המומחה לתזונה מס' 1 בעולם

הרב אשר קובלסקי

אחד התחומים המפותחים והנחקרים ביותר בעולם, הוא תחום פיתוח היכולת

הלימודית והאישית. מיליוני אנשים עוסקים בענף, מאות אלפי מאמרים נכתבו,

רבבות חוקרים עוסקים בנושא ברציפות, אלפי ספרים יצאו לאור ומאות המלצות

כבר הופיעו, הוכחשו, והומלצו שוב… תעשיה שלמה עוסקת בנושא, חוקרת את

השפעת המזון, תוספי המזון, השינה, הפעילות הגופנית ועוד, וכולם ממוקדי מטרה

אחת: לשפר את המוח האנושי, לתת לו יותר יכולות לימודיות בקשב ובריכוז גבוה.

תחום הקשב והריכוז עומד היום בראש סולם העדיפויות החינוכי, מהגיל הרך, דרך

הנוער המתבגר ואף רבנים דגולים ורופאים מומחים – כולם שואפים לשיפור הקשב

והריכוז שלהם, מבינים שרק בזה תלויה מידת הצלחתם בתפקידם. ככל שאדם משפר

את יכולתו ללמוד, להבין, להפנים ולנתח – כך הוא הופך טוב יותר, מקצוען יותר, מומחה

גדול יותר.

אין ספק, שיפור היכולת הלימודית שלנו הוא מהמשימות הראשונות ביותר במעלה.

הכל מחפשים את הנוסחה הבטוחה, התפריט והתזונה שיבטיחו את השיפור הזה,

את פיתוח המוח והלב, את יכולת הקשב והריכוז, את פיתוח ההבנה ויכולת הניתוח

שלנו. כולנו רוצים לגלות את הנוסחה המנצחת, המבטיחה את אותו שיפור נשאף

ביכולותינו הלימודיות, וכל המחקרים שנערכו עד כה – עדיין לא מבטיחים תוצאות

במאה אחוז, עדיין לא מסוגלים להבטיח תוצאות מושלמות לכולם…

בורא עולם חושף בפנינו את הנוסחה המנצחת, שהשימוש בה מבטיח את אותה הצלחה

נשאפת, את פיתוח יכולות ההבנה שלנו, ומשפר פלאים את היכולת הלימודית שלנו.

בורא עולם מגלה, שהתזונה הכשרה היא המפתח, היא נוסחת הקסם להצלחה הלימודית.

אוכל מוקפד בכשרותו – מועיל ומחזק, מוביל ומפתח. אוכל שחלילה אינו כשר, מאכל שאינו

ראוי לאכילה – מטיל ארס בנפש האדם, מזהם את יכולת ההבנה שלו, אוטם את מוחו

מהבנה ומונע משכלו להתפתח.

זה תפריט שהוא נוסחת קסם, עתיקה ומובטחת בחתימתו של המדען הטוב בעולם –

כביכול, המכיר את כל מוצרי המזון שבעולם, ומי שברא את כל סוגי התזונה, כך שבוודאי

שעד כמה שניתן לומר זאת הוא המומחה לתזונה מס' 1 בעולם. רק בורא עולם שיצר

וברא את כל אלה ויודע מה הם מרכיביהם, גלויות וידועות לפניו תוצאות המחקרים

שלעולם המדעי אולי ייוודעו רק בעוד מאות שנים לפחות, והוא מזכה אותנו בנוסחת

תזונה שמימית ומועילה, שתוביל אותנו לשיפור החיים ולפסגות שאיפותינו בכל תחומי החיים.

כל מי שמכיר את ההיסטוריה היהודית, יודע שהיא ספוגה ברבבות סיפורי גבורה, של יהודים

שמסרו נפשם בהקפדתם על אוכל כשר, תוך הרעבה עצמית ארוכה ולפעמים גם כשנגזר

עליהם לשרוד בתת תנאים ממש. כי אוכל לא כשר, בכל מצב ובכל תנאי, יש לו השפעה כה

הרסנית על הנפש, שלא משנה באלו תנאים ייאכל ובאלו מצבים יתפשרו עליו, עדיין השפעתו

המזיקה והרעל הטמון בו מזיק כל כך, מטמטם כל כך, הורס כל חלקה טובה במוח היהודי.

