מה למדתי משלטי ההכוונה של הנמלים

אוהד אטינגר

שלמה המלך מייעץ לנו בספר 'משלי': "לֵךְ אֶל נְמָלָה עָצֵל רְאֵה דְרָכֶיהָ וַחֲכָם", כי אכן הנמלה היא סמל לחריצות, ועל אף שמשך חייה הוא בסך הכל כששה חודשים, היא אוגרת מזון לתקופות ארוכות הרבה יותר, כשהיא אומרת לעצמה שאולי הקדוש ברוך הוא יעניק לה חיים ארוכים יותר, והיא צריכה להיות מוכנה גם לאפשרות כזאת.

בעידן המודרני מאפשר לנו המדע המתקדם להבין ולהכיר את אורח חייה של הנמלה, ולהרחיב את מוסר ההשכל שאנו למדים ממנה ומדרכיה. מסתבר שתבונתה של הנמלה היא פלאית. היכולת של הנמלים להוציא לפועל פרויקטים בממדים עצומים ביחס לגודלן, מעוררת השראה. צוותים של עשרות ומאות נמלים פועלים יחדיו מבלי שיוכלו לתקשר זו עם זו בעזרת מכשירי קשר או אפליקציות מתקדמות. שיתוף פעולה מוחלט, הירתמות של הפרט למען הכלל, והרמוניה תמידית – אלו הם סודותיה של הנמלה.

מחקר ישראלי חדש שופך אור על חלקים נוספים בחיי הנמלים. המחקר נערך על ידי ד"ר עופר פיינרמן, מהמחלקה לפיזיקה של מערכות מורכבות במכון ויצמן, ד"ר אודי פוניו מהמעבדה שלו, וד"ר עמוס קורמן, מומחה לתיאוריה של מדעי המחשב ממכון המחקר הצרפתי CNRS בפריס.

החוקרים שוחחו עם כתב 'הארץ' עידו אפרתי ושיתפו אותו בממצאי הביניים של המחקר שלהם. המידע שחשפו מפתיע ומלמד אותנו שבבריאה שברא הקדוש ברוך הוא, טמונה חכמה עצומה, שגם אלפי שנות לימוד ומחקר לא יספיקו כדי שנוכל להקיף אותה ולרדת לעומקה המלא.

נמלים עושות בחוש הריח שימושים רבים מגוונים. "הן יכולות לסמן באמצעות הריח אזור או מזון מסוים, להפיץ את הריח באוויר בתור גז כדי להזהיר מפני סכנה או למרוח על גופן ריח בעל מסר, כמעין 'סטטוס' שמספר מה הן עושות באותו זמן או לאיזה קן הן שייכות", מסביר פיינרמן. את חלקיקי הריח מפרישות הנמלים מחלקו האחורי של גופן, בתנועה שנראית כפעולת הטלה ומשאירה נקודה זעירה על פני השטח, וניתנת לביצוע גם תוך כדי תנועה מהירה.

ואולם, מה שנראה ברור ונכון עבור הנמלה הבודדת, כותב אפרתי, משתנה והופך מורכב יותר בתרחיש שבו עשרות או מאות נמלים צריכות לנווט את דרכן חזרה אל הקן.

בניגוד לשביל הנמלים "הקלאסי", מסביר פיינרמן, כשמדובר בסחיבה משותפת סימון נתיב החזרה אל הקן נעשה במקטעים קצרים — כמו במשחק "סימני דרך" במסגרתו ילדים עוקבים אחרי חיצים שמצוירים על המדרכה תוך כדי תנועה. הנמלים מסמנות ומחזקות את סימני הריח רק לכמה סנטימטרים קדימה בכל פעם. הן מתקדמות, מסמנות וחוזרות לעזור לחברותיהן בפעולת הסחיבה. בכך הן מייצרות שלטי הכוונה לקבוצה תוך כדי תנועה ומסייעות לנווט את הדרך חזרה.

ואולם, יכולות הניווט של הנמלים אינן מושלמות כשמדובר בסחיבה משותפת. "גילינו שרוב סימני הדרך שהן יוצרות נכונים — אבל לא כולם. זה נובע מההבדל בין נקודת המבט של הנמלה הבודדת לנקודת המבט הקבוצתית. נמלה יכולה לסמן, למשל, נתיב שעובר תחת עלה גדול מבלי להביא בחשבון שהקבוצה לא תוכל לעבור דרכו עם המשא והיא למעשה מוליכה אותן לעבר מכשול. הן לא תמיד יודעות להעריך את תנאי השטח ואת יכולות הקבוצה. צריך לזכור שעבור הנמלים זו אף פעם לא אותה משימה בדיוק — המקום, המרחק, תנאי הדרך והחבילה שהן נושאות משתנים בכל פעם", יוצא פיינרמן להגנתן.
"בניווט המשותף יש לנמלים מרכיב אקראי שנכנס לפעולה, ואחת לכמה 'שלטי הכוונה' (המבוססים על חותמות ריח שהטביעו הנמלים בדרך אל הקן) הן סוטות מכיוון השלט, גם אם הוא מסמן כיוון נכון. זה מנגנון שמתייחס למכלול הרחב של הניווט ולא לכל סמן בנפרד", מסביר קורמן. האקראיות עלולה להתפרש, ובכן, כ"אקראית" וסתמית. אלא שהחוקרים גילו שרמת האקראיות תואמת את שיעור הטעויות בניווט של הנמלים ועל כן מצליחה לאזן אותה. "אנחנו ניתחנו את האלגוריתם של המנגנון ומצאנו שהוא אופטימלי מבחינת מיצוי האפשרויות. משך הזמן שלקח להן להגיע ליעד היה לא רחוק ממשך הזמן שהיה לוקח להן לו כל השלטים היו נכונים", מסביר קורמן.

עכשיו תגידו לי אתם: הכיצד ייתכן שיצור קטנטן כל כך, שמעולם לא למד, ושהיכולת שלו לתקשר עם בני מינו מוגבלת מאוד, הגיע לתוצאות מפתיעות כל כך?

מי שאינו מנסה להתחמק מהתשובה האמתית, יגיע בוודאי למסקנה הברורה מאליה: בורא העולם הוא זה שברא את כל היצורים עם תנאים מתאימים להישרדות ולהתרבות.

אז למה אותנו, בני האדם, הוא ברא חסרים כל כך, וזקוקים לכל כך הרבה לימוד, הכוונה, ניסוי ותעייה?

התשובה היא שאותנו הוא ברא כדי שנתמודד, נתהה, נילחם ביצר הרע, ניאבק בכוחות הרשע ונעשה את רצונו למרות כל הקשיים. כל יתר הנבראים נמצאים פה רק למעננו, רק כדי לשרת אותנו, כל אחד בדרכו הוא. ולכן הם אינם צריכים להתמודד, הם נבראו שלמים ומוכנים כדי שיוכלו לשרת אותנו וכדי שאנחנו נוכל להתקיים בעולם שנברא על ידי הקדוש ברוך הוא, ולעשות רצונו בלבב שלם.