מה קרה בשמיני עצרת, ולמה אנחנו חוגגים את היום הזה?

יעקב א. לוסטיגמן

 

חכמי התלמוד תוהים מה היא המטרה בחג 'שמיני עצרת' – 'שמחת תורה', על מה ולמה אנחנו חוגגים אותו.

 

כמובן שאנחנו חוגגים את החג כי כך ציווה עלינו הקדוש ברוך הוא בתורתו הקדושה והטהורה. אבל עדיין אנחנו צריכים להבין למה הוא ציווה כך, מאיזו סיבה.

את חג הפסח אנחנו חוגגים זכר ליציאת מצרים והבצק שלא החמיץ, את שבועות אנחנו חוגגים כי ביום זה זכינו לקבל את התורה הקדושה במעמד הר סיני. את סוכות חוגגים זכר לנידודים שנדדו בני ישראל במדבר לאחר צאתם ממצרים והקדוש ברוך הוא סוכך עליהם בענני הכבוד.

אבל למה 'שמיני עצרת'?

לזכר מה אנו חוגגים אותו?

התשובה היא, מסבירים חכמי התלמוד, שהחג הזה בא לפי בקשה מיוחדת של הקדוש ברוך הוא מסיבה מאוד מאוד מיוחדת שאותה הם מסבירים באמצעות משל:

 

עוד סעודה אחת

 

היה פעם אב מבוגר שהילדים שלו גדלו והתחתנו והתפזרו כל אחד בעיר ובארץ אחרת.

לימים ביקש האבא מבניו שיגיעו כולם יחד, לשהות איתו כמה ימים בביתו, כולם באותה העת.

הוא שלח להם מכתבים מספר חודשים מראש, ובהגיע המועד התייצבו כולם לפי בקשתו, ושמחו מאוד לראות זה את זה.

המשפחה כולה נהנתה מהאיחוד הנדיר, וכך אחרי ימים ארוכים של שמחה גדולה, נאלצו כל אחד לשוב לביתו, למשפחה שהקים, לעסק שבבעלותו ולתפקידים שעליו למלא.

אמר להם האבא: "בניי היקרים… אני מבקש מכם בקשה אחת קטנה… לפני שאתם מתפזרים כל אחד לביתו, בואו חביבים שלי, בואו נעשה סעודה אחת קטנה נוספת, נשב עוד פעם אחת לארוחה משפחתית, כי קשה לי להיפרד מכם…".

אותו הדבר בחג 'שמיני עצרת' – שמחת תורה'.

הקדוש ברוך הוא כינס אותנו בבתי הכנסת, בחגים משפחתיים. חגגנו בצלו. אמרנו סליחות בחודש אלול, התפללנו בכוונת הלב בראש השנה, השתדלנו להיטיב את המעשים שלנו בעשרת ימי תשובה, צמנו והתפללנו מעומק הלב ביום הכיפורים, שמחנו בסוכות וקיימנו את כל המצוות של החג בשמחה ובהידור.

עכשיו כל זה נגמר. אנחנו כביכול עומדים להתרחק מהקדוש ברוך הוא חלילה וחס, כל אחד חוזר לעיסוקיו האפרוריים והשגרתיים. עבודה, לימודים, פרנסה, טיפולים, כל אחד והשגרה שלו.

 

עוד שמיני עצרת אחד

 

אומר לנו הקדוש ברוך הוא, ילדיי היקרים, יהודים חביבים, עם ישראל הקדוש שלי… בואו טהורים, בואו נשב פעם אחת נוספת כולנו יחד. בואו נתכנס עוד פעם בבית הכנסת, לתפילות של חג, תשבו בבית בסעודות משפחתיות, נשמח יחד עוד יום אחד.

כי קשה לי להיפרד מכם.

"קשה עלי פרידתכם…".

אני לא רוצה שתיפרדו ממני, ואני לא רוצה שתיפרדו זה מזה. בואו נדחה את הפרידה הזאת ביום אחד נוסף, שתראו כמה אני אוהב אתכם, כמה אני אוהב שאתם מאוחדים, וחיים בשלום ובשלווה, בחיק המשפחה והקהילה, שמחים יחד, אוכלים, שותים ומקיימים מצוות בשמחת הלב והתרוממות הרוח.

 

למה הם רוקדים במשך שעות בלי די ג'יי?

למה הם רוקדים במשך שעות בלי די ג'יי? – שמחת תורה

יעקב א. לוסטיגמן

 

 

את חג 'שמחת תורה', אנחנו חוגגים מיד אחרי חג הסוכות, צמוד ממש. אבל זה רק בארץ. בחוץ לארץ חוגגים יהודי התפוצות את שמחת התורה, יום אחד אחרינו.

