משבר התמודדות יחיד השומר שבת בבית שכולם מחללים

כבוד הרב

שלום,

אני רוצה להציג בפניך בעיה. אני התחלתי בהליך של התחזקות ביהדות, התחלתי לאכול רק דברים כשרים, ובעיקר אני מתחזקת בשמירת השבת. אני עושה כל מה שביכולתי אכן לשמור את השבת, אבל זה קשה לי מאוד!! מאוד!!. כל הסובבים אותי, המשפחה כולה, די משוחררת, ואני מרגישה כבולה, וממש בדיכאון. בעבר התארחתי בשבתות במשפחה חרדית, וזה היה עונג שבת אמיתי הסעודות, הזמירות, והאוירה, הכל היה מדהים. אבל עכשיו אני לא מצליחה עם משפחתי והם לא משתפים פעולה בעניין והכל מאוד קשה מדי שבת

מירי ס. – באר שבע

 

שלום לך

קראתי את שאלתך ואני מרגיש את מצוקתך.

אני רוצה לצטט בפנייך קטע מתוך ספרו של הרב יעקב ישראל לוגאסי, (מתוך הספר 'כל משבריך')  שאולי מבטא בדיוק את מה שאת כותבת.

'שומע אני היאך שבת משוש ליבך נהפך לאבל מחולך,

השבת והחג שמיועדים להיות הימים השמחים ביותר לנפש האדם, הימים המיועדים למנוחת הנפש מיגיעתה, ושלוות הנפש מרצף טרדותיה, לבטחון הנפש מדאגותיה, והנה לך נפשי היקרה נהפכו ימים הללו לאבל וליגון. שכן הנך מסתובבת בימים אלו שבתות וחגים כמוזרה וכנכרית בין הסובבים אותך, אולם הנך כשושנה בין החוחים

כך הסובבים אותך המחללים את הקודש, ואילו את נצרכת להיות שמרנית על כללי השמירה שנצטוינו בימים אלו.

אוי נפשי נפשי, כמה יש לקנאות בך, לו היית מודעת לנחת רוח שאת עושה להקדוש ברוך הוא בשמירת השבת שלך מתוך צער, מתוך בדידות, מתוך תחושה של מוזרות ונכריות. ויתכן אף מתוך שמקנטרים אותך, מבזים אותך, והנך מקבלת בזיונות עבור כבוד שמים, לו היית יודעת כמה הקדוש ברוך הוא מתפאר בך, משתבח בך, מתגאה בה, מכריז עליו בפמליא שלו: ראו בריה שיש לי בעולמי, בודדה, מול אריות ודובים, הסובבים אותה בחרופין גידופין, ואילו היא בשלה, לא סרה ממצוותי, לא מפרה את חוקותי, לא מחללת את שבתותי וחגי.

לו היית שומעת ברמזים אלו, כמה היית מאושרת.

צר לי עלייך נפשי, שחשה את ברע במצבך זה

 כמה קשה לי על אשר נעלם ממך כבודך ותפארתך אצל בוראך,

שכן לו היית רואה את הנחת שעושה את לבורא דוקא במצבך זה, האמיני לי שלא היית מקנאה אפילו לא באלו החרדים ששומרים שבת מתוך נחת, ללא נסיונות וללא הפרעות

בספר "אבות דרבי נתן" מובא: פעם אחת בצער יותר ממאה שלא בצער.

כלומר פעם אחת שמקיים אדם מצוה בצער שקולה היא יותר ממאה פעמים שלא בצער.

ובכן התבונני נפשי במילות אלו של התנא הקדוש רבי נתן זיע"א וראי כמה רווחים לנפשך יצאו לך ממילות אלו.

בשבת אחת שאת שומרת מתוך צער היא תיקון ליותר ממאה שבתות שחיללת…

ובכן נפשי היקרה, אם הנך בעלת תשובה שחיללת שבתות הרבה, בואי וראי היאך נעשה תיקונך במהרה ובאופן היעיל ביותר, שכן דוקא בכך שהנך שומרת שבת מתוך צער של בדידות, קושי של נסיונות מצד שכולם סביבך מחללים ואת צריכה להתגבר, ועל אחת כמה וכמה כאשר מקנטרים אותך ומבזים אותך, אזי בשבת כזו נחשב לך כאילו שמרת 100 שבתות, היש לך תיקון גדול מזה…?!

ואם כן דעי בנפשך, שבצער זה שמצטערת את בשמירת השבת בסביבת המחללים אותה, ויש לך מכך צער ועגמת נפש, כבר בכך מתקנת את 100 שבתות שחיללת, ונחשב לך כאילו שמרת עוד 100 שבתות אחרות.