מאידך, ההשפעה החיובית של אוכל כשר – אינה רק לאדם האוכל אותו, אלא נטמעת בדמו

ועוברת הלאה גם לדורות הבאים, ומזכה גם את ילדיו בנפש טהורה וקדושה. וכפי שמגלה

הרמב"ן והובאו דבריו ב'ראשית חכמה': 'אם ייבדל האדם מן המאכלים האסורים, יזכה

בבנים קדושים וטהורים!' – פשוט וחלק: יהודי הזוכה להקפיד על כשרות מאכליו, מבטיח

לו הרמב"ן ילדים קדושים וטהורים, כמשאת נפשם של כל אב ואם בישראל!

כמה כדאי לקחת את המסר הזה, להבין שכשרות המאכלים אינה רק ענין של העדפה אישית,

אלא יש לה השפעה דרמטית על הבריאות ועל יכולת ההבנה שלנו, ומשפיעה באופן

ישיר גם על הצלחת וצמיחת ילדינו.

לא פעם עלולים לצוץ התירוצים הקבועים: 'זה מחוץ לבית', 'מה כבר יכול להיות בזה',

'ראיתי את פלוני אוכל מזה', ועוד כיוצא באלה. זה מרגיע את המצפון לרגע, אבל אם

המאכל איננו כשר במאה אחוז – הנזק הנגרם לנו הוא מיידי וגם ארוך טווח, הרבה יותר

מהתועלת הרגעית מאכילת המאכל.

הבה נקבע בנפשנו כי איננו מתפשרים, מקפידים ביתר שאת על הכשרות הנהוגה במקומנו

ושאותה קיבלנו במסורת אבות. וגם בימי הקיץ כשיוצאים לטיולים ולא פעם מצויים במקומות

נידחים, כשמתכננים את החופשה המשפחתית או כשיוצאים לקניות – בודקים בשבע עיניים,

בוחנים בכפל כפליים. כי אנו רוצים לאכול רק את הכשרות הטובה ביותר עבורנו, כדי לזכות

בחיים איכותיים יותר, בריאים יותר, ומבינים הרבה יותר, לנו ולילדינו!

 

גילוי שחולל מהפך!

היה זה לפני קרוב למאתיים שנה, בראש חודש סיון שנת תקצ"ו (מאי 1836). העיר לומז'ה

לבשה חג, רחובות העיר צוחצחו ומורקו מבעוד מועד, בית הכנסת הואר באור יקרות וכל

הקהל כבר יצא אל פאתי העיר, ממתין לבוא המרכבה המיוחלת. יום חג הוא לעיר לומז'ה,

תושבי העיר התעטפו במלבושי כבוד וילדי העיירה התלבשו בבגדי שבת כבר עמדו משני

צידי שער העיר, ממתינים לרגע הגדול…

הגאון הצדיק הרב עקיבא איגר גאון העולם ששמו נודע למרחוק, עתיד להגיע בעוד שעה

קלה ללומז'ה. לב מי לא נרגש, אין נפש יהודית שאינה רוטטת. תלמידי החכמים התכוננו

בקושיות סבוכות, אנשי המעש ערכו את ההכנות הטכניות לביקור המרומם, וידיהן של נשות

החיל לא משו מלסדר ולהבריק, לנקות ולבשל, להכין ולערוך…

בשעה היעודה נראתה המרכבה מגיחה מן האופק, ואך ירד ממנה הגאון פרצו כל התושבים

בשירה אדירה, וליוו את הגאון אל בית האכסניה. נקבעו שעות מסודרות לימי הביקור, מתי

ימסור הגאון דרשות, באלו שעות יקבל קהל, היכן יתפלל ובאלה אירועים ישתתף. הכל נקבע

מראש, ובהגיע שעת קבלת הקהל – צבא קהל גדול על בית האכסניה, נכנסים ומתברכים,

שואלים ונענים, מביטים ומתרגשים.