מוזר, לא?

 

אז בואו נבדוק למה זה קורה לנו…

בעיקרון אין חג כזה במקרא שנקרא 'שמחת תורה'. היום הזה מכונה בתורה 'שמיני עצרת', וזה שמו האמיתי של החג.

אז למה אנחנו קוראים לו 'שמחת תורה'?

 

כי ביום הזה אנחנו מסיימים לקרוא את ספר התורה כולו, לאחר שקראנו כל שבוע פרשה אחת, פרשת בראשית, נח, לך לך, וירא, חיי שרה, וכו' וכו', הגענו לפרשה האחרונה בתורה, פרשת 'וזאת הברכה', ואותה אנחנו קוראים בחג 'שמיני עצרת'.

בגלל שאנחנו כל כך שמחים עם שמחת התורה, אנחנו לא ממהרים לקרוא בתורה ולהחזיר את ספר התורה לארון הקודש. כשמוציאים את ספרי התורה כדי לקרוא בהם, אנחנו רוקדים איתם, שרים וצוהלים, זקני הקהל מתחלפים וכל אחד מחזיק ספר תורה בתורו, רוקד עמו ככל שכוחותיו מאפשרים לו, ובהמשך גם הצעירים יותר רוקדים עם ספרי התורה, עד כלות הכוחות.

מכאן הודבק לחג הזה הכינוי 'שמחת תורה'.

 

שמחת תורה ושמיני עצרת

 

אבל רגע, מה הוא בכלל חג שמיני עצרת?

ובכן, בתורה כתוב שבחודש תשרי יש לנו ארבעה חגים: בראשון לחודש תשרי 'ראש השנה' או בשמו המקראי 'יום הזיכרון'. בעשירי לתשרי 'יום הכיפורים'. בחמישה עשר לתשרי חג הסוכות שנמשך שבעה ימים, ומיד לאחר מכן ב-22 לחודש תשרי, חג נוסף. 'עצרת'. בגלל שהוא בעצם היום השמיני של סוכות אנחנו מכנים אותו 'שמיני עצרת'.

אבל זה לא באמת היום השמיני של סוכות. ב'שמיני עצרת', או כמו שאנחנו מכנים אותו בלשון העם 'שמחת תורה', אנחנו לא יושבים בסוכה, לא מנענעים לולב ואתרוג, ובתפילות אנחנו לא מזכירים את חג הסוכות, אלא רק את חג 'שמיני עצרת'.

למה אנחנו חוגגים בכלל את שמיני עצרת? זה כבר נושא נפרד, וכתבנו עליו מאמר נפרד

אז בואו נסכם בקצרה:

 

בכל שבוע במשך השנה קוראים פרשה אחת בתורה, ומסיימים את כל ספר התורה בשמיני עצרת, ובגלל זה אנחנו שמחים ורוקדים בלי סוף.

כמובן שהריקודים הם בלי מוזיקה, כי בחג אסור להשמיע מוזיקה.

אבל רגע, מה קורע בחו"ל, למה יהודי ארה"ב או בריטניה ובלגיה ובכל מקום אחר בעולם חוגגים את שמחת תורה יום אחרינו?

התשובה היא שאצלם נהוג 'יום טוב שני של גלויות', כי בזמן שבית המקדש היה קיים היו קובעים את התאריך בכל פעם לפי 'מולד הלבנה', כלומר, כשהגיעו עדים לבית הדין הגדול בירושלים, והעידו שהם ראו את הירח מתחדש, לאחר שבסוף החודש הקודם הוא נעלם לחלוטין.

החגים כמובן קבועים לפי התאריך, והתאריך נקבע לפי הירח, כך שבחוץ לארץ לא ידעו מתי בדיוק חל חמישה עשר בתשרי ומתי יש לחגוג את חג הסוכות.

לכן הם עשו חג במשך יומיים, וההלכה הזאת נשארה לדורי דורות שבחוץ לארץ חוגגים כל חג במשך יומיים, חוץ מיום הכיפורים.

ומאחר ואצלם 'שמיני עצרת' נמשך יומיים, הם מסיימים את הקריאה בתורה, את פרשת 'וזאת הברכה', רק ביום השני של החג, ובו הם חוגגים את שמחת התורה.

 

אני מבין למה הם שמחים עם התורה, אבל איך זה קשור אלי?

אני מבין למה הם שמחים עם התורה, אבל איך זה קשור אלי?