 

 שכרך בשבת שכזו פי כמה משכר שבת נוחה ושקטה

נפשי היקרה והחביבה, עד כה דיברנו מצד התיקון שהנך מתקנת בשבת מתוך צער יותר ממאה שבתות שחיללת, עתה אבאר לך את שכרך בשמירת שבת שכזו מתוך צער ונסיונות שהוא יותר מי מאה משכר שבת שהוא מתוך עונג ונחת, וככל שיגדל הצער והנסיונות אפילו במשהו נכפל שכרך ביותר מפי מאה שלא בצער.

ודברי אלו המה דברי ה"מכתב מאליהו" לרבנו אליהו דסלר זצ"ל, וזה תוכן דבריו:

כל מה שאמרו  ב"אבות דרבי נתן": פעם בצער יותר ממאה שלא בצער, זהו אף בצער כל שהוא, אולם ככל שיגדל הצער עוד קצת, אזי יוכפל ה"פי-מאה" וככל שיגדל הצער עוד משהו – שוב יוכפל ה"פי-מאה" של ערך המצוה, ואם כן כאשר גדל צערך בשמירת השבת יותר ויותר הרי שאין קץ הן לתיקונך על חילול השבתות שעברו, והן לשכרך בשמירת שבת שכזו.

ולסיכום, אסיים בסיפור אמיתי, התקשרה אלי אשה כבת 60 מקיבוץ חילוני בצפון, וסיפרה לי שהיא היחידה במשפחתה מכל הקיבוץ ששומרת שבת לבדה בתוך ביתה, לא אאריך בצער שעוברת היא שם, אם זה איומים מהמשפחה שינטשוה, ישליכוה, בעלה וילדיה "מנדים" אותה, ועוד ועוד, אולם מה שמעניין הוא שסיפרה לי שבעלה אמר לה פעם, מה את שמה על פניך בשבת… שכן בשבת את נראית אחרת מיום חול… זכתה אשה זו שאור שבת ניכר על פניה אפילו לעיני בעלה שהוא מחלל שבת

ומה עם צער האשה שטרחה והכינה? נעלה לחמש דקות!!

תקומה היתה לה לעיר הצרפתית ליאון, זכתה העיר לביקורו של מרן הגאון רבי אהרן ליב שטיינמן. היה זה בעת יצא מרן ראש הישיבה למסע חיזוק בגולה. לוח הזמנים היה צפוף, במעט ימים בקשו להטעים את מרב הקהילות והמוסדות שניתן, באור תורתו. סדר היום היה עמוס לעיפה, מתוכנן ומדוקדק בקפידה רבה: בשעה זו – בישיבה פלונית, משם אל תלמוד תורה, משם – אל בית כנסת, ומשם – לעיר אחרת…

הרבנים המתלוים, אף שהיו צעירים ממרן, התקשו להבין איך עומדים בעומס מאורעות שכזה, כשבין שיעור לשיעור ובין שיחת חיזוק למשנה, יש לעבור כברת דרך ארוכה בנסיעה ממושכת.

בהגיע הגאון רבי אהרן ליב לעיר ליאון, מדובר היה על פי המתוכנן כי הגאון רבי אהרן ליב יסור לביתו של הרב טובול לסעוד פת שחרית, מיותר לציין איזו תכונה הורגשה בבית הרב טובול.

בהתרגשות רבה, הכינו בני הבית ארוחת בוקר ראויה ומכובדת מתוך שימת לב מרבית לכל פרט. אמנם לעת בוקר התברר, כי אם יסור הגאון רבי אהרן ליב אל בית הרב טובול לסעוד בביתו, היה עלול לאחר את המטוס.

הודיעו אפוא בני הבית והנלוים אליו לרב טובול, כי עקב איחור בלוח הזמנים לא יוכל הרב להגיע אל ביתו. ניתן לשער עד כמה היתה האכזבה גדולה. הרב טובול ניסה לשדלם אך לא היה בידם פיתרון כיצד אפשר לקיים את שניהם: גם לבוא לביתו, וגם לא להפסיד את הטיסה.

מששמע הגאון רבי אהרן ליב כי הביקור בביתו של הרב טובול התבטל, פנה אל מקורבו ונאמנו הרב יצחק לוינשטיין זצ"ל ואמר: "ומה עם צער האשה שטרחה והכינה? נעלה לחמש דקות. צודק הרב טובול בהפצרותיו הן אשתו טרחה ואי אפשר לאכזבה".

אחר ביקור קצרצר נסעה המשלחת אל שדה התעופה. ובסיעתא דשמיא הם הגיעו בעוד מועד למטוס ובלי לגרום עגמת נפש לאי מי.

 

(משולחנם של גדולי הדור)