1. מדוע הערבים אינם מפריעים לנו להתפלל בקבר רחל?

בספר 'שאלי שלום ירושלים' (לרבי משה נחמיה כהניו, הרב דחאסלאוויץ') הביא, שדבר מעניין הוא שהשאיר לנו שריד את קבר רחל, וכל אחד יכול לבוא שם לבכות ולהתפלל באין מונע ובאין פוצה פה ומצפצף, וגם הערביים אינם מפריעים לנו, שלא נמצא כן בכל קבר שהערביים מפריעים מלגשת. ואולי גם זה היה מכוונת יעקב אבינו ע"ה בקברו אותה על אם הדרך ולא הוליכה לבית לחם, כי ברוח קדשו צפה מראשית אחרית, והציל לנו על ידי זה את קברה להיות לנו לאחוזת נחלה בימי גלותינו כיום הזה.

וגם קרוב לומר, כי הוא מנבואת ירמיה הנביא 'קול ברמה נשמע רחל מבכה על בניה וכו' – דוקא רחל, 'כי יש שכר לפעולתך', רצה לומר, מידה כנגד מידה על שלא התקנאה באחותה לאה, והיתה צנועה, לא יתקנאו בנו הישמעאלים שהיא אמנו וקברה מוצנע מהם וגלוי לפנינו (הגרי"מ שטרן שליט"א, ארץ חמדה).

1. הנס שאירע עם האבן שעל המצבה

הנוסע רבי בנימין מטודילה הביא, שהיה בקבר רחל וכתב שעל הקבר יש אחת עשרה אבנים כנגד אחד עשר שבטים. והוא מוסיף נופך משלו, מכיון שעדיין לא נולד בנימין אלא בצאת נפשה, לכן אין שם אבן כנגדו. ובסיבוב ר' פתחיה הובא, שעל י"א האבנים יש אבן גדולה מאד, והיא של יעקב אבינו, והכמרים לקחוה לבנין ע"ז ולמחר ראוה על הקבר כאשר בתחילה. כן עשו כמה פעמים עד שנמנעו מלקחתה עוד. וסיפור זה היה לפני יותר מאלף שנים (ארץ חמדה).

1. המפתח הפלאי שהכין ר' זלמן בסן הירושלמי

מפתח מיוחד היה לשער של קבר רחל, שהותקן בידי ר' זלמן בסן הירושלמי, שהכין מנעול סודי מיוחד שע"י סגירת המנעול יצאו ארבע לשונות ברזל מכל צד כמו דלתות רב בריח של ימינו. סגולות מופלאות יוחסו גם למפתח המיוחד של קבר רחל. כל אימת שנתקף אדם במחלה חשוכת מרפא היו מניחים את המפתח למראשותיו כסגולה בדוקה לרפואה מהירה (ארץ חמדה).

1. סגולת החוט מקבר רחל – דווקא חוט אדום, או גם לבן?

סגולה ידועה לזש"ק היא לקחת חוט אדום ולהקיף בו את מצבת רחל אמנו ז' פעמים ואחר כך ללובשו סביב היד או הצוואר. יש שעוררו על סגולה זו, וביניהם מרן הגרש"ז אויערבאך, כפי שהובא בשמו בספר 'חכו ממתקים' (ח"א עמוד רפא) שלא להקיף ולשאת חוט אדום, כי יש בזה משום דרכי האמורי. ובאמת במקור סגולה זו, שהוא מהרה"ק ה'ישמח ישראל' מאלכסנדר זי"ע, לא נזכר חוט אדום דווקא, וכפי הנראה התערבבו כאן שני דברים – חוט אדום, שהוא סגולה נגד עין הרע, ובזה יש חשש דרכי האמורי, כפי שדנו בהרבה ספרים; וחוט שהקיפו בו את קבר רחל, שיכול להיות גם חוט לבן (כן העיר הרב לוי פריינד בקובץ אור ישראל מאנסי שנה ז גיליון ב). ואכן בקונטרס 'ותפקדנו' הביא בשם הגרב"צ מוצפי שליט"א סגולה זו בחוט לבן.

1. סגולה לא רק ללידה, אלא גם לרפואה ועוד

סגולת החוט מקבר רחל מועילה גם לרפואה ועוד, כמו שהביא בספר 'הקטן והלכותיו': "שמעתי לפני שנים מזקני הגה"צ רבי משה אהרן שטרן זצ"ל שקיבל מזקני ירושלים סגולה לחולה וכדו', ליקח חוט אדום ולהקיפו ז' פעמים סביב קבר רחל ואח"כ ילבשנו החולה על צווארו. וזקני עצמו עשה כן בשביל חולה וראו נפלאות". וייתכן שטעם סגולה זו הוא, משום שרחל אמנו נצטערה בלידת בנים, וממילא כל מה שקשור לשמירתם וגידולם של הבנים הוא גם כן בכלל סגולה זו (הרב לוי פריינד, קובץ 'אור ישראל' שם).

 

הלב מתחיל לדפוק בפראות. 'רגע, אני בשטח ערבי, אולי בשטחי הרשות הפלסטינית?'

