לפגוש את האלוקים דווקא בימים אפרוריים

חיה אפשטיין

יש אנשים שרואים בשגרה אויב, אחרים מתיידדים אתה. שיחה עם הסופרת אסתר טוקר חושפת שהיא שייכת ל'אחרים'. "בימים שבהם אנחנו יוצאות מהשגרה, השגרה אכן קשה לפעמים מההיבט הזה. חסרים לה הברק של החגים, ההתלהבות. השגרה מאלצת אותנו להיפגש סוף סוף עם עצמנו האמיתי. זה שקצת מדוכא כשלא מצליח לו, שמאבד עשתונות מול הקשיים, שמחפש את החוזק שלו בדברים חיצוניים. אבל דווקא במקומות הקשים האלה מחכה לנו ה' ברחמים מרובים. אנשים מנסים לברוח מהקושי, והם מחמיצים את הסיעתא דשמיא המיוחדת שממתינה להם דווקא בעומק הבור. 'קשה זה לא רע', אמרה לי פעם אישה חכמה. כשמבינים שגם רגע קשה הוא חלק מאיתנו ומהחיים שלנו, מסכימים לחוות אותו – מרגישים איך ה' תומך בנו הכי מקרוב שאפשר. אבל, כמובן ובלי סתירה, החיבה לשגרה או אי החיבה הן תולדה של אופי אישי. אני למשל, מרגישה טוב יותר בשגרה. למה? כי בימים כאלה, כשאני מתכנסת יותר לתוך עצמי, נדרשת למצוא בתוכי את התחושה והידיעה של קרבת ה' – אני מסוגלת לזה יותר. כך נראה לי, לפחות. כשאדם מצליח, מרגיש טוב במקום בו הוא נמצא, הוא למרבה הצער קצת פחות מחפש את אביו שבשמים. אבל כשקשה, כשלא הולך, כשנכשלים או סתם מסתובבים במעגל של יום יום, מחפשים יותר ולכן גם מרגישים יותר. בעיניי השגרה היא דווקא מרשם בטוח להתקרב לה'. מתי הרגשתי קשר מיוחד לה'? זה היה כשעברתי ניתוח בהרדמה חלקית. לא היה נעים פיזית, אבל היה נפלא להרגיש מחוברת, לדעת ממש שאני תלויה אך ורק בו. עד היום אני מתגעגעת להרגשה העילאית הזו שהרגשתי במהלך הניתוח ההוא. בשורה התחתונה, כשאדם מגיע למקום שבו הוא אינו יכול לעזור לעצמו, משמים לו, אפור לו, הנרות בחייו אינם דולקים – זה המקום והזמן לבקש את קרבת אלוקים לי טוב. ימי השגרה אינם ימים נסערים. הם בדרך כלל ימים רוגעים, יום חוליים – דווקא עכשיו כדאי להתקרב לה', להרגיש שהוא תומך בי, מחזק אותי ומצמיח אותי. זה מה שאני מרגישה בשגרה".

להתפלל

אביגיל שטיינוביץ היא מחנכת בעלת ותק של עשרות שנים. היא נושמת לעומק את האווירה בימי החגים, מרגישה את ההתרוממות הבאה איתם, ובכל השנים בהן היא מלמדת ומחנכת, מעולם לא נכנעה לשגרה. היא מנדבת לנו בשמחה את סודות המקצוע שלה: "אני לא מרגישה את הצבע האפור בשגרה", אומרת המורה אביגיל. "ואם את שואלת מה הסוד שלי – זה ממש לא סוד. זה פטנט שמוכר מימים ימימה. קוראים לו 'תפילה'. אני אומנם מורה מנוסה, עם גיבוי של עשרות שנות וותק מאחוריי, ועדיין, גם היום, אני מתפללת לפני שאני מוסרת שיעור קודש: תורה, נביא, דינים או יהדות. שה' יעזור, שלא אטעה חלילה, שאגיד רק דברים נכונים ומדויקים. הוראת מקצועות הקודש דורשת כל כך הרבה. במיוחד שיעורי יהדות שדורשים השקפה בהירה ויכולת להבהיר אותה גם לבנות. אז התפילה הולכת איתי, או נכון יותר, אני הולכת עם התפילה כל הזמן. בלי תפילה באמת אי אפשר. לכן אני כל הזמן מתפללת. תפילות קטנות על רגעים קטנים-גדולים. תמיד יש על מה להתפלל. על מה למשל? אפילו על כך שאצליח להגיע בזמן, שלא אאחר, וגם שהמנהלת לא תעמוד בשער כשאגיע. אני כבר לא תלמידה, אבל קורה שאני מאחרת קצת וזה לא נעים. על הדרך אני גם חושבת על מה שמצפה לי באותו יום גם בבית וגם בבית הספר, ושוב, אני מתפללת שהכול יעלה יפה. אולי זאת הסיבה שהשגרה לא נתפסת אצלי כמצב משמים ומאיים. היא לא מאיימת וגם לא משמימה, בטח לא כשכל יום מביא איתו את התפילות המיוחדות שלו. זה ה'סוד' שלי, שיהיה שם שמים שגור על פינו. יש תמיד עם מי לדבר, אל מי לפנות, גם ובעיקר בשגרה".