בין הבאים, נראו גם יהודי בשם הירש לייב ורעייתו עטיל, ובנם בן ה-15, משה נח.

אך נכנסו לפני הגאון, ומיד פרץ שטף דמעות מעיניה של האם

'רבינו הגדול, את עצתך אנו שואלים וישועתך אנו מבקשים. משה נח יקירנו זה, התברך

בכשרונות טובים ומועילים, אין כמוהו לפענח תרגילים בחשבון, חידות סבוכות, תשבצים

קשים… כל זאת עד לרגע בו הוא פותח את הגמרא הקדושה, וכל המילים כמו מרקדות לפניו,

ראשו אטום, אף מילה אינה מובנת ואף אות לא מאירה!'

האישה התייפחה ארוכות, והוסיפה: 'תשעה אחים לו, למשה נח שלנו, כולם עילויים המתמידים

בתורה, עדיים לגאון ותפארת. גם משה נח עילוי ומוכשר, אך כל זאת במקצועות החול בלבד,

כשמגיע ללימודי קודש – הכל אטום וסתום בפניו. הגמרא כמו סגורה וחתומה בעיניו, והוא לא

מבין בה מילה. מה נעשה?'

רבי עקיבא איגר הקשיב לזעקתה ונאפף שרעפים. הכאב שעלה מדבריה היה גדול, והמצוקה

שהציגה – אכן לא מובנת ולא פתורה. ילד כבן 15 שמבין הכל, מוכשר וגאון, אך רק התורה חתומה

בפניו… כמה כואב! הוא הרהר קלות, ואז השיב: 'ראו נא! אנו יודעים כי מאכלים אסורים הם

שיכולים להשפיע לאטום את המוח, לסגור את חדרי הלב מהבנת דברי התורה. אין זאת אלא

שכנראה בנכם נכשל מתי שהוא במאכל שכזה, ולכן עלתה לו כזאת…'

האישה שמעה את דבריו, וקפצה כנשוכת נחש: 'רבינו הגדול! הרי מעודנו אנו כה מקפידים וזהירים

בכשרות המאכלים, רוכשים עופות רק מהשוחט המומחה ביותר ומדקדקים בכשרות המאכלים.

האומנם? כיצד קרה הדבר, ואם קרה – המעוות לא יכול לתקון, האם הנזק אינו בר תיקון?'

רבי עקיבא איגר נאנח בצער, והשיב: 'אני מאמין שאתם שמורים וזהירים, ובאמת קשה

לדעת כיצד זה קרה, אך ברי לי כי אטימת הלב מהבנת התורה – מקורה במאכל שאינו

כשר, שאין לדעת כיצד הגיע לפיו, אולי במקומות זרים או מי יודע היכן ומתי…'

הגאון עצר לרגע, מניח להורים לעכל, ומיד גילה להם דרך תיקון: 'אך אוכל לגלות לכם

דרך, כיצד ניתן בכל זאת להציל את הילד, לפתוח לו את הראש ולהעניק לו את היכולת

להצליח בלימוד התורה. הדרך הזו היא לעמול בתורה מתוך הדחק, המון לימוד תורה

מתוך הדחק, שיעמול הרבה בתורה מתוך הדחק' – שב הגאון על דבריו האחרונים כמה

פעמים, ובירכם בשלום.

הם יצאו מעמו המומים ונסערים, מצחם חרוש קמטים, מגלגלים בזכרונם את שנות חייו של בנם.

