לרב פינקל היו 10,000 תלמידים. לא תאמינו מה הוא ענה לילד בן 7 שביקש ללמוד איתו "לימוד משותף אישי ויומיומי"

הרב פינקל עמד בראש ישיבת מיר בה לומדים אלפי בחורי ישיבות ואברכים, והיא נחשבת לאחת מהישיבות הגדולות והאיכותיות בארץ, אחד המאפיינים הייחודיים שלה היא הכמות הגדולה של תושבי חו"ל הבאים במיוחד מרחבי העולם כדי ללמוד בה.

להחזיק ישיבה בסדר גודל כזה דרושים מאמצים כבירים, כדי להביא לתלמידים את כל מה שהם צריכים. את מוסרי השיעורים הטובים ביותר, חדרי פנימייה מאובזרים ונוחים, כלכלה, מזון וכל שאר ההצטרכויות, והכל בשביל שיוכלו הבחורים לשבת וללמוד בנחת… כאשר על כל צרכי הישיבה פיקד הרב פינקל וכל זאת למרות היותו חולה שנים רבות במחלה שהקשתה עליו מאוד את התפקוד ביום יום, בהתניידות ממקום למקום וקשיים נוספים.

בספר 'ובכל נפשך' מופיעים סיפורים מיוחדים ומעוררי תדהמה על הרב פינקל:
באחד הסיפורים מצויין שהיתה לו לרב פינקל הנאה צרופה ומיוחדת לשמח את הזולת, ולהקנות לו הרגשה טובה. לדוגמא, מצוי היה שנזדמנו לביתו או לסוכתו שני מבקרים שהכירו היטב אחד את השני, ולמרות זאת היה מציג את הנכנס לפני רעהו או לפני כל היושבים, ושואלם האם אתם מכירים את הרב פלוני אלמוני, ונהנה מאוד לשמוע מהיושבים שבחים אחד על השני.
סיפר הגאון רבי מיכל זילבר, שפעם ראה אותו הרב פינקל ברחוב העיר, בצידו השני של הכביש, כשהוא צועד לקראתו, ולמרות חולשתו הגדולה ומחלתו הטריח עצמו, וחצה את הכביש לדבר איתו. הוא היה בטוח שהרב פינקל רוצה לדבר איתו משהו דחוף, אם הוא כל כך טורח… כשהגיע אמר לו "רק רציתי לומר לך שהנכד שלך שלומד בישיבה הוא תלמיד מצויין, ועולה ומתעלה כל הזמן"
לא אחת כשהיה מסדר קידושין, נאלץ ללכת מיד לאחר החופה כדי להספיק לסדר קידושין בחתונה נוספת, לפעמים בעיר אחרת. כמה פעמים קרה שלבעל השמחה היה אכפת, שהרב ישוב לשמוח איתו בהמשך הערב. והרב פינקל שהיה חולה וחלוש, ונדרש ממנו מאמץ רב מאוד להתנייד ממקום למקום, בכל אופן השתדל לחזור, למרות שהיה מחוסר כח לגמרי, והיה תמיד אומר בפשיטות "הרי בעל השמחה ביקש, ומן הסתם ישמח שנחזור לכן נעשה מאמצים גדולים לחזור"…

אחד מבוגרי הישיבה סיפר, שנצרך פעם להמלצות מגדולי ישראל שיכתבו בהמלצה שהם מכירים אותו וכך יוכלו אנשים לעזור לו. הוא ביקש מרבותיו ונענה. וכשביקש מהרב פינקל המלצה, עשה זאת בלב כבד, ביודעו עד כמה הרב עסוק בניהול הרוחני והגשמי של ממלכת התורה, ואין לו הזמן להתעסק בעניינים מסוג זה, אולם היות והדבר נצרך לו ביקש. לבסוף נהג איתו הרב כאדם שיש לו את כל הזמן שבעולם, הוא ישב מיד וכתב לו טיוטה, הראה לו ושאלו האם הנוסח מתאים לצרכיו, והאם יש לו הערה מסויימת על הנכתב, רק כשהתברר לו שהכל מוצא חן בעיניו, התיישב לכתוב את המכתב.
בדומה לסיפור הזה, סיפרו כמה אנשים שכאשר ביקשו מהרב שיפעיל את השפעתו במקומות שונים, אם ראה שהוא אכן יכול לעזור, עשה זאת תיכף ומיד בלי דחיות, באומרו, "הנה הטלפון תתקשר למי שברצונך שאדבר עמו ואעשה זאת מיד".

