2/23

איך ילדה בת 16 וחצי הכניסה אותי לבית שלי דרך החלון!…

ומה למדתי ממור הבייביסיטר

 

מאת: מענדי

הכל התחיל מזה שרותי אשתי היקרה תפסה אותי בבוקר ליד הדלת שניה לפני שעפתי לעבודה, ואמרה לי: בייבי, כבר מלא זמן לא יצאנו לאכול משהו. אנחנו חייבים לדבר קצת.

כמה זה 'מלא'? שאלתי.

מלא! היא פוסקת.

המוח שלי עושה חישוב מהיר, הבוס מחכה בעבודה, לא בא לי לפתוח עכשיו דיון מתי יצאנו פעם אחרונה, מה יש לי תוכניות להערב, וכמה חרגנו כבר מהתקציב החודשי, במקום זה אני פשוט אומר:

אוֹקֵיי היום בשמונה וחצי יוצאים לארוחה חלבית בקפה קפה, אבל אני אומר לך מראש רותי, עד מאתיים שקל! בלי להיסחף עכשיו עם קינוחים ושייקים, שיהיה רומנטי וזה, מובן?!

אַה, ואל תשכחי להזמין את מוֹר, הבייבי סיטר, לשעתיים, סגור?, יאללה בּיי מאַמַלֶ'ה.

יצאנו, אכלנו, שילמנו, היה מצויין. תכלס' היא צודקת רותי, צריך לפעמים להשקיע בזוגיות קצת, ככה כולם אומרים…

בדרך הביתה רותי אומרת לי: 'בייבי פְּלִיז לך לסוּפֶּר לקנות קצת פיתות לילדים שיהיה למחר, רק תוריד אותי לפני זה ליד הבית, למה אין לי עכשיו כח לכל התורים הארוכים בסוּפֶּר…

הלכתי לסוּפֶּר כמו אבא טוב, קניתי פיתות וחיכיתי בתור, אחרי רבע שעה אני חוזר הביתה

יוצא מהמעלית וקולט את רותי עומדת מחוץ לדלת, עם הטלפון ביד אחת וביד השניה בועטת בדלת ברצחנות כאילו היא מהמשטרה הצבאית או עובדת בהוצאה לפועל,

בּוּם בּוּם בּוּם, ותוך כדי היא גם צועקת – מור, מור, מווווווווווווור.

מה הסיפור? אני שואל. ותוך כדי קולט שהשכן ממול פותח את הדלת מנסה להבין את הסיטואציה.

היא לא פותחת! רותי עונה לי בצווחת מצוקה.

מה לא פותחת? מה היא נורמלית? מה, את רוצה להגיד לי שכבר רבע שעה את ככה עומדת ובועטת על הדלת?

כן! וגם חייגתי אליה לטלפון איזה חַמֶשׂרֶה פעם, ונאַדַה, אין קול ואין עונה.

תאמין לי אני כבר לא יודעת מה לחשוב, השם שישמור, אולי יש שם איזה דליפת גז, אִימַלֶ'ה צריך להזמין כיבוי אש הרגע שיפרצו פה את הדלת.

שום דליפת גז, אל תרוצי רחוק, בטח נרדמה על הספה הילדה. שינה בלי דאגות…

אבל אחרי שעברה עוד חצי שעה, עם עוד בעיטות ובומים וצעקות, וכמה שכנים שהתגייסו לנסות לעזור הבנתי שאין ברירה, וחייבים לעשות מעשה.

ביקשתי מהשכן מהקומה שמתחתי שיכניס אותי למרפסת שלו, ויחד עם עוד שתי שכנים עשינו בזריזות סולם גנבים מאולתר, והוֹפּ, הנה אני בתוך המרפסת שלי.

פורץ את התריס, פותח את הדלת בעדינות שאני לא אפול עליה ככה פתאום… ומה אני רואה?

הילדה, יושבת על הספה בסלון, הלֶפּטוֹפּ על הברכיים שלה, שתי אוזניה מכוסות עם אוזניות גדולות של סוֹנִי, והיא צופה בסרט – – –

ככה. פשוט. מרותקת למסך ומחייכת לעצמה.

כאילו אין מחר – – –

כאילו שהיא לא בתפקיד עכשיו, כאילו היא לא מקבלת תשלום על השעות האלו, כאילו אני ואשתי לא עומדים כבר חצי שעה ומרימים את כל הבנין בשעה אחת עשרה בלילה.

כלום! מת העולם, מתו הדגים.

סרט!

לא דליפת גז, לא חטיפה, ולא מוות בעריסה. שום דבר. כולה סרט טיפשי אחד.

מה אני אגיד לכם חברים? בסדר. השבח לאל הצלחתי לסתום את הפה ולתת לאשתי לנזוף בה בעדינות,

אני בינתיים העפתי משם את כל השכנים, אמרתי להם שהיא נרדמה, (לא היה לי את הלב לשרוף לה את מקצוע השמרטפות בכל השכונה…)

אשתי שילמה לה זריז, והיא הִתְחַפְפַה הביתה בלי לקלוט באמת איזה אנדרלמוסיה היא הרימה פה, (וואי, סורי, לא נעים, פעם הבאה אני אדע להוריד את הווליום…) וזהו.

קרסתי על המיטה בסערת רגשות מעורבבים.

יש לך דעה בעניין? זו הבמה שלך!

כתובת הדוא״ל שלך לא תפורסם.