רבי צבי הירש ורעייתו ערכו כמה בדיקות, תחקרו את הילד מתי אכל מחוץ לבית, אולי נקלע פעם

לשמחה לא צפויה או נתקע בדרך במקום כלשהו. אפס, כי לא נמצא כל פתרון לתעלומה… גם

הילד עצמו היה שותף למאמץ, ובסופו של דבר נזכר כי היה פעם אחת, בה הלך לחתונה ללא

ידיעת הוריו, לפני כעשר שנים…

'כשהייתי בן חמש', סיפר הילד לאט לאט, דולה את הפרטים מירכתי זכרונו, 'זכורני שפעם

אחת שבתי מהחיידר, ועברנו דרך המלון שבעיר, בו נערכה חתונה. זה היה בימי החנוכה,

וכיוון ששבנו מוקדם מהלימודים – החלטנו להציץ בחתונה המפוארת שנערכה במלון. בדיוק

נקלע המחותן לפנינו, והציע לנו לאכול ירך עוף. מי יודע, אולי בזה מדובר?'

ההורים התפלאו מאוד, הן המלון המדובר ידוע בכשרותו המוקפדת, ובעליו – הוא יהודי ירא

שמים אליעזר טרונק שמו, שקשה להאמין שיצאה מכשלה מתחת ידו… האירוע המדובר נחקר

ונבדק, פנקסים מצהיבים ומאובקים הועלו מהמרתף, עד שהתברר שמדובר בחתונתו של יהודי

בשם י. א. שנישא בזיווג שני ביום שני דחנוכה שנת תקפ"ו…

בירור נוסף העלה, כי חתונה זו נערכה בניגוד לדעת גדולי הדור שאסרו את קיומה,

ובראשם הצדיק הרב המכונה 'בעל התניא' שאף כתב מכתב חריף וחמור כנגדה, וגם

אסר על השוחטים לשחוט עבורה שום בהמה ועוף, והוסיף ופסק כי: 'אם ישחטו –

תהא שחיטתם נבילה! ואסור יהיה לאוכלה' – כלשונו במכתבו. אלא שהמכתב הגיע

ללומז'ה הרבה אחרי החתונה המדוברת, שנערכה בשוגג מבלי שאיש מתושבי לומז'ה

ידע על האיסור החמור… 'ומכאן', – סיים הירש לייב לחבר את הפאזל ודיווח לרעייתו

ולבנו – 'מכאן המאכל האסור שטמטם את מוחו של בננו משה נח, והוביל לכך שהוא לא

מצליח להבין אף מילה מדברי הגמרא…'

לנוכח הגילוי המרעיש, נחרד ליבם של ההורים ושל בנם הקטן. התברר כי גדול הדור צפה

למרחוק, הילד אכן נכשל במאכל אסור לפני עשור, ומאז – הדבר משפיע עליו. אין לו תקנה

זולת ריבוי לימוד תורה מתוך הדחק כפי שציווה הגאון, ולא נותר אלא להתחיל במלאכת

התיקון, ולשולחו למקום תורה בו יעמול בתורה מתוך הדחק…

לאחר פרק זמן קצר שהוקדש לבירורים, ולאור רצונו הכנה של הנער ששאף לתקן את הנזק

שנוצר וביקש לזכות להבנת דברי הגמרא, הוחלט לשולחו לירושלים של מעלה של אותם ימים,

שגאונים עמלו בה בתורה מתוך דוחק. בעיניים מצועפות בדמעות נפרדו בני המשפחה ממשה

נח הצעיר, וליווהו לספינה הנוסעת לארץ ישראל. לאחר מסע מייגע הגיע הנער לירושלים, ושם

פעמיו לבית מכרו של אביו, הגאון רבי יעקב קאפל שפירא, מדמויות ההוד של ירושלים באותם ימים.