 

נתינה ללא גבולות
כח הנתינה שלו היה ללא גבולות. ילד בן שבע שהחל ללמוד חומש בתלמוד תורה, ביקש מאביו שברצונו ללמוד בחברותא עם הרב. האב התבייש לבקש כזה דבר ואמר לבנו שיכתוב מכתב לראש הישיבה, והוא אכן עשה זאת. הוא כתב שהיות והחל עתה ללמוד חומש בראשית בתלמוד תורה, הוא מבקש ללמוד בחברותא עם ראש הישיבה… רבינו קיבל את המכתב, ומיד נטל עטו ורשם על המכתב שלש מילים – 'נלמד בחברותא, להתראות…'. ואכן, יומיים לאחר מכן כשהגיעה השבת לאחר סעודת שבת, דפק הילד בביתו, הרבנית פתחה וקיבלה את פניו, והרב למד איתו בחברותא כבקשתו, כך למדו כמה שבתות…
אחד התלמידים נכנס לבקר את הרב עם בנו, באותה שעה שכב הרב על הספה חלוש ומיוסר. שאל הבן את אביו למה ראש הישיבה שוכב על הספה. מששמע זאת הרב, מיד אזר את כוחו והתיישב, חייך ואמר לילד: "הנה אני יושב!"…

בליל שבת בעת שעברו לפניו לאמירת 'שבת שלום' בישיבת מיר שבעיר מודיעין עילית, אמר ילד קטן לאבא שלו: "תראה איך שראש הישיבה אוהב אותי, עד כמה הוא שמח שבאתי להגיד לו 'שבת שלום', כי לבחורים הוא לא נותן יד, ורק לילדים הוא נותן יד"… פעם נכנס אליו ילד בחול המועד וביקש ממנו ברכה, אמר לו הרב בענוותנותו: "תברך אתה אותי", הילד לא הבין חכמות ובירך את הרב בתמימות: "שראש הישיבה יהיה תלמיד חכם וצדיק גדול", הרב שמח וענה "אמן" בקול גדול. הרב שמח, והילד שמח עוד יותר, הוא נתן לראש ישיבה ברכה והוא ענה אמן…

חומל על אביונים
למרות עיסוקיו הרבים, מסירותו וחסדיו העצומים עם בני הישיבה, היה מקדיש מזמנו עבור אנשים שנזקקו לכך, נתקיימו בו דברי המשנה "כל הלומד על מנת לעשות, מספיקים בידו ללמוד וללמד לשמור ולעשות".

אנשים מסכנים וחלכאים היו מגיעים לפרוק את מועקותיהם. ויכול היה לשבת שעות ארוכות, לשמוע בתשומת לב ובהקשבה את דבריו של אדם שבור, ואף כאשר לפעמים ברור היה שמדובר באדם שלא יכול היה לעזור לו במצבו, והעזרה היא עצם הסבלנות לשבת ולשמוע את אשר על ליבו, גם אז ישב ושמע עד שהלה סיים את דבריו, כשהוא משרה אווירה של רוגע והנאה מביקורו. לא אחת שאל אותו אם הוא מעוניין בשתיה קרה או חמה, וניגש להביא לו. אולם בו ברגע שהלה סיים ויצא מפתח הבית שמח וטוב לב, נשאב הרב פינקל בחזרה אל הלימוד.

פעם בעיצומה של שמחה, החל אדם שאינו בריא בנפשו לדרוש. דרשתו התארכה והתארכה וכמובן שאף אחד לא האזין לדבריו. אך הרב פינקל היה היחיד שישב בכובד ראש והקשיב ל'דרשה'. ולאחר שהלה סיים אף ניגש להודות לו על דבריו.

פעם הגיע אליו גר צדק לאחר שהתגייר. וקירב אותו מאד ואמר לו: "מהיום אני האבא והאמא שלך".

לשם מה נבראו השכנים?
ביתו של הרב פינקל היה מוקד להכנסת אורחים. פעמים רבות ישנו בחורים מהישיבה בבית, לפעמים תקופות קצרות ולפעמים תקופות יותר ארוכות. אחד התלמידים שעשה עליה לארץ ישראל והגיע עם כל משפחתו מארה"ב תוך כדי קשיים רבים ובהקרבה מיוחדת של אשתו, נכנס אליו עם רעייתו להגיד שלום. הרב שיבח מאד את הקרבתם לבא ארצה, וברצותו לגרום להם הרגשה נעימה, וביודעו שאין להם קרובים בארץ, אמר להם שביתו פתוח בפניהם תמיד, ואם פעם יחסר להם משהו, אפילו כוס סוכר שיבואו לביתו.

תלמיד אחר שמוצאו מחו"ל סיפר פעם לרב, שהם סובלים מבדידות היות וכל משפחתם וידידיהם מתגוררים בחו"ל. ענה לו הרב בפשטות: "אנחנו נהיה חברים שלכם!".