להודות

סמדר הלפרין מנהלת את השלוחה החרדית של המתנ"ס באחת השכונות החרדיות. עבודתה תובענית מאוד. סמדר מספרת שה' נמצא איתה בכל רגע תובעני כזה. היכולת הזאת לזכור שכל דבר שקורה איתנו הוא מה' יתברך, היא בעצמה מתנה. לפעמים אני ממש זוכה להרגיש את ה' קרוב ובעוצמה, ואין דבר מרגש מזה. הנה, לפני זמן מה התעוררה אצלי שאלה תורנית. התקשרתי לביתו של רב מסוים ולא הרימו לי. העניין ממש דחק לי. יצאתי למרפסת עם הטלפון ושוב ניסיתי. כנ"ל, אין תשובה. הרמתי עיניים למעלה לשמיים, וביקשתי: 'רבונו של עולם, תעזור לי להשיג את הרב, כדי שאוכל לשאול אותו את השאלה המעיקה עליי'. וחייגתי. כהרף עין הורמה מהצד השני השפופרת והרב בעצמו היה על הקו. שאלתי, קיבלתי תשובה, וקיבלתי הרבה יותר מתשובה. וזה קרה לי בסתם יום של חול. יום שגרתי. אגב יום שגרתי, השגרה לא בדיוק מצליחה להשתלט על יומי, ברוך ה'. העבודה שלי היא הרי לשבור את המקובעות שלה, לצאת מחוץ לקופסה, ליזום כל הזמן ולהפיק רעיונות. אבל בעבודה מחכות לי התמודדויות אחרות. במסגרת תפקידי אני צריכה לחשוב ללא הרף על אירועים שמתאימים לצבור שלנו, לגברים, לנשים, לילדים, לאתר את האנשים מאחורי כל מופע, להגיע איתם לעמק השווה, לפרסם ולחכות בלב הולם ליום האירוע: איך יהיה? יגיעו מספיק אנשים? ההרצאה או המופע יצליחו? כשיש ברוך ה' הצלחה, זה מספק לי ניסיון מסוג אחר. אני צריכה להיות מודעת שזה לא בכוחי ועוצם ידי. את החיל הזה עשה לי ה'. אני מקבלת לפעמים תגובות מאוד מחמיאות וחייבת להזכיר לעצמי שזו לא אני. ומצד שני, כשמצליח פחות מהמצופה וכשהקהל לא הגיע בהמוניו, אני צריכה להודות גם על זה ולהמשיך הלאה. בכל מצב, עם ההצלחה או בלעדיה, אני מנסה להיות קשורה כל הזמן לאבינו שבשמים. זה מה שאני מנסה לזכור. שהשגרה הזאת, על קשייה וניסיונותיה, על הצלחותיה ועל כישלונותיה, גם היא מאת ה'. והכול לטובה. אני מתפללת לה' שיכוון אותי, שאדע במה להמשיך וממה לחדול. ללכת עם התחושה הזאת זה לחיות בשגרה אבל בלי החסרונות של השגרה".

שבי עם עצמך ודברי אליו

לחיה הרצברג, סופרת ומרצה, יש המלצה משלה: להתבודד. "אבות האומה היו הראשונים שתיקנו את התפילות שחרית, מנחה וערבית. אדם עוצר בבוקר, בצהריים ובערב – שלוש פעמים ביום להתרעננות ואומר: עכשיו אני לוקח את הזמן שלי כדי לדבר עם ה'. ומאבות האומה והלאה, לאורך כל הדורות, הייתה התבודדות חלק מעבודתם הקבועה של כל הצדיקים, ורבי נחמן מברסלב שם אותה במרכז החיים הרוחניים שלנו, כיסוד וכשיטה. הנושא שלנו הוא הרצון להתחיל ולהתקיים. להיוולד. אני רוצה להתהוות בתוך הדברים. אני רוצה שהתורה והמצוות יפגשו אותי ושאני ארגיש שזה קורה. אני לא רוצה להיבלע ללא תחושה בתוך העשייה החיצונית, בשגרה. התבודדות היא המקום שאת פוגשת בו את עצמך. את באה עם כל היום שעבר עלייך ובודקת מה קורה איתך ואיך את מרגישה. אומרים לנו הצדיקים: אם הלכת לאיבוד בחושך, העצה היא שתדברי את הדיבור שלך באמת.

(מתוך עיתון פנינים – בקהילה)