הוא הביא עמו מכתב, בו כותב אביו לידידו: 'בהמשך למכתבי הקודם, בני משה נח עולה לירושלים

בכוונה טהורה ללמוד תורה מתוך הדחק. הנני מבקש ממך, שמור עליו כבבת עין, מפיתך בלבד

יאכל, וממשקה ביתך בלבד ישתה, ועל שולחנך יסב. חנכהו ללמוד וליגע בתורה מתוך התמדה,

כי תורה מתוך הדחק לא מצאתי אלא בירושלים, ומשום כך הנני שולחו לשם…'

ואכן, רבי יעקב קאפל פתח את ביתו בפני האורח, והתמסר לסייע לנער לעמול בתורה מתוך

הדחק, כשאיפתו הטהורה. הנער החל לעמול בתורה בבית מיטיבו, ולאט לאט חש כי שערי

הגמרא נפתחים בפניו. כשראה לראשונה שהוא מבין את קושיית הגמרא, התלחלחו עיניו

בדמעות אושר טהורות, וכשהצליח לחזור על הקושיא והתירוץ בעל פה – עיניו ברקו באושר,

דומה שלא היה מאושר ממנו…

וכך, במשך שלוש שנים, הוסיף הנער ועסק בתורה מתוך הדחק, כשמזונו מצוי בצמצום

רב והוא מתאמץ להימנע ממותרות ולהסתפק במועט. ואכן, הנער עלה ונתעלה במעלות

התורה, עד שזכה אף להיבחן אצל הגאון רבי שמואל סלנט – רבה של ירושלים באותם

ימים, אשר מצאו כחריף ובקי, והציע את העילוי הצעיר לחתן לביתו של רבי יוסף קובנר,

ועד סוף ימיו המשיך רבי משה נח לעלות ולהתעלות במעלות התורה והיראה…

סיפור מטלטל זה, המופיע בספר 'ירושלים של מעלה' בפירוט רב, חושף בפנינו את הכוח

העוצמתי הטמון במזון אותו אנו אוכלים. כי המזון שאנו מכניסים לפינו הופך לחלק מאיתנו,

וגם אם הילד קטן ורך בשנים – המזון אותו הוא אוכל משפיע על כל חייו, ורק כשנבטיח

שהוא כשר בהחלט, בלי תירוצים, בלי פשרות, בלי פקפוקים – רק כך נבטיח שהמוח יישאר

זך וצלול, מסוגל להבין ולקלוט, להתעמק ולהתעלות.

ואם חלילה נכשלנו, שגגה נפלה בידינו והגשנו אוכל לא מספיק כשר – התיקון הוא בעמל

בתורה מתוך הדחק, כי התורה היא קוד שמפצח את אטימת הלב וסתימתו. אך הרבה

יותר כדאי להימנע מהטעות הזו מראש, להבטיח ולהקפיד היטב על כשרות המזון שלנו,

ועל כשרות המזון שאנו מעניקים לילדינו. רק כך נבטיח להם את איכות החיים הטובה

ביותר, ואת מיטב הכלים והיכולות לגדול, לפרוח ולהצליח, ולהרוות אותנו במלוא חופניים נחת!

 

העגלה הריקה שהתמלאה במידות טובות

יעקב לוסטיג

 

הגאון רבי עקיבא איגר, ידוע כאחד מענקי הדורות הקודמים. הוא חי לפני כ-200 שנה, והתגורר בעיירה פוזנא שבפולין, אך שמעו יצא למרחקים, ומכל קצווי העולם היהודי שוגרו אליו איגרות עם שאלות מורכבות בהלכה.

בתקופתו חי גאון נוסף, רבי יעקב לורברבוים, המכונה 'הגאון מליסא', שהיה גם הוא אחד מגדולי הדור, וספריו העמוקים משמשים עד היום כספרי יסוד בכל בית מדרש ישיבתי בארץ ובעולם.

ביום מן הימים קביל רבי עקיבא איגר מכתב ובו בשורה משמחת – הגאון מליסא כתב לו כי הוא מתעתד להגיע לביקור בעיירה פוזנא, משום שהוא רוצה לפגוש אותו.

רבי עקיבא איגר שמח עד למאוד. הוא זימן אליו את פרנסי הקהילה, והורה להם להיערך לקבלת פנים מפוארת שטרם נראתה כמותה, לכבודו של הגאון הגדול מגיע לבקר בעיירה.

