי שירגיש יותר בנוח, זירזתי את האחיות והרופאים לטפל בו ולהקדיש לו תשומת לב מירבית, עשיתי כל מה שהייתי צריך לעשות כדי לעזור לו.

הייתי לצדו כשהעלו אותו מחדר המיון למחלקה הפנימית, רצתי שוב ושוב כדי לדאוג לכל מה שהוא צריך, נתתי לאבא את כל הלב ואת כל הנשמה. דובבתי אותו, קצת שימחתי אותו, סיפרתי לו סיפורים שהוא אהב לשמוע על הנכדים שמצליחים בלימוד התורה בישיבות הקדושות ועוד.

בצהריים החליפו אותי ואני שבתי לבתי כרגיל, הייתי צריך להשלים את עיסוקי בשאר העניינים.

עשר שעות אחר כך, אבא כבר היה למעלה…

אילו רק הייתי יודע שאלו השעות האחרונות שלו. אם רק הייתי מבין שבעוד עשר שעות כבר לא אוכל לסדר לו את הכרית, לא אוכל לשמח אותו בסיפור משעשע, לא אוכל עוד להתרוצץ למענו. אילו רק הייתי יודע…

אם הייתי יודע שזה היום האחרון שלו, לא הייתי זז ממיטתו לרגע. הייתי מנצל כל שניה וכל רגע שהוא עוד חי כדי לשרת אותו, כדי להתבונן בפניו עוד רגע קט, כדי לשמוע את הנשימות שלו, לגעת בכף היד החמימה שלו, להרגיש עוד קצת ילד שנמצא ליד אבא שלו.

אילו רק הייתי יודע.

***

ההרגשה הזאת לא מרפה ממני, והיא כנראה תלווה אותי עוד זמן רב. אני מניח שרבים מהאנשים שאיבדו את הוריהם או קרובים אחרים חלילה, מרגישים כך.

מתוך ההחמצה הזאת, הבנתי את מה שאמרו חכמנו זכרונם לברכה: "ושוב יום אחד לפני מיתתך". מה הכוונה שלהם? שאדם צריך לחזור בתשובה יום אחד לפני שהוא מת? ועד אז אין צורך לחזור בתשובה? ובכלל, מאיפה הוא יודע שמחר הוא ימות?

אלא, כך מסבירים גדולי הרבנים, אדם צריך לחזור בתשובה כל יום, כי אולי מחר הוא ימות.

תמיד חשבתי שזה פשוט עניין טכני: אתה צריך לחזור בתשובה לפני שתמות חלילה, ובגלל שאתה לא יודע מתי תמות, לכן כדאי לך לחזור בתשובה מדי יום.

אבל עכשיו אני כבר מבין עומק חדש בדברים הללו.

אדם צריך לנצל את הזמן שיש לו, כי אולי מחר הוא ימות. תחשבו על זה. אם אני כל כך מצטער שלא הספקתי לכבד את אבא שלי, שלא הספקתי להיות לידו מספיק, למרות שעשיתי הכל למענו וכבר שנים ארוכות שהוא העיסוק המרכזי שלי בחיי היום יום, אני עדיין מצטער שלא עשיתי יותר…

אם זאת ההרגשה שפוקדת אדם שאביו נפטר, מה היא ההרגשה של הנשמה ברגע שהיא עולה למעלה? היא רואה את השכר העצום שהקדוש ברוך הוא נותן על כל מצווה, על כל מחשבה טובה, על כל כוונה טובה. היא רואה גם את גודל החרפה שנושא האדם על כל עבירה שעבר, ועל כל חטא שחטא.

איזו תחושת החמצה מרגישה הנשמה על זה שהיא לא ניצלה כל רגע פנוי כדי להרוויח עוד קצת. עוד רגע של עבודת ה'. עוד מעט התקרבות לקדוש ברוך הוא.

הרגשת ההחמצה והפספוס היא נוראית!! תאמינו לי, אני יודע.

יש לך דעה בעניין? זו הבמה שלך!

כתובת הדוא״ל שלך לא תפורסם.