פעם כשחזר בשבת בבוקר מהתפילה ומסדרי לימודו בישיבה, פגש את אחד מתלמידי הישיבה, תושב חו"ל, שגר לא הרחק מביתו. לאחר שבירכו בברכת 'שבת שלום', שאלו היכן הוא אוכל את סעודת השבת, ענה התלמיד: "בבית". הרב בחושיו המחודדים נראה שהוא הבחין שמשהו בתשובתו לא ברור, וחזר ושאל שוב ואז סיפר התלמיד שפלטת השבת עליה היה ה'חמין' לסעודת הבוקר, כבתה. ולכן יאכלו את סעודת שבת בלי 'חמין'. מיד ביקשו הרב ללכת לביתו ולקרוא לרעייתו לסעוד על שולחנו את סעודת שבת בבוקר. אמר לו התלמיד שהוא מעריך שאשתו תסרב להזמנה, שכן תחוש יראת כבוד לסעוד בבית ראש הישיבה, אולם הרב פינקל לא הבין ואמר לו: "לשם מה ברא הקדוש ברוך הוא שכנים?".

גיסו של הרב פינקל סיפר, שפעם הוצרך לטוס לארה"ב וילדיו נשארו בבית הרב, וסיפרו הילדים שכשחזר מהישיבה, רצה לשמחם ולתת להם להרגיש בבית, עשה להם מעגל ורקד ושר איתם.

לא רק לבני הישיבה היה הבית מוקד של חסד, אלא גם לאנשים שאינם קשורים לישיבה. בנות בעלות תשובה מסמינר לעולי רוסיה היו קבועות על שולחנו, לכמה מהן דאג ואף השיאן עם בני תורה. במשך השנים אירעו כמה פעמים שילדים שלא היה להם היכן לשהות, התגוררו בביתו תקופות ממושכות. היה מוסד בירושלים, שכמה פעמים בנות שלא מצאו את מקומן בפנימיה באו לביתו, שם הן זכו ליחס חם.

אגב, פעם הזמין את אחד מבני הישיבה לסעוד על שולחנו. במהלך הסעודה הבחין שאותו תלמיד לא אוכל, כנראה מחמת בושה. פנה אליו הרב פינקל וסיפר לו שאצל חמיו אירע פעם שהתארח יהודי, והנה הוא מבחין שאינו אוכל עם כולם. וגם כשהאיצו בו בעדינות לא אכל. הבין חמיו שאותו יהודי מגיע ממחוזות עם מנהגי אכילה שונים ממקומותינו, הניח המזלג והסכין בצד והחל אוכל בידיו, רק אז החל אותו יהודי לאכול. סיים הרב פינקל את סיפורו ואמר לו: "אצלך הרי אין לי צורך לאכול ביד, כדי שתאכל!"

(מתוך הספר 'ובכל נפשך')

איך זכתה משפחת זלץ בשלושה מיליון שקל

 הרב אשר קובלסקי

 

אחד הסיפורים מרגשי הלב ומרטיטי הנפש שביסוד ההיסטוריה היהודית שלנו, מסופר בפרשת ויצא בחומש בראשית. פסוקי התורה ומפרשיהם נוטלים אותנו במסע מרטיט בנבכי נפשן של האימהות, המקבלות את הזכות להעמיד את עם ישראל על תילו, להינשא ליעקב אבינו – בחיר האבות, ולזכות להקים עמו משפחה שתהיה הבסיס לכלל ישראל – שנים עשר שבטי י-ה.

וכאן אנו נפגשים בסיפור המטלטל, בו יעקב קובע סימנים עם האשה שבחר לשאת – היא רחל, על מנת לוודא שלבן לא יגנוב אותו וישלח את לאה תחתיה, כפי שאכן עשה לבסוף. רחל אימנו רואה כי אכן כן, אביה הרמאי שולח את לאה במקומה, ומבינה כי היא לא תדע את הסימנים, ואז יקרה הנורא מכל: לאה תתבייש!

אוי! לכזה דבר לא מסכימה רחל אימנו הצדקנית, את המחשבה הזו היא לא יכולה לשאת. היא ממהרת לומר את הסימנים ללאה, מאפשרת לה בעצם לחטוף את הזכות להינשא ליעקב. היא מבינה שבמעשה הגבורה הזה ייתכן שתפסיד את הזכות להינשא ליעקב בכלל, בוודאי שחלק משנים עשר השבטים לא ייוולדו על ידה, ועדיין – היא מוותרת, ויתור גיבור ואמיץ, שקשה לאמוד את השלכותיו ואי אפשר לתאר את גבורת הרוח שבו.

אם היינו עוצרים את הסיפור כאן, יתכן שתעלה המחשבה כי בסופו של דבר, רחל הפסידה מהויתור. הנה, היא נישאה רק כאשה שניה, זכתה להעמיד רק 2 שבטים במקום 12. עד שבא המדרש בפתיחת איכה, וחושף תגלית מרעישה:

היו אלה ימים קשים לעם ישראל, ימי חורבן בית המקדש. ירמיהו הנביא בא ועורר זכות אבות, ביקש מהם לחלות פני בורא עולם ולבקש רחמים על עם ישראל. גם ממשה רבנו ביקש, אך כולם לא נענו, כיוון שהיתה גזירת שמים קשה במיוחד. עד שבאה האמא של עם ישראל, הנושאת את הדאגה לשלום בניה באהבה אין קץ, רחל אימנו, ואמרה בפשטות:

רבונו של עולם, גלוי וידוע לפניך שהייתי אמורה להינשא ליעקב כאשה ראשונה ויחידה. ויתרתי, ויתרתי למען אחותי, שלא תבוש ולא תיכלם, למענה ויתרתי על הזכות הגדולה, ויתרתי על כל הזכויות העתידיות, ויתרתי למען אחותי! אז אנא ה', כשם שאני ויתרתי, כך אתה תוותר לעם ישראל בשעת צרה קשה זו!

