האם כדאי לשמור את הכלב?

שאלה:

אני בלבטים האם להמשיך עם בן הזוג שלי
אנחנו 4 שנים ביחד, לפני שבועיים התארסנו
יש לנו כלבה שאימצנו לפני שנה בדיוק
בן הזוג לא רוצה אותה בכלל, אני רוצה לשמור עליה כי אני לא רוצה לאבד אותה אני יודעת שזה יצער

אותו אם אשמור על הכלבה, אך מצד שני זה יצער אותי שלא אהיה איתה גם הוא בהתחלה אמר שלא

תהיה לו בעיה להשאיר אותה בבית, אחרי זה רק מחוץ לבית(הכוונה במרפסת/חצר) והיום להעיף בכלל

אני באמת לא יודעת מה לעשות, חשוב לי להיות איתו כי טוב לי איתו אך מצד שני, אני לא אוהבת את זה

שלא יהיה לו טוב

אשמח לתשובה תודה

 

תשובה:

 

שלום וברכה
בעצם השאלה מראה עד כמה את רגישה ורוצה לתת מעצמך, עד כמה את אכפתית אפילו על כלבה

שאמצתם וממש קשה לך הרעיון שלא לתת לה מכל הלב. והתפעלתי ממך.

אך ממש משמים שפנית אלינו, משום שעל פי היהדות יש כאן מוקש קטן שיכול לפגוע חס ושלום בעתיד

שלך, וחשוב מאד שנלמד יחד כיצד לנטרל אותו. יש בעיה קשה מאד בתרבות המערב בגידול בעלי חיים,

כל אדם יש כמות מסוימת של אהבה ורצון לנתינה, אולם נתינה לבן זוג וילדים למשפחה מצריך עבודה

עצמית עמוקה וקשבה, משום שלכל אחד יש דעה משלו, הנתינה ואהבה מחייבת גם מקרים שלא נח לנו,

והמערב אלוף בלפתח תחליפים נוחים, ולכן הוא פיתח מקום לתת לבעלי חיים במקום לבני אנוש,

ולבעלי חיים זה נתינה אגואיסטית, נתינה שאינה מחייבת כלום, נתינה על ריק, נתינה שרק נועד

להרגיע את המצפון ולשחרר את הצורך העמוק שלנו לתת.

לא במקרה ארגוני צער בעלי חיים ברחבי העולם הם גדולי התומכים באויבי עם ישראל.

מתוך השאלה ניכר עד כמה את רגישה, כמה הלב שלך מלא אהבה ורצון לנתינה, כמה נתוני הפתיחה

שלך מעולים, חשוב מאד שתנצלי את כל האהבה והנתינה למשפחה, ואת תצליחי בכך ובגדול.

בניית בית נאמן בישראל הקמת משפחה הוא אחד המשימות המורכבות ביותר, ורוב הציבור לצערנו

נכשל בכך ומתגרש, דבר המביא סבל רב לילדי ישראל בשנות 2000 שלא זוכים לגדול בבית טבעי עם אבא ואמא.

דוקא לך יש את הכלים הנדירים לכך, ולשם כך תתמקדי בלתת לבעלך, ואם יש צורך להעביר את הכלבה הלאה.

ואני בטוח שבכך תזכי לנישואין מוצלחים ומאושרים, להקים בית של אהבה ואחוה שלום ורעות.

 

ברכה והצלחה
הרב יהודה סטורץ
בית ההוראה נאות שמחה בראשות הגר"י לוקסנברג שליט"א

תביא את הכלב מהחצר, אנחנו הולכים איתו למקום בו נמצאה גופת הנער

תביא את הכלב מהחצר, אנחנו הולכים איתו למקום בו נמצאה גופת הנער

יעקב לוסטיג

 

היה היתה פעם עיר גדולה, ובה קהילה יהודית עם רבבות בני אדם. שנה אחת, ימים אחדים לפני חג הפסח נמצאה גופתו של נער מת,

מוטלת בחצר ביתה של משפחה יהודית בעיר.

בתוך זמן קצר כבר התפשטה השמועה בכל רחבי העיר. היהודים נחרדו חרדה גדולה. הם הבינו היטב את המשמעות:

עלילת דם נטפלה עליהם, וכעת יבקשו הגויים לפגוע בהם פגיעה קשה. שוטרים פשטו על בית המשפחה שבחצרה נמצאה גווייתו של הנער,

והמון זועם צר על חומותיו של הגטו היהודי, מחכה לאור ירוק שיינתן מצד מושל העיר, כדי לפרוץ פנימה ולערוך פוגרום ראוי לשמו

ביהודים שרוצחים ילדים גויים לצורך הכנת המצות לפסח.

אבל מושל העיר לא מיהר לאשר את הפוגרום. הוא היה אדם חכם ולא מיהר להתרגש מהטענות שהועלו בפניו כלפי היהודים.

"אני מבין שנמצאה גופתו של נער בחצר ביתה של המשפחה היהודית", אמר המושל לנציגי ההמון שהגיעו לקבל את רשותו לערוך פוגרום,

"אבל מי אומר שהיהודים הם אלו שרצחו את הנער? אולי דווקא גויים עשו זאת, ולאחר מכן זרקו את הגופה בחצר ביתה של המשפחה היהודית

כדי לטפול עלילת דם על יהודי העיר?

