שעבוד מצרים - הרב של האינטרנט

מרור חסה ומה שביניהם

בחגיגה השנתית של אריק, לשעבר שבוי סורי, ביום שחרורו המרגש מהשבי,

הוא טורח לספר לכל הנוכחים מה עבר עליו ולשבר את אוזניהם ברמת הסבל

העצום שהוא חווה ולא מסתפק בלשמוח איתם רק את היום שאחרי השחרור.

"רק כך, הוא מסביר, הם משתתפים באמת בשמחה שלי, רק מי שמבין מהו

שבי יודע להעריך את השחרור".

"וימררו את חייהם בעבודה קשה, בחומר, ובלבנים ובכל עבודה בשדה" במילים

אלו מתארת התורה בספר שמות את מסכת העינויים הממושכת שעברו בני ישראל

כשהם היו שבויים ועבדים במצרים. בפסח אנו חוגגים את הגאולה, אך לא ניתן

לחגוג את הגאולה מבלי להבין ולהפנים ממה ומאיפה הם נגאלו. רק אם מבינים

את עומק הצער, שמחים כראוי בגאולה, סברה התורה ולכן צוותה על כל המסובים

החגיגיים בליל הסדר: "הפסיקו לרגע את השמחה על הגאולה ואכלו מעט "מרור"

(על שם "וימררו את חייהם") כדי שתצליחו להבין כראוי את המהפך".

לכן, בליל הסדר מצווה עלינו לאכול שיעור "כזית" של מרור. בתור מרור נהוג

להשתמש בחסה, משתי סיבות מעניינות:

1. "מה חזרת (= עלי חסה ירוקים) תחילתו מתוק (כלומר: מרירותו אינה מורגשת)

וסופו (כשמתקשה) מר, אף המצרים בתחילה העבידו את ישראל בפה-רך (=בפרך)

ואחר כך: בחומר ובלבנים".

2. חס"א רומז את המשפט – 'חס אלוקים עלינו וגאלנו". יש המקפידים להוסיף לחסה

גם "חזרת" כי החסה אינה מרירה דיה כדי להיחשב "מרור". הכמות שצריך לאכול היא

"כזית" – 27 גרם. את המרור אוכלים כאשר מגיעים לפרק אכילת המרור בסדר ההגדה.

נהוג לאכול את המרור בשתי צורות ולשם כך אוכלים "פעמיים" מרור. פעם אחת הוא

נאכל בפני עצמו ובפעם השנייה אוכלים אותו כשהוא "כרוך" בתוך מצה, "זכר למקדש

כהלל" כפי שכתוב בהגדה של פסח – שהלל הזקן, בזמן בית המקדש, נהג לקיים את

הפסוק "על מצות ומרורים יאכלוהו" המתייחס לקרבן הפסח, כפי פשוטו: לקחת מצה,

מרור וקרבן פסח, לכרוך אותם יחד וכך לאוכלם. בימינו אין לנו את קרבן הפסח אבל

זיכרון למנהגו של הלל נשתדל לעשות.

את המרור, אמרו חכמים, יש לטבול במשהו מתוק – "כדי למתק את המרירות". לשם כך,

נועדה החרוסת. מפתיע לגלות את המשמעויות הרבות שיש מאחורי המאכל הזה, המוכן

מתפוחים, יין ושאר פירות מתיקה – רמון, תאנה, תמר, אגוז ושקד. התפוח – זכר לעץ

התפוח שתחתיו הקימו נשות ישראל הצדקניות את הדור הבא למרות גזירות המצרים.

היין – זכר לדם- דם המילה, מכת דם ודם תינוקות ישראל שנשחטו במצרים. שאר

הפירות – על שם פסוקי שיר השירים המשבחים את עם ישראל ומדמים אותו לפירות אלו…

(מתוך ספר התודעה)