מיד נכמרו רחמי הקב"ה, והוא זכר את מעשה הויתור האצילי, והשיב לרחל את אותה הבטחה אלוקית נצחית מפורסמת: 'כה אמר ה', מנעי קולך מבכי ועינייך מדמעה, כי יש שכר לפעולתך ושבו בנים לגבולם!' זו ההבטחה האלוקית כי עוד ישובו ימי הזוהר, עוד ייבנה עם ישראל במלוא תפארתו והדרו, ועוד נזכה לגאולה השלימה. לא שבט אחד ולא שניים, את עם ישראל כולו, לדורי דורות, הצילה רחל אימנו בויתורה האצילי. כי בזכותה אנו מובטחים לגאולה שלימה בקרוב.

כי כשעם ישראל היה נתון בצרה, כשגזירה קשה ונוראה ריחפה על כולנו, כל האבות והאימהות ומשה רבנו שהתחננו – לא הצליחו להכריע את הכף. עד שהגיע כוחו של הויתור, עד שהתייצבה בכף המאזניים הגבורה העוצמתית שיש בויתור והקרבה למען הזולת – והיא שהכריעה את הכף להבטיחנו בגאולה שלימה, לפתוח למעננו שערי שמים כבתחילה.

מתברר, כי כשאדם מוותר, תמיד בשעת מעשה ולטווח הקצר הוא נראה כמפסיד, יתכן שבעיניו או בעיני אחרים הוא נראה נחות, מסכן כזה, שאפשר 'לדרוך' עליו והוא ותרן. אך ההיסטוריה מרחל אימנו והלאה מוכיחה, שלטווח הארוך הויתור תמיד משתלם, לא רק למען המוותר עצמו – אלא ויתור של אדם יחיד יכול להציל את העם כולו, ויתור אחד, אצילי וגיבור של יהודי על פרט קטן או גדול – יכול לשנות את גורל העם היהודי כולו, כי אין כדאי ומשתלם מהויתור!

רגעי ההתמודדות הללו אינם נדירים, הם מתרחשים בבית הכנסת, מול השכנים, עם האחים והגיסים וגם בחצרות תלמודי התורה ובתי הספר. ברגעים רבים אנו מתמודדים עם השאלה אם לוותר, וכדאי לזהותם ולדעת כי אלו הם רגעי הזדמנות עבורנו ועבור עם ישראל כולו. ברגעים אלו ניזכר בדמותה האצילית של רחל אימנו והישועה שהגיעה בזכותה, ונפנים: מויתור לא מפסידים, רק מרוויחים לפתוח שערי שמים, להשפיע שפע טובה וברכה וישועות גלויות!

 

הסוד שנחשף לאחר הפטירה…

כשמשפחת זלץ הביטה ביחידת הדיור הנאה שבנו, הם לא יכלו לדמיין מה צופן עתידה. הם בנו את יחידת הדיור בעמל ויזע, בעזרת הלוואות ומחשבות על תוספת ההכנסה מדמי השכירות. כשהיתה מוכנה פרסמו כמה מודעות סביב שכונתם השקטה, ממתינים לטלפונים מזוגות צעירים, אולי אפילו ממחותנים טרם יום החתונה…

אך ביום המחרת, כבר בשעה שבע בבוקר, צלצל הטלפון. מעבר לקו נשמע קול מבוגר, אשה שמטון קולה ניכר כי היא בגיל זיקנה ממש. היא התעניינה לגבי הדירה, שאלה על השכנים ועל הסביבה, וביררה גם על שטח הדירה. 'נראה לי שזה מתאים לי' – אמרה לבסוף, 'אפשר לבוא לראות?'

הם קבעו לשעה שמונה, ובשעה שמונה אפס אפס צלצל הפעמון. בני הזוג זלץ הביטו בעינית הדלת, ועיניהם חשכו. היתה זו אשה מבוגרת מאוד, שנראתה שונה ואולי אף קצת מוזרה. בלשון המעטה נוכל לציין, כי לא כך דמיינה משפ' זלץ את השוכרים שלהם – הם חשבו על זוג צעיר וחייכן, ולפניהם עומדת אשה הנראית כלקוחה מעולם אחר…

אלא שהשוכרת המדוברת, כלל לא הרגישה בכך, והיתה נמרצת ועניינית, מבקשת לחתום חוזה כאן ועכשיו. בתחילה, ניסו בני הזוג לדחותה בתירוצים שונים, ואף טענו כי הבנין צעיר ותוסס מדי עבורה, ואולי כדאי לה לחפש דירה בבנין שקט יותר, מה עוד, שהם מבקשים שיקים לחצי שנה מראש, וכך קיוו כי העניין יידחה קצת ויוכלו להרהר מה עושים…

אלא שהגברת הנמרצת, שלפה פנקס שיקים, חתמה על ששה מהם וחתמה באותה נשימה על חוזה השכירות. לנוכח זאת, לא היתה לרב זלץ ברירה, וגם הוא חתם על השכירות כדת וכדין, בלי לדעת מה צופן עתידה. עוד באותו היום העבירה האשה את מיטלטליה לדירה, וגם הספיקה לערוך היכרות קולנית עם השכנים, כשנקשה בדלת אחר דלת ועוררה מבטי תמיהה בולטים…

בחלוף ימים ספורים התברר, כי האשה זקוקה נואשות לברי שיח, ומסוגלת לנקוש על הדלת בכל שעה, ולבקש בפשטות להיכנס ולדבר, כשבית משפ' זלץ הקרוב אליה – הוא היעד המועדף. בתוך ימים בודדים, כבר ידעו כל בני המשפחה את סיפור חייה העצוב, ומדוע היא זקוקה באופן כה נואש לתשומת לב:

האשה התארסה בצעירותה עם חייל, שנפל על משמרתו במלחמת ששת הימים, ומאז – לבה לא השלים עם הבשורה הקשה, והיא עדיין מחכה לו – לכשישוב בתחיית המתים… בינתיים, כבר עשרות שנים, התגוררה לבדה, גלמודה וערירית, בבית בתל אביב, אלא שכאשר התבגרה והתקשתה לצאת – הכבידה עליה הבדידות, ולכן החליטה לעקור לשכונה עליזה יותר, לחיות בחברה תוססת ומליאת שמחת חיים…

לצד העובדה שנפלה כמעמסה על כל דיירי הבנין ועל משפ' זלץ בפרט, העיקה העובדה הכלכלית הפשוטה: האשה לא שילמה את דמי השכירות! אחרי שלושה חודשים בהם הופקדו השיקים שלה, היא הודיעה למשפ' זלץ כי אם יפקידו את השיקים – הם יחזרו מחוסר כיסוי, ולכן כדאי שימתינו מעט. אך כשזמן נוסף חלף והכסף איננו, שבו בני הזוג והזכירו לה את הבטחתה, אך ללא הועיל…

חולף עוד חודש ועוד חודש, וכבר כמחצית השנה שהאשה מתגוררת ביחידת הדיור, מבלי לשלם! אין צורך לחזור על טענותיה, באשר הצד השווה שבהם שאלה הניבו תירוצים, ולא כסף כדמי שכירות! מצד שני, בכל פעם היתה בוכה ומתחננת, משבחת את הסביבה ואת חייה החדשים, ומבקשת להמתין עוד, כי 'הרי לא שייך שתזרקו אשה ערירית לגור ברחוב'…

ערב אחד, אחרי שהילדים נרדמו וגם השוכרת כבר סיימה להשיח את ליבה כמדי יום, התקיימה התייעצות דחופה בסלון בית משפ' זלץ. העובדות עלו על השולחן חד וחלק: האשה נראית מוזרה, היא מעמסה כבידה על המשפחה ועל דיירי הבנין, ויש מי שרואים בה מטרד. היא גם זקוקה להרים של תשומת לב, אך החמור מכל – היא לא משלמת שכירות, פשוט חיה כאן בחינם! היתכן כדבר הזה?!

מצד שני – היא באמת עושה רושם של אשה יהודיה אומללה, שהחיים לא הטיבו עמה. היא בודדה וגלמודה, וטענתה כי היא עלולה להיזרק לרחוב ולהפוך להומלסית – נכונה לחלוטין. מה עוד, שניכר שחייה השתפרו, היא כבר לא בודדה, הסביבה הטיבה עמה. אולי זהו המקרה בו נדרש ויתור? אולי כאן המקום לנשוך שפתיים בגבורה, לדלג על כל מה שהוזכר קודם לכן, ולהחליט להמתין עוד ועוד?

ההתייעצות נמשכה שעה ארוכה, בסיומה קיבלו בני הזוג את ההחלטה האצילית לוותר. עם כל הקשיים ולמרות ההתמודדות, עם הקושי הכלכלי ואף שהאשה מהווה מטרד מסויים עליהם – יש כאן מצוה נאצלת, וכדאי לוותר לה. אחרי קבלת ההחלטה עלו בני הזוג זלץ על יצועם, מרוצים מהויתור, מאושרים מהגבורה, שמחים על שזכו לוותר למרות הכל…

חמש שנים נמשכה ה'שכירות' המוזרה, כשמשפ' זלץ נושכת שפתיים בגבורה פעם אחר פעם. הם המשיכו להיות לה לחברה, נתנו לה לדבר באוזניהם כאוות נפשה, וגם שלחו לה מכל תבשיל שבישלו כדי שתטעם, ותחווה את דעתה המלומדת גם בנושא זה כמובן… היה ניכר שהאשה מרוצה מחייה החדשים, וממש מאושרת מההחלטה שקיבלה – לבוא לגור לצידם, ועוד חינם אין כסף!

ואז, ביום בהיר אחד, האשה לא חשה בטוב ופונתה לבית החולים, כשהגב' זלץ מגיעה מיד אחריה כדי לדרוש בשלומה, וגם ממהרת לקבוע תורנות ביקורים בין השכנות לימים הקרובים. כשהאשה המבוגרת שמעה על כך, קרנו פניה מאושר ושמחה, אלא שלזמן מועט בלבד – כי כבר ביום המחרת חלה הידרדרות פתאומית במצבה, והיא נפטרה לבית עולמה…

איש לא ישב על הגלמודה הזאת 'שבעה', אך דיירי הבנין השתדלו להתפלל וללמוד לעילוי נשמתה בדירה בה התגוררה בחינם בחמש השנים האחרונות. עם סיום השבעה, החלו בני משפ' זלץ לפנות את הדירה מחפציה, כשלפתע, מהמגירה הראשונה בשידה, צפה ועלתה לנגדם מעטפה חומה גדולה, בראשה כתוב באותיות גדולות: 'צוואה'…

וכך נכתב בצוואתה: 'לבני משפ' זלץ היקרים! האמת היא, שמעולם לא התקשיתי בתשלום דמי השכירות, יש לי כסף די והותר. אך רציתי לבדוק אם היחס ההוגן והמפרגן כלפיי תלוי בכסף, או שאתם באמת אנשים כה אציליים וותרנים, המעניקים יחס כה נחמד ותשומת לב בלתי מוגבלת לאשה זרה, ללא כל תמורה. עמדתם במבחן בהצלחה רבה, ובהתפעלות עמוקה מהתנהגותכם האצילית אני מעניקה לכם מתנת פרידה את ביתי שבתל אביב, דירה בת 2 וחצי חדרים עם נוף לים. מיום לכתי מהעולם תהא הדירה הזו שלכם במתנה!'

הצוואה מסתיימת בתודה נרגשת, כשהאשה ממשיכה לקשור כתרים לראשה של משפ' זלץ, שהתמסרה למענה מעל ומעבר ללא כל תמורה ותוך ויתור אצילי ונעלה. כשביררו על הדירה המדוברת והגיעו לעו"ד המטפל בתיק, גילה הלה את אוזנם כי הדירה מוערכת בהון עתק, ושווה כשלושה מיליוני שקלים. 'זכיתם בלוטו בשלושה מיליוני שקלים' – אמר העו"ד בחיוך רחב, 'הדירה שלה – הופכת לשלכם!'

הסיפור הלא ייאמן הזה, המופיע בספר 'האמנתי ואספרה' בעדות ממקור נאמן, ממחיש לנגדנו עד כמה מויתור לא מפסידים, אף פעם. זה יכול לקחת שנים ארוכות, לפעמים צריך לנשוך שפתיים לאורך זמן, אך הויתור תמיד משתלם, תמיד לבסוף הוא כדאי!

הבה נאמץ את המסר הזה, הבוקע מסיפור כה מטלטל ומסעיר. ברגעי התמודדות נזכור, כי הויתור הרבה יותר משתלם, הרבה יותר כדאי. הוא פותח פתח לשערי השפע, ומעניק לנו שפע ברכה וטובה שאי אפשר לשער!

 

ועוד סיפור כיצד נחטפה דירה חשוכה?

היתה זו שעת ערב מוקדמת, עת נקשה שכנה על דלתה של משפחת כהן, ובידה אוגדנית דפים משורטטים, ובה תוכניות בניה והרחבה מפורטות ומוכנות. השכנה פירטה בקצרה את בקשתה, ולא הסתירה את הקושי שבה:

'את יודעת, ב"ה המשפחה גדלה, ונוצר הצורך להרחיב את הדירה. שרטטנו תוכניות בניה, ואנחנו זקוקים לאישור השכנים כמקובל. אני חייבת לציין' – הודתה השכנה בגילוי לב – 'שכשאנו נרחיב בצד מזרח – זה בהחלט יחסום לכם את השמש מחלון הסלון והמרפסת בסלון, וכל הצד המזרחי. ועדיין, אני מבקשת שתבדקו אם תוכלו להסכים לחתום לנו…' – סיימה את בקשתה במבוכה קלה…

בשעת ערב מאוחרת, החלה ההתייעצות בין הגב' כהן לבעלה. 'אין ספק' – קבעו השניים לאחר בדיקה מעמיקה, 'שמרפסת השמש בסלון תהפוך למרפסת האין שמש, והסלון יוחשך משמעותית. לפיכך אנו רשאים להתנגד לתוכניות הללו, עקב הנזק הנגרם לנו מהן… מצד שני, יש לנו הזדמנות לוותר, ויתור איכותי ואצילי, ויתור אמיתי מהלב לשכנים, כדי שירווח להם. אז נכון שזה יחשיך לנו את הבית, אבל אולי כדאי בהרבה שהנשמה תאיר מויתור זך וטהור לשכנים?

