תפילת מנחה וכיפה בתימרון עם חיל הים ההודי

אלפי חיילים במדי חיל הים ההודי עומדים בעמדותיהם, מוכנים לפעולה. הספינות ניצבות במרחק קבוע זו מזו, ערוכות לקראת המתקפה הממשמשת ובאה. אל דאגה… זה רק תרגיל.

הם עומדים הכן, אבל הפקודה אינה מגיעה. הכל מוכן ומזומן, המפקדים הבכירים כבר בעמדות התצפית, הכלים כבר פועלים אבל כולם ממתינים.

בחדר הבקרה עומד יהודי חרדי, עטור בזקן רחב מידות וחבוש בכיפה שחורה. פניו לכיוון ירושלים וכל גופו מתנועע בקצב אחיד. שפתיו מרחשות תפילה לבורא העולמים. מדי פעם הוא כורע ומזדקף, מרים את מבטו אל על ומדבר עם בורא העולם כדבר בן אל אביו.

היהודי פוסע שלוש פסיעות לאחוריו, ממלמל את פסוק הסיום של תפילת העמידה, ומפטיר באמירת 'עלינו לשבח' כאילו היה בטבורה של העיר בני ברק, בתוך בית כנסת הומה מאדם. הקצינים ההודיים וגם היהודים עומדים בסבלנות. רק אחרי שד"ר צבי בן אהרן סוגר את הסידור ומסמן להם שהוא סיים להתפלל, ניתנת הפקודה המיוחלת וכולם נכנסים לתזזית.

המחזה המתואר לעיל חזר על עצמו מדי יום במשך מספר שבועות, עד שהסתיים התרגיל הגדול של חיל הים ההודי, שבוצע עם פיתוחים ישראליים ותחת הכוונה של מומחים ישראליים. ד"ר צבי בן אהרן הגיע לכאן כמי שמופקד על אחד הפיתוחים החדשניים המשמשים את צבא הודו בתמרון הענק, והוא נדרש להתייצב כאן כדי לפקח מקרוב אחר הפעולה, כדי שיוכל להתרשם מהפיתוח החדש בשטח עצמו, ולתקן את הטעון תיקון באופן מיידי.

באחת הפעמים ניגש אליו הקצין הממונה על התמרון מטעם הצבא ההודי ושאל אותו: "תגיד לי, למה הישראלים האחרים שבאו איתך אין להם ציצית וכיפה? הם לא יהודים".

"אתם מבינים", אומר ד"ר בן אהרן בראיון, "הוא לא שאל למה אני נראה כזה מוזר, הוא שאל למה הם מוזרים. יהודים שלא חובשים כיפה ולא לובשים ציצית? זה היה מוזר בעיניו".

אבל את גולת הכותרת של הביקור שלו בהודו רואה בן אהרן בסיפור שהיה לו עם קצין אחר, גם הוא בכיר מאוד בצבא הודו:

"ערב אחד מצלצל הטלפון בחדרי במלון, אחרי שסיימנו את האימונים לאותו יום. אני עונה לשיחה ומעבר לקו אחד הקצינים הבכירים. "מיסטר בן אהרן", הוא פונה אלי, "אני רוצה לדבר איתך בדחיפות על משהו חשוב, אפשר לבוא לחדר שלך עכשיו?".

בן אהרן השיב בחיוב כשהוא מתמלא בפליאה עצומה: "רק לפני שעתיים ישבתי אתו באותו החדר ומחר אנחנו צפויים לעבוד יחד כמו בכל יום מימי התרגיל. מה יש לו כבר לספר לי שהוא לא יכול היה לומר לי בצדי החדר תוך כדי התרגיל?…".

הקצין הגיע ומבלי להתמהמה פתח את פיו: "גילו אצלי מחלה קשה", הוא אמר ללא הקדמות. "הרופאים מעריכים שיש לי עוד 30 יום לפני שאני קורס ומת". בן אהרן נדהם מהמידע הקשה, ומיהר להביע את צערו העמוק בפני הקצין, כשהוא אינו מצליח להסתיר את תמיהתו, למה הקצין בחר לשתף דווקא אותו במידע המרעיש הזה?

"אני יודע שאתה איש קדוש", ממשיך הקצין ההודי. "ראיתי איך אתה מתפלל. אני רוצה שתברך אותי שאזכה להאריך ימים".

"אני לא איש קדוש", השיב לו ד"ר צבי בן אהרן, "ואיני יודע למה אתה חושב כך. אבל למה אתה בא אלי לבקש ברכה, לא עדיף שתפנה לכוהני הדת שלך?…".

"עזוב", פטר אותו הקצין ההודי בגיחוך מר. "אני יודע והם יודעים גם כן שהברכה שלהם לא שווה כלום. זה הכל אחיזת עיניים אחת גדולה. אבל אתה יהודי. היהדות זה הדבר האמיתי, והברכה שלך יכולה לעזור יותר מכל דבר אחר!".

בן אהרן השיב לקצין שהוא צריך לחשוב לפני שהוא עונה לו תשובה. הוא לא חושב שהברכה שלו יכולה לעזור והוא צריך להתייעץ עם רב לפני שיענה לקצין. דקות אחדות לאחר מכן הוא כבר טלפן לרב שלו בארץ ישראל, וביקש שידריך אותו כיצד לנהוג. הרב ענה לו שהוא יכול לברך את הקצין ההודי בלי לחשוש, משום שברכתו של יהודי תמיד משפיעה משהו בשמים, ואם הקצין ההודי מאמין בכך, הוא ראוי לקבל ברכה.

למחרת בירך היהודי את הקצין ההודי. הוא בירך אותו מעומד הלב שיזכה להאריך ימים. כעבור ימים אחדים התברר שהמחלה שהתקדמה במהירות עצומה נבלמה פתאום. הקצין ההודי הבין שמדובר רק בהארכה זמנית, אבל הודה בלב נרגש לצבי בן אהרן על הברכה שהצילה אותו.

"הוא חי עוד שנה וחצי אחרי כן", מספר בן אהרן, "ובאותה שנה וחצי הוא חתם על כמה וכמה עסקאות בשווי של מיליארדי דולרים עם התעשייה הצבאית הישראלית".