העיירה כולה לבשה חג ביום בו נועד הגאון מליסא להגיע לביקור. הילדים והמבוגרים לבשו בגדי שבת, הבנות והנשים קישטו את הרחובות היהודיים, וכרכרה מפוארת ששימשה את אחד מעשירי הקהילה הוכנה במיוחד לכבודו של האורח הדגול. וכך נערכו כל תושבי העיירה בכניסה לעירם, ערוכים ונכונים לקבל בכבוד הראוי את האורח שאמור להגיע בשעות הקרובות.

אבל רבי עקיבא איגר היה חסר סבלנות. הוא התרגש כל כך לראות את הגאון הגדול, ולרגע לא חשב על כך שהוא עצמו נחשב לגאון גדול לא פחות מהאורח המיוחד. "מה אנחנו עומדים כאן חסרי מעש", קרא בצהלה להמון שהתאסף סביבו, "בואו נצא מהעיירה, ונצעד לקראתו של הגאון הגדול, כדי שנוכל לקבל את פניו על אם הדרך, ולאחר מכן נלווה אותו בשירה ובריקודים כל הדרך עד לעירנו".

דבריו של הגאון התקבלו בשמחה, וכך החלו כל יהודי העיירה צועדים בדרך הראשית, עד שהבחינו בכרכרה המגיע לכיוון העיירה. ואכן, הכרכרה הביאה עמה את האורח הנכבד.

רבי עקיבא איגר מהר לרוץ לעבר האורח החשוב, ולאחר שלחץ ידו בחביבות בלתי מוסתרת ובירך אותו לרגל בואו לבקר בעירו, הציע לו לעלות עמו אל הכרכרה ההדורה והמקושטת שהוכנה במיוחד לשם כך.

שני הגאונים ישבו בכרכרה, ושוחחו ביניהם בדברי תורה, כשהקהל הרב מלווה אותם בשירה סוחפת ובריקודים סוערים.

לאחר זמן ממושך, החלו המלווים לטעון שאולי הם לא עשו די הצורך כדי לכבד את שני הגאונים הענקיים היושבים בעגלה: "מה אנחנו נותנים לסוסים הללו לשאת העגלה", אמרו זה לזה. "הרי ממילא אינם מבינים את הזכות שנפלה בחלקם. בואו נתיר את מוסרותיהם, ובמקומם נרתום את עצמנו לעגלה".

רבי עקיבא איגר הביט מהחלון וראה את המתחולל. לבו התמלא בהתרגשות לראות את תושבי עירו יוצאים מגדרם לכבודו של האורח המיוחד. הוא החליט להצטרף אליהם, ובעודו מנצל את הדוחק והמהומה שנוצרו סביב הכרכרה, ירד ממנה והצטרף לקהל הנלהב שדחף את העגלה בשירה מרוממת.

רבי יעקב לורברבוים חשב בדיוק באותו הכיוון, אלא שהוא סבור היה שהקהל יוצא מגדרו כדי לכבד את רבי עקיבא איגר. הוא ירד מהעגלה והצטרף לקהל שמכבד את גדול הדור.

רק כשהגיעו אל העיר פתחו תושבי העיר את דלתות הכרכרה, וראו היא ריקה מאדם. ברגע הראשון הם נבהלו, אך עד מהרה נפתרה החידה, שני הגאונים הגדולים אותרו בין הקהל, כשהם מתנשפים ממאמץ ופלגי זעה ניגרים ממצחם.

הקהל התאכזב מעט להיווכח כי המאמץ היה לשווא, ושהעגלה לא הכילה בכלל את שני הגאונים, אך אחד מנכבדי הקהילה היסה את הנוכחים, ואמר: "רבותי אנחנו לא דחפנו עגלה ריקה. היתה זו עגלה מלאה במידות טובות, בענווה מופלגת של שני גדולי הדור, שכל אחד מהם בטוח היה שכבוד גדול כל כך, בוודאי מיועד לחברו ולא עבורו. למדנו היום שיעור מאלף, עד כמה גדולה היא הענווה של מי שראויים לכבוד יותר מכל אדם אחר עלי אדמות".