לאחר התייעצות שנמשכה כמה ימים ולילות, התקבלה ההחלטה הגורלית והגיבורה. בכוחות משותפים החליטו בני הזוג כהן לוותר על השמש למען השכנים. הם הגישו את התוכניות החתומות לשכנים, ובתוך תקופה קצרה כבר החלו הטרקטורים במלאכתם, והרחבת השכנים קרמה עור וגידים, יציקות ובלוקים, טיח חיצוני וחיפוי פנימי…

התקופה הראשונה היתה כרוכה בהסתגלות. הסלון המואר עד עתה באור טבעי – הוצרך לתאורת חשמל בכל שעות היום. במרפסת כבר לא היה שמש, אפשר להשתזף בשמש רק בגינה השכונתית. כל אימת שחלפו במוחה של גב' כהן הרהורים וערעורים על הצעד שעשתה, נזכרה בכך שרווח לשכניה, ביתם התרחב, חייהם מאושרים יותר, והיא השתדלה להתרכז בלשמוח בשמחתם.

חלפה תקופה לא קצרה, ועקב שינויים שונים הוצרכה משפ' כהן למכור את ביתם ולעבור לעיר אחרת. בני הזוג קיוו כי בעיית חוסר השמש בדירה תפגע כמה שפחות במחירה, והתייעצו במתווך שקבע להם מחיר. כמנהגם של מוכרים היודעים שיצטרכו לרדת במשא ומתן – הוסיפה משפ' כהן עוד מאה אלף ש"ח, 'כדי שיהיה ממה לרדת'…

לאחר כמה ימים, התקשרה אשה וביקשה לראות את הדירה, כשהיא מדגישה שהיא רוצה לבוא בשעה שהשמש בראש הרקיע, כי היא צריכה לבחון את הנקודה הזו בדווקא. נקבעה שעה מוארת בעיצומו של יום, למרות הספקנות הרבה. הרי אם האשה רוצה לבחון את עניין השמש – מה הסיכוי שתחתום על דירה חשוכה ונטולת שמש?

למחרת, בשעת בוקר צחה מעננים, הופיעה האשה המתעניינת. היא נכנסה לבית, בחנה את כל פרטיו ודקדוקיו, והחלה לבחון את ענין השמש. הסתכלה בסלון, בדקה את המרפסת, ועיניה מפיקות קורת רוח, היא מתחייכת והולכת… היא שבה ונכנסה למרפסת, מביטה ובוחנת כל העת את השמש שאיננה, ונראית יותר ויותר מרוצה…

'סגרנו!' – קמה לפתע המתעניינת והפכה לקונה בכהרף עין, בלי להתמקח על המחיר, בלי לדון בהסדרי התשלום, 'מה שנוח לכם' – אמרה, והחלה לשרבט את 'זכרון הדברים' על הכתב. ולאחר שנחתמה העיסקה כדת וכדין, פתחה את סגור לבה וסיפרה:

'האמת, שבוודאי הייתי שמחה להתווכח על המחיר, לחסוך לי כמה עשרות אלפי שקלים. אלא שאין לי ברירה – אני סובלת ממחלה נדירה, וחשיפה לאור השמש מסכנת את חיי. ראיתי מאות דירות, אך בכל אחת מהן יש שטח חשוף לשמש, וזה מסוכן עבורי. עד שראיתי את הדירה שלכם, ואינני יכולה לוותר על ההזדמנות לקנות את דירת חלומותיי – דירה מקסימה שאין בה שמש!' – אמרה ולא הוסיפה מילה…

ובני הזוג כהן נותרו המומים, נטועים למקומם ואינם מאמינים. לא רק שלא הפסידו מהויתור, לא רק שמחיר הדירה לא ירד – אלא הוא עלה והתעלה בעיני זו שקנתה את הדירה, עד שמיהרה לחתום לפני שדירת חלומותיה תיחטף לה מבין האצבעות, ובמחיר יקר מהמקובל – העיקר שזו דירה שאין בה שמש, אותה שמש שויתרו עליה בגבורה ולא ידעו כמה ירויחו מהויתור הזה…

את הסיפור סיפר הגאון רבי משה טולידנו שליט"א ממקור נאמן, כדי ללמדנו: מויתור לא מפסידים, לא מפסידים! לפעמים רואים זאת בעיניים, לפעמים זה לוקח שנים, לפעמים – רק בורא עולם המשנה ומסדר סדרי עולם כרצונו – קובע כיצד זה באמת יקרה. אבל תמיד תמיד – מויתור לא מפסידים, רק מרויחים!