מאת: אוהד אטינגר

באחד הלילות של השבוע שעבר החלטנו לפקוד את מקום קבורתה של רחל אמנו ע"ה, ולהתפלל לשוכן מרומים, שבזכותה ישמע את קול תפילותינו וימלא את כל משאלות ליבנו לטובה.

השעה היתה קצת אחרי חצות הלילה, הדרכים המובילות לבית לחם מוארות באור קלוש, מוקפות באפלה עבותה. היה קצת מעונן ואורו של הירח כמעט ולא נראה על פני האדמה.

במעלה העליות החדות והמפותלות בואכה ביתר עילית, שרר ערפל כבד מאוד. זה היה מוזר, בגלל שאנחנו עדיין בעיצומו של הקיץ, אבל זה היה ערפל ממשי, שהגביל את הראות עד מאוד.

כמובן שהאטתי את הנסיעה, בהתאם לתנאי הכביש והראות הירודה, וכשעברנו את ביתר התבהר מזג האוויר, ושחרר לנו את הדרך.

ואז הגיע החלק המרכזי של הסיפור שאני רוצה לספר לכם היום. קצת אחרי שעברנו את ביתר ופנינו שמאלה בצומת ה-T שבסוף הכביש, נתקלנו במחסומים. לא המחסום הצבאי הקבוע שבכניסה לכביש המנהרות, אלא מחסומים זמניים שהוצבו בכניסה למנהרה הראשונה, והפנו את כל התנועה אל הנתיב החולף ימין למנהרה.

לרגע היססתי. סטייה מהכביש עלולה להביא אותי לתוך שטחי הרשות הפלסטינית. מה לי ולצרה הזאת? אולי כדאי להסתובב אחורה ולחזור הביתה?

אבל לא היו לי הרבה ברירות. הכביש הוא חד סטרי, אין שום אפשרות לחזור אחורה. הדרך היחידה היא להמשיך.

 

לתומי סברתי שהנתיב העוקף את המנהרה מימין, מתחברת מיד לאחריה עם כביש המנהרות.

לחצתי את הגז והתקדמתי הלאה… רק כדי לראות שאני ניצב בפני צומת שמציעה לי לפנות ימינה, להמשיך ישר או לחלופין לפנות שמאלה….

"ההיגיון אומר שאני צריך לפנות שמאלה", אמרתי לרעייתי בזמן שמכשיר הווייז שלי החלה לחשב מסלול מחדש. פניתי שמאלה, והלב שלי החסיר פעימה.

הווייז הפסיק פתאום לעבוד, 'אין קליטה' הוא מבשר לי. התמרורים שבצידי הכביש הפכו ישנים ודהויים. הכיתוב עליהם מופיע בשתי שפות בלבד. אנגלית וערבית.

הלב מתחיל לדפוק בפראות. רגע, אני בשטח ערבי, אולי בשטחי הרשות הפלסטינית?

איזה לחץ.

 

"לא יכול להיות", אמרתי לעצמי בקול, תוך שאני משתדל שרעייתי תשמע ותפנים את המסר המרגיע, "הם לא היו שולחים את הנהגים לשטחי הרשות הפלסטינית. אם חסמו את המנהרות והפנו אותנו לכאן, כנראה שזה עדיין שטחי ישראל…".

אז למה השלטים רק בערבית ובאנגלית? אני לא יודע. ולמה הוויז לא עובד? אולי זה בגלל שיצאנו את גבולות המדינה???

לא אלאה אתכם בסיפורים, אבל את אנחת הרווחה המאופקת שנאנחתי כשנגלה לפני שלט עם כיתוב בעברית בהמשך הדרך, ואת האנחה הגדולה והעמוקה שהשמעתי כשעברתי את המחסום והבנתי שאני עכשיו בטוח בטוח בטוח בשטחי ישראל – לא אשכח במהרה.

מה אני רוצה בעצם לומר בסיפור הזה?

 

את מוסר ההשכל שהפקתי ממנו.

 

ידידיי. לפעמים האדם מרגיש בטוח בעצמו. הוא מצליח בחיים, טוב לו, יש לו בית משפחה, עבודה, כסף (לי באופן אישי אין, אבל זה לא הנושא…), מעמד והרבה מאוד ביטחון עצמי.

ואז אתה סוטה עם הרכב שלך לרגע אחד קטן מהדרך הסלולה, ומגלה שאתה לא יותר מעלה נידף ברוח. פחדן קטן, חסר אומץ וזה למרות שברור לך שאין סיכוי שישלחו  אותך לנסוע דרך שטחי הרשות הפלסטינית רק בגלל שיפוצים בכביש, בלי לספק מעטפת הגנה הולמת.

ללמדך מה שעלולה הירידה מהדרך הסלולה לגרום לך, כמה אתה מאבד את כל היציבות ברגע שרק ירדת מהדרך המוכרת והבטוחה.

זה מלמד אותנו הרבה מאוד דברים על עצמנו ועל הסובבים אותנו, וזה בעיקר מכניס אותי לראש השנה עם לב נשבר, עם ידיעה שאני באמת באמת באמת לא שווה כלום, ושכל מה שיש לי זה הכל מאתו יתברך, כי הקב"ה יכול ברגע אחד לקחת מהאדם, רכיב אחד קטן מכל הטוב והשפע שהעניק לו, וברגע אחד מאבד האדם את כל היציבות שלו.