אוהד אטינגר

 

עם ישראל חוגג את חג שמחת תורה בהתרגשות גדולה. יהודים מכל גווני הקשת מתאספים בבתי הכנסת ורוקדים במשך שעות, שמחים ומאושרים לכבוד התורה הקדושה ולכבוד לומדי.

יש כאלו שעומדים מהצד, ולא משתתפים בשמחה הזאת.

"אני מבין למה הם רוקדים", הם חושבים לעצמם, "אבל איך זה קשור אלי? הרי אני לא לומד תורה, וגם לא השתתפתי כל השנה בתפילות בבתי הכנסת, כך שלא שמעתי בכלל את קריאת התורה. למה אני צריך לשמוח כשאנשים אחרים לומדים תורה ומסיימים לקרוא את כל ספר התורה?".

תכל'ס, שאלה טובה.

 

נענה עליה עם סיפור…

 

לפני שנים רבות, היה רב חשוב שבשמחת תורה שמח מאוד עם התורה. הוא רקד בהתלהבות גדולה ובשמחה עצומה על כך שזכה לעסוק בתורה שנה אחת נוספת.

כשעצר לרגע לנוח מעט, הבחין הרב באחד מיהודי העיירה, סנדלר שבקושי יודע קרוא וכתוב, שרוקד גם הוא בשמחה גדולה.

רב חזר למעגל ורקד, וכששוב התיישב לרגע בצד כדי לנוח מעט, ראה את הסנדלר רוקד בכל כוחותיו.

בפעם השלישית, כשראה שהסנדלר אינו עוצר אפילו לרגע אחד, והוא כל כולו מלא שמחה, רוקד בכל הכח, שר בהתלהבות, מוחא כפיים, מזנק באוויר ואפילו מתגלגל על הרצפה מרוב שמחה שהוא לא מצליח להכיל, ביקש הרב ממישהו שעמד לצדו, שיקרא רגע לסנדלר, הוא חייב לדבר איתו.

אך בקושי הצליחו הסובבים לעצור את הסנדלר מהריקוד הנלהב שלו, והסבירו לו שהרב רוצה לדבר איתו.

הסנדלר התרגש מאוד. בחיל וברעדה הוא ניגש אל הרב שהיה גדול בתורה, ושאל לרצונו.

"תגיד לי בבקשה", אומר לו הרב לאחר שהורה לסנדלר לשבת לצידו, "מה אתה לומד במשך היום? תלמוד בבלי? תלמוד ירושלמי? משניות? תורה שבכתב? נביאים וכתובים?".

פניו של הסנדלר התכרכמו בעצב.

 

"כבוד הרב, אתה באמת לא יודע? אני הרי בור ועם הארץ, אני בקושי יודע לקרוא. רק את התפילות שאני מכיר אני מצליח לקרוא, וגם זה עם טעויות.

"לצערי לא זכיתי ללמוד בתלמוד תורה וגם לא בישיבה. מגיל צעיר נאלצתי לצאת לעבודה מדי יום כדי לסייע בפרנסת המשפחה. אבא שלי היה אדם חולה ולא הצליח לעבוד, אמא שלי היתה עסוקה בטיפול באבא ובאחים הקטנים, ואני עבדתי. בגלל זה יצאתי ככה, 'עם הארץ' גמור".

הרב הרגיע אותו: "לא התכוונתי לצער אותך חלילה. אכן עשית את המוטל עליך ועזרת להוריך. זאת מצווה גדולה מאוד. זה לא מה שמציק לי…".

"אז מה רצית, כבוד הרב", שאל אותו הסנדלר.

"רציתי להבין למה אתה שמח בשמחת התורה. אם לא למדת תורה השנה, מה גורם לך לשמוח כל כך".

עיניו של הסנדלר התעגלו בתימהון:

 

"הרב! אני באמת לא מבין אותך! מה זאת אומרת למה אני שמח? אם אח שלי יתחתן אני לא ארקוד ואשמח בחתונה שלו? בטח שאשמח. למה? זאת לא החתונה שלי… אבל זאת החתונה של אח שלי!

"אם אח שלי יזכה בלוטו אני אשמח בשמחתו? בוודאי. אם ייוולד לאח שלי ילד, אני לא אשמח? בטח שאשמח…

"אז עכשיו אח שלי מסיים את התורה. לא אח אחד. הרבה אחים, כל עם ישראל כולו מסיים את ספר התורה. כל עם ישראל שמח בשמחת התורה, אני אולי לא זכיתי ללמוד בעצמי אבל אני שמח שלפחות האחים שלי זכו לכך. בשבילם אני שמח!".