הבה נאמץ את המסר הזה, וניקח אותו עימנו כמסר לחיים: כשהשכן מבקש או החבר, כשילד בבית – לפעמים קשה לוותר, זה נראה שנפסיד. אבל אין דבר כזה, מויתור רק מרויחים, רק מרויחים!

ירדתי מהמטוס והחלטתי לגשת לפקידי המכס

ירדתי מהמטוס והחלטתי לגשת לפקידי המכס

אברהם פוקס

 

זה לא מכבר חזרתי עם בני ממדינת הים, נסיעה קצרה של תפילות והתרוממות הרוח

באוקראינה ערש החסידות, כשעשינו את דרכנו בחזור בארץ הקודש מכבש המטוס בואכה

אולם מקבלי הפנים, כבר התעדכנו על ידי קרוב משפחתנו שעוד כרבע שעה הוא יגיע לאסוף

אותנו. הורדנו את קצב ההילוך במרחבים הבלתי נגמרים שבשדה התעופה ופסענו בניחותא

לכיוון היציאה. כבר מרחוק הזדקרו השלטים המאיימים 'מכס', אך עלי הם לא השפיעו, לא

הצליחו להפחיד אותי כלל, כמו הסיפור על הגנב שניסה לפרוץ לביתו של העני באמצע הלילה,

כשלתדהמת הגנב בעל הבית פתח לו את הדלת לרווחה ואמר לו בוא נחפש יחד אולי נמצא משהו…

כשעברנו ממש בד' אמותיהם של המוכסים העפנו מבט לעברם, הם ישבו שם שניהם מנומנמים,

או לפחות ניסו לראות ככאלה, ופתאום נזכרתי בדברי הבעל שם טוב הקדוש שכל מה שיהודי שומע

או רואה יש בו משום הוראה בעבודת השם יתברך, כאשר יצחק אבינו אומר לעשיו שיביא לו מטעמים

והוא יברך אותו, אומרת התורה 'ורבקה שומעת', היא הבינה שאם היא שמעה את דברי יצחק לעשיו

היא צריכה לעשות משהו, נו, מה אפשר ללמוד כאן? חשבתי לעצמי, הרי כאן זה מקום שכולם עוברים

במהירות מבלי להעיף מבט לעברם, זאת אומרת מנסים לעשות כך. נגשתי אליהם במתינות עם חיוך

רחב וברכתי אותם בברכת לילה טוב, הם השיבו לי בברכת לילה טוב עם מבט שואל לרצוני ולהעזתי,

אמרתי להם, אתם יושבים בצומת דרכים, צומת שדרכו עוברים אנשים מסוגים שונים ומשונים, אנשים

שרוצים להתחמק ממכם וממבטיכם, ואתם, בדיוק אותם מחפשים, תנו לי איזו דבר חכמה ממקום שִׁבְתֶּכֶם,

הם הרהרו לרגע, ואז נפנה הצעיר ואמר: במכס לא רצים!

זה היה מספיק בשבילי, הודיתי לו בחום ופסעתי ליציאה כשאני מהרהר על המוסר השכל ששמעתי

בזה הרגע, לכאורה סתם משפט ש'נזרק' מאדם ללא מחשבה מרובה, אבל יש בו המון!

העולם שבו אנו חיים, הסביבה שבורא העולם שַׂם אותנו, דורשת מאיתנו כל הזמן עוד ועוד,

וכך גם האדם מטבעו, רוצה להספיק כמה שיותר, להגדיל את רכושו, להתעשר, וכן, גם להגדיל

את עולמו הרוחני, איזו שאיפה פנימית להיות מליארדר ולעזור לכל העולם, למצוא תרופות למחלות

חשוכות מרפא, לתמוך בעניים ואומללים ביד רחבה,לחטוף עוד ועוד,

המשנה במסכת אבות מביאה שבעה סימנים בחכם, וכהמשנה אומרת 'חכם' זה באמת חכם,

אחד הסימנים הוא 'ואינו נבהל להשיב' , זאת אומרת שאם הוא נשאל על דבר מה, הוא לא קופץ

עם תשובה מיידית, הוא ממש לא מנסה להיות חזק בשליפות שעל כל דבר יש לו תשובה במקום,

להיפך, הוא מקשיב לשאלה עד סופה, שוקל את צדדיה ורק כאשר התשובה ברורה לו כשמש

בצהריים, הוא יאמר אותה.

יעקב ועשו התאומים הכי מפורסמים, עשו מגיע עייף ורעב, הוא לא מוכן להמתין, הוא רוצה מיד

ועכשיו את התבשיל שטרם הספיק להתבשל, ובעבורו הוא מוכר את עולמו, יעקב אבינו לעומתו

ממתין שבע שנים כדי להתחתן עם רחל, וכך לזכות לשתים עשרה שבטי ה'.

בחיים, לא רצים, כדי לקנות מדה טובה, הרגל טוב, או סתם החלטה טובה,

צריך לפעול בזריזות אך במתינות ובשיקול