הכלב!

חשב המושל כיצד לנהוג, ולבסוף מצא רעיון נפלא: "איגדיר", קרא לעוזרו הצמוד, "לך תביא את הכלב מהחצר,

אנחנו הולכים איתו עכשיו למקום בו נמצאה גופת הנער. ניתן לכלב לגשש את הגופה, ולאחר מכן נראה להיכן הוא הולך.

אם הוא יפנה לביתה של המשפחה היהודית, אות היא כי משם באים עקבות הריח של מי שהרגו את הנער והשליכו אותו בחצר.

אבל אם הכלב יפנה לחפש את העקבות במקום אחר, נדע שזו רק עלילת דם שאין בה ממש".

יהודי העיר שמעו על הפתרון שהציע המושל, ורעדו מפחד. מי אומר שהכלב אכן יצליח לאתר את עקבות הריח של הרוצחים? אולי הוא יפנה לבית המשפחה

היהודית למרות שברור שלאנשיה אין שום קשר למותו של הנער?

המושל מצדו הבהיר בצורה ברורה שאם הכלב יפנה לכיוון ביתה של המשפחה היהודית, הוא יחרוץ את דינם של כל בני אותה משפחה

למוות בתלייה עוד באותו היום, ואת כל יתר יהודי העיר יגרש לאלתר מבתיהם, כשעליהם להותיר את כל רכושם מאחוריהם.

היהודים התכנסו בבתי הכנסת וקרעו את השמים בתפילות ובזעקות לבורא עולם, שיכניס לליבו של הכלב את הרצון לפנות לכיוון האחר.

מושל העיר הגיע כשהוא מלווה בפמליה נכבדה של שרים נכבדים, ראשי המשטרה וכמובן גם הכלב המגודל שהתהלך ברוב חשיבות, כחתן הראשי של השמחה.

הכלב נכנס לחצר, מזהה את גופת הנער ומתחיל להתרוצץ סביבה כשהוא מרחרח אותה מכל הכיוונים פעם ועוד פעם.

נציגי היהודים שעמדו במקום עצרו את נשימתם מרוב פחד. הכלב סיים את הרחרוח הביט כה וכה והחל לפסוע מעדנות…

לכיוון שער היציאה מהגטו היהודי.

אנחת הרווחה שבקעה מפיותיהם של יהודי העיר היתה גדולה וארוכה. איזו הקלה, ברגע בו פנה הכלב לכיוון שער היציאה מהגטו

הוא הציל משפחה שלמה ממות, ועוד עשרות אלפי יהודים מיציאה לגלות כשהם חסרי כל.

את הסיפור הזה סיפר הצדיק רבי אליהו לופיאן זכר צדיק לברכה, בעת שנשא דברים בפני תלמידי ישיבת פוניבז' המפורסמת.

"בואו נחשוב רגע מה השכר שמגיע לכלב הזה שהציל כל כך הרבה יהודים", שאל רבי אליהו.

"סביר להניח שמגיע לו נתח בשר נאה לאות הוקרה, אבל שום דבר לא מעבר לכך. הכלב לא עשה פה חסד עם אף אחד,

הוא לא עשה טובה ולא התכוון לעשות טוב לאיש. הוא בסך הכל כלב. כל מה שהוא עשה זה ללכת אחר חוש הריח הטבעי שלו,

ולפנות אל מחוץ לגטו כי משם הגיעו הרוצחים של הנער.

"עכשיו בואו ונבדקו את עצמינו", הוסיף הרב לופיאן, "האם אנחנו לא מתנהגים לפעמים כמו אותו כלב?

האם לא קורה לנו שאנחנו קמים בבוקר, מניחים תפילין, מתפללים, לומדים תורה, נוטלים ידיים,

מברכים ברכת המזון ואת כל זה אנחנו עושים באופן טבעי, כי כך התרגלנו מגיל צעיר וכי זהו אורח החיים שלנו?

"כמה פעמים קורה שאנחנו אומרים קריאת שמע ובכלל לא מנסים לחשוב על מה שיוצא לנו מהפה?

כמה פעמים אנחנו שומרים שבת, אבל לא מנסים לחשוב אפילו לרגע מה המשמעות של השבת, ומדוע ציווה אותנו הקדוש ברוך הוא לשמור שבת?

"אם אנחנו מתנהגים כמו הכלב הזה, עושים את הכל בצורה טבעית, בלי לחשוב ובלי להתכוון לכך, איזה שכר מגיע לנו על כך?

שכר נמוך מאוד. אנחנו לא יכולים לצפות לשכר משמעותי על פעולות טכניות שנעשות באופן טבעי.

לעומת זאת, מי שמשקיע מחשבה וכוונה במעשיו, הוא לא כלב, הוא בנאדם שמתנהג בהתאם. הוא משקיע מאמץ ומחשבה,

והוא כמובן גם יזכה לשכר עצום עבור מעשיו הטובים.

(מעובד מתוך 